Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לא נתרצו בפשרה כו' עד אלא שאין מסכימין. אין לומר דרבינו קאי בזה אמ"ש בסימן שלפני זה דהא לא נזכר לפני זה ענין פשרה אלא שבבואם לפני דיינים אומרים להם במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין הרי דמיירי שכבר באו לפני הדיינים לדון ואיך סיים כאן וכתב אלא שאין מסכימים כו' אלא קאי אמ"ש (בסי' ג' ובסי' י"א דהתובע יכול לבוא לפני כל ג' ולומר פלוני חייב לי שלחו אחריו וציית לי דין והם שולחים לו שלוחם כדרך העולם פלוני קובל עליך או עשה פשרה עמו או בא עמו לדון לפנינו וקאמר דהרשות בידו להשיב איני רוצה לעשות פשרה עמו וגם לא לבא לדין לפניכם אלא אדון עמו בזבל"א רק שצריך לברר לו בורר בכאן וידון עמו כאן וק"ל:
וא"צ שיהא הג' ברצון כו' פלוגתא דר"מ ורבנן שם ר"פ ז"ב וקאמר דאר"י אמר רב אין העדים חותמים אא"כ יודעין מי הוא חותם עמהם. ופרש"י שמא יחתום עמהם איש פסול ויפסול עדות כולם (וכן יש לחשוש ג"כ בדיינים) אלא שר"מ סבר שבעינן ג"כ דעת הבעלי דינין נמי והלכה כחכמים דאמרו לא בעינן. ומ"ש בנוסחאות הרמב"ם והם בוררין להם דיין שלישי ט"ס הוא מ"ש והם בוי"ו דמשמע דקאי אבע"ד וצ"ל הם בלא וי"ו וקאי אבוררים וכ"כ ב"י: וכותבין פלוני בירר כו' בפרק ג"פ דף קס"ז תנן אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר הסופר ושם דף קס"ח בגמרא איכא דמפרשי שטרי בירורין מה שכותבין פלוני בירר פלוני כו' ואיכא דמפרשי שטרי טענותם מה שטוענין שניהן ושני הפירושים כ"ר כאן זא"ז וק"ל:
שכל זמן שלא כר יכולין לחזור בהן ז"ל הרא"ש [עב"ח שהביא ל' הרא"ש].
הלכך אין כותבין אלא מדעת שניהן פי' הואיל משכתבו אין יכולין לחזור אין כותבין אלא כו' דאין חבין לאדם שלא מדעתו ושניהם נותנין וכר כצ"ל:
לא יכתבו אלא מדעת שניהם. היינו נמי מטעם שאין חבין לאדם שלא מדעתו שכל זמן שלא נכתב יכול לשנות ולהחליף טעותו ע"ד שיתבאר לקמן סי' פ' ע"ש:
וכ' הרמב"ם אפי' היה הא' שבירר הבע"ד חכם גדול וסמוך כו' כנ"ל וכן הוא במיי' פ"ז דסנהדרין ובטורים של קלף (ור"ל חכם גדול וסמוך ודאי מומחה הוא) ומש"ה כ"ר עליו ואני כתבתי כולי וכמ"ש בסמוך: אלא גם הוא בורר למי שירצה עבד"ר. ואני כתבתי למעלה כו' שהמומחה דן בע"כ ר"ל לעיל בסי' ג' ס"ה כתב דיחיד מומחה אפילו לא נקט רשות מר"ג יכול לכוף לדון לפני בע"כ ור"ל לפניו דוקא והנתבע אינו יכול להשתמט ולומר לא אדון לפניו אלא אדון עמך בז"ב ואע"ג דבג' הדיוטות יכול לומר כן וכמ"ש שם בדרישה מילתא בטעמא ע"ש וא"כ ה"נ אין רשות להנתבע לומר גם אני רוצה לברור את מי שארצה לישב עם זה החכם דהיינו זה בורר וק"ל. ואע"פ שהרמב"ם איירי כאן שאינו רוצה להשמט מהחכם ומומחה לגמרי אלא להושיב אחר את מי שירצה עמו ומזה לא איירי (בסי' ג') בהדיא י"ל דרבינו ס"ל דחדא באידך תליא כיון שהמומחה יכול לכוף לדון לפניו ולא לפני זה בורר א"כ ג"כ יש לו כח לומר אינני רוצה לטפל ולישב בדין עם מי שתרצה להושיב בצידי מי שהוא וק"ל. ואפשר לומר דדעת הרמב"ם כו' כצ"ל וא"ת מאי מסתפק לרבינו שכתב ואפשר כו' הא בהדיא כתב הרמב"ם בכולה בבא ל' בורר ופשיטא דאבורר קאי גם מדסיים וכתב אלא גם הוא יברור את מי שירצה דלשון גם הוא יברור משמע בשכבר בירר הראשון והנ"מ דבורר פשוט הוא בגמרא דע"ז אמרו מתוך שזה בורר לו כו' יצא הדין לאמתו וכמש"ר בסמוך גם מאי דעתו דרבינו דדימה זה לכפיית ת"ח הנ"ל כיון דת"ח זה נחית לדון בתורת בוררות. וי"ל דס"ל לרבינו פשוט דהא דאמרו זבל"א כו' כדי שיצא הדין לאמתו דוקא כשהאחד בקש מחבירו ודבר על לבו שיהא בורר שלו וזה נתרצה להיות בורר שלו ומטעם שיתבאר בסמוך אבל כשלא בירר לו עדיין להדיין בתורת ברירות ממש אלא שאמר לחבירו בא ונלך אצל פלוני מומחה והוא ידון בינינו וכל כה"ג אין זה מקרי בורר שלו אלא דיין של שניהם הוא ופשטא דל' הרמב"ם משמע דמיירי בכה"ג שהרי כתב בתחילת דבריו י"ל אחד מבעלי דינים שאמר איש פלוני ידון לי ואמר בעל דינו פלוני ידון לי כולי הם בוררים דיין ג' דל' זה משמע דמדברים הם ביניהם בלא הודעה להבורר עדיין ואף ע"ג דאמר פלוני ידין לי אינו ר"ל הוא יהיה מצידי אלא ר"ל אני מפייס ממנו כי הוא איש טוב וישר וידון דין אמת וע"ז מסיק וכתב אפי' היה האחד שביררו הבע"ד חכם כו' ומש"ה השיג רבינו וכתב ואני כתבתי כו' ומש"ר ואפשר לומר כו' ר"ל ואפשר דהרמב"ם מיירי בשכבר ביררו בתורת בורר גמור ובזה אני מודה לו: ומ"ש יכול לכוף שניהן כו' אע"ג דמיירי שהאחד כבר גלה דעתו שידון לפניו ה"פ יכול לכוף שידונו שניהם לפניו א"נ ה"ק יכול (לדון כא') [לכוף כ"א] ומשניהן איזה מהן שמסרב ואומר שרוצה לעמוד לפני אחד וה"ה כאן יכול לכוף להא' שאומר שרוצה לעמוד לפני אחד וה"ה כאן יכול לכוף להא' שאומר שרוצה לברר גם הוא אחד וק"ל:
ואם אחד בא לפסול דיין כו' שם בפ' ז"ב: אלא אפילו אם פוסלו בכלל המשפחה כו' אע"ג שאינו נוגע בעדות דאינהו אמשפחה קמסהדו ואיהו ממילא נפסל ואע"ג דהא מילתא לענין פוסל עדות חבירו איתמר דבר פשוט הוא דה"ה דפוסל דייני חבירו ב"י: איתמר בגמרא מתוך שזה בורר לו אחד וכו' יראה מלשונו כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' יש לדקדק בדברי רבינו טובא. חדא מה יראה מל' כו' שכ"ר דמשמע שהרא"ש ס"ל דאין לבורר של כל אחד לדקדק בזכות מי שביררו יותר מבזכות השני וזה אינו דהא מסיק וכתב מתוך שזה בוררו מבין דבר לאשורו כו' ודוחק לומר דמ"ש ויראה מלשונו ר"ל כך יראה וכן ראוי לעשות דאין הל' משמע כן. ועוד דא"כ לא הו"ל למימר אחר זה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' בל' פלוגתא אלא הול"ל וכתב א"א הרא"ש הו' לפרש דברי רש"י והרמ"ה ולאפוקי מפי' הטועים. ועוד דאכתי קשה למה הביא הרא"ש בתוך דברי הטועים מה שלמדו מדברי רש"י להפך בזכות אותו שביררו כו' כיון שאינו חולק עליהם בזה ועוד מאין למדו הטועים להבין מדברי רש"י לטעון בעבורו דברים אשר לא כן. וכמה דקדוקים בכפל הלשון. ונראה דכוונת הרא"ש ורבינו הוא דדייקי' בל' להפך ולא אמר ל' לדקדק כי ל' הפוך משמע דברים הפוכים מהנראה מהעניין. משמע שהדיין יכול להפך ולפשפש בזכותו ולהיות במקום מי שביררו בכל מאי דאפשר לחשוב ולדבר. ואע"פ שאמרו חז"ל דמצוה לדיינים להפך בזכותו של ת"ח וכמש"ר בר"ס ט"ו זה אינו קושיא דהתם נמי משמע הכי ומטעם דכל ת"ח הבא לדון עם מי שאינו ת"ח חזקתו שטוען אמת ומש"ה מצוה על הדיין לחפש בכל צדדים להעמיד דבריו משא"כ כשהתובע והנתבע שניהם שווין ובחזקה אחת ומש"ה כ"ר יראה מדברי רש"י שכתב והדיינים עצמן נח להם להפך כו' דמשמע כמו שסברי הבע"ד דבורר של כ"א יהפך בזכותו כל אשר בכחו כן נוח להדיינים באמת לעשות וכ"כ הרמ"ה ג"כ דבורר של כל אחד יהפוך בזכותו וע"ז כתב הרא"ש דודאי לא עלתה על דעת רש"י היפך כזה שיהא דעת הבורר לעמוד במקום זה שביררו ולכוון שיזכה במה שאינו נראה לו מן הדין אלא יהיה כוונת שניהן שהדין יצא לאמתו בזה שכ"א יבין דברי מי שביררו לאשורו ואם יש לו זכות יציעו לפני השלישי וכשיציעו שניהן לפני השלישי זכותו של כל אחד יהיו ממילא דבריהם מהופכין (וזהו שכתב רש"י והדיינין בעצמן נוח להפך כו'. וכמ"ש עוד מזה בסמוך) וז"ש הרא"ש שלא דקדקו בדברי רש"י שכתב שסברי כו' שהבע"ד סברי שהפך כ"א. אבל הדיינים לא יעשו כן אלא יסכימו שיצא הדין לאמתו. ומ"ש אע"פ שהוא מפוקפק בה ר"ל בדבר שאיכו ברור לו שהוא כן אלא מסופק בה כשבא להטעות בו חבירו ה"ז בכלל מטה משפט. אלא לפ"ז קשה לא הול"ל ל' אע"פ אלא שיקבל סברתו במה שהוא מפוקפק לכן נראה דה"ק אע"פ שהוא מסופק בו ואינו יודע בודאי שאין האמת כן אפ"ה אין להטעות בו חבירו: ומ"ש אבל דעת הרב ר"ל דעת רש"י כמ"ש: והדיינים עצמן נוח להן להפך בזכות שניהן כו' ר"ל ששניהם יסכימו יחד לראות כל אחד בזכות מי שביררו כדי שיצא הדין לאמתו כן נ"ל כוונת רבינו בדברי הרא"ש אבל מהרא"י בת"ה סימן שד"מ פירשו בע"א ובארתיו בדרישה וגם כתבתי שם מה שהביאו לידי אותו הפי' ע"ש ודו"ק. ומ"ש הרא"ש בלשונו ועומד במקומו לחפאים לשון דקרא נקט (במלכים ב' י"ז ט') ויחפאו בני ישראל ובמ"ס כתב ועומד במקומו להפך דברים כו' והיא היא: ואם לא יוכלו הדיינים כו' עד סוף הסימן כ"כ הרא"ש בר"פ ז"ב אחר ענין הנ"ל: ומ"ש זקני העיר יתנו להם שלישי. שהן ודאי יתנו להם מי שהוא הגון ואין שייך חשש הנ"ל שמא יצטרף עמהן מי שאינו הגון: ומ"ש ואם הנתבע מערים כו' כופין אותו דקדוק לומר הנתבע כשהתובע בא להערים בזה א"צ כפייה זו אלא הנתבע יאמר לו אין לי בורר שישב עם זה. העמד בורר הגון ואח"כ אשיב לך על תביעתך וק"ל: