ראובן שמכר כל שדותיו. ופי' רש"י עידית בינונית וזיבורית ונראה דפי' כן משום דמסיק ואמר דלא אמרן אלא דזבין בינונית אבל זבין עידית וזיבורית כו' ש"מ דמיירי בדקנה מראובן שלשה מיני שדות. ועד"ר: בשטר אחד כו' דווקא בהקנאה אחת הוא דלא מחלקינן ולעולם רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל קנאם זא"ז דהיינו בשני שטרות אז יש חילוק כדמסיק: היא בינונית פי' דין ב"ח שגובה מבינונית: ובא ב"ח פי' ב"ח של ראובן: מבינונית שביד לוי כו' משום דשיעבודו בידו ואין לוי יכול לטעון שמעון מכר לי כל זכות שהיה בידו ושמעון היה ודאי מגבה לך מהזיבורית בטענת דאי שקלת שקלת. ואי לא מהדרינא שטרא דזיבורית לראובן דהא התוס' בפ' שני דייני גזירות והרא"ש ורבינו ס"ל דאפילו לגרוע כחו יכול לטעון כן (ולאפוקי מרש"י ותוס' דפ"ק דב"ק דלא ס"ל כן) ואפי' אי לא טען אנן טענינן ליה. וכמש"ר בסמוך ס"ה. וא"כ אף אני אדחה אותך לזיבורית אצל שמעון דכל כה"ג כולי האי לא אמרינן דכיון דלאו בידו של לוי למיהדר זיבורית אלא ביד שמעון קרינן בזה לכי תהדר שמעון וגובה שיעבודו (אלא) במקום שמצאו. והיותר נראה דגם דין זה מיירי במת ראובן הלוה בשעת גבייה דא"א להדרו. וכמש"ר בסמוך ס"ה ורבינו כתבו שם ע"פ סדר הגמרא דכתבו שם בהדיא בפ"ק דב"ק דף ח' והוא מוזכר שם קודם דין זה. וכן צ"ל בדין מכרן לא' בזו אחר זו כו' שכ"ר בס"ס זה דמיירי בשכבר מת ראובן בשעת הגבייה וכמ"ש שם. וכן פירשוה שם הנ"י בהדיא. ואע"ג דאילו לקח לוי לבינונית זו [מראובן] והניח אצלו זיבורית לא היה יכול ב"ח דראובן לטרוף מידו הבינונית שאני התם דראובן ב"ח הוא ואמור רבנן מפני תיקון העולם כל זמן שיש אצלו ב"ח כדי חובו אפי' זיבורית לא יטרוף לקוחות. אבל כאן שמעון לאו בעל חוב הוא ואף עליו מכח טרפא הוא בא. רש"י: רצה גובה משמעון. ולא מצי לדחותו אצל לוי לגבות שיעבודו דמצי א"ל שיעבודו גבך היה ואתה הרחקתו ומכרתו ללוי איני רוצה לטרוח וללכת אחרי לוי רש"י ואשר"י. אלא אפי' לא נשאר בידו אלא עידית דקדק לומר אלא עידית כו' [כמו בב"ח] ועד"ר: אינו יכול לגבות כו' דא"ל להכי דייקי וזבני עידית וזיבורית ארעא דלא חזיא לך: אינו יכול לגבות מלוי שהרי הניח בינונית אחריתי ביד שמעון. והברירה היה ביד שמעון ליתן לו מאיזה בינונית שירצה כמש"ר סי' ק"ב. ומה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה בידו וק"ל:

וקנה זיבורית באחרונה כו' אבל קנה עידית באחרונה ומכר ללוי הבינונית שקנה קודם העידית רצה גובה מעידית שביד שמעון שהיתה בנ"ח באחרונה ושמעון הרחיק שיעבודו רצה גובה בינונית מיד לוי כיון דשיעבודו על בינונית דהא אם נשארה ביד שמעון מסתמא היה מגביהו מהבינונית והיה אומר לא ניחא לי בתקנת חכמים כו'. ואם קנה שמעון בינונית באחרונה ומכרה ללוי פשיטא דאם רצה גובה מלוי כיון שהיה שיעבודו גם היתה בנ"ח באחרונה. ואם רוצה גובה מעידית שביד שמעון כיון שהרחיק שיעבודו ואע"ג דאיכא תרתי לטיבותא לשמעון חדא דשיעבוד הב"ח מבינונית. והשני דבינונית הללו בנ"ח מ"מ אין נראה לחלק. ומש"ה דייק רבינו וכתב דווקא דאם קנה זיבורית באחרונה אינו גובה מלוי הא אינך הצדדין רצה מזה גובה רצה מזה גובה: מלוי דכשם כצ"ל והוא ל' התוס' ומטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה בידו:

לוה שהתנה כו' פי' שהסכים לוה והוא מבעה"ת ועיין בדרישה: מידי דהוה אניזק אבל מהא דקי"ל אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח ואפילו הן זיבורית אע"ג דשיעבודו דב"ח מבינונית אין ראיה דשאני התם דמדאורייתא אין לב"ח אלא זיבורית אלא תק"ח היא דלגבות מבינונית מפני נעילת דלת ולהכי כי ליכא בנ"ח אלא זיבורית אוקמיה אדינא משא"כ זה שהתנה לגבות מעידית אבל מניזק מייתי שפיר ראיה דשיעבודא מדאורייתא מעידית כדכתיב מיטב שדהו ישלם ואפ"ה אם מכרה אין לו אלא זיבורית:

כולם נכנסו כו' ודווקא בכה"ג אבל בכולם עידית או זיבורית גובין מכולם לפי חשבון ועד"ר: וגובה ניזק בעידית ז"ל התוס' וא"ת והא ניזקין מלוה על פה נינהו ומלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי וי"ל שמשעמד בדין כמלוה בשטר דמי א"נ מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמי וכ"כ התוס' בקידושין דף י"ג וז"ל פירוש כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היינו יודעים ענייני נתינות הללו אם לא שחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו כו' לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שלוה צריך לשלם עכ"ל. והמ"מ תירץ שהנזקין יש להן יותר קול ממלוה והלקוחות אפסדו אנפשייהו. והנ"י תירץ דמשכחת לה דכתב ליה הניזק שטרא או קנה ליה בקנין: ואם טוען כל לוקח ולוקח לזה שבא ליטרף ממנו עד"ר שם כתבתי ל' הגמרא ומה שק' לכאורה על רבינו ממ"ש בשם הרמב"ן ור"י גם שם כתבתי דלר"י ל"ד בסוף היום קאמר אלא ה"ה אם נכתב בשלשתן סתם שקנו בחודש ניסן זמן שלשתן אינו חל אלא עד סוף החודש וע"ש היטב. ובדפוס ב"י נרמז דין זה במאי דהתחיל ביום א' וסיים בסוף הזמן ללמדנו דהכל תלוי בגילוי ובירור הענין יהיה או יום או חודש או שנה לעולם אין הקנין חל עד סוף הזמן המפורש בשטר וק"ל ועד"ר: אני לקחתי תחילה כו' הך דינא שייכא גם אם היו לשלשתן עידית או לשלשתן זיבורית או ב"ח אחד הבא לגבות מג' עם החשבון כנ"ל שכל א' טען אני קניתי ראשון וכן כתב בבעה"ת אהך מעשה עיין שם שער ד' ח"ח ונא כתבו רבינו בסגנון זה אלא משום דדברי ר"י ורמב"ן נלמדו מברייתא דב"ק דקתני מכרה לא' או לג' כא' כולם נכנסו תחת הבעלים כמ"ש בדרישה גם משום שיש צד רבותא לר"י בסיגנון זה דכל א' גובה כדינו אפילו אם א' מהם הוא חוב גדול גובה הכל מאחד מהן. משא"כ כשהן שווין דאו נפרעין מכולם בשוה. גם יש בו צד רבותא להרמב"ן דקמ"ל דבעל העידית יכול למדחי הניזק לגבות אפילו מהזיבורית וה"ה לב"ח מדינו בבינונית עד שיביא ראיה מי קנה באחרונה והראיה תהיה ע"י עדי מסירת השטרות לידו או אי החזיק או נתן מעות ראשונה ואם שטרי אקנייתא הן יעידו למי קנה ראשונה ומיירי שנכסי לאחד מהם או שניהם יחד מספיקין לשלשתן דאל"כ אלא שנכסי שלשתן יצטרפו לפירעון ג' חובות הללו שעל המוכר א"כ יכתבו הרשאה לא' מהן והוא יגבה משלשתן וק"ל: אם אין בהם דין קדימה פי' לשלשה החובות דניזק וב"ח וכתובת אשה: שזמנן ביום א' כצ"ל: וכתב להם דאקנה דבלא דאקנה לא היו טורפים לקוחות כמ"ש בסימן ק"ד וקי"ב ע"ש: כולם גובין מן האחרון מסקנא דגמרא שם: ובאין לגבות כא' פר ולא הספיק אחד מהן לשלשתן: זיבורית והמאוחר ממנו גובה משלפניו והמאוחר כו' כצ"ל. שכך הוא הדין שמי שקדם שיעבודו צריך לגבות תחלה. וה"ט דכמו שבאם אין כאן לגבות אלא כדי חובו היה דינו שגובה תחלה ה"נ אמרי' לגרוע כחו שהוא מוקדם בגבייה וכל מוקדם גובה מן האחרון כדמסיק וק"ל: ואם הניוק יפייס ה"ה ב"ח יכול לפמס: כולהו ממשעבדי כו' ר"ל כל הנכסים של מוכר אפי' שיעבד עידית: מכרן לא' בזא"ז אבל אם מכרן לאחד בבת אחת בשטר א' זהו פשיטא דלוקח זה נכנס תחת הבעל לשלם לכל א' כדינו וכן הוא פשוט בגמרא עד"ר: לקח זיבורית באחרונה כולן גובין כו' זהו פשוט ומשום סיפא נקטו דקמ"ל דאם לא הספיק גובין משלפניה פי' ואפי' האי לפניה הוא עידית ולא יכול לדחות אצל בינונית שלפני פניה בטענת אי אפשי בתק"ח דהואיל דאמר לב"ח בתחלה אי אפשי בתק"ח ואגביאך מן הזיבורית ודחה לב"ח מדינו תו לא יכול לומר אי אפשי (וכן מוכרח אתה לפרש בסמוך הא דמסיק רבי' וכתב ז"ל ל"ש אם מת המוכר או קיים דקשה אם הוא קיים למה גובין משלפניה אפי' היא עידית ואמאי לא יאמר לו הלוקח אי תקבל ממני זיבורית טוב ואי לא מהדרינא זיבורית להמוכר. צ"ל דלא כתב האי ל"ש אם הוא קיים אלא אמ"ש ראשונה דכולן גובין מהזיבורית וקמ"ל דבזה אין חילוק שדינא הכי אפי' אם הוא מת ובזה מחלק נמי והולך וכתב דאם קנה עידית באחרונה אינן גובין ממנו אם הוא חי וק"ל. ולפ"ז המשך ל' רבינו כך הוא לקח זיבורית באחרונה כולן גובין ממנו ומש"ה לא הספיק גובין משלפניה מיהו לאשה בכתובתה דלא דחה תחלה מדינא מצי מדחי דתרי גופי מצי מדחי בכה"ג וכמ"ש בסמוך וק"ל. שאנו רואים כאילו החזיר עד"ר: כאילו החזיר להמוכר שטר של זיבורית כו' וה"ה אם לא חזר ומסר לו השטר קנין אלא הקנה להמוכר לו השדה בחזקה. וה"ה אם לא קנה השדה מתחילה בשטר אלא בכסף או בחזקה רואין כאילו חזר ומכר לו הקרקע בחזקה אלא שרבינו חדא מן הקנינים נקט תדע שהרי מסיק דאפי' שדה אחרת או מטלטלין יכול להחזיר להמוכר והיינו בקנין דכל א' כדינו. ושאפי' לא עשה הקנין אנו רואין כאילו נעשה בכתיבה ומסירה אבל בחזרת השטר לחוד לא ביטל הקנין אלא צריך למסור לו השטר ולכתוב לו גם כן שטר מכירה ע"ז השטר וכמש"ר בסי' ס"ו סעיף י"ג ושם נתבאר דדוקא בשטר קנין דהיינו שכתב בו שדי מכירה לך אותו שטר יכול למוכרו בכתיבה ומסירה אבל אם השטר אינו אלא לראייה שקנה השדה בא' מן ההקנאות אותו שטר אינו יכול למוכרו ע"ש. וצ"ל דלא נחית כאן לחלק בוה וסמך אמ"ש לעיל במקומו בסי' ס"ו וק"ל: ואפי' אם יתננה לו במתנה ר"ל אפילו אין למוכר ראשון מעות שיכול לקנותו מידו והו"א דלא מצי למימר אהדרינא שטרא למריה דהא אין יכול לקנותו ובודאי במתנה אין דרך למהדרי' קמ"ל. אבל באמת א"צ ליתן במתנה כמו שמסיק דכל מה שאדם יכול לעשות כו' אלא שצ"ע לפי מ"ש בסימן קי"ז וקי"ח וגם בסימן זה דלא אמרינן אהדר שטרא למריה אלא היכא דיש לו בו ריוח ממון אבל היכא דאין לו ריוח בחזרה אמרינן לכי תהדר א"כ ה"נ במתנה לא יהיה למהדר ריוח בהחזרה וכ"ת כל מתנה כמכר הוא דיעשה או עשה לו הנאה בפעם אחרת א"כ גם בסימן קי"ז ס"ב איך כ"ר דמלוה טורף אותו מלוקח ראשון הא מצי לוקח ראשון למימר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא ללוקח שני דאף דלא יתן לו מעותיו מ"מ יעשה לו הנאה אחרת עבור זה וצ"ל דשאני הכא כיון דאין הלוקח בא לדחותו לגמרי אלא ליתן על כל פנים זיבורית בעד חובו מש"ה יכול לומר אהדר כו' וק"ל: או אפי' מטלטלין אינן יכולין לגבות מהלקוחות לפי מ"ש בסי' ק"ז ובסי' קי"ד במקום שיכולין היורשים או הלוקח לסלק המלוה במעות יכולין ג"כ לסלקו במטלטלין ק"ק למה צריך כאן לומר שיחזיר הלוקח מטלטלין להמוכר הלוה כדי לסלק בו להמלוה ולא יסלקנו בהן הלוקח עצמו. ודוחק לומר דמיירי כאן שכבר בא ליד המלוה בשומא והכרזה ובכה"ג אין הלוקח יכול לסלק למלוה כמ"ש בסימן קי"ד דהא כאן איירי במלוה הבא לגבות ולא בשכבר גבה בשומא והכרזה וי"ל דלא נחית כאן לראיה וכבר כתבתי בסימן קי"ד בדרישה דפליגי (במוכר אמי אבא) (רמי בר חמא ורבא] אי לוקח יכול לסלק להמלוה אפי' במעות וכאן בפלוגתא לא קמיירי ולא בא אלא ללמדנו דהלוקח יכול לסלק להמלוה מכל וכל לומר לו לך אצל הלוה וממנו תגבה זיבורית או מטלטלין א"נ מיירי כאן שמחזיר להמוכר הלוה שטר חוב על אחרים דיש פלוגתא בזה בסימן ק"א אי הלוה יכול להגבות למלוה של בע"כ ובלוקח נראה דכ"ע מודים דאינו יכול לסלק מהן המלוה אבל כשמחזירין המלוה (והמלוה) [והלוה] אין לו בזה לשלם זולתו יכול לסלקו בו לכ"ע וק"ל. ונראה דדוקא כאן שקנה זיבורית מהלוה ויש לו טענה הואיל ואי לא קניתי הזיבורית היה שיעבודך עליה השתא נמי תקח ממנו אותם זיבורית או אחזיר ללוה מטלטלי שלי או זיבורית שלי במקום זיבורית שקניתי ממנו ויסלק בהן אותך מחובך. אבל זה פשוט דאין זה שייך במלוה מלוה שלו שבא לגבות ממנו ויש בינונית וזיבורית שאמר לו קבל מידי זיבורית או אחזיר הבינונית לאדם שקניתי ממנו דלאו כל כמיניה לאפוקי שיעבודא שלו וק"ל: דכל מה שאדם יכול לעשות רואין כו' מה שאדם יכול לעשות שיהיה לו תועלת ריוח בדבר כהך דהכא וכהך דלעיל ס"ס קי"ח ודלקמן סימן קמ"ח. אבל כה"ג דלעיל סימן קי"ח ס"ב לית ליה תועלת כלל במה שיחזירו ללוקח שני: אנן טענינן משום פתח פיך לאלם: דיתמי לא פרעי פי' כיון שלא הניח להם מידי ומטלטלי שיתן זה להם לא משתעבד ליה: ממה שקנו כו' דחזרה זו כאילו קנו דמי: אם לקח זיבורית כו' משום סיפא נקטו: יקחו כולן כדינן אף אם קנה בינונית ראשונה ואח"כ זיבורית ואינו יכול לדחות הב"ח לזיבורית בטענת תק"ה שהיא היתה בנ"ח בשעה שקנה הבינונית דכיון דדחה לב"ח כבר מעידית שהיתה בנ"ח באחרונה בטענת אי אפשי בתק"ח תו לא יכול לדחותו מהבינונית שהם דינו דתרתי לא אמרינן גבי חד אלא בתרתי וכמ"ש בסמוך: שיאמר לא ניחא ליה דהא חכמים לא תקנוה אלא לטובת הלקוחות: ניזקין וב"ח בבינונית מטעם דאפשי בתקנת חכמים וכתובת אשה בזיבורית מטעם אי אפשי דלתרי גופות אמרינן לזה ניחא ולזה לא ניחא וכנ"ל:

מכרן לא' בזו כו' דינים הללו עד סוף הסימן ג"כ הן שם ע"ב בגמרא ופירש"י ונמ"י דקאי אדין שלפניו דמיירי במת ראובן המוכר לשמעון כל נכסיו ומכר לו עידית באחרונה וקאמר שם דאם חזר שמעון ומכר ללוי הבינונית וזיבורית זהו פשיטא דגובין כולם מהעידית שנשאר ביד שמעון מטעם שמסיק רבינו אבל אם מכרה ללוי [עידית] יש שם פלוגתא דאביי ורבא והילכתא כדפסק רבא שם דאמר כדמסיק רבינו כאן דכולן גובין כדינן כו' וה"ט דמיירי כשמת המוכר וגם יש לשני הזכות שהיה לראשון ואילו היו עדיין כולם ביד הראשון לא היו מגבין כולם מהעידית אלא לכל חד כדינו גם השני אינו מגבה לכולם מהעידית אלא להניזק דלוקח ראשון היה צריך להגבות מהעידית כיון דמת המוכר שלו לא היה מצי הלוקח למדחייהו אבל זיבורית בטענת דאי שקלת כו' ולוקח ראשון מגבה לב"ח בינונית אף אם קנהו קודם הזיבורית דכיון דהדחהו מעידית שקנה באחרונה בלא ניחא ליה בתקנת חכמים תו למ"ל ניחא לי בחד גופא וכמ"ש ולאשה מגבה בזיבורית דיכול לומר תחלה לא ניחא לי בתקנת חכמים ליתן לה מעידית שקניתי באחרונה וגם לא מבינונית אם קנהו ביני ביני אחר הזיבורית וק"ל. ודע דבלאו האי טעמא הנ"ל דיכול לומר תחלה לא ניחא לי בתקנת חכמים ליתן מעידית שקניתי באחרונה דמה מכר ראשון לשני כו' אילו רוצין ב"ח ואשה לגבות מלוקח ראשון אינו יכול לדחותן אצל העידית שביד לוקח שני שהיתה בני חורין באחרונה דהא יכול למימר ליה אתה הרחקת שיעבודי וכמ"ש בריש סימן זה בשם הרא"ש ולא קאמר האי טעמא אלא ללמדך שאף אם רצו לגבות מלוקח שני לוקח שני יכול להדחותן מטעם מה מכר ראשון וצריכין לגבות דוקא מהראשון. ומש"ר ברישא דכולן גובין מהעידית כן הוא בגמרא וצ"ל דל"ד דקאמר כמו שהוכחתי לעיל בדרישה ר"ס זה אלא רצה מזה גובה קאמר שאם ירצה הב"ח יכול לומר ללוי סוף סוף עיקר השיעבוד דשייך לב"ח איתא גבך ואת לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ואילו היו שלשתן ביד שמעון ודאי היה נותן לי הבינונית ולא העידית נמצא שאתה לקחת שיעבודי וכמ"ש בדרישה בר"ס בשם התוספות דכתובות וכן דעת רבינו. והא דכתב סתם גובין מעידית משום דמסתמא ניחא ליה לגבות מהעידית וכמ"ש בדרישה ע"ש: