Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תשובה לרב אלפס ערב שנתפייס כו' כ"כ בעה"ת שער ל"ה בשם הראב"ד ושם כ' הדין אערב קבלן והוא קצת רבותא לענין החזרה והרי"ף כ' אסתם ערב ובו נכלל ג"כ קבלן ויש בו רבותא ג"כ לענין לאחר מתן מעות דאפילו סתם ערב אינו יכול לחזור. וגם הרשב"א בתשובה הביאה ב"י במס"ב בסימן קכ"ט כ"כ אערב ואקבלן וכן הוא פי' דברי רבינו: ומ"ש קודם שיתן המלוה המעות כו' יש לדקדק [מזה] דכל זמן שלא נתן המעות אע"פ שנתן שטר על נפשו להיות מחויב להלוות לו והערב נתן כתב אנפשיה להיות ערב על ההלואה אפ"ה יכולין לחזור דאל"כ למה כ' האי קודם שיתן המעות כיון שכבר כ' חוזרני בי קודם ההלואה וק"ל: ומ"ש אבל לאחר מ"מ שצריך קנין והמעות כבר נתונים כו' זה תלוי בזה כיון דהמעות כבר נתונים מש"ה צריך קנין ולא בא אלא לומר כיון שלא נשאר שום מעשה לומר שסמך עליו הערב בשעת קניינו שהרי המעות כבר נתונים קודם קניינו מש"ה אין לאחר הקנין כלום משא"כ כשהערבות והחזרה היתה קודם מתן מעות דאף ע"פ שקנה מיד הערב מ"מ הקנין לא גרם השיעבוד להערב כ"א מה שילוהו על אמונתו והרי יחזור בו קודם שהלוהו וק"ל. ומש"ר בקודם מתן מעות ב"פ אפילו קנו מידו י"ל דמתחילה קאמר דאין הלוה יכול לבוא עליו מצד הקנין ואח"כ אמר דגם המלוה אין יכול לבוא עליו מצד הקנין אם לא שמע אליו ונתן המעות. והיותר נראה דמש"ר אם לא שמע אליו המלוה ונתן המעות אפי' קנו מידו דאמלוה דסמיך ליה קאי וקאמר דאפילו קנו מידו דמלוה להלוות להלוה אין המלוה יכול לומר הייתי מוכרח להלוות מאחר שקני מידו וכדברי תשובת הרשב"א הנ"ל שכ' אע"פ שקנו מידם ומשמע דגם אהמלוה קאי ואף דאין המטבע נקנית בחליפין י"ל דבכה"ג דהלוה שיעבד לו נכסים בקנין והמלוה מקנה בק"ס מעותיו תחת נכסיו ששיעבד לו חל הקנין לולי שחזר בו א"נ שנתחייב לו בק"ס ושיעבד לו כל נכסיו עד שילוה לו המנה דבכה"ג חל הקנין וכמ"ש בסי' ר"ג ע"ש אלא שצ"ע אם בכה"ג יכול לחזור בו ועד"ר:
כתב הרמב"ם כו' בפכ"ו ממלוה כ"כ: ומ"ש או שאמר הערב ללוה אתה הרשיתני לערב אותך וליתן כ' וליתן משום דהרמב"ם לטעמיה דמצריך שיאמר לי ושיערב וישלם עבורו וכמש"ר בסי' ק"ל מיהו גם להרמב"ם בהרשהו ליתן או לשלם עבורו אפילו לא הרשהו לערב עבורו סגי דהכל מודים בפריעת חובו של חבירו מדעתו דצריך לחזור לשלם לו ודוחק לחלק בין הרשהו ליתן ובין ביקש ממנו ליתן עבורו אלא אורחא דמילתא נקט דמכח דהרשה לערב בעדו הרשהו ג"כ ליתן ולשלם ערבותו. ומה שמסיק וכ' ז"ל והלה אומר מדעתך ערבת הול"ל נמי אמרתי לך לערב ולא אמרתי לך לשלם אלא חדא מינייהו נקט וק"ל: בכל אלו הטענות כו' כצ"ל בכלל בלא וי"ו: ומ"ש כשאר טענת ממון למדנו בזה דל"ת כיון דאין כאן הלואה או נתינת ממון מיד ליד לא ליהוי דינו כן לענין שבועה קמ"ל:
כתב הרמב"ן ערב כו' כ"כ בעה"ת בשמו בשער ל"ה: כך אין זמנו של הערב כו' ר"ל וכל זמן שלא פרע פי' אפי' לאחר זמן ההלואה מיקרי תוך הזמן ועמ"ש עוד מזה בסמוך: ואני כתבתי למעלה סימן ע"ג ע"ש בסט"ו וי"ו וי"ז שם כ' דעת הרמב"ן דאין המלוה יכול לתבעו אף אם הוא מבזבז ושהרי"ף והרא"ש לא ס"ל הכי ושם כתבתי ישוב למה כ"כ כאן ואני כתבתי כו' כיון דכ"כ שם בשם הרי"ף והרא"ש ע"ש:
ובזמן שירצה ר"ל שאינו יכול לומר ימתין לי איזה ימים עד שאוציא מהלוה אלא צריך לשלם לו מיד אם יש לו נכסים א"נ בזמן שירצה הן בזמן שהגיע הפרעון הן לאחר זמנו ואינו יכול לומר למה לא תבעתני בזמן הפרעון גם ר"ל בזמן שירצה אפילו הלוה במדה"י: בין שהוא במדה"י פי' כשבא המלוה להפרע הלוה הוא במדה"י אין בית דין יכולין לומר למה לא תבעתו בסוף זמן השטר שהיה הלוה כאן בפנינו וכן הלקוחות שקנו אח"כ אינן יכולין לומר אנן סברנו שכבר נפרעת מחובך בזמן השטר ולכך לקחנו ממנו כמש"ר לעיל בסי' צ"ח וק"ל: ונראה שאם תובע כו' פי' ואף ע"פ שאינו מבזבז נכסיו ולאפוקי מהרמב"ן שכ' בבבא ראשונה שכל זמן שלא פרע בשבילו מיקרי להערב תוך זמנו וא"כ ממילא כשתרויח המלוה להלוה הזמן ואין הערב פורע בשבילו אין הערב יכול לכפות הלוה להוציאו מן הערבות. והא דלא כ"ר האי ונראה שאם כו' מיד לעיל אבבא קמייתא דהרמב"ן משום דקודם שידענו דביד המלוה להרחיב זמן להלוה בע"כ של הערב אין נ"מ בזה דיכול הערב לכפות הלוה בזמנו להוציאו מהערבות דבלאה"נ יפטור מהערבות והיינו שיתרה בהמלוה לגבות חובו מהלוה בזמנו ובאם לא שיהא פטור מהערבות וק"ל. וגם ניחא לרבינו לכתיב האי ונראה כאן דאיירי בהדיא בלאחר זמנו משא"כ לעיל שאינו כ"כ בפירוש אלא נלמד ממ"ש עד לאחר שפרע וק"ל:
תשובה לרי"ף ישראל שהיה ערב כו' כ"כ בעה"ת שם בשער ל"ח בשם הראב"י: וא"ל היה ערב בשבילי לזה ל' לזה דפי' הרמוז משמע שהיו הערב והמלוה יחד וזהו שמסיק וכתב בטענות הערב שכבר ראית סרבנותי דמשמע דהיו משעה ראשונה יחד: שכבר ראית סרבנותי כו' סרבנותיה ראה במה שא"ל ואיני עושה שום ערבות דל' ואיני משמע כלל לא אפי' לא היה שבת והבנתו שאינו רוצה רק שהתנצל מן נפשו לתלות באיסור שבת ואינך יכול לומר שסברת שדעתי להיות ערב אם לא היה איסור שבת גם י"ל דה"פ ראית סרבנותי והבנת אותו ממה שתליתי מניעת הערבות באיסור שבת שהרי באמת אין בו איסור שבת ובפרט בעוד בין השמשות. והשיב הדין עם הערב מאחר שלא פירש ערבותו. מה שא"כ בתשובת רש"י שאחר זה ששם פי' ערבותו וק"ל: חייב הערב לסייעו להוציא החוב מיד העכו"ם כי' משום דמסתמא לא יעיז העכו"ם נגדו מאחר שעשה לו טובה:
תשובה לרש"י ישראל כו' גם זה כתב בעה"ת שם שער ל"ה: והוא כבר הודה לעכו"ם שיחזיר כו' יש לדקדק מזה דאם לא הודה לו כבר היה צריך להשגיח בהתראתו ולומר לעכו"ם איני נותן מעותי על הערבות או אני צריך למעותי ועיין בש"ע דשם השמיט להאי טעמא והוא כבר הודה וכו' ועמ"ש שם בסמ"ע:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן חכר כו' בכלל י"ח סי' ו' ז' ע"ש: וא"ל לא היה לך לפרוע כי כבר פרעתיו ר"ל היה לו לדחותו זמן מה ולומר תן לי זמן מאחר שאיני אלא ערב ואיני יודע אם פרע לך החייב או לא ובתוך הזמן אודע האמת או אביא החוכר לדין וכמו שהדין בדינינו ושמעון השיב לו הוצרכתי לפרוע לו כו' כי גם ידם תקיפה עלינו ועל דתינו ואף אם שגם בזמנם היה דינם לתבוע להלוה תחילה וכמ"ש בס"ס ק"ל היינו כשהוא בביתו ולא כשהלך למרחקים גם אין נותנים זמן על שטר והסכים הרא"ש עם טענת שמעון מאחר שידם תקיפה כו' והשתא א"ש מ"ש בס"ח בסמוך כי ידם תקיפה וצריך ליתן כל מה שתבעו כפי שורת דינם והיינו כמ"ש. וגם לפי גירסת ספרים שלנו י"ל עד"ז וק"ל: כל זמן שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת בידו עיקר השט"ח כצ"ל וכן הוא בספרים מדויקים ובתשו' הרא"ש כתב או שלא לקחת מידו עיקר השט"ח וגם נוסח זה א"ש. ולא כאשר נדפס בדפוס ב"י או שהנחת דמשמע מל' או שהנחת דא"ל לאחר שפרעו ולקח מידו דהפרש השובר היה ליטול מידו גם השט"ח וע"ז אמר ל' או ור"ל דאפילו אם הניח בידו שטר הפרעון אכתי לא הו"ל להניח ביד העכו"ם עיקר השט"ח כי שמא יאמר העכו"ם סטראי נינהו זה שקבלתי מידו דאכתי לא א"ש מ"ש ל' או שהנחת כו' בתרי בבי אלא הו"ל לקצר ולומר כ"ז שהנחת בידו השט"ח וק"ל:
או שכתב בשטר ביני שיטי כו' כצ"ל שכתב בלא וי"ו ולא שכתוב בוי"ו דאעכו"ם הפרש קאי וקאמר דצריך שהיה ביד שמעון כ' מיוחד מהפרש כמה קיבל ממנו או שיכתוב העכו"ם כמה קיבל ביני שיטי. וכ"כ שם בתשובה בסוף דין ז' ז"ל והבירור שיברר שמעון מה שנתן ע"י פתקא העכו"ם הניכרת שקיבל ממנו כך וכך או שכתוב בשטר ביני שיטי עכ"ל. ש"מ דאעכו"ם דלעיל מיניה קאי ושם א"ש ל' שכתוב דאכך וכך הנ"ל קאי משא"כ בדברי רבינו דמסיק וכתב שפרעו כך וכך ואם לא תגיה בדברי רבינו עכ"פ צריך שיהיה הכתב שביני שיטי ניכר דלא הוי כתיבת ידו של שמעון שמא זייפו וכ' יותר ממה שיתן לו וא"כ הו"ל להרא"ש לפרש שאותו הכ' יהיה ניכר מש"ה נראה דצ"ל שכתב בלא וי"ו וק"ל:
כתב הרמב"ם ראובן שמכר כו' בפכ"ג ממלוה כ"כ. גם כל מש"ר בשם הרמב"ם אחר זה בסי' זה הוא שם בפכ"ה ע"ש ועד"ר: שלא על אמונתו כו' פי' וטעמא דערב משתעבד הוא משום דכיון דעל אמונתו הלוהו גמר ומשעבד נפשיה: ואם קנו מידו לשלם דמי המכר בכל עת שיתבענו דקדק לומר דמי המכר ולא דמי הקרקע גם דקדק לומר בכל עת משום דלא מיירי שקנו מידו שכשתלקח הקרקע ממנו יתן לו דמיה דבכזה אינו מועיל הקנין כנ"ל אלא מיירי שקנו מידו שבכל זמן ועת שארצה לבטל המכירה תחזיר לי מעותי אפילו אם לא יהיה מי שיטרוף הקרקע ממני. ובזה שייך לומר שיחזיר לו דמי המכר כמה שנתן בעדה ולא כפי שוויה של הקרקע שתהיה אז בשעת שיחזור בו ומש"ה כ' הרמב"ם דבזה ודאי אין אסמכתא וחייב שמעון. וכ' המ"מ ז"ל הצריך רבי' ז"ל לזה קנין לפי שהוא אצלו כערב לאחר מתן מעות לפי שמעות אלו לא ניתנו על דעת לגבות עכ"ל: שאין באחריות כו' ובהשגות שלפנינו נדפס שאין בערבות משום כו' והיא היא דה"נ קאמר שאין בערבות זה שהיה עבור אחריות השדה אם תוציא מידו משום אסמכתא וטעמו כמ"ש בסמוך סט"ו דל אסמכתא מהכא כו' ע"ש:
נתערב לוי בשבילו שכשתבוא אשתו שתעשה גם היא שטר עליה וא"ת מאי יועיל זה הא תוכל לומר לאחר זמן נחת רוח עשיתי לבעלי מאחר שהוא מכר תחילה וכמש"ר בא"ע סימן צ' ודוחק לומר דמיירי דהשדה היה מנכסי מלוג שלה דמהני וכמ"ש שם. ואין לומר שדעתו היה שלאחר שתעשה אשתו שטר על נפשה יחזור בעלה לעשות לו שטר מחדש והו"ל אשה והדר בעלה דאכתי תתנצל לומר כששמעתי וראיתי רצון בעלי שמכר הוצרכתי ג"כ להסכים ולעשות שטר עלי. וי"ל דבלאה"נ קשה מאי מהני קנין מכירה והלואה בזמנינו שנוהגין להקנות אשה והדר בעלה אכתי הו"ל כמכירה או לוו שניהן יחד דלא מהני מטעם הנכתב לעיל דתוכל לומר לעשות רצון בעלי הוכרחתי להסכים וע"כ צ"ל דה"ט כיון דנוהגין לכתוב בשטרי מכירות והלואות אחריות נכסים מש"ה מהני וכמו שכתב רבינו שם בא"ע ומטעם דכולי האי לא עבד לנחת רוח אם כן יש לומר דהכא נמי הוה בכה"ג ותו אין צ"ל דדעת הבעל היה לעשות לו אח"כ על נפשו שטר חדש וק"ל:
אם יהיה כך וכך ואם לא יהיה פירוש שהתנה תנאי כפול כדרך התנאים להיות שאם יהיה כך ישתעבד ואם לאו לא ישתעבד ובמיימוני איתא הגי' או אם לא יהיה וכ"כ ב"י ולפ"ז צ"ל דה"פ בין שהתנאי באם יהיה כו' בין שהתנאי באם לא יהיה. אבל הוא אריכות ל' ללא צורך. ונראה שהוא ט"ס ולמחוק א' דאו ולהגיה ואם ופירושו כמ"ש ראשונה: אף על גב דבכל ערב כו' אין זה לשון הרמב"ם אלא לשון רבינו ולפרשו בא. ומ"ש בסוף אבל אם קנו מיניה מעכשיו כו' גם ז"א בהרמב"ם והבעה"ת כ"כ בשער ל"ה ז"ל אבל הני דאמרי דלא משתעבד בהו הערב דאם קנו מיניה מעכשיו משתעבד. ומה שנדפס בספרי רבינו בסוף עד כאן ט"ס הוא. מיהו יש לישבו קצת בישוב קושיא אחרת והוא במ"ש בסוף שכל קנין מעכשיו אין בו אסמכתא דמשמע דבמעכשיו לחוד נסתלקה וז"א להתוס' והרא"ש ורבינו וכמש"ר לקמן בסי' ר"ז סעיף י"ט והארכתי שם בדרישה להביא ראיות ע"ז ע"ש וצריכין לומר דבעה"ת ורבינו לשיטת הרמב"ם כ"כ דס"ל דמהני מעכשיו בלא ב"ד חשוב וכמש"ר שם בשמו. ומן הרמב"ם נשמע לסברת הרא"ש דבכה"ג כשהקנין נעשה בבד"ח וקיצר כאן וסמך אמ"ש במקומו בדין אסמכתא מש"ה כתב ג"כ עכ"ל בסוף ללמדנו דזה כתב לשיטת הרמב"ם הנ"ל וק"ל. דסמכי שלא יתקיים כו' כצ"ל:
אבל אם קנו מיניה מעכשיו עמ"ש בסי' ר"ו בכללים דאסמכתא ומעכשיו גם לעיל ס"ס קי"ג כתבתי קצת מנהו ועוד ע"ל סי' ר"ז ובס"ס קצ"ה מ"ש דאין כל קנין חל משום דבשעה דהיה לו לחול כבר חזר סודר למריה דיש בו חילוקים:
יש מן הגאונים שהורו שהוא חייב כ' המ"מ ז"ל לדעת הגאונים אף שלא אמר אם לא אביאנה אהיה חייב לשלם סתמא כפירושו לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואם לא נתכוין לכך מה היא הערבות ובמה יכריחנו המלוה להביא. והראב"ד מטיל פשרה וחילק בין סתם למפרש עכ"ל: והראב"ד כתב כלומר בערבות לא שייך אסמכתא ולא כהגאונים אחרונים והרמב"ם דס"ל דאפילו אם התנה עמו בפי' אינו חייב: ומ"ש שהרי סילקו בגמרא ר"ל פ' ג"פ דף קע"ג וכתבתי לשונם בפרישה ר"ס קכ"ט ע"ש. והרמב"ם וקצת גאונים ס"ל כיון דערבות גופא חידוש הוא אין בו אלא חידושו דהיינו כשערב לגופו דהלוה וק"ל: ואם לא א"ל כך כו' בזה פליג אגאונים הראשונים הנ"ל דס"ל דסתמא כפירושו וכמ"ש המ"מ הנ"ל בשמם ולהראב"ד אינו חייב לשלם כל שלא פירש אלא יהיה גופו תחת גוף הלוה עד שיתפשר וע"ל סימן קכ"ט סעיף י"ד:
יכתב עוד הרמב"ם כו' עד"ר: א"כ לא ברב ולא במעט פי' א"כ אם אירע ערב בכה"ג לא משערינן בדבר לומר שאם הלוה לו אח"כ הרבה ודאי לא היה דעתיה דערב על סך גדול כזה וגם לא משערינן במעט לומר שאם הלוה לו מעט ודאי נשתעבד הערב על כך וחייב לשלם כל החוב אלא אמדי' בכמה רגיל ואמיד זה להשתעבד ונראה שהראב"ד לא אלשון הרמב"ם כתב א"כ לא ברב ולא במעט דהא להרמב"ם ג"כ לא תלוי הדבר ברב ומעט מדכתב כיון שאינו יודע הדבר ששיעבד בו חל השיעבוד ומשמע אפילו במעט לא חל אלא מפני שלדעתו דהראב"ד תלוי השיעבוד באומדן דעת מש"ה כתב דלפ"ז לא תלוי הענין ברב או במעט וק"ל. והמ"מ כתב על דברי הראב"ד ז"ל וזו הפשרה אין דעתי נוחה הימנה אלא המשתעבד בדבר שאינו קצוב או שהשיעבוד חל עליו לגמרי והיה לו ליזהר או אינו חל עליו כלל שאל"כ נתת דבריך לשיעורים ומי יודע זה הערב כמה היה אומד בדעתו להשתעבד והגע עצמך שהרי אינו מכיר ואינו יודע כמה הם אמודים היוכל לטעון לא הייתי סבור שיהא אלא נ' והן אמודים למנה. ואם היה דעת הראב"ד לומר ששמין בדעת הערב כמה הוא רגיל ואמוד אף זה אינו לפי שאם אינו יודע כמה נכסים יש ללוה האומדנא בטילה ובודאי נ"ל דלא אזלינן בתר אומדנא בכה"ג לפי שאין המלוה ולא הערב בקיאין באומדנות אלו ודעות בני אדם חלוקים בהן ודברי קצת גאונים נראים עיקר עכ"ל:
וכשם שמשתעבד הערב כו' כך הוא פי' ואפי' בלא קנין וכתב המ"מ קצת סמך לזה ממ"ש בפ' אלו נאמרים ערבא וערבא דערבא והטעם בזה דאע"פ שערב הראשון אינו נותן מעות ואין השני צריך (עצמו) קנין משום דשעת שיעבודו של זה כשעת מתן מעות דמלוה דמי וכן עיקר עכ"ל: