Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה כו' ז"ל הגמרא [עב"ח שהביא לשון הגמרא גם מ"ש התוס' עלה] ומהתימה על הב"י שכתב דמש"ר דכתבינן אפקדון דלא כפר הוא כלשון בתרא. וז"א דהא גם ללישנא קמא כתבינן א"ל בגזל איכא דאמרי אמרי נהרדעי [עב"ח שהביא ג"כ הא"ד]. והנה אע"ג דאלישנא בתרא קאמר הגמרא ז"ל טעמא דכפריה כו' אבל לא כפריה כתבינן ור"ל אפילו אמטלטלי דגזל מ"מ כיון דקיי"ל כר"י א"כ לא אזלינן בתר האי דיוקא אלא מחזקינן הלכתא כשני הלשונות ולא כתבינן לא אמטלטלין דגזל ולא אמטלטלי דכפר דלישנא בתרא נמי הילכתא היא דהא מינה פריך בשבועות ובבכורות ומדלא מיעט אלא מטלטלי דכפריה ש"מ דס"ל הא אקרקע אף ע"ג דכפר בה כתבינן עליה וממילא נמי כתבינן אמלוה בשטר דמחשב כקרקע וכפירתו הוה ככפירת שיעבוד קרקעות אלא כיון דבהרשאה בעי דיקנה ליה דבר התביעה ואין השטר גופו ממון מש"ה בעינן דיכתוב ליה קני לך כו' במקום שכותבין בהרשאות שאר דברים זיל דון ואפיק לנפשך אבל אהלואה בלא שטר אפילו אג"ק אינו יכול להרשות כיון דלהוצאה ניתנה ובמעות פקדון בלא קרקע נמי לא דאין מטבע נקנה בחליפין. ומ"ש אבל נהגו עכשיו לכתוב על הכל ר"ל על כל הני דמני לעיל דלא כתבינן עלייהו אבל לא כתב דכותבין גם אמטלטלי דגזל וגם הרמב"ם לא הזכירו ואפשר דה"ט כיון דטעם תקנת חז"ל הוא משום דלא ילך כל אחד ויטול ממון חבירו כו' וגזל לא שכיח הוא לא תקנו אדבר שאינו שכיח ומה"ט נראה לי דס"ל להרמב"ם דלא תקנו לכתוב אמלוה ע"פ. ומש"ה הוצרך רבינו לסיים ולכתוב כן בשם הרא"ש שעל הכל כותבין ל"ש פקדון וגזל ל"ש מלוה בשטר ובע"פ ואע"ג דכפריה ולא כ"ר שם בשם הרא"ש דמכח תקנת הגאונים כותבין גם אגזל ואמלוה אע"ג דכפריה דודאי לא פליגי בסברא אי תקנו הגאונים אדבר שאינו שכיח או לא אלא ס"ל דגם בימי חכמי התלמוד היו (ג"כ) [כ"כ] ומטעם שכתב הרא"ש שם וז"ל ומיהו תימה על מה שנהגו לכתוב האידנא הרשאה ואפילו אמלוה והלא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו ואפילו בקנין אג"ק כדמוכח בפרק מי שמת גבי ההוא שכיב מרע כו' ואר"ת דה"ט כיון שיכול להרשות משום דקיי"ל דשליח שוויה ונהי דאינו יכול ליתן להלואתו במתנה שליח מצי לשוויה ויש סמך למנהג זה מהא דאמר בהגוזל עצים רב פפא הוה מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל כו' ועוד יש לדקדק דאין הרשאה תלויה בקנין דהא קיי"ל כא"ד דבמטלטלי דגזליה כתבינן נמי הרשאה כדמשמע בשבועות ובבכורות אע"פ שנראה שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדישו דהא קיי"ל כר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו כו' ולפני זה כתב הרא"ש ג"כ טעם בשם ר"ת דהא דכותבין אמטלטלי דכפריה משום דמדמין זה לההיא דגיטין ודכתובות דלא חיישינן למיחזי כשיקרא וכתב דאע"פ שיש חילוקים בלמיחזי כשיקרא מ"מ נ"ל לדמות לההיא כדי לקיים המנהג כו' ע"ש ומבואר שם בכלל דבריו דבכל הני כותבין ממנהג התלמוד וכמ"ש ולא משום תקנה כדי שלא יטול כל א'. נמצא אנו למדין מכל זה דרבינו שכתב תחלה דלא כתבינן עלייהן מדינא דגמרא כ"כ לשיטת הרמב"ם שכתב בפ"ג דשלוחין כדברי רבינו ע"ש. וגם מ"ש אבל נהגו עכשיו כו' הוא לשונו דהרמב"ם דס"ל דעכשיו מיקרי תקנוהו ובמסקנא כתב דברי הרא"ש דעל הכל כותבין וסיים לכתוב בשמו ואע"ג דכפריה ובכלל זה הוא בין מלוה דכפר בין מטלטלי דכפר דגם הוא מזמן התלמוד ומטעם הנ"ל דלא חיישינן למיחזי כשיקרא כה"ג אפילו בזמן התלמוד ולאפוקי מהרמב"ם דס"ל דתקנת הגאונים היא. גם י"ל דגם לדברי הרא"ש א"ש מש"ר מתחלה מדינא דגמרא אין כותבין כו' דיש חילוק בין דין הגמרא דהיינו מתורת קנין ובין מנהג הגמרא דתקנו הרשאה ושליחות וכנ"ל ודוק. ומן התימה דהב"י קיצר כאן ולא כתב מכל הני דברים מידי. ובזה דברי רבינו מבוארים דרך כלל ועכשיו אחזור לבארם דרך פרט במקום הצריך: מ"ש או מלוה בשטר אפילו אם כפר בה הנתבע לפי שהוא כפירת ש"ק פי' מה"ט לא דמי למטלטלי דכפר והא דיכול להרשות אשטר אע"ג דאין גופו ממון בזה כתב וכשם שיכול להקנות השטר וק"ל. אבל אין כותבין הרשאה על פקדון כו' כבר כו' דקדק לכתוב כבר ור"ל קודם כתיבת ההרשאה דאם לא כפר בו עד אחר כתיבת ההרשאה ס"ל דלא נתבטלה ההרשאה וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דשלוחין וכ"כ בעה"ת בשער נ' בשם הראב"ד ע"ש ולא כרי"ף והרשב"א דכתבו דאפילו כפר אח"כ אין דנין בה וכ"כ ב"י ע"ש: וכן אין כותבין על מלוה שבע"פ ר"ל מה"ט אפילו ע"ג קרקע אינם יכולים להקנותם לו וז"ש אלא במעמד שלשתן משא"כ לטעם דמטבע אין נקנה (אלא) בחליפין דיכול להקנות אג"ק ולדעת התוס' והרא"ש שכ"ר ס"ס פ"ח סעיף ל"ח ור"ל דמיירי כשאין ללוה קרקעות בני חורין או שמחל לו השיעבוד וכמש"ר שם לענין שבועה ודוק: שאין מטבע נקנית בחליפין אבל נקנית אגב קרקע ב"י: ומש"ר
אבל נהגו עכשיו לכתוב על הכל כבר כתבתי לעיל בכלל הדברים דמדכתב לשון עכשיו דלשיטת הרמב"ם כתבהו ע"ש: גם על המלוה שלא יטול כו' פי' משום כדי שלא יטול ולא ירצה ליתנהו לשליח דהמלוה מחששות הנ"ל בר"ס קכ"ב שמא יבטל שליחותו או ימות מש"ה תקנום:
ומ"ש ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות כו' פי' בין של פקדון בין של מלוה וכן הוא בהדיא במיימוני פ"ג דשליחות: ואין לו קרקע ד' אמות עד"ר: ודברים אלו קלים כו' ולעיל ס"ס קי"ג דכ"ר דכותבין אע"ג דלא ידעינן ליה שום קרקע כו' היינו משום שהוא בעצמו הודה שיש לו קרקע והודאתי כק' עדים דמי משח"כ הכא שהוא לזכותו. והגאונים בעצמן כתבו כו' ואינו אלא כדי לאיים כו' זה לא קאי אלא אהקנאה ד' אמות קרקע שבא"י וכמ"ש בדרישה ע"ש:
דלא גרע זה משליח כו' ל"ד דלא גרע אלא דעדיפא מיניה דגבי שליחות כי נתנו לו אחר מיתת המלוה או אחר שביטל השליחות חייב משא"כ כאן דודאי כיון דלטובתי של מלוה עשו הרשאה זו לאיים על הלוה להוציא ממנו לא יתקנו תקנה שהיא פסידא דלוה משום תועלתו דמלוה וזה נ"ל ברור ולא כמ"ש ב"י סימן קכ"ב ס"ו וכמ"ש שם בדרישה. ואין להקשות א"כ כיון דלא ישאר כאן חששא להנתבע לפי מ"ש א"כ למה לא יהא מוכרח הנתבע ליתן המעות ליד המורשה זה או לדון עמו. די"ל דלא חלקו חז"ל בתקנותיהם דמאחר שתקנו שאין מכריחין לאדם ליתן או לדון בלי הרשאה וזה אין עליו דין הרשאה מש"ה אין מכריחין אותו וק"ל:
וכן הורו כו' כצ"ל וכן הוא ברמב"ם. ומ"ש וכן הורו הגאונים כו' ודוקא בשטר כו' ר"ל שתקנו שיכול להרשות אשטר אפילו בלא קנין כתיבה ומסירה דלפעמים אין השטר בידו ואז אין שייך קנין כתיבה ומסירה כמבואר בר"ס ס"ז אבל בכתיבה ומסירה אפילו מדינא דגמרא היה יכול להרשות עליו אליבא דכ"ע וכמ"ש בדרישה ע"ש ודלא כב"י שכתב דלהרמב"ם לא היו יכולין להרשות אשטר מדינא דגמרא כ"א למכור השטר קנין גמור עד"ר. גם אמלוה על פה שלא כפר בה הורו הגאונים דמרשין משא"כ לדינא דגמרא וכנ"ל אבל זה כבר כתבו רבינו שתקנו שכותבין הרשאה גם אמלוה וק"ל: אבל מלוה ע"פ כו' ז"ל ב"י וקשה לפי טעם התקנה שלא ילך כל אחד ויטול ממון חבירו וילך לו אף במלוה ע"פ היה להם לתקן כן וא"ל דזה מיירי קודם התקנה שהרי לשון הרמב"ם לא משמע כן שכתב ז"ל אבל אם מלוה ע"פ הוא לא תקנו כו' עכ"ל. וכבר כתבתי בכלל הדברים שנראה לי שטעמו הוא שלא עשו תקנה אמלתא דלא שכיחא שיתן אדם מעותיו לחבירו בלא שטר וכמ"ש לעיל סימן ס"ז בפרוזבול שלא תקנו אלא בלוה שיש לו קרקע ופירש"י הטעם משום שלא תקנוהו אלא כשהחוב כשאר רוב שטרי חובות שאינם נעשים אא"כ יכול לגבות חובו מקרקעות הלוה כו' ע"ש. ואע"פ שבמלוה ע"פ דלא כפר ביה הלוה לא כתבינן עליה אורכתא מדינא דגמרא ומתקנת הגאונים כותבין הרשאה שאני התם כיון דלא כפר בה לא איכפת ליה להנתבע כולי האי בהרשאתו. ומש"ר וא"א הרא"ש ז"ל כתב שעל הכל כו' כבר כתבתי בכלל הדברים דר"ל דהרא"ש ס"ל דאף בימי התלמוד היו כ"כ ע"ש:
מדברי הרמב"ם כר עד ואין מעכבין שבועות משום תקנה זו כ"כ בפ"ג דשלוחין אלא שרבינו ערבב מעט דברים בדברי הרמב"ם. שאינו אלא דברים בעלמא פי' שאין זה תובעו אלא שבועה והדיינין לא ידונו ביניהם אלא שבועה וס"ל לרמב"ם שכל שבועה אינה ממון וכמש"ר סימן צ"ג ס"ז ואפשר דגם הרא"ש דפליג שם עליו מודה בהא אבל על שאר תביעות שתבעו ממון אפילו אינו מרשה אותו הממון אלא על התביעה מהני:
מי שהרשה כו' רשאי ע"ל סימן קכ"ב ס"ד ה" שם כ"ר דעת הרי"ף והרמב"ם ושפירש הרא"ש דבריהן דס"ל שאינו יכול לבטל אלא ביד המורשה ושדעת הרא"ש היא שאינו יכול לבטל כלל וקיצר רבינו כאן וסמך אמ"ש שם במקומו וגם שם הביא רבינו דעת הרמ"ה ודעת הראב"ד באחרונה שס"ל דיכול לבטל ונראה דס"ל לרבינו כוותייהו ומש"ה סתם כאן כדברי הרמב"ם וק"ל:
ואם הנתבע ידע כו' כ"כ בעה"ת שער נ' ע"ש ותמצא דאיירי בדלא בטלו בפירוש אלא מינה שליח אחר ומש"ה אמרינן דלא נתבטל הראשון עד שיבואו שניהן לפני הנותן אבל אם ביטל להראשון בפירוש נראה דאפילו אם לא ידע הנתבע מהביטול כ"א המורשה ג"כ נתבטל הרשאתו וכמ"ש בסימן קכ"ב בפרישה ס"ה ע"ש וכן מוכח ממ"ש ואם הנתבע ידע שביטל שליחות כו' ושניהן באין בהרשאתו לפנינו דק' כיון דידע הנתבע שביטל להראשון אפילו בלא באים לפנינו נמי ודוחק לומר דל"ד קאמר באין לפנינו דלא הול"ל כן כלל אלא מחוורתא כדכתיבנא דבכה"ג דלא ביטל בפירוש אמדינן דעת המרשה דלא כיון לבטל שליחות הראשון לגמרי כ"א כשיבואו שניהן ביחד לפני הנותן. ואפי' לדעת הב"י שכתבתי בשמו שם בסימן קכ"ב ס"ה שבנתינה בעינן שידע הנתבע מ"מ הלא פי' הב"י מש"ר כאן אין לו להשיב דר"ל לדון עמו ולהשיב על תביעתו וכמ"ש בשמו בסמוך א"כ קשה גם אליביה למה תלה בידיעת הנתבע הלא בלדון עמו בידיעת המורשה סגי כמ"ש הב"י שם ס"ה ולפי מ"ש ניחא ועד"ר: אין לו להשיב כו' כתב ב"י נ"ל שאם דן עם המורשה הראשון ונתחייב התובע חוזר וסותר הדין עכ"ל נראה מדבריו שפירש מ"ש בעה"ת אין לו להשיב אלא לשני שר"ל לטעון עמו להשיב על תביעתו וטענתו אבל בבעה"ת שם לא כתב ל' להשיב אלא ז"ל יש לו ליתנם ליהודא ולא ללוי א"כ יש לדקדק מינה דגם אם קדם ונתן לראשון צריך ליתן גם להשני ורבינו שכתב להשיב ר"ל להשיב פקדונו או הלואתו או ס"ל דשווין הן לדון עמו שנית או נתינתו שנית וכמ"ש בסימן קכ"ב סעיף ה' ע"ש ודו"ק:
הבא בהרשאה שמחל כו' כ"כ הרמב"ם ובעה"ת בפ' ובשער הנ"ל: וכ"ש אם פי' בה הוצרך לכתוב זה דל"ת אע"ג דכ"כ לא ס"ד שמחל לו לגמרי שהרי כתב לו כמחילתי והוא אין דרכו למחול לגמרי (ודומה לזה כתב הרשב"א בתשובה אלף צ"ז הביאו הב"י עיין שם) קמ"ל:
מורשה שבא בטענת ברי כו' אין הבבא קמייתא זו במיימוני בפ"ג דשלוחין אלא הכי איתא התם ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר לוי להד"ם כו' מוציאין כו' ומדברי רבינו הוא שכ"כ לרבותא דאע"פ שטען העד ג"כ טענת ברי אפ"ה לא הוי כע"א לחייבו ש"ד אא"כ הודה במקצת. וכתב ב"י דהיינו דוקא כשאין שכרו קצוב דהוי נוגע בעדות אבל אם שכרו קצוב אפילו אם לא יוציא מיד הנתבע אפילו אמר להד"ם ישבע שבועת התורה דהא עד אחד מעידו כנ"ל עכ"ל. ופשוט הוא ע"פ הדברים שיכתוב רבינו בסמוך בשם הרמב"ן: להפך השבועה על המרשה ואם כו' כצ"ל והטעם דש"ד אין מהפכין וכמש"ר בסימן פ"ז ופ"ח. ויש שמקיימין הנוסחא שלפנינו שכתוב בה המורשה וכותבין דמשה"נ התחיל רבינו וכתב דהעד טוען טענת ברי ללמדנו דאף דטוען ברי ויכול לישבע אפילו הכי אין הנתבע יכול להפקיע השבועה ולומר לו אתה שבאת לתבעני בברי וליקח חלק בממון התביעה השבע ש"ד שכדבריך כן הוא ואתן. אבל הוא דוחק שהרי בסיפא מסיים וכתב דבהיסת דיכול להפך מוציאין הממון מיד כו' וכשם ששם קאי אמרשה גם ברישא איירי במרשה וק"ל: ואם טען שישבע המרשה כצ"ל: עד שיבוא המרשה כו' דחיישינן דלמא יערים הנתבע לומר כן לפי שסובר שלא יצא התובע ממקומו בשביל זה לדון עמו לכך נתחכמו עליו חכמים שיוציא המעות ויתנם ליד בית דין ואז יש רשות ביד התובע לבוא לכאן לישבע וליטול מיד ממונו ולא יצטרך לדון עמו מחדש וכתב ב"י ז"ל ונ"ל שקובעין בית דין זמן כו' וכמו שכתוב בד"מ בעמוד:
כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה כו' כ"כ בעה"ת בשער נ' בשם גאון: כשרים הן קרוביו כו' עד"ר:
יכול אדם להרשות נשים ועבדים כ"כ בעה"ת בשם גאונים: שאין קנין לעבד כו' שלא שייך שיקנה אדם מידי לעבדו לפי שאין אותו דבר יוצא מתחת ידו ורשותו במסירה זו שמסרו לעבדו וכאילו עדיין בידו הוא וכל הרשאה צריכה שיקנהו בק"ס ושיכתוב לו לך דון וזכי ואפיק לנפשך וכנ"ל וק"ל: ואין הבעל אוכל פירות פי' דאם הבעל אוכל פירות לא היה לה תועלת מהקנאתו שמקנה בהרשאה להקרקע זו דלא חשיבא לה לכלום דאף שהגוף ישאר לה ואמרינן לעיל דאם הקנה בהרשאה שליש יכול לדון על הכל שאני בעל עם אשתו שנכסיה הם בידו כל ימי חייו ואם היא תמות תחילה ישאר הכל בידו גם לפי מ"ש לעיל דטעם דשליש הוא דבדיבור זה שתפו בכולו ניחא דלא דמיא להא. וא"ת הא יכולה למכרה בטובת הנאה י"ל דבכה"ג אפילו הרא"ש מודה דלא מיקרי ממון בפרט אשה שבושה מבעלה למכור שלא יאמר שהיא מצפה על מיתתו:
מכסף מקנתו כו' [כמו בב"ח]: וקנינא מיניה כו' דמשמע שהעדים קנו מהמרשה וזכו למורשה העכו"ם והוי העדים כשלוחי העכו"ם וכ"כ רבינו סימן קצ"ה ס"ז בשם הרא"ש דנוהגין להקנות בעדים שהם שלוחו לוה ומלוה. אבל בעכו"ם צריך לחנות הוא עצמו מהמרשה: דאין שליחות כו' בסימן קפ"ח נתבאר זה: אלא יכתבו וקנה העכו"ם ר"ל וכן יעשה שהעכו"ם עצמו יקנה מהמרשה: לענין שלא יוכל לעכב כו' ר"ל שלא נקרא שליח אלא לענין שלא יוכל לעכב. אבל לאו למימרא שיש לו דין שליח לענין שאין יכול להרשות עכו"ם:
ואשר לא טוב עשה פסוק הוא ביחזקאל ובגמרא הביאו פרק שבועת העדות: זה הבא בהרשאה דמלוה יותר ניחא ללוה דזה אינו יכול לעשות פשרה הג"א: והנתבע במדינה אחרת נ"ל בעיר אחרת וכן כתב הראב"ד: ה'"ז עושה מצוה עיין בדרישה: