מצוה על היתומים כן הוא בכתובות דף צ"א קאמר רב פפא דפריעת ב"ח הוא מצוה ואי אמר לא בעינא לקיים המצוה מכין אותו עד שתצא נפשו כמו שאמר לא אשב בסוכה כו' וזש"ר וכופין אותו כמו כו' וק"ל ובר"ס ק"ח כתבתי ל' רשב"ם דכתב דאף רב הונא ס"ל דפריעת ב"ח מצוה ואדרבא הוא מוסיף אדר"פ וצ"ל דאפי' יתומים קטנים חייבים לשלם משום דגם הן בני מיעבד מצוה נינהו ואליביה כופין גם הקטנים לשלם כשהוא בא' מג' דרכים וכמש"ר שם ע"ש ודו"ק:

בד"א שהניח כו' עד שמצות כיבוד כו' כל' רבינו וטעמו כ"כ התוס' שם פ' הכותב ודלא כרש"י שכתב פ' מי שהיה נשוי דבהניח להן מטלטלין אינה אלא מצוה דרבנן בעלמא ומש"ר שאז נשתעבדו אלו הנכסים ר"ל שהמלוה סמך דעתו עליהן בשעת הלואה וממילא נשתעבדו לו וכאילו לא נפלו לפני יתמי כלל. ומש"ה כופין את היתומים לשלם מהן כשבאין לעכב. אבל אמטלטלין של אביהן הלוה לא סמכה דעתיה דמלוה מתחילה כיון שיכול להבריחן הלכך אין כופין: ומש"ר דבלא הניח להן אביהן כלום דאפילו מצוה ליכא בהג"א פרק הכותב תלה הדבר בפלוגתא דפ"ק דקידושין אם אדם מחוייב לכבד אביו משלו או לא:

דמטלטלי דיתמי כו' גם בר"ס ק"ח כ"ר ז"ל דין תורה מקרקעותיהן כו' ור"ל דאפילו לפי מה דקי"ל דשיעבודא דאורייתא ואפילו מלוה ע"פ ה"מ בקרקעות וכמש"ר בס"ס פ"ח סל"ח ע"ש מיהו הא דכתב דין תורה ל"ד קאמר דהא גם מדרבנן לא משתעבדי כ"א מתקנת הגאונים וכמש"ר בסמוך בסי"ג ואע"ג דקי"ל דיורש במקום מוריש קאי מ"מ הם לא לוו ואין עליהם אלא מצוה ועוד נראה דלא אמרו יורש במקום מוריש קאי כ"א לאחר התקנה שיגבו מהם גם מטלטלים וק"ל: ומ"ש אפילו הם מופקדים ביד המלוה או ביד אחרים זו ואצ"ל זו הוא ואפשר לומר דהו"א דדוקא כשהן מופקדים בידו בחיי אביהן ולא גילה דעתו שסמך דעתו עליהם כשיעור חובו מש"ה אין כופין משא"כ במופקדים ביד אחרים אבל ג"ז כבר אשמועינן דכשהן ביד היתומים דאינן משועבדים לו וע"ל סי' ס"ד דשם מבואר דהמחזיק במה שהופקד בידו ואמר מחיים תפסתו למשכון דאינו נאמן אם לא שיש לו עדים שהיה המפקיד רוצה לקחתו מידו והוא לא רצה ליתן:

נשבע היורש היסת אע"ג דהוא ליפטר ולעיל ס"ס ס"ט וע"ה וסי' ק"ח ס"ג כ"ר דאין משביעין ליתומים אלא היכא דבאים לגבות ולא היכא דבאו ליפטר ואין לתרץ דרי"ף סבר כבעה"ת שכ"ר בשמו שם דהיתומים צריכים לישבע היסת כשבאים לפטור דא"כ לא הו"ל לרבינו להביא דברי רי"ף בכאן סתם בלי שום חולק עליו דמשמע דס"ל כוותיה וי"ל דשאני הכא דהחוב ידוע שעדיין חייב לו הלוה אלא שהיורש טען שלא ירש כלום והמלוה טען ברי שירש ולפי טענתו דמלוה חייב לו היורש ודאי והו"ל כשאר טענות ברי שיש לאדם על חבירו והלה כופר דנשבע משא"כ בסי' ס"ט וע"ה דאין ידוע וברור שעדיין חייב לו. ובזה נתיישב ג"כ מש"ר בסי' ק"ח ס"ג ז"ל ואני כתבתי למעלה שא"צ שבועה כו' דשם ג"כ באינו ידוע שעדיין ח"ל מיירי. ומש"ה כ"ר שם ואני כתבתי למעלה ולא כתבו כאן וק"ל: אבל אין להשביע משום תקנת הגאונים כו' פי' ואע"פ שלא טען עליהם אלא שמא מ"מ ישביעם שבועת הגאונים שנתקנה ג"כ על שמא שמא יש לו ממון כמש"ר ר"ס צ"ט:

יורש שמכר כל הנכסים כו' כ"כ הרא"ש ר"פ מי שמת והבעה"ת בשער ד':

ואם היורש רוצה לסלק המלוה במעות כו' לכאורה משמע דוקא במעות וכ"כ ב"י סי' ק"ב ס"ב במחודשים שמדברי רבינו דהכא משמע דדוקא במעות יכול לסלקו אבל לא במטלטלי שלהם ע"ש אבל ל"נ לי כלל דהא תכף אח"ז כ"ר ז"ל אבל אם אין ליורש משל עצמו לא מטלטלי ולא מעות אלא קרקע כו' משמע דבמטלטלי יכול לסלקו כמו במעות וכן משמע בבעה"ת שם ולכן נראה דמעות דנקט רבינו ל"ד דכל מטלטלי שיכול להוליכן לימכר למקום שירצה הן שוין למעות. א"נ משום דאם יש להיורש מעות ומטלטלין שלו צריך לסלקו במעות דוקא וכמ"ש בעה"ת שם דבכה"ג אמרי' דלא עדיף מגברא דאתא מחמתי' מש"ה נקט רבינו תחלה מעות וק"ל: שאין מכריחין לאדם ליטול כו' ובעה"ת שם הוסיף בטעם וב"י הביאו והוא משום דחיישינן דלמא ארעא דיתמי גזולה היא אבל במעות לא שייך ה"ט ונראה דרבינו לא כתב ה"ט בפירוש משום דס"ל כיון דבמטלטלי יכול ג"כ לסלקו אע"ג דאיכא למיחש בהו נמי שמא גזילה הם ולית בזה תקנת השוק (דמי) בגנב ופרע בחובו ה"ה בקרקע וגם הבעה"ת כתב שם דאיכא דלא ס"ל ה"ט משום דאדרבה כי טורף עתה מהלוקח כי ימצא שהיא גזולה לית ליה למהדר אמידי וכי יקח עתה מהיורש וימצא גזולה יכול אז לטרוף מהלוקח ע"ש ונראה דדעת הרמב"ם היא דמ"מ אין לב"ד להיות נזקק למלוה וליטול קרקע של היורשים וכיון די"ל שיגיע להמלוה מזה הפסד שתהיה גזולה ולא יהיה להיורש אחריות במה לפרוע ויזעוק אז על הב"ד מש"ה יעמוד על דינו ליקח משועבדים שבטח אביהן ואם יגיע לו היזק יגיע:

או מלוה בשטר ולא שיעבד לו כו' פי' ומכרו מטלטלים והא דמשמע דאם שיעבד לו מטלטלי א"ק טורף המטלטלי מיד הלקוחות צ"ל דמיירי במקום שלא נתפשטה תקנת חז"ל משום תקנת השוק כמש"ר בשם הרא"ש בסי' ס' ע"ש: לדברי רב האי גאון כו' עד וא"א הרא"ש ז"ל תמה כו' מקור דבריהם הוא בפרק מי שמת דאמרינן שם מי שמת והניח נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ואר"י שאם קדמו היתומים ומכרו מה שמכרו מכרו ואין מוציאין מידם פי' ואין מוציאין הקרקעות מיד הלקוחות. ואם הבנות יזונו מן דמי הקרקעות בהא פליגי רב האי והרא"ש שם. והרא"ש תמה עליו כו' ע"ש ובא"ע סימן קי"ב כי שם מקור דין זה: ומ"ש למה הדבר דומה למלוה ע"פ שיצא על היתומים ומכרו כו' קשה מאי מביא ראייה מזה דלמא רב האי דסבר גבי מזונות בנות דגובין ממעות של הקרקעות שמכרו האחים ג"כ סובר דב"ח גובה מהני מעות דהא גם רבינו סבר דשוין הן דהרי כתב ואם אין ב"ח יכול לטרוף מהלקוחות כו' לדברי רב האי שפי' בההיא דיתומים שקדמו כו' ה"נ כיון דב"ח גבי ממטלטלי ונראה דה"ק דדבר זה דומה למלוה ע"פ שיצא על היתומים ומכרו הנכסים שאין המלוה יכול לטרוף מהלקוחות אפ"ה אין הב"ח גובה מהדמים לדינא דגמרא ולא אמרינן הואיל והמעות הם תמורת הקרקעות שהם עומדים במקום קרקע ויגבה ב"ח מהם הה"נ גבי מזונות בנות אין עומדין במקום קרקע ומאי את אמרת דהני מעות לא גרעו ממטלטלי ומטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח השתא מדינא דהגאונים ע"ז כתב ולאו הני זוזי שביק אבוהון ובהני זוזי שהם תמורת הקרקעות שמכרו לא תקנו הגאונים והשתא א"ש דכתב למה הדבר דומה למלוה ע"פ כו' דנקט זה להיותו פשוט דבזה הכל מודים דהדין כן לדינא דגמרא וכן משמע בהדיא שם ל' בפסקי הרא"ש ר"פ מי שמת דזה פשוט הוא לדינא דגמרא וכ"כ ר"י נכ"ו ח"ג בשם הרמב"ן והרשב"א ע"ש וב"י הביאו ר"ס ק"ח ולפי מ"ש א"ש שכתוב בכל ספרי ח"מ שלפנינו בדברי הרא"ש ולאו הני זוזי שביק אבוהון כו' וא"צ להגיה דלאו כמו שהוא כתוב בפסקי הרא"ש ואע"ג דרב האי תלה פסקיה בתקנת הגאונים שהרי כתב לבתר דתקינו מזוני כו' ואם כן מה תמה עליו הרא"ש מדינא דגמרא י"ל דס"ל להרא"ש דאלולי דס"ל דהמעות עומדים תמורת הקרקעות לא היה עולה על דעתו לומר שגם במעות אלו תקנו רבנן שיזונו הבנות מהן מיהו אף שהן תמורת הקרקעות אי לאו תקנתא דרבנן ס"ל דלא היו ניזונות מהדמים דלא עדיפי מהניח להם אביהם מעות והרא"ש תמה דאי איתא שהן תמורת הקרקעות היה נהן דין קרקע להיות מלוה גובה מהן ודו"ק ובמ"ש נתיישב נמי מה דסיים רבינו וכתב ז"ל נמצא דלפי דבריו אין ב"ח גובה כו' דק' מאי נמצא דקאמר הלא הרא"ש כ"כ בהדיא למה הדבר דומה כו' ולפי מ"ש ניחא דהרא"ש ל"ק בפירוש אלא דמדינא דגמרא אינו גובה והוא סיים וכתב דאפילו לבתר התקנה אינו גובה דומיא דמזונות וק"ל ומש"ר על דבריו ונ"ל כו' כתבתי פירושו בסמוך:

ומיהו א"א הרא"ש ז"ל כתב כו' ק' למה לא הביא ראיה דהרא"ש סבר שאף בקרקע אין חייבים לשלם ממ"ש על דברי רב האי למה הדבר דומה למלוה ע"פ כו' וע"ק דלעיל מזה כתב ונ"ל שאם מכרו קרקע שחייבים לשלם כו' מדכתב ונ"ל ולא כתב ול"נ משמע דלא אתא לאיפלוגי אדלעיל אלא בא לפרש ולחלק בין קרקע למטלטלי וז"א דהא הרא"ש ודאי מיירי באם מכרו קרקע כמ"ש לעיל וא"כ ממילא חולק עליו ונלע"ד ליישב דטעם רבינו הוא משום דאין מוכרח מדברי הרא"ש הנ"ל לומר שמזיק שיעבודו של חבירו אין חייב לשלם דמ"ש שאין ב"ח גובה מן המעות שבידם י"ל דר"ל שאין גובה אותם מכח חוב אביהם כמו שסבר רב האי אבל יכול להיות דמכח מזיק שיעבוד הם חייבים לשלם לו ונ"מ בזה דאם גם היורש חייב לב"ח שלו שלוה הוא מאחר שגם הוא יכול לגבות מהני מעות לאפוקי אם הם חייבים לשלם מכח חוב אביהם כמו שסובר רב האי. ב"ח של אביו נוטל כל המעות הללו ואין הב"ח שלו יכול לגבות ג"כ מהן (ואע"ג דאם ירשו מטלטלי דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם כתב הרשב"א דאם יש עליהם חוב מחמת עצמן שהוא מוקדם לחוב אביהם שאני התם דלא ירשו אלא מטלטלים אבל הכא דירשו קרקעות והמעות הללו דמי הקרקעות במקום קרקעות עומדים והקרקעות היו משועבדים לב"ח אביהם מש"ה ודאי הוא מוקדם וק"ל) ולכן כ"ר ומיהו א"א הרא"ש ז"ל כו' ר"ל אע"ג שמזה דלעיל אין מוכרח שיסבור דאין חייב לשלם מדין מזיק כמ"ש מ"מ בתשובה כתב בהדיא דאין חייב לשלם כלל שאפי' מזיק שיעבודיה של חבירו ליכא ועיין בכלל פ' סי' ט"ז שם כ"כ וס"ל שזה דומה לדוחק סלע של חבירו עד שנפלה לים שפסק לקמן סי' שפ"ו דפטור מדיני דגרמי כיון שהוא מונח בעין וראוי להביאו ע"י שישכור מי שידע לשונו ע"ש: אע"פ שנראה לחלק כו' עד"ר:

גבו קרקע כו' כן הוא בגמרא פ' י"נ והטעם משום דאית ביה מדר"נ שאומר מוציאים מזה ונותנים לזה:

ומש"ר והיורש טוען שלאחר מיתה תפס כו' הוא מעשה שם בגמרא ופסק ר"נ דאי לית ליורש ראייה נאמן התופס במגו דלקוח הוא בידי ולדינא דגמרא כ"כ וכדמסיק רבינו ומ"ש לעיל בסימן ק"ה ס"ד שאם כבר מתו מהני תפיסה היינו בזמן הזה וכתבו התוס' והרא"ש שם דא"צ היורש להביא ראייה דלאחר מיתה תפסי' אלא כיון דאית ליה ראייה וסהדי דתפס מיניה ובע"כ גזלה הימנו וליכא תו מגו דלקוח כו' וכן בקיצור פסקי הרא"ש. ורבינו סתם כאן כל' הרמב"ם פי"א ממלוה וסמך אמ"ש במקומות אחרים דאם תפסו מידו בחזקה אינו יכול לומר לקוח הוא בידי וממילא אינו נאמן לטעון עליו כדי דמיו כיון דאיכא עדי ראיה בידו שחטפה ממנו וק"ל: או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו נראה פשוט דאיירי ג"כ כשאין היורשים יודעים כמה ח"ל דהרי לא התחיל רבינו לכתוב שהיו מחולקים עמו בסך החוב ומן הדין לא הו"ל לישבע על טענה זו אלא היסת כיון שהוא מוחזק ואית ליה מגו דלקוח כדין הטוען לקוח אלא אגב שבועה דמחיים תפסתי שמכחישין אותו היורשין וצריך לישבע כנגדן ש"ח כיון שמודה שגוף המטלטלין אינו שלו אלא שיש לו שיעבוד עליהן מש"ה נשבעים אגב גם ע"ז ש"ח ועד"ר שם כתבתי שנ"ל שכן הוא כוונת ב"י וכתבתי ג"כ דיותר נראה דעל שניהם אינו נשבע אלא היסת קאמרי הרמב"ם ורבינו: ויכול לטעון עד כדי דמיהן ודוקא בדבר שיכול לטעון לקוח הוא בידי וכ"כ המ"מ:

ואם תפס מש"ח פי' ובש"ח לא יכול לטעון לקוח הוא בידי כדי לגבות חובו דהא צריך כתיבה ומסירה וליכא מגו ואינו נאמן לומר כתיבה כזו היה לי ואבדתי דהא לעיל סי' ס"ו פסק בשם ר"י דא"נ בזה ע"ש: כתבתי למעלה בסי' ס"ד שם נתבאר דבעי מלוה ראייה. ומיהו מ"ש שם דיביא ראייה שתבעם מחיים ולא רצה להחזיר לו נראה דא"צ כאן ראייה כ"כ דדוקא התם דאיירי בהפקידו בידו השטרות משום הכי לא מהני ראייה במה שראו הש"ח בידו מחיים. אבל בלא הפקידו בידו סגי בראייה שראו בידו הש"ח בחיי הלוה דאין סברא לומר דאע"פ שראו בידו אכתי מצי למימר שמא אבינו הפקידם לידך. דטענה כה"ג דלא שכיחא אין שומעין להן. והראייה דמסיק שם רבינו וכתב ז"ל ומיירי שיש עדים שהפקידו בידו כו' משמע בהדיא דבליכא עדים לא טענינן ליורשין שמא הפקיד אותן לידך ואם לא ראו בידו מעולם ודאי נאמן במגו דלהד"ם אלא בראו בידו איירי דבשאר מטלטלים נאמן במגו דלקוח משא"כ בשטרות כיון דליכא בידו שטר קני לך איהו וכל שיעבודיה וק"ל:

כתב א"א כו' כ"כ פ"ק דב"ק: וסמך המלוה ז"ל ב"י מ"מ אפי' בתר תקנת הגאונים מהני ליה תפיסה כגון אם אין לו עדים או שטר שזה ח"ל כך וכך שאם לא היה תופס לא הוה מגבינן ליה וע"ש באשיר"י דכתב דבדורות הללו מטלטלי וקרקעות שוין הן לכל מיני שיעבוד מדינא דגמרא ולא מכח תקנה לחוד דהאידנא סומכין עליה מתחלת הלואה כו' ע"ש שכתב ראייה לדבריו [וכמש"ר] ס"ס תי"ט ע"ש מילתא בטעמא וגם ר"י נתיב כ"ו ח"ג [כ"ב]. ונראה דלפ"ז אם הניח להן אביהן מטלטלים וקרקעות צריכים לתת להמלוה מטלטלין אף אם לא שיעבדם לו בשטר בחייו ובמותו. כמו שהיה הלוה צריך ליתן לו. ומש"ר בסמוך סי"ז דאם ירשו קרקעות ומטלטלים דאין גובים המטלטלים י"ל דלתקנת הגאונים הדין הכי אבל האידנא גובה מטלטלין אלא שא"כ הוא לא הו"ל להשמיט האי דינא. בפרט ר"י שכ"כ בדין גביית ב"ח מיתומים והו"ל ג"כ האי נ"מ. ודוחק לומר שסמך אמ"ש בסימן תי"ט. ואיפשר דכולי האי לא השווהו: וכופים אף במטלטלי כצ"ל ואף מעות שירשו בכלל מ"ו ר"ש ז"ל ופשוט הוא וק' פשיטא מאי קמ"ל בזה דכופין: ומ"ש וכ"כ הרמב"ם כו' שם פי"א דמלוה כ"כ:

ובמערב כותבין בש"ח כו' וז"ל פי"א ממלוה ועוד גובה בתנאי יותר מהתקנה לפי שבתנאי זה אף אם הניח קרקע ומטלטלי גובה מן המטלטלים אף מהיתומים מן הדין שתנאי שבממון קיים וכן מוכח ממש"ר בסמוך סי"ז ז"ל ואם ירשו קרקע ומטלטלי ואין מפורש בשטר שיגבה כו' משמע הא מפורש בו היה גובה מטלטלין אבל בא"ע ר"ס ק' הביא רבינו לשון הרמב"ם ולא כתב שם שגובה בהתנאי יותר ע"ש. וגם ל' יותר י"ל דר"ל דגובה בהתנאי אף אם לא היה התקנה וק"ל: ומ"ש שאין כח בתקנת הגאונים לחייב בהן יתומים ר"ל דאילו בלוה עצמו אף שלא ידע הפקר ב"ד הפקר ואילו ידע הלוה מהתקנה שפיר גובה מהתקנה אף מהיתומים שהרי שיעבד לו מטלטלין ואינן נופלים לפני היתומים לירשם עד שיתפרע ש"ח תחלה וכדין קרקע הנ"ל בר"ס זה וק"ל ועיין בא"ע סי' קי"ב מש"ר עוד בעניין זה:

וי"א שתקנת הגאונים כו' כ"כ בעה"ת שער ס"ה בשם ר"ת ור' אפרים:

וכן גובין ממלוה כו' כ"כ בעה"ת שער מ"ג:

ואם ירשו קרקע ומטלטלי כ"כ בעה"ת שער נ"ה:

ולטורפו בשביל נ' זוז הנשארים עיין ברמב"ם בס"פ י"ח ממלוה שכתב דין זה כשהניח להן אביהן מטלטלי דאז אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן וא"כ הנך נ' קמאי מצוה עבדי והשתא כי טריף בדין טריף אפי' לדינא דגמרא ומשמע מדבריו הא אי לא שביק להו מטלטלי אינו חוזר וטורף מהן דליכא כאן מצוה לפרוע חוב אביהן כדלעיל: ואפ"ה כי אמר בשביל קרקע נתנו לו אינו חוזר וטורף דהרי הוא כאילו הגביהו אצלו ממש וחזרו וקנו אותו ממנו והו"ל נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לב"ח וה"ה שאם בא ב"ח מאוחר אינו יכול לחזור ולטרוף מהן וכ"כ הר"ן. ודין זה הוא דוקא לדין התלמוד אבל בתר תקנת הגאונים ל"מ הא כיון שירשו מטלטלין אלו מאביהם וא"כ לא הו"ל לרבינו לסתום דבריו ונראה דאיכא נ"מ גם בזמן הזה אם אין ידוע שלא הניח להם אביהם והב"ח טוען שהניח להם מטלטלים שאם נתנו לו סתמא ה"נ דיכול הב"ח לומר ממה שירשו נתנו לו וצ"ע:

ירשו האחין קרקע כו' עד צריך ליטול מכל א' שדה כ"כ הרא"ש פ"ק דב"ק:

ומ"ש ואם עשאם לו אפותיקי כו' כ"כ שם התוס' והרא"ש: ומ"ש אלא שיעבד לו כל נכסיו פי' קרקעותיו: וסיים לו קרקע זו במצריו להיות לו תחלה כו' כצ"ל וכן הוא באשר"י פ"ק דב"ק וקרקע זו ר"ל שיעור ב' שדות הללו שהגיע לאחד מהם אבל ל' קרקע א' שלפנינו דחוק דמשמע דלא כתב לו אלא שדה א' וז"א א"ל שנפרש מ"ש קרקע א' דר"ל של א'. ויותר נראה לומר דמ"ש שני שדות או ד' שדות ר"ל שיעור ב' שדות או שיעור ד' שדות ויכול להיות שכל השדות מחוברים יחד או ב' שדות יחד ושיעור שדה מפורש לקמן סימן קע"א והשתא א"ש גם ל' קרקע א' וגם א"ש הא דסיים רבינו וכתב להיותם ל' רבים דאשנים קאי וק"ל: אם ירצה אשלפניו קאי ור"ל שהלוה אמר מתחילה אם ירצה המלוה להיותם לו תחלה לפרעון וגם י"ל דאלמטה קאי ר"ל אם ירצה גובה הכל מא' והאי הכל מא' נ"ל דהיינו דוקא מזה הא' שנכסיו שירש נעשו לו אפותיקי ולא מהאידך מק"ו שלא עשאו לו אפותיקי כלל וק"ל: והאידנא דשקיל ב"ח מהיתומים כ"כ בעה"ת שער נ"ה. וא"ת כי מפורש בהשטר נמי שיגבה קרקע או מטלטלי כו' דלמא כוונתו היה אם לא יהיה לו קרקע שאז יגבה מהמטלטלים והוצרך לכתבו אף בתר תקנה מטעם זה דכתב הרמב"ם משום שמא לא ידע הלוה כו' ויש לומר דכיון דכתב בשטר בין בחייו בין במותו משמע דכוונתו להשוות גבייתו מיתומי' לגבייתו מחיים וק"ל וצ"ע הא (לפי) [לפני] תקנת הגאונים נמי אם רוצים ליתן לו מטלטלין או מעות הרשות בידם כמ"ש בסי' זה וא"כ למה כתב והאידנא כו' נלע"ד דה"ק דקודם התקנה ממ"נ אם יש להם קרקע שהניח אביהם ס"ל דא"צ ליטול מכ"א מעות כפי חלקו שיכול לומר להם אם תרצו ליתן לי מעות בבת א' במקום שיעבוד קרקע שלי אטול ואם לא אקח קרקע כדיני שאיני מחוייב לטרוח וליקח מעותי לחצאין הואיל שאין דיני עליהם ואם לא הניח קרקע אלא מטלטלי פשיטא שאינו יכול להכריחם שיתן א' הכל דהא אם ירצו לא יתנו לו כלום אבל האידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח הוצרך לאשמועינן דאפ"ה לא יוכל להכריחם שיתן א' הכל לכן אפי' אם יש להן קרקע צריך ליטול מכ"א וא' חלקו אם ירצה ליתן לו מטלטלי:

בד"א שכולם כו' כ"כ בעה"ת שם ואדלעיל קאי שצריך ליטול קרקע מכ"א כפי חלקו:

כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כלל פ' סי' ז' כ"כ:

אלא כששיעבד הלוה נכסיו ר"ל כשהלוה עצמו שיעבד מקצת ונשאר מקצת בידו הדין נותן שישלם ממה שנשאר אז בידו והוי באותה שעה בנ"ח אף שאח"כ מת הלוה או מכרו אבל לא כשאר משני יורשים או א' משני לקוחות דהלוה שיעבדו נכסים דכיון דגם יורש או לוקח השני אינו חייב לזה המלוה כלום אלא מכח הלוה המוריש או המוכר בא עליהן גם מה שהוא ביד היורש או לוקח השני אינו נקרא בנ"ח וק"ל ודין לוקח כ"ר ג"כ לקמן ר"ס קי"ט וכ"כ בהדיא בתשובה וע"ל ס"ס קכ"ט מש"ר בשם בעה"ת: אלא יקח חצי החוב מהלוקח נראה דהיינו דוקא כשיש בהחצי שיעור שדה וכנ"ל: