ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון כו' מימרא דרב פ"ק דגיטין דף י"ג ע"ב ואסיקנא דהדין כן בין במלוה בין בפקדון ולאפוקי מסברת רבא שם דדוקא בפקדון אמרי' הכי שצבור ועומד ברשות הנפקד אבל מלוה ע"פ דלהוצאה ניתנה לא ע"ש. אלא בק"ס כו' עד אבל בשאר קניינים כגון כו' אבל חזקת כסף ושטר לא נקט משום דאינן שייכים כ"א בקרקע ובקרקעות אינו יכול לחזור גם בכסף ושטר כמ"ש בסי' קצ"ה סי"ב אף דאינן בגוף הקרקע ע"ש: ואין המומחה כו' אבל המקבל לפעמים חוזר אם לא שפטרו בפירוש לדעת הרא"ש כדלקמן סעיף י"ב:

ואפילו אם נולד כו' ספ"ק דגיטין איכא מ"ד כו' [עב"ח שהביאו] ומסיק דקנו דקנין מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא פירש"י כאילו קבלה משה הלכה מסיני בלא טעם ע"כ וכתבו התוס' פי' מה שמועיל מע"ג הוא הלכתא בלא טעם אבל טעם התקנה הוא שלא יצטרך לטרוח בקניינים עכ"ל וכמש"ר בסי' זה סי"ג:

ודוקא שהיה לראובן כו' לא קנה פי' כן כתב הרי"ף והרא"ש בפ' המקבל וכתבתי לשונם בדרישה ע"ש: וכל אחד משלשתן כו' מדסתם משמע דאין חילוק בין שולחני לאחר וגם שולחני יכול לחזור בו ועד"ר. ומש"ר בסי' צ"א ס"ה ז"ל והר"ר ישעיה כ' מתני' איירי דלא אמר לפועלים הפרעו מן החנוני כו' אבל אם אמר להם הפרעו כו' ל"ש בהקפה ול"ש הקדים ב"ה מעות נסתלקו מב"ה ע"כ. נראה דס"ל לר"י דשאני התם דכיון דאמר השולחני דעשה כמו שקבל עליו במ"ג ושנתן לפועלים בזה הכל מודים דאין הפועלים חוזרים על הב"ה כיון דקבלו עליהן מתחלה לקבל מהשולחני והרי אומר שנתן להן ולא קאמרי הפוסקים דחוזר על הב"ה אלא כשהנותן מודה דלא נתן לו עדיין וכבר כתבתי זה שם בסי' צ"א ועיין עוד מזה בדרישה ע"ש:

שאלה כו' כלל ס"ט: או לאו תשובה חייב הלוקח ליתן למוכר כצ"ל ורבי' העתיק תשובה זו בשביל מ"ש בתשובה דאם לוי לא יתן חייב כו' ללמדנו דאין זה יכול לומר כיון שלוי לא נתן לו בטל המקח כי אדעתא דהכי קניתיהו קמ"ל ועיין שם בתשובה שהאריך בזה:

עוד שאלה שם דין י' וק"ק מה חידש רבי' בהבאת שאלה זו וי"ל דלא תימא דוקא בתשובה ראשונה שמתחלה הודיע הממחה להמומחה שאין לו אז ביד הנותן כלום ולא סמכה דעתיה עליו מתחלה משא"כ בתשובה זו דלא גילה לו הנותן שאין לו בידו שחייב לשלם עכ"פ קמ"ל ואינו דומה למש"ר בסכ"ד בראובן שהשכיר חפץ לשמעון כו' דפסק שם דאע"ג דלא נתחייב לו כ"כ אם יצא לו בסתם דחייב ליתן לו דשאני התם דא"ל השוכר להמקבל מאה זהובים שאני חייב להממחה שהודה לו סתם שנתחייב וכמו שנתבאר שם בתשובה ע"ש משא"כ הכא דלא א"ל הגבאי מה שאני ח"ל אלא אני אתן לך בשבילו וק"ל:

אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי כו' עד שוה כסף ככסף כל זה כתב בעה"ת בשער כ"ח ע"ש: ושמעון מודה שיש כו' ל' התרומות שאל לוי יש לך מנה זה משל ראובן א"ל הן למחר אמר כיון כו'.. אלא שאלוה לו מנה כו' ואע"פ שאם נתן לו על פי הממחה היה חייב לחזור ולפרוע לו כמ"ש לעיל בס"ג מ"מ זה לא רצה ליתן לו עבורו בהלואה: הלכתא בלא טעמא כבר נתבאר בסמוך וע"ע מזה בסי"ג מ"ש הרא"ש בשם ר"י: אלא כערבות פירוש ובדין ערבות דהיינו אם כבר היה חייב ראובן ללוי מנה אע"ג דאמר שמעון ללוי הניחהו לראובן ואני אתן הו"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ובעי קנין ואי לא לא משתעבד וכמ"ש לקמן בדין ערבות בר"ס קכ"ט דהנח לו ואני אתן או ואני ערב בעי קנין גם בסימן זה כתבו הרא"ש בסי"ט ואי הוה עתה תחילת החיוב אפילו בא ראובן ליתן ללוי במתנה ואמר שמעון ללוי אני אתן לך עבור ראובן הו"ל כערבות בשעת מתן מעות ולא בעי קנין וכמש"ר לקמן בסכ"ה וגם בעה"ת כ"כ שם בשער כ"ח דין ב' ע"ש ודוק. ובמעמד שלשתן גמור על המומחה דין לוה והממחה דין ערב כמש"ר בשם הרא"ש בסמוך סי"ג:

ופירש לו תן לו נ' דינרין במעות נראה דבמעות ל"ד קאמר דאפי' א"ל תן לו נ' דינרים שהרי יש לי בידך כור של חיטין דהתחיל בו רבינו הו"ל כאילו א"ל במעות והראיה דחיים וכתב ז"ל אבל אם א"ל סתם תן לו כו' דמשמע דדוקא בכה"ג דא"ל מהחיטין הוא דקנה וק"ל: והלואה להוצאה ניתנה ואם כו' כצ"ל ור"ל מש"ה אף כי אמר לו נ' דינרין במעות אין כאן דקדוק לומר שדוקא למעות נתכוין אלא משום דמתחלה כשהלוהו החיטין חשבינהו בעיניו כהלואת מעות שהרי ביד הלוה לפרוע לו דמי שוויו במה שירצה שוה כסף ככסף כשלא יהיו בידיו חיטין ולא יצטרך להשתדל להחיטין:

כתב ר"ת אפילו לא נתרצה כו' כ"כ התוס' והרא"ש בספ"ק דגיטין: שאין כופין הלוה או הנפקד כו' אין להקשות מ"ש משליח דאי אית ליה הרשאה כייפינן ללוה שיתן לו החוב כדלעיל ר"ס קכ"ב הן שהוא עמו בעיר הן במדינה אחרת ולולי חששא דביטול הוה כייפינן ליה אפילו כי ליכא הרשאה ובמ"ג גם כן אינו יכול לבטל ודוחק לומר דשאני התם משום דתחילת תיקונו הוה משום דלא יהא כ"א הולך במעות חבירו למה"י וי"ל דשאני התם דאמרינן ליה תן לזה השליח ואם אינך רוצה ליתן לו חזור אחר המלוה ותן אותם לידו או תפשר עמו כי להשליח אין נפקותא בזה אבל כאן שנכוף אותו ליתן דוקא אל השני זה לא מסתבר:

לא אמר לו במעמד ג' כו' ל"ש מתנה מועטת כן הוא שם דף י"ד וע"ל ס"ס ר"ד וסי' רמ"ט חילוק בין מתנה מועטת ומרובה לענין אמירה ליתן מתנה לעני בלא קנין דבמתנה מועטת לעני הו"ל כמו נדר ע"ש והכא לא איירי מעני ומאיסור נדר אלא לענין דלא קנה מדין מעמד ג' ובזה דין עני ועשיר שוין: ומ"ש בשם הרמ"ה דלא מהני קנין אלא היכא דקנה מההוא דאיתא לממונא גביה כו' פי' כלל דברי הרמ"ה נ"ל הכי הוא דאין שייכות ק"ס אלא בההיא הנאה שמקבל מחבירו סודרו הוא מקנה לו תחתיו מיד קנין אחר ממה שבידו ומה"ט לא מהני קנין ממארי דממונא אפילו אם הלואה הוא כיון דאינו ברשותו הוא דלהוצאה ניתנה וכל שאינו ברשותו אינו יכול להקנות מיד ליד תחת זה הסודר שקיבל מחבירו וכ"ש אם פקדון הוא ואף דפיקדון בכל מקום שהוא כמונח ברשותו הוא מ"מ כיון דפקדון מעות נינהו הרי הן מטבע מונחים בעינייהו שמטבע אינו נקנה בחליפין דק"ס ומה"ט נמי אינו מועיל הקנין אפי' ממי שהממון גביה אם הוא פקדון וכדמסיק רבי' וכתב ל"ש פקדון דאין מטבע נקנה בחליפין ונראה דהאי נתינת טעם דאין מטבע כו' לא קאי כ"א אדסמיך ליה ל"ש פקדון דקאמר דאז מטבע בעינייהו נינהו וכמ"ש אבל כשהן הלואה בידו לא שייך האי טעמא דהרי אין מטבע בעין נינהו ושם איכא חילוק אחרינא בין קונה בתורת הודאה ובין קונה בתורת מתנה דבאינו קונה מידו בתורת הודאה כ"א בתורת אתן לך מאה זהובים שאני חייב לפלוני דמחשב לקנין דברים וכמש"ר בר"ס רמ"ה דכל קנין אתן מחשב לקנין דברים לא מהני הקנין אלא צריך לקנות מידו בתורת הודאה והאי תורת הודאה ותורת מתנה מתפרש ממש"ר בשם הרמ"ה בסימן קנ"ו ומשם יתבאר דמ"ש דקנו בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני גביה ל"ד קאמר אלא ה"ה אם קנה מידו שמתחייב ליתן לההוא שני כך וכך לא מיקרי בל' מתנה אם לא שאינו מזכיר ל' חיוב כלל אלא אומר אני קונה בק"ס שאני אתן להשני כך וכך ואז קנין אתן הוא דמיקרי קנין דברים ועד"ר מ"ש עוד מזה: ל"ש מלוה ל"ש פקדון דאין מטבע כו' כבר כתבתי דהאי נתינת טעם דאין מטבע כו' לא קאי כ"א אדסמיך ליה אפקדון ובהלואה שייך טעמא דקנין אתן הוא ובפקדון לא שייך טעמא דקנין אתן הוא דכל פקדון כיון שהוא בעין הרי הוא מקנהו לו מיד ודומה לזה כ"ר בר"ס רמ"ה דכשהוא אומר על שדה שיתננו לו מעכשיו דמהני הקנין ע"ש. ובקנין אג"ק יכול להקנות פקדון אף כשהוא מטבע ואפשר דמש"ה דקדק וקאמר לא מהני קנין גרידא ומשום פקדון דמסיק קא"ל ודוק:

ואם לאחר כו' פר"י שאינו יכול למחול כו' בספ"ק דגיטין כ"כ וכתב הרא"ש שם ז"ל אף ע"פ שהמוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול דכיון שהיו שלשתן במעמד א' נסתלק שיעבוד המלוה מעל הלוה ואפי' שיעבוד הגוף שהיה הלוה משתעבד למלוה פקע כמו שתקנו שנכסי הלוה ישתעבדו לשני בלא קנין משום תקנת השוק (כמוזכר בסמוך סי"ג) תקנו ג"כ שגופו ישתעבד לשני בלא קנין משום תקנת השוק דאל"כ בעלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד ג' כיון שיכול למחול הלכך משתעבד לו גופו דשני ולא נשאר לראשון שום זכות בו ואין מחילתו כלום אבל מוכר ש"ח שלא בפני הלוה השיעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שיעבוד ללוקח הלכך נשאר זכות למלוה בו ומחילתו מחילה עכ"ל באריכות הל' קצת והא דלא כתב הטעם בקיצור דכיון שהיו שלשתן יחד הו"ל כמוכר שטר לחבירו והלוקח פייס ללוה שנתן לו ש"ח על שמו דשוב אינו יכול למחול ההלואה כמש"ר שם דהרא"ש לטעמיה דס"ל דבמעמד שלשתן נתחייב הלוה ליתן אפי' בע"כ והרי אין כאן טעם דנתפייס וק"ל: ומש"ר והראב"ד חילק דאם אמר בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דאם אינו יכול (למכרו) [למחלו] גם במוכר שט"ח לחבירו דקיי"ל דיכול למחלו חילק הראב"ד וכ' דהיינו דוקא דלא שיעבד נפשו למלוה ולכל הבאים מכחו וכמש"ר בשמו שם סכ"ה ושהרא"ש חולק עליו שם כמ"ש כאן וגם בתשובת אשר"י בתשובה כלל ס"ט כ' שאין דברי הראב"ד נראין לו כלל והאריך בראיות ע"ש. וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' הא דלא כתב וא"א הרא"ש ז"ל כ' כסברא הראשונה משום שר"י כ' סתמא וכבר אפשר דס"ל כהראב"ד:

ואם לאחר שהעמיד ראובן כו' עד ונתרצה לוי ליתן לו כבר נתבאר דלר"ת והרא"ש א"צ לריצויו אלא דלרבותא כ"כ וק"ל: כתב הרי"ף כו' דברי הרי"ף הם בפרק המקבל ושם הביא הירושלמי ע"ש:

אם לא שפטר בפירוש כלומר והירושלמי מיירי בפטרו בפירוש (ועוד יש לחלק בין דחהו או לא וכמ"ש בסמוך) ואפ"ה אם היה ערמה ביניהם חוזר וכ"כ נ"י בהדיא לדעות הללו ומש"ר בס"ד תשובת הרא"ש בראובן שהעמיד שמעון אצל לוי ליקח שכר מלאכתו והעני לוי דחוזר כיון דלא היה לו מידי גביה י"ל שמיירי אפי' אם פטרו בפירוש דאל"כ תיפוק ליה דחוזר כיון שהעני ולא פטרו. מיהו אינו מוכרח דיש לחלק בין העני לדוחה אותו לחוד דבהעני יכול ראובן לומר ללוי מזלא דידך גרם דהעני. ועוד אם לא היית מקבלו הייתי מוציא ממנו טרם שהעני ובכה"ג דוקא פטרו הירושלמי. ותשובת הרא"ש והב"ה אפי' לא פטרו המקבל בפירוש. אבל בדוחה אותו פליג הרא"ש וס"ל כיון דזה דוחה אותו מדחי אל דחי לאו אדעתא דהכי קבלו הנמחה וכל זמן שלא פטרו אותו בפירוש חוזר עליו. ובזה נתיישב נמי הש"ע בסי' זה בס"י וי"א שכתב מור"ם ז"ל בס"ט שלדעת הרא"ש אינם לצורך כלום (דמיירי בלא פטרו בפירוש) ולפי מ"ש לחלק בהעני א"ש גם לדעת הרא"ש ע"ש: ומש"ר וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כו' עד"ר: ומ"ש וביאר עוד בתשובה כו' בכלל ס"ט דין ט' ע"ש:

ומ"ש ופי' ר"י שעשו אותו כו' עד שיקנה לו בקנין ע"ש בתשובה שכתב ז"ל ואף קנין לא היה מועיל לקנות הלואה ותקנה זו לתקנת המלוה היה שיוכל לקנות סחורה באותה הלואה: ועוד יפו כח כו' וי"א ודאי אם העני כו' פי' שידוע לכל או בעדים שהעני אח"כ: ומ"ש אבל אם היה עני באותה שעה כו' פי' אבל אם ידוע עתה בבירור שהיה עני באותה שעה ואע"ג דראובן ודאי לא היה יודע אותו לעת ההיא ולא שייך לומר עליו שעשהו בערמה אפ"ה חוזר על ראובן דהוא מקח טעות. ובזה נסתלקה תמיהת ב"י שכ' דהני דברים הם הם דברי הירושלמי הנ"ל שחילק בין עשהו בערמה או לא ולא הו"ל לרבינו לכתבם בל' י"א עכ"ל. וליתא אלא דברי הירושלמי לחוד ודברי רבינו לחוד אלא שקשה על י"א הללו איך הבינו את הירוש' שמצריך דוקא שעשאו בערמה וצ"ל דמפרשי להירושלמי כמ"ש לעיל בשם נ"י דהירוש' מיירי דפטר הנמחה בפירוש את הממחה ואפ"ה חייב והיינו דוקא כשעשה בערמה וק"ל: ולא ידע לוי כו' ומיירי נמי שאפילו ראובן לא ידע וכמ"ש ונקט לוי משום דאל"כ סבר וקיבל: ולוי מחרים סתם על מאן כו' ור"ל אם אין ידוע אם היה עני באותה שעה אם לאו אזי מחרים על ראובן שמא ידע מעניותו והטעהו. והא דכ' מחרים סתם על מאן דידע ולא כ' מחרים על ראובן משום דכבר נתבאר בס"ס ס"ט דכל חרם סתם אינו לנוכח. ושמעון המחויב אינו נאמן לומר עני הייתי או עשיר באותו שעה דחיישינן לקנוניא שעשה עמו א' מהן כיון שהוא הבעל דבר או שא' נוח לו מהשני. ואפילו אם יש שטר ללוי אראובן אין לו עליו אלא חרם סתם כיון דאין לוי טוען טענת ברי דמוקמינן ליה להאי לוה אחזקתיה שהיו מחזיקין אותו קודם לכן שהיה עשיר והרי שטר ונפרע בשעת המחאה וק"ל. ואם טוען לוי ששמעון היה עני פי' בבא זו מיירי כשאינו ידוע אם היה עני או לא וטוען כל אחד מהם ברי אז הדין חלוק אם הוא מלוה ע"פ כו' ודוקא שראובן טוען ג"כ ברי אבל אם לוי טוען ברי וראובן טוען שמא פשיטא דחייב לשלם לו אפילו במלוה ע"פ דהוה כאומר לויתי ממך ואיני יודע אם פרעתיך שחייב: אם יש נאמנות כו' ואף שהנאמנות אינו אלא על הפרעון הרי ה"נ אמר פרעתי בהמחאה זו שקבלת עליך להיות נפרע משמעון ומזלך גרם שהעני:

ואם לאחר שנתרצה כו' עיינתי בחשבוני כו' מקור דינים הללו הם מעובדא דהנהו גינאי דאיתא בגיטין דף י"ד מדברי הרא"ש והר"ן דלשם כתבתיה בדריש': ומש"ר בשם בעה"ת כ"כ בשער כ"ח ע"ש. ומש"ר אם נתנו בפרעון חובו ר"ל לאפוקי אם נתנו לו במתנה שא"צ לחזור ולשלם לו כמ"ש אח"כ בסמוך: ה"ג בספרים המדויקים כ' בעה"ת אם המחהו בפני עדים וגם קבע זמן למקבל כו' וגם בדפוס תוגרמא ובח"מ של קלף כן הוא הנוסח ופי' דתרתי בעינן להיותו אינו נאמן לומר טעיתי דהיינו שהמחאה היתה בעדים דתו לא שייכא טענת להד"ם והב' שקבעו לו זמן והוא בתוך זמנו דלא שייך טענת פרעתיך דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכיון דאין לו מגו כלל א"נ לומר טעיתי כיון שכבר הודה אבל בחסרון חד מהני תרתי נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתיך או במגו דלהד"ם ודוק ועד"ר שם כתבתי נוסחאות שאר ספרים:

וא"א הרא"ש ז"ל כ' בתשובה כו' בכלל ס"ט כ"כ והביא רבי' בסמוך סי"ט ראובן קנה סחורה כו' ועמ"ש שם בדרישה. ז"ל ב"י הא דפליג אבעה"ת היינו דוקא כשהודה בפני עדים אבל כשהודה שלא בעדים מודה דלא דייק אינש דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי וכמ"ש הר"ן ספ"ק דגיטין עכ"ל ואין להקשות א"כ למה סתם רבינו מאחר דהתחיל בתרתי הו"ל לפרשו דהרא"ש פליג אהסיפא לחוד דבאמת דבריו מדויקים לומר כן מדכתב בשם הרא"ש ז"ל אע"ג דיכול לומר פרעתי ולא קאמר נמי אע"ג דיכול לומר להד"ם ש"מ דס"ל דבליכא עדים דיוכל לטעון להד"ם נאמן נמי ג"כ לטעון טעיתי מדכתב דהוה כאן מגו במקום עדים ולא כ' דהוי כמגו בכ"ף הדמיון אלא ה"ט משום דמיירי דוקא בדהודה לו ליתן בפני עדים ומש"ה כשיאמר אח"כ טעיתי מיקרי מגו במקום עדים ממש. ועיין בתשובת הרא"ש שם דלא כ' בה האי לישנא דכ"ר כאן בשמו אבל מוכח כן מיניה וביה האי חילוק דהודה בפני עדים או לא וכמ"ש בדרישה ובד"ר:

ואם הנותן מודה כו' כן הוא ל' הרא"ש ספ"ק דגיטין: לאו כל כמיניה לחוב כו' עיין בהוספה: ואין בזה חילוק פי' לענין חזרת הנפקד על הנותן ולא אמרי' דוקא כשנותן למקבל בשביל חוב דאף אם לא נתן הנפקד זה להמקבל עכ"פ הוה הממחה צריך לפרוע להמקבל זה חובו מש"ה מהדר עליו הנפקד כיון שפטרו מחובו משא"כ כשנתן לו בשביל מתנה קמ"ל. ואין זה כתולה תניא בדלא תניא דהא בנתן לו במתנה כ' לפני וה בהדיא דחוזר על הנותן ובנתן לו בחובו לא כתבו לפני זה דיחזור על הנותן דבנתן לו בחובו הוא פשוט דחוזר על הנפקד מטעם שכתבתי וה"ק כשם שפשוט הדין בנותנו כן הדין נמי בנותנו לו במתנה ומש"ה כתבתי לך לפני זה בנתן לו במתנה דחוזר עליו וק"ל:

והנותן צריך לישבע שבועה למקבל כו' עיין מ"ש ב"י בזה: אבל אם המחהו אצלו בשביל מתנה פטור כו' דהא לית ליה כר וה"ט נמי בסעיף הקודם כשהנותן מודה והמקבל אינו יודע והוא מתנה דמהדר המקבל על הנפקד ולא על הנותן: ואפי' אם יודה הנותן כו' עד אינו חייב כו' והיינו דוקא כאן דמודה גם המקבל משא"כ בבא שלפני זה וק"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן כו' היינו תשובה שהזכירה רבינו לעיל בסמוך בסי"ו והיא כתובה בכלל ס"ט דין ו' ועד"ר: הדין עם שמעון פי' דנאמן לומר טעיתי מיירי דלא היו עדים בהמחאה אבל היתה בעדים כבר כ"ר לעיל בסמוך בשם הרא"ש דאינו נאמן לומר טעיתי. ואפילו בדליכא אם בא להוציא מה שכבר נתן אינו נאמן וכמו שסיים בתשובה זו ועד"ר בסעיף ט':

מ"מ אמרינן כו' כבר ניחא ליה כו' פירוש אנא שעתה בא לחזור וק"ל:

ראובן חכר חכירות מהקהל כי' שם בכלל ס"ט דין ט' עיין שם. ובשאר החכירות עשה להקהל שטר כ' זה לאשמועינן שראובן נתחייב אז מיד בחכירות להקהל בחוב גמור והראיה שעשה ש"ח עליו להקהל בהמותר וממילא הנ' זהובים שנדר ליתן לשמעון במ"ג מיחשב כאילו יש לו בידו משל הקהל ואינו דומה ג"כ לשכירות שאינה משתלמת אלא בסוף ולא מיחשב כבידו כמש"ר בסמוך בסכ"ד דכיון דקיבל עליו בחוב גמור מיחשב כבידו וכמש"ר ג"כ שם בסכ"ד: אחר כך נתבטל כו' ר"ל והביטול היה בהסכמה מדעת ראובן וכדמסיק: וכ"ש שאחר שנתבטל כו' בס"א וגם שם בתשובה ליתא לתיבת שאחר אבל א"צ למחקו והוא כמו מאחר שנתבטל: אם לא מדעת כולם דאי היה תלוי הביטול בקהל לבד היה מיחשב כאילו אין בידו משל הקהל דלא סמכה דעתיה דראובן: ואפי' אם לא ינכו כו' כלומר אפי' לא יחזירנו הקהל לראובן הנ' זהובים שיפרע הוא בשבילם: אבל הכא בשעת המעמד היה כו' פי' שהרי החכירות נגמרה כהלכתו ועשה שטר עליו להקהל כמ"ש:

ראובן תבע מנה משמעון כו' שם בתשובת הרא"ש דין ח': שהרי לוי יתן לך בשבילי ושתק פי' ושתיקה כהודאה דמיא: חייב שמעון לפרוע לראובן כו' פי' אע"ג דלא היה לראובן שט"ח עליו ובעלמא נאמן הלוה במלוה ע"פ בשבועה לומר פרעתיהו שאני הכא שהרי בעצמו הודה שח"ל אלא שסובר שפרעו בקבלת לוי עליו והרי אנן סהדי שלא פרעו שנית וקבלת לוי עליו אינו פרעון וכדמסיק הלכך גובה ראובן בלא שבועת זולת מה שטוען שמעון שבפניו קיבל מלוי אף שיש הכחשה ביניהן באותה הקבלה שמעון נאמן בשבועה כיון דאין שטר ביד ראובן וכדמשמע לשון התשוובה שכתב שהרי מודה שמעון שהיה חייב לו הרי דהיה צריך להודאתו ומה"ט נמי אין ראובן נאמן לומר סטראי נינהו כיון דלא היה בידו שטר ואילו בעי שמעון היה כופר החוב והיה נאמן בשבועת היסת כן נ"ל פשוט ולא כמ"ש בע"ש דמיירי שהעדים שהביא העידו שלוי נתרצה ליתנו בשבילו וג"כ ראו שנתן לוי לראובן מעות אלא שאינן יודעים כמה דאל"כ היה ראובן נאמן בשבועה ע"ש והנלע"ד כתבתי: ומ"ש שלא נתחייב כו' השיב זה אפילו לפי טענת שמעון שטוען שראובן פטרו ע"י שתיקתו כו' דאלת"ה הא ס"ל לרא"ש דכל שלא פטרו בפירוש הוא חוזר עליו ולמה ליה הך טעמא שלא היה לשמעון כו' אלא כדפרישית. א"נ השיב זה דמש"ה אין על ראובן אפילו לתבוע תחלה ללוי אולי יתנם לו עוד:

סוחר שאמר לסרסור כו' ביחור הדברים כו' [כמו בב"ח] וכן משמעות לשון השאלה שכתב שם סוחר שאומר לסרסור אחד שיקבל בשבילו מעות מן השולחני והעמידו אצל השולחני וכתבם על שמו הרי מדכתב לסרסור אחד משמע סרסור מאן דהו שמצא בשוק ביקש ממנו שיטריח עבורו גם מדכתב וכתבם על שמו משמע שהשולחני כתב בפנקסו שמעות אלו שייכים אל הסרסור כדין מעמד ג' ואילו היה שהזכיר לפניו ליתן לו בשליחותו ודאי לא היה השולחני כותבם ע"ש הסרסור וטען השולחני ודאי הסוחר חייב לך מעות אלו או נתנם לך במתנה והריני לוקחם בחובי שאתה חייב לי ואין הסוחר נאמן בעיני באמרו בתורת שליחות שלחת להביאם לי (היה) ומש"ה פסק הרא"ש דאין. לסוחר שום דין ודברים על השולחני שהרי מיד שא"ל במעמד ג' תן לזה נסתלק השולחני מהסוחר והסרסור נכנס תחת הסוחר וקבלתו כקבלתו ולכן אם הסרסור מודה שחייב לשולחני ישלם הסרסור להסוחר ואם הסרסור אינו מודה הסוחר הוא דאפסיד אנפשיה וישבע ליה הסרסור שלא היה חייב להשולחני כלום ומפטר גם הוא מהסוחר וק"ל. וכ"ת אמאי לא ישבע השולחני נגד הסרסור ונגד הסוחר שחייב לו י"ל דה"נ אם תבעו הסרסור על כך חייב לישבע לו אלא דלא מיירי בהכי ואף אם יתבענו הסרסור נראה דאין השולחני חייב לישבע שבועה חמורה כדין נשבע ונוטל דהא השולחני מוחזק ונפטר בהיסת במיגו שהיה יכול לומר נתתי המעות לסרסור שלוחו והוה נפטר בהיסת כמ"ש בסימן קכ"א והא דנקט בלישניה סוחר וסרסור ושולחני ולא סתם ראובן שמעון ולוי י"ל דנקט המעשה שהיה ועוד דאורחא דמילתא שהסוחר מוכר לשולחני ע"י סרסור ואח"כ שולח הסרסור אחר המעות ועד"ר:

ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום כו' גם זה שם בתשובת הרא"ש כלל ס"ט סי' י"א ועמ"ש לעיל ס"ה בפרישה:

תשובה לגאון כו' גם בעה"ת כ"כ בשם הגאון בשער כ"ח וסיים שם וכתב ז"ל וכ"ש אם היה חייב להמקבל ע"ז (פירוש אם אמרו כן במה שראובן הקנה לשמעון במתנה מה שיש לו ביד לוי דמיחשב ערב בשעת מתן מעות כ"ש אם ראובן היה חייב לשמעון המקבל והקנה לו בחובו המנה שח"ל לוי ולוי נתן ערב לשמעון דמיחשב ערב בשעת מתן מעות) ועכשיו פטרו בשביל זה שאומר שיפרענו והוא נפטר עכ"ל וב"י הביאו:

מעמד שלשתן על ידי שליח כגון כו' כ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין והביא ראיה מעובדא דאיסור גיורא עם רבא דלא חש שמא יקנה המעות לרב מרי בריה ע"י שליח שישלח לו ליתנם במעמד ג' ע"ש ומכאן נראה דאפילו אם הנתינה היא לטובת הנותן כההיא דאיסור גיורא דהוי ניחא ליה בההיא נתינה כדי שיזכה ולא אחרים אפ"ה לא מהני ע"י שליח והטעם נ"ל דלא חלקו חכמים כיון דבשאר נתינת הפקעת הממון צד חוב הוא לנותן. ועוד נראה דהא דכתב הרא"ש הטעם דאין מפקיעין ממון הנותן ע"י שליח לא משום צד חובה נגעו בה אלא דאין כח השליח להפקיע ממון ומטעם זה נראה כ"ש דאין כח בשליח הלוה או הנפקד שעמד במקומו להבטיח להמקבל שיתן לו הלוה בציווי הממחה במעמד ג' דהא ג"כ יש בו צד הפקעת ממון אע"פ שיש לחלק ולומר כיון דהלוה או הנפקד עכ"פ מחוייבים ליתן הממון מידם להממחה ומה להן אם יתנו לזה או לזה לטעמא בתרא שכתבתי אין חילוק ותדע שהרי הרא"ש כתב שנ"ל שיכול המקבל להעמיד שליח במקומו ולא כ"כ אהלוה ועיין בת"ה סימן שמ"ז שג"כ כתב דאפוטרופא דאפילו לטובת היתומים אינו יכול ליתן ע"ש:

עד שיבוא המנה לידו פירוש ליד לוי: ונמצא שלא זכה יהודא כו' פירוש מתורת מעמד ג' לא זכה יהודא אבל משבא ליד לוי ודאי זכה ליהודא מיד כדלעיל סימן קכ"ה ס"ט:

כתב הרי"ף בתשובה כו' עד אבל ר"ת כו' כ"כ גם הבעה"ת שם בשער כ"ח בשם הרי"ף. הואיל ונתרצה סילק כו' עד"ר: וכן כשהוא ממונה בענין שלטון עכו"ם כו' נראה דלרבותא נקט שלטון דאע"ג דהוא שלטון אינו יכול הישראל המומחה להתנצל ולומר מחמת יראה הוצרכתי לומר שאתן לך ואין לך בידי כלום או מתיירא אני שיחזור ויוציא מידי באלמותו. מיהו מ"ש וא"ל כן אעשה נראה דהיינו דוקא בשלטון צ"ל כן אבל באחר כבר נתבאר בס"ח דר"ת והרא"ש ס"ל דאפילו בע"כ של הלוה או הנפקד נשתעבד: ומ"ש אבל ר"ת כתב שלא תקנו כו' ור"י כתב כו' בספ"ק דגיטין בדף י"ג כ"כ ע"ש ועד"ר. כל זמן שאין הישראל הנותן חוזר יכול ליתנו לעכו"ם ובבבא קמייתא שנפקד עכו"ם וקיי"ל דאין שליחות לעכו"ם לכאורה נראה דאף אם כבר נתן לו העכו"ם לא קנהו המקבל וצריך להחזירו להממחה דהו"ל כאילו לקחו המקבל מעצמו מיד עכו"ם וכ"ש דיכול לחזור בו ולמחות ביד העכו"ם מליתן לו וראיה ממש"ר בס"ס קכ"ג בשם ר"ת דשולחין הרשאה ע"י עכו"ם משום דקנהו העכו"ם לעצמו בחליפין הא אם היה בתורת שליחות לא היה יכול להרשהו ע"ש. וגם ראיה ממש"ר בי"ד ר"ס קס"ט. (ומקור דין אין שליחות לעכו"ם לקמן בסימן קפ"ח). אכן מור"מ ז"ל כתב בש"ע סעיף כ"ב דאם כבר קבלו בכל ענין זכה בו המקבל ולא מפקינן ביה והוא מת"ה סי' שי"ג ע"ש לפיכך צ"ל דהחילוק דבין בבא קמייתא לתניינא הוא זה דבקמייתא קאמר לא קנה ור"ל דלא חל הקנין כלל ואם בא המקבל ליקחנו מיד עכו"ם ישראל אחר יכול למחות בעכו"ם שלא ליתנו לו אם לא שכבר נתן לו העכו"ם מרצונו משא"כ בבבא תניינא שכל שאין הנותן חוזר בו הרשות ביד הנפקד ליתנו לכתחילה להעכו"ם גם י"ל דלא בא לחדש ברישא כלום אלא משום סיפא נקטא וקמ"ל בהא הנותן יכול לחזור כר וק"ל: אבל אם חזר כר לא זכה העכו"ם ה"ט משום דלא תקנו מעמד ג' לתקנת העכו"ם ואם הנותן עכו"ם כו' עד שהפקיעו חכמים כו' ר"ל אע"ג דגם זה בכלל אין שליחות לעכו"ם הוא ואין באמירתו ליתן להישראל כלום הלא גם בכל מעמד ג' מישראל היה מן הדין שלא קנה המומחה באמירתו גרידתא אלא שחכמים עשו תקנה והפקיעו ממונו דהנותן שלא מן הדין כ"ש בעכו"ם וק"ל: והוא פטור מהמפקיד כצ"ל:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' בפסקיו שם כ"כ: אם מלוה הוא פי' שהעכו"ם הלוה לראובן: אלא שומר לשני כמו שהיה כצ"ל ועד"ר: אבל במלוה לא שייך ה"ט ר"ל דאם אנס העכו"ם הנותן מישראל הלוה דאמרינן חייב ישראל הלוה לשלם גם למלוה התם לא שייך ה"ט כיון דלהוצאה ניתנה וא"ל הא אף אם [לאו] להוצאה נתנה לא חייב הלוה דלוה חייב באונסין וי"ל דהאי מקבל לא הלוה למומחה כלום וא"כ לגבי דידיה לא מיקרי לוה להיות חייב באונסין אלא שומר הוא לגבי המקבל. והיותר נראה דשאני אונס זה דהוא בא לו מכח מלוה וכל כה"ג נראה דפטור הלוה אם לא מכח דמלוה להוצאה ניתנה ודו"ק: