ראובן שהיה חייב כו' בגיטין דף י"ד [עב"ח שהביאו]: או שהיה לו פקדון כו' כפול לקמן בסי' רצ"ג ס"ה וע"ש: אם בא לחזור כו' אפי' אם בא לומר לו שמא יאנסו ממך בדרך רש"י: איני יכול והיינו כדמפרש ואזיל שהנפרד הוחזק כפרן. מת לוה פי' והו"א יורשי ראובן יאמרו נתבטל שליחות אבינו תנה לנו המעות: או מת מלוה (מלשון) [קמ"ל] דאין הלוה יכול לומר אדעתא דהכי לא מכרתי לידך להוליך לבניו וכמ"ש בסי' זה סי"ב: דהולך כזכי והיינו במלוה ופקדון דוקא וכמש"ר בסמוך ס"ו:

ומ"מ ראובן כו' שם בברייתא ובדברי רב הנ"ל אינו מפורש דאף אם אחר שבא לחזור ואין מחזירין ליה דאפ"ה חייב הנותן באחריות אבל מדברי רבי' דמהפך וכתב תחלה אם בא לחזור אינו חוזר ואח"כ כ' ומ"מ חייב באחריות משמע דס"ל דבכל ענין חייב מיהו אינו מוכרע כ"כ:

והעני אח"כ כו' משמע דוקא אם העני ראובן ואין לו במה לפרוע חייב לוי לשלם אבל אם יש לראובן לפרוע א"י לתבוע כלום מלוי וכל האחריות על ראובן לבד וע"ז כ"ר והרמב"ם כתב כו' כלומר שהוא כ' החזירו לו שניהם חייבים ויכול הלה לתבוע איזה מהן שירצה ראובן או לוי וכן פירש המ"מ ועיין בהגד"מ שם כתבתי פירוש דהמ"מ:

והא דבפקדון כו' פי' אבל הלואה דמתחלה לא הלוה לו כי אם למלאות רצונו של ראובן והלואה להוצאה ניתנה ואיכא למיחש שמא יעני הלוה אח"כ ולא יהיה לו ממה לשלם בכל ענין אינו יכול לחזור ליטלו ממנו דהא זה השליח אין לו רשות להוציאו אלא למסור המעות מיד לבעליו: אבל לא הוחזק כפרן יכול לחזור וליטול ממנו ז"ל הגמרא שם פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אמר רבי זירא כשהוחזק כפרן עכ"ל. ופי' רש"י והנ"י לימא ליה כו' פי' לימא ליה האי משלח אין רצונו של המפקיד שיהא פקדונו ביד אחר ואשתכח דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו ואמאי אינו חוזר הא לאו זכות הוא כשהוחזק כפרן בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו דיצא מתחת ידו עכ"ל. והנה לכאורה משמע דכל שאינו הוחזק כפרן צריך לחזור וליטלו מיד השליח מטעם דאין רצונו כו' ואין חבין לאדם שלא בפניו. אבל הרי"ף סיים וכתב אהא דר' זירא הנ"ל ז"ל אבל לא הוחזק כפרן ובא לחזור חוזר. וכ"כ שם הרא"ש וגם רבינו כתב כאן כוותייהו. ומשמע דברצון הנפקד תליא אי בעי לחזור חוזר ונוטל מהשליח ואי בעי מניחו בידו. ונראה דטעמייהו הוא דמסתמא אין הנפקד חייב נפשו מתחילה לשמרו לעולם אלא לזמן קצוב ושלאחר אותו זמן יהיה תלוי ברצון הנפקד אי בעי לחזור לשלחו ליד המפקיד ישלחנו ואף אם הפרידו סתם מ"מ אינו מחויב לשמרו בידו לעולם וגם אינו מחויב להוציא מנה על מנה להוליכן בידו ליתנו ליד המפקיד. והגמרא דפריך ליה אין רצוני כו' הא דקדק רש"י והנ"י ופירשוה דר"ל אמאי אינו חוזר הנפקד ליטלו מיד השליח כיון דמסתמא זכות הוא להמפקיד שיהיה הפקדון ביד זה שהפקידו בידו ואין רצונו שיהא ביד אחר. אבל אין כוונת הגמרא שמש"ה יהיה חייב לחזור וליטלו מיד השליח וק"ל: כתב הרמ"ה כו' כן הנוסח גם בספרים של קלף והוא ר' מאיר הלוי ובמקצת ספרים הנוסח הר"ר משה הכהן גם בסי' רכ"ב ס"ז נתחלפו הנוסחאות ואפשר שט"ס הוא וכמ"ש הב"י בסוף סימן ק"ח בסל"א וכ"כ שם משום דשם מצא שכתב המ"מ בשם הר"מ הלוי מ"ש בספרי הטור בשם ר"מ הכהן: ואפי' בממציא לו כו' לעיל ר"ס קע"א ס"ג נתבאר זה ע"ש: אלא דמהימן הוא גביה כו' גם המ"מ כ"כ בפ"א מהלכות שכירות אדברי הרמב"ם שכתב שם ז"ל היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעליו הואיל והשומר הראשון חייב באחריות עד שיגיע ליד הבעלים אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני מחזיר אם לא שהוחזק הראשון כפרן כי' ע"ש וכתב ע"ז המ"מ דמ"ה דקדק הרמב"ם וכתב הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו נ"מ דאם היו הבעלים רגילין להפקיד אצל זה השני אין הנפקד יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר באחריותו כמו שנתבאר בדין שומר שמסר לשומר עכ"ל המ"מ. ונראה דמה"ת כתב ג"כ הרמ"ה כאן דאינו יכול לחזור בו (והא דבממציא לו שליח כתב הרמ"ה ג"כ דאינו יכול לחזור אע"ג דאינו נפטר מהאחריות שאני התם דגילה המפקיד קצת דעתו דניחא ליה לשלחו לידו שהרי המציא לו שליח). מיהו קשה למה לא נאמר דכשיחזור הנפקד לוקח מידו דיחזור הוא להתחייב באחריותו כבראשונה. וי"ל דאעפ"כ כיון דמיד שמכר ראובן הפקדון ליד זה שרגיל שמעון להפקיד מיד נסתלק שמירתו ואחריותו מהפקדון ואין לשמעון עוד עסק וטענה על ראובן אלא על לוי ומש"ה אף שראובן יאמר שיחזור ליקחנו ויקבל עליו אחריות לא יהיה קבלת האחריות אלא נגד לוי ושמעון יהיה דינו עם לוי וק"ל:

הנה מעותיך ששלח לך פי' בחובך בידי הא דקאמר בחובך משום דמסיק וקאמר דהולך הוי כזכי והיינו דוקא בחוב ופקדון משא"כ במתנה וכמ"ש בסמוך ס"ו גם משום דבא לומר דהמשלח טוען עם השליח שזה יחזור ויתבענו וזהו שייך דוקא בחוב ופקדון ולא במתנה וק"ל: אבל אם יש לו כו' עד"ר: לא נפטר המשלח עד"ר: נאמן כו' במגו דפרעתיך כו' ובשבועה: וכנגד המשלח אין לו מגו וא"ת אם היה לו מגו גם נגד המשלח מ"מ דהשתא דלא טוען הטענה דמגו נגד המשלח אלא נגד המלוה נמצא דמלוה יחזור על המשלח והמשלח על השליח וי"ל דמ"מ אם היה לו מגו גם נגד המשלח אז היה גם המשלח פטור מהמלוה או המפקיד משום דיאמר לו ודאי האמת עם השליח שאתה חייב לו (וכיון שאין לך נכסים אף אם היו עדיין בידו היו נותנים לו) דאם היה רוצה לשקר למה טוען שהוא תופסו בשביל שאתה חייב לו דהיא טענה גרועה שיש לו דינין ממך וגם ממני שלא קיים שליחותו ניחא הו"ל למטען שהחזיר לי מה שנתתי לו שאז לא יהיה לו דינין אלא מצידי. ואף שאין השליח נאמן במקום שצריך להשבע וכמש"ר בסי' קכ"א סי"ב. מ"מ במקום חזקה בהא כזה נאמן. משא"כ כשאינו נאמן לומר החזרתים לך. וגם אינו נאמן במגו דאי בעי הוי אומר נתתים להמלוה. וי"ל שהיה יודע שאף שהיה טוען כן היה המלוה חוזר על המשלח והמשלח היה חוזר עליו כיון שאין לו מגו נגד המשלח מש"ה טען שתפסו בחובו דאז יהיה נאמן במגו שיש לו נגדך להיות פטור גם ממני וק"ל. שאינו נאמן לומר החזרתי כו' ומיירי שנתן לו מתחלה המעות בפני עדים דאל"כ יש לו מגו דלא קבלתי מידך מאומה וז"ש אח"כ לפיכך אם מת כו' עד ואפי' קבלם השליח מן המשלח בעדים כלומר כמו הרישא דאיירי דקבלם בעדים הואיל והולך כזכי דהא בחוב מיירי וכמ"ש בריש דבריו וק"ל: לפיכך אם מת המשלח כו' פי' לפיכך כיון דטעמא דהשליח צריך ליתנו להמלוה מפני שהשליח בעל דברים של המשלח הוא ממילא נלמד מינה דכשמת המשלח נפטר השליח. ודקדק רבינו וכתב דהיינו דוקא כשמת ולא הניח הנכסים דאם הניח נכסים הרי המלוה או המפקיד גובה מהם ואז יורשי משלח תובעים את השליח והו"ל כאילו אביהם חי ומוציאין מידו משא"כ בלא הניח נכסים דאין כאן תובע להיורשים וק"ל וכ"כ ב"י. כמאן דאמר ליה זכי או הולך ע"מ כו' כצ"ל וכן מצאתי בח"מ של קלף וה"ק אף שתן או הולך הו"ל כאומר זכי לו מ"מ כיון שהוציאו בל' הולך או תן לו הו"ל כאומר ע"מ שתתן לו וכשאומר בהדיא ע"מ שתתן לו ודאי אפי' בזכי עצמו לא מהני וק"ל: ודוקא במלוה כו' מימרא דאביי ריש השולח נקטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דמי ע"כ והטעם דמלוה או פקדון דהדבר שהוא שולח לו הוא כבר של המלוה או המפקיד מש"ה מיד שיצא מרשות המשלח בדיבור קל זוכה לו השליח משא"כ במתנה דהוא של המשלח לכך צריכין אנו לשון מבורר שיזכה לו כו' כ"כ נ"י פ"ק דגיטין:

ואפילו עשאו שליח לקבל וא"ל הנותן הולך כו' כדין גט דבאמירתו לשליח הולך ביטל שליחותו של המקבל שעשאו שליח לקבלה ונעשה שליח להולכה: לפיכך אם אמר הולך כו' יכול לחזור כו' פשוט הוא אלא שכתבו אגב שכתבו בריש הסי' דבחוב ופקדון אינו יכול לחזור בו כתב כאן דבמתנה יכול לחזור כו': ואם המקבל עני כו' כתב המרדכי דלא מיקרי עני אא"כ אין לו מאתים זוז: אמירתו לגבוה כו' גם בסי' רמ"ג כ"כ ועד"ר:

ופי' ר"ת דהה"נ אם אמר תן מנה לפ' במתנה כו' כ"כ הרא"ש והר"ן בשמו בספ"ק דגיטין וכתבו שם טעמו וראייתו ע"ש. ומש"ר בשם הרב רבינו משה בר מיימוני דתן הוי כזכי כר כ"כ בפ"ד דזכייה ע"ש. ומש"ר בשם הרמ"ה כ"כ התוס' והרא"ש ג"כ בספ"ק בשם ר"ת אבל מסקי וכ' עוד דלא אמרי' תן כזכי במתנה וכמש"ר כאן בשם ר"ת:

לכשיבוא לרשותו יזכה לו הל' משמע דרשותו של שליח דהיינו חצירו זוכה להמקבל מעצמו מאחר שהנותן א"ל שיזכה לו כמו דאם היה ברשותו של השליח מתחילה כשא"ל הנותן זכה לו דקנה לו רשותו אע"ג דלא הגביהו השליח לשם כך דאל"כ הו"ל לפרש. וא"כ גם בסיפא בדברי הרמ"ה שמסיק דבא"ל זכה לו ולא היה אז החפץ ביד השליח כשמגביה אח"כ כדי לזכות לו זכה נראה דהא דצריך להגביה היינו דוקא שאינו מונח ברשות השליח אבל כשבא אח"כ לרשות השליח וחצירו אז חצירו קונה להמקבל כמו ידו והגבהתו דאל"כ אלא תאמר שצריך הגבהה לשם כך דוקא א"כ הוי סברות הפוכות עם ר"ת דר"ת סבר דתן לא הוי כזכי ואפ"ה בזכי סבר דרשותו קונה לו בלא הגבהה והרמ"ה ס"ל דתן הוי כזכי ובזכי מצריך שיגביהנה דוקא. ולפ"ז הא דמסיק הרמ"ה וכתב ז"ל אבל אם לא א"ל זכי מחד אנפי ר"ל שלא א"ל זכי כלל מאיזה אנפי שיהיה אלא תן או הולך ומש"ה רשותו וחצירו דשלוחו לא קני לו וכן בש"ע לא כתב שם תיבות מחד אנפי אלא ז"ל אבל אם לא אמר לו זכי ודוק:

ראובן שאמר לשמעון הולך כו' מקור דין זה הוא בגיטין דף י"ד ושם בפ"ק אוקימתות בגמרא וס"ל להפוסקים דל"פ אהדדי לדינא וע"ש בתוס' ואשר"י והן הן דברי רבי' מ"ש בכאן: ליתנו ללוי ומצאו שמת חזינן כצ"ל ומיירי שגם הנותן מת אלא שרבינו קיצר ותפס לשון הגמרא דקאמר ומצאו שמת ור"ל שבשעה שהלך ליתנו להמקבל מצאו שמת ואף שאז אינו יודע אי מת הנותן או לא לא יתנהו ליד יורשי המקבל עד שיוודע הדבר אם הנותן מי או מת (אימת) וק"ל:

דקי"ל מצוה כו' ודוקא כשהוא ביד שליש כמו כאן שהיה ביד שמעון השליח אמרי' מצוה לקיים כו' וכמש"ר לקמן בס"ס ר"ן ורנ"ב ע"ש: דהולך לאו כזכי כו' פי' במתנה:

אפי' אם המקבל מת בחיי הנותן ואפי' כצ"ל ועד"ר: ואפי' נולדו כו' נראה דה"ה אפי' נתעברו אח"כ ומה"ט גופא שכ"ר אלא כאן איירי דמת המקבל בחיי הנותן וסתם יורשיו הן בניו. וא"א להתעבר מהמקבל אחר מיתת הנותן כיון שמת בחייו:

ולהכי אמר כו' ס"א ולהכי אמרינן כו' ובין כך ובין כך אתלמודא דספ"ק דגיטין הנ"ל קאי דקאמר שם תני חדא ליורשי מי שנתנו לו: וכמסורים דמו דכל היכא כו' כצ"ל:

אפי' אם כבר בא ליד המקבל ומ"מ כו' כצ"ל: