עבד או א"א שערבו כו' כל זה עד ס"ד כתבו הרמב"ם בס"פ כ"ו ממלוה וגם בעה"ת כתב מדינים אלו בשער ל"ה ע"ש: ומ"ש ונתחייבו לשלם אין חייבין כו' ה"ק אפילו אם הוא בענין דנתחייבו לשלם והיינו שהיו ערבים גמורים והן קבלנים או כבר תבעו ללוה ואין לו נמצא שהחוב עליהן אפ"ה אין חייבין כו' וק"ל ומקור הדין הוא מהא דאמרינן בפרק החובל העבד והאשה שחבלו באחרים פטורים אבל משלמין לאחר זמן כו' ונראה דאם ניתן לאשה ועבד ממון ע"מ שלא יהא לבעלה ולאדונו רשות בהן דמשלמים ממנו הערבות מיד וכאן איירי דלית לה ולא אמרינן דתמכור האשה כתובתה בטובת הנאה דאשה לגבי בעלה ודאי תמחול הכתובה כשתמכרנה וכדלקמן בסימן תכ"ד וקמ"ל הרמב"ם ורבינו כזה דאע"ג דאין משלמין עתה מ"מ חל הערבות ומחויבים לשלם לכשיהיה להן משא"כ בקטן וכדמסיק:

ואהא דקטן פטור כתב המ"מ שם ז"ל ול"ד למתנתו שהיא קיימת במטלטלים (כמש"ר בסי' רל"ה) דהא אמרינן בגמרא דערבות יש בו משום אסמכתא אם לא משום דכיון דעל אמונתו גמר ומשעבד נפשיה ובקטן אין בו דעת לשעבד עצמו בכזה עכ"ל ולפ"ז מה שמסיק רבינו וכתב ולא בכל כיוצא בזה מיירי ג"כ דברים שיש בהן אסמכתא או כדומה לו שאין בו קנין גמור:

ואשה פנויה שערבה כו' דין הלואתה נתבאר בא"ע סי' צ"א ע"ש. והכלל דבעל מחשב כלוקח בנכסי אשתו ולהכי מאן דאוזיף לה או דערבה ליה בע"פ דלית ליה קלא איהו דאפסיד אנפשיה. גובה ממה שהכניסה פי' מקרקע שהכניסה לו או מטלטלין כשהקנה להמלוה מטלטלי אגב קרקע לדינא דגמרא כדין גבייה מלקוחות מיהו נראה דגם לפי מה שתקנו שלא יגבה מלוה מלוקח אף שמשועבדים למלוה אג"ק משום תקנת השוק היינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובין והבעל לא עשוהו כלוקח בדאית ביה פסידא לאחריני כדאיתא בגמרא פי"נ וכתבתיהו לעיל ס"ס ק"ג ע"ש בפרישה. אבל אם לותה או ערבה אחר שנישאת אפילו בשטר אין המלוה גובה מקרקעות שהכניסה לבעל שהרי קנין בעלה קודם להלואתה אחר שנישאת לו עד"ר:

כתב הרמב"ם שנים שערבו כו' כ"כ בפ' כ"ה ממלוה ועיין בהמ"מ שם מ"ש בשם הרשב"א וע"ל סימן ע"ז מש"ש:

כשיפרע המלוה יודיעו כו' שם במיימוני איתא הגירסא כשיפרע למלוה יודיעו על החוב איזה משניהם הוא פורע כדי שיחוור עליו עכ"ל. ובין כך ובין כך נראה דה"פ דמאחר דביד המלוה לגבות מהערב הכל אף אם נתרצה לקבל ממנו עתה החצי מ"מ הברירה ביד המלוה לומר בשביל פ' אתה פורע ועליו אתה חוזר ואני אחזור לגבות המותר מהשני שהוא בטוח בעיני יותר וק"ל וידעתי גם אני דמשמעות הלשון הוא להיפך דהערב יודיע להמלוה אבל א"א לפרש כן וכמ"ש בדרישה ע"ש ומה שקיצר וכתב יודיעו משום דאדלעיל מיניה קאי דב' שערבו לאחד קאמר דהמלוה יפרע מאיוה מהן שירצה וע"ז מסיק וכתב כשהאחד נתערב לב' ונפרע מהערב בהמחצה ואז ג"כ ידו על העליונה לחשוב הפרעון על איזה חוב שירצה ועל המלוה להודיעו כו'. ולפי גירסת ספרי רבינו שכתב בהן כשיפרע המלוה נוכל לומר תיבת המלוה אדלמטה קאי וה"ק כשיפרע הערב או המלוה יודיעו להערב ובש"ע בס"ס וה כתב נמי המלוה ובסי' ע"ז כתב למלוה ע"ש ועד"ר. ומיהו פי' זה קצת דחוק מאחר דלא נזכר פריעת חציה אלא כשיפרע וסתם פריעה משמע בכולה. ועוד דלפי פי' זה אין לזה הדין שייכות לדין שכתב לפני זה שיוכל לגבות כולו מאיזה שירצה. לכן היה נ"ל לפרש דברי הרמב"ם הללו ע"פ מש"ר בשמו בר"ס ע"ו דס"ל דבשנים לוו מא' הרשות ביד המלוה להיות נפרע מאחד מהן מאיזה שירצה כל החוב. וקאמר כאן דאם שנים לוו מא' ואחד ערב בשביל שניהן דאם אין ללוין ממה לפרוע והוא נפרע כל החוב מהערב אז המלוה יודיע להערב אם פריעה זו שנפרע ממנו היה בשביל שני הלווין והערב יחזור על שניהן להוציא (מ"מ א') [מכ"א] החצי או אם היה דעת המלוה להיות נפרע מאחד מהם כל החוב אם היה בידו ועתה נפרע מהערב בשבילו והערב חוזר עליו לבדו. ובזה נתיישב ג"כ הקושיא השניה דיש להדינים שייכות זה לזה משום דגם דין שני הוא מכח שיכול המלוה לגבות כולו מאיזה לוה שירצה וס"ל דדין ב' לווין וב' ערבים דין א' להן בזה אלא שכאן דאיירי בהלכות ערבות התחיל וכתב דינו בב' ערבים וק"ל: וכ"כ הרמב"ן כו' בס"ס זה כ"ר דעת הגאונים וכתב על דבריהם שהן נוטין לדברי הרמב"ם כו' ומדכ"כ בהמסקנא נראה דס"ל כהרמב"ם וכן מוכח מתשובת הרא"ש הביא רבינו בסי' ע"ז ס"ט שכתבתי שם בשני ערבים ופטר המלוה לא' מהן דגובה כל החוב מהשני ואם איתא דאין על כ"א לפרוע הכל למה יפרע השני כל החוב הא איהו דאפסיד אנפשיה במה דמחל להשני ודוק. ועיין בסי' ע"ז שהארכתי מזה שם וכתבתי גירסות מחולפים בדברי הרמב"ם בשנים שלוו אי יכול לגבות מא' מהן הכל ע"ש: ואם אמר ממי שארצה כו' נראה דאפי' להחולקים בסי' קכ"ט סי"ו בערבות ואמרו דאפי' אמר ממי שארצה אפרע ויש נכסים ידועים להלוה דצריך לתבעו להלוה תחילה מודים בשני ערבים ודוקא בלוה שגוף החוב מוטל עליו אמרוהו וק"ל: פרע א' מהם כו' פי' בין שפרע ע"פ הדין לכל מר כדאית ליה דהיינו להרמב"ם בכל ענין ולהרמב"ן באמר ממי שארצה אפרע או שלא היה השני במדינה בין שפרעו מעצמו כולו: או בהתקבלתי כו' חוזר ותובע מחבירו חלקו כו' קמ"ל בזה דלא א"ל הרי לא ערבת עבורי אלא עבור הלוה ערבנו שנינו ולא אשלם אלא השליש וכמש"ר האי טענה ודחיית טענה בסי' ע"ז ס"ד או יאמר מולך גרם שתבעו ממך או למה פרעת ובטוען פרעתיך לא מיירי כאן ודוק לעיל סי' ק"ל סעיף ג' ד' ובדרישה סי' זה ועד"מ:

וזה נוטה לדעת הרמב"ם כו' פי' שהרי כתב יכול המלוה לתבוע כל הממון מהשני ועד"ר: