הולך וטורף מהן פי' הדין נותן שיכול לטרוף מהן וכך יפסקו' לו הב"ד אבל זה פשוט הוא דמעצמו לא יכול לטרוף עד שישלחו הב"ד אחר הלוקח תחלה וגם צריך המלוה לקיים השטר וישביעו המלוה כדלקמן בס"י. ולא בא רבינו עתה אלא לכתוב דא"צ ד"א ועד"ר: וא"צ ד"א פי' אין צריך להדר אחר הלוה לתובעו תחלה (דמש"ר בס"ד ואינו יכול לומר לו לך אצל הלוה כו' חוזר גם אבבא זו וכמ"ש שם ומש"ה קיצר כאן) ושיכתוב לו ב"ד שזכה בדין מהלוה ושהשביעוהו להלוה דאין לו ושיש לו רשות לטרוף מהלקוחות זה א"צ כשאין הלוה בעיר עמהן או במקום קרוב להן וכ"ש שא"צ טירפא אלא יכול לתבוע הלקוחות מיד והם יחזרו אחרי הלוה כדמסיק רבי' בסמוך ואם הלקוחות לא ירצו להעמיד להלוה בדין אינהו דאפסידו אנפשייהו כי המלוה יכול לגבות משיעבודו במקום שימצאהו. גם מה שמסיק רבי' וכתב אם א"י לקוחות וצריך לחפש אחריהן כותבין לו בית דין טירפא נראה דה"ק הרשות ביד הב"ד לכתוב לו טירפא ושכאשר ימצא לקוחות ב"ד של אותו מקום לוקח כופין אותו לדין עמו ואינו יכול הלוקח לומר למלוה לך תחלה אצל לוה כו':

כותבין לו ב"ד טירפא כו' ע"ל ס"ס ק"ב מש"ר:

וקורעין שט"ח שלא יחזור ויטרוף בב"ד אחר: וכותבין בטירפא שקרעו אע"פ דלא חיישינן לב"ד טועין לשכחה חיישינן וע"ל סימן מ"א מ"ש שם גבי וצריך למכתב בקיום שקרעו ש"ח:

כופין אותו לדון עמו. אדסמיך ליה לפניו קאי וכמש"ר לפני זה ומ"ש אח"כ ואינו יכול לומר לך אצל הלוה כו' קאי אשני הבבות הנ"ל וכנגד בבא ראשונה כתב שיכתבו לך טירפא. וכנגד בבא השנייה דמיירי שיש בידו טירפא כתב וכאשר יתחייב לך בדין. וא"צ לדחוק ולפרש דהכל קאי אבבא שנייה ומ"ש שיכתוב לך טירפא ר"ל טירפא מפורש עלי אי נמי שיאמר טירפא זה לא מחשב טירפא כיון שלא תבעת תחילה הלוה אלא אחר שתתבע הלוה ויכתבו לך טירפא אז אפרע לך וק"ל כנ"ל חבור הדברים ועיין ב"י שכתב אמ"ש רבי' וא"צ ד"א ז"ל כ"כ בעה"ת בשם תשובת הרמב"ן שכתבתי בסוף סימן זה וכתבתי לשונו בדרישה ר"ס זה ע"ש. ומשמע מדבריו דר"ל דא"צ טירפא וקשה דא"כ משמע דמה שמסיק וכתב דאם אינו יודע לקוחות שקנה מהלוה כותבין לו טירפא דר"ל דבזה צריך טירפא קאמר וז"א דהא אין כותבין לו הטירפא כ"א לעצה טובה וכמ"ש בדרישה בשם הרמב"ן. ועוד דלא הו"ל לרבי' לסתום ולכתוב א"צ דבר אחר. אלא הול"ל בזה לא אמרו חז"ל דצריך טירפא מיהו י"ל דגם לב"י ה"פ בבא ראשונה קאמר דא"צ ד"א אפי' לעצה טובה משא"כ כשאין יודע לקוחות שקנה וצריך לחפש במדינה אחרת דבזה עצה טובה לו שיקיים שטרו בכאן במקום שיש לו עדים ויברר לפניהן כל זכיותיו והן קורעין ש"ח ויכתבו לו בטירפא כל זכיותיו. ומעשה ב"ד וחתימתן ניכרים בכל מקום שיבא וימצא שם לקוחות מאוחרים לילך לב"ד של אותו מקום ויטרפוהו ע"פ הטירפא שבידו: אלא ילך הוא פי' הלוקח: כגון דאתי שליח כו' צ"ל דאזיל וכן הוא בגמרא ור"ל כשאין רחוק יותר ממהלך יום א' כגון דאזיל כו' אז מודעינן ליה הב"ד מעצמן אפי' אינו מבקש הלוקח זמן. ואם הוא רחוק יותר אז אם אין הלקוחות מבקשין זמן אין ממתינין ואפי' כשהוא במקום קרוב אפשר לומר דדוקא מודיעים להלוה קאמר ר"ל שמודיעין לו דזה בא לטרוף כי אולי כבר פרעוהו לוה ויש בידו שובר אבל אין הב"ד משביעין מעצמן ללוה אלא א"כ הלוקח מעמידו בדין והא דממתינין ל' יום לבא ליפרע שלא בפניו ושולחין ומודיעין ליה כמש"ר סימן ק"ו שאני התם שמיירי שגובה מנכסי הלוה שלא בפניו דאין כאן מי שיטעון עמו משא"כ הכא שהלוקח הוא בפנינו והוא יטעון עמו כל זכותו לכן א"צ להמתין יותר מג' ימים ומ"ש בסימן צ"ח בשם הרא"ש דגם כשבא לגבות מהלקוחות ממתינין ליה צ' יום היינו כשיש שם הלוה וטוען שלא יטרפוהו מהלקוחות שיברר ששטר שביד המלוה מזוייף הוא דשם אזה קאי ע"ש וק"ל: בג' בשבת כו' נקט הכי משום דב"ד יושבין בדין בשני וחמישי וכמש"ר בסימן ה' וה"ה נמי אם בא הלוקח ביום ו' דנותנין לו נמי זמן עד יום ב' אלא לרבותא נקט בג' דאע"ג דאינו אלא ב' ימים קודם יום ה':

שלא יבוא כו' ז"ל הרא"ש שכ"ז ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים על בעלי דינים שלא לדחות אותם יותר מדאי מנמוקי הרמב"ן ז"ל עכ"ל הרא"ש:

ואם רוצה הלוקח לסלק המלוה מדסתם וכתב סתם סילוק משמע דס"ל דהרשות בידו לסלק בין שהסילוק מגיע לשיעור כל החוב בין למקצתו. ולהכי נמי כ"ר ויחזור וישאול מהמוכר מה שפרע ולא כתב שיחזור וישאול מהמוכר דמי החוב שפרע. וה"ט משום דאיירי בכאן בלא שומא והכרזה. ומש"ה ל"מ אי מיד כשבא המלוה ללוקח לגבות אומר הלוקח אסלקך בדמים דיכול לסלקו אלא אפי' אם כבר גבהו ממנו המלוה כההוא דקנה ב' שדות יכול לסלקו כיון דמיירי להר"י והרא"ש בלא שומא ועמ"ש אחר זה. משא"כ בשכבר עשו שומא והכרזה להמלוה דבזה אין הלוקח יכול לסלק להמלוה בכל ענין וכמש"ר בסמוך סט"ו ו'. וכ"ש אם כבר גבהו המלוה אחר השומא והכרזה וכמש"ר בסי' ק"ב בסכ"ב ע"ש. ועד"ר מה שכתבתי עוד מזה: ואם עשאה אפותיקי כו' כתב מ"מ פי"ח דמלוה ודוקא במפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה:

ואם קנה ב' שדות זו אחר כו' וכשבא כו' פי' קודם שקנה זה הלוקח שדה שנייה טורף ממנו האחת וכשקנה השני בא לטרוף גם השני. ואף שלשון הגמרא משמע לכאורה דקנה שניהם קודם שטרף מ"מ כ"ר הכי משום אורחא דמילתא דודאי אם היה יכול לטרוף שניהם כא' היה טרפן כא' א"נ כ"כ לרבותא דאע"פ דכבר גבה הראשונה ולא א"ל לסלקו בה בכל חוב דינא הכי וא"ל א"כ היאך טורף מתחילה הא' הא יכול הלוקח למימר הנחתי לך מקום לגבות אצל הלוה שהרי הקדים רבי' לכתוב דהחוב נגד שני השדות ועמ"ש סימן קי"ח. ואפשר לומר עוד אפילו אם כבר גבה שני השדות יכול לסלקו במאתים כיון שלא היה שומא והכרזה וכמ"ש בסמוך שהרשות ביד הלוקח לסלק המלוה במעות אלא שרבי' מפרש מעשה הנזכר בגמרא שכך היה ע"ש מיהו זה אינו מוכרע עד"ר: הדין עמו. כתב ר' ירוחם דוקא שקנה שתיהם לוקח א' אבל בשני לוקחים אין לוקח שני יכול לומר אם תרצה לקבל כו' דיכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את באותו שטרפתי מלוקח האחר:

וכתב הר"י וכו' עד שוב אינו יכול לסלקו דאל"כ אין לדבר סוף. והא דאמרינן שומא הדרא לעולם דוקא ללוה וליורשיו משום לעשות הישר והטוב כדי שתשאר הקרקע ביד בעלים אבל לוקח שנכנס לתוך שיעבודו של מלוה ולקח במעותיו יחזור ויקבל מעותיו מן המוכר וישאר למלוה שיעבודו עכ"ל אשר"י ורבי' כתב לעיל סימן ק"ג שהרמב"ם חולק ועד"ר:

וצריך שישבע הלוה כו' כתב ב"י ז"ל שבועה זו היא תקנת הגאונים כמש"ר בר"ס צ"ט ושם נתבאר וכ"כ בעה"ת בשער ג' דגם שבועה זו דהלוה היא בנק"ח כמו שבועת המלוה דאח"ז ורבינו סמך אמ"ש כן שם בסי' צ"ט ומשה"נ שינה הלשון דכאן כתב וצריך שישבע הלוה ואחר זה כתב ומשביעין המלוה כו' אלא כלומר וצריך שישבע הלוה כמ"ש בסי' צ"ט. וגם זה תדע שמשביעין המלוה וק"ל. ואע"פ דגם דין זה דמשביעין למלוה כשבא לטרוף מן הלקוחות כבר כתב רבי' בסי' ע"א ובכמה מקומות מ"מ כאן דהוא מקור דין זה כתבו בל' כאילו לא נזכר ממנו דבר בשום מקום א"נ ה"ט דשבועת הלוה אינו אלא תקנתא ולא שבועת המשנה. אבל שבועת המלוה הוא שבועת המשנה. וכל שבועת משנה היא בנק"ח ולכן כתב בפירוש שם בנק"ח ולא כ"כ ג"כ בשבועת הלוה להורות שזו מתקנה וזו מדינא. וכיון ששבועת הלוה מתקנה כתב בעה"ת שאם אינו לפנינו אין מעכבין פרעון החוב בשבילה: ל"ש אם הם כו' כ"כ בעה"ת בשם תשובת הרי"ף:

ושלא מכרו לאחר דאי מכרו לאחר אין ללוקח ליתן לו כלום כיון דלאו בעל דברים דידיה הוא אלא מי שמכרו לו והך שבועה היא אחר ההכרזה כשבא לאכול פירות דקודם לכן למה נשבע כיון שאין ללוקח הפסד עדיין כ"כ מ"מ:

אבל רבינו האי כתב כו' ככ"ר בשמו ג"כ לעיל בסי' ע"ח ס"ב ובסי' פ"ד ס"ג ועי' בהמ"מ פי"ד דמלוה שהביא שם ראיות לדברי רבי' האי וסתר שם הראיות וסיים שם אבל בתוך זמנו משום חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו הוא הילכך לקוחות ויתומים שוים בו אבל הרא"ש כתב דגם בזה יש לחלק דגבי יתומים הטעם משום דאי איתא דפרעיה הוה פקיד להו בעידן דמיית ולטובת לקוחות אפשר דלא חש ע"ש וע"ל סי' ק"ח וע"ח:

וכאשר יורידו המלוה כו' בפ"ק דמציעא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח וכתבו הרי"ף והרא"ש בין שבחא דאתי מחמת הוצאה בין שבחא דממילא וכ"כ הרמב"ם פכ"א ממלוה ויתבאר בסימן שאחר זה ב"י. שאם השביח אותם כו' לקמן בסימן קט"ו יתבאר כל פרטי דינים. וסתם כאן וסמך אמ"ש במקומו בסי' קט"ו. וכאן לא בא אלא ללמדנו שלא יאמר המלוה הרי זה הלוקח נחת לשעבודי וארעא דידי אשבח ממילא ולא אנכה (מחצי) [מחובי] אלא דמי שוויו של הקרקע קמ"ל. ועוד יש חילוקים שם בדין גביות ע"ש בסימן קט"ו: כמו שדנין לגבי יתומים ע"ל סי' ק"ט ס"ג ובסימן ק"ג דשם נתבאר:

והרמב"ם כתב שאם טעו בכל שהוא פכ"ב דמלוה כ"כ וע"ש בהמ"מ מ"ש על הרמב"ם:

כתב הר"ר יונה אם יבא שום אדם כו' כל זה כתב הרא"ש בפסקיו פרק מי שהיה נשוי: שהשומא והכרזה לתועלת הלוה כו' פי' ול"ת שלתועלת המלוה היא שאם לא יתנו אחרים כמו ששמוה לא יקחנה באותה שומא: אבל אם הלוקח כו' אין שומעין פי' נהי דקי"ל אם אית ליה וגיזי ללוקח מצי לסלקו בזוזי וכנזכר לעיל ס"ו ז' היינו כ"ז שלא היה כאן שומא והכרזה ואף אם כבר גבה אותו המלוה אבל אם כבר היה שומא ששמוה ב"ד בסך כך וכך אפי' לא גבה אין הלוקח יכול לסלקו דכיון שהב"ד הכירו שזה שוויו ודאי דקדקו בשוויו יפה: לתועלתו הוא מכווין כו' והרא"ש מסיק דמ"מ מכל החוב יכול לסלקו וכבר כתבתי כל זה ביאור היטב לפני זה ס"ו ז' בפרישה ודרישה ע"ש:

כשאחד מוסיף עד כנגד כל דמי החוב כו' אפשר דהטעם הוא דניחא ליה ללוה שלא יהא עליו אלא ב"ח א' משא"כ כשלא סלקו בכל החוב דישארו עליו שנים:

ואם יאמר המלוה אקבל כו' אין שומעין ללוקח פי' אפילו לא היה כאן שומא והכרזה כלל. וכתב הרא"ש בפרק מי שהיה נשוי הטעם לפי שיש הפסד ללוה. אבל אם היתומים אומרים כן שומעין להן ומכריזין עליו ומקבלו בשומא דאי אתי זוזי לידם דיתמי מסלקי ליה בדמי שוויו וכתבו רבי' בסימן ק"ט ואם הב"ד שמוהו בכדי חצי החוב והמלוה אומר או תן חובי אקחנו לי בכדי חובי ס"ל לרבי' דג"כ הדין עם המלוה וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סט"ז גבי משכן דאם אינו שוה לשומת הבקיאים החצי שהוא טוען עליו כו' וכ"כ הרמב"ן. ובעה"ת שער ג' חולק כ"כ ב"י שמשוה דינין הללו. וכבר הארכתי מזה בדרישה בסימז ק"ז וק"ט וכתבתי דאין ענין זה למ"ש רבי' בסי' ע"ב ע"ש:

כותבין לו אחלטתא בפרק ג"פ א"ר נחמן כל טירפא דלא כתיב בו קרענא לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא. וכל שומא דלא כתיב בה קרענא אדרכתא לאו שומא היא כך גירסת הספרים לדעת הרב רבי' אשר ורשב"ם ובעל העיטור. וס"ל לרבי' שהאי שומא היינו שטר אחלטתא וכן מסיק המ"מ פי"ח ממלוה שכתב אדברי הרמב"ם שס"ל שאין עושין שטר מהשומא עד כלות ימי ההכרזה שעושין השטר ההורדה. וכשמורידין ב"ח בשומתו נקרא שומא עכ"ל: