Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לא נתרצו לדון בעירם כו' ל' הגמרא פרק ז"ב דף ל"א כי אתא רב דימי אר"י התוקף את חבירו אחד אמר נדון כאן ואחד אמר נלך לבית הוועד כופין אותו וילך לבית הוועד אמר לכניו ר"א הנושה בחבירו מנה יוציא ק' על ק' אלא כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך לשאול כותבין ושולחין ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ע"כ ופרש"י התוקף כו' בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד ת"ח הרבה ויהא זה בוש מהם ע"כ משמע מלשונו דההליכה לבית הוועד אינו משום שהן בקיאין טפי בדינים כמו שהוא הטעם בהליכה לב"ד הגדול אלא משום כדי שיתבייש מפניהם הבעל הדין הקשה ונראה שהרא"ש ורבינו לא פירשו כן שהרי לא הזכיר אחד מהם טעמא דבושת גם הרמב"ם ע"כ לא פי' כן שהרי הוא לא חילק כלל בין בית הוועד לב"ד הגדול משמע דס"ל דחדא מילתא נינהו ובב"ד הגדול כתב בהדיא הטעם שמא יטעו אלו ויוציאו ממון שלא כדין ע"ש בספ"ו וגם בית הוועד ס"ל כיון דאיכא שם קיבוץ חכמים יוצא הדין לאור טפי גם הבעה"ת בשער ג' כתב בשם ר"ח דב"ד הגדול ובית הוועד חדא הוא מיהו אפשר לומר דגם רש"י ס"ל דבית הוועד בקיאים טפי ולא כתב טעמא דבושת אלא משום דקאי אתוקף את חבירו דהיינו שהתובע הוא בע"ד קשה וכנ"ל ומסתמא הנתבע המשיב לו לבית הוועד קאזלינן היינו משום כדי שיהא זה בוש מהן וכן מוכח מל' רש"י הנ"ל ודו"ק: ואם יצטרכו כולי כלומר ואף אם יצטרכו לשאול כותבין כו'. וגומרין הדין בעיר הזאת והטעם דבעינן שיעמדו הבע"ד לפני הדיינים בשעת הפסק דין וק"ל: ואם התובע אומר כו' שם אמר אמימר הילכתא כופין אותו וילך לבית הוועד א"ל רב אשי לאמימר והא א"ר אלעזר כופין אותו ודן בעירו ה"מ היכא דקאמר ליה לוה למלוה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה והא דהוצרך לומר הטעם דעבד לוה משום דטעמא דלא יוציא מנה על מנה שייך ג"כ בכפיית הנתבע וכן מוכח בנ"י ספ"ק דב"ק דכתב על הא דאמרינן שם על כלבא דאכיל אמרי דמזמינן ליה לא"י. וז"ל אע"ג דאין מוציאין מנה על מנה ה"מ היכא דאיכא דייני באתרא אבל כשאין דיינים שיוכלו לדון דין זה כי הכא מזמינין ליה לאתרא דמצי למידייני' עכ"ל הרי לפנינו דגם הנתבע כתב שלא יוציא מנה על מנה (וצ"ל דהנ"י כתב זה לדעת ר"ת דס"ל דלא אמרינן עבד ליה כו' כ"א בלוה ומלוה ממש וכסברת ר"ת ולא כאינך רבוואתא וכמ"ש אחר זה) וכתב הרא"ש ל"ד לוה ומלוה אלא אפילו גזילות כו' וכל דבר שיש בו תובע ונתבע דהא טעמא דר"א שלא יוציא מנה על מנה שייך בכל תובע (ור"ל וממילא נמי הא דפסיק אמימר וקאמר עליה ה"מ למלוה אבל ללוה כו' ג"כ איירי בכל תביעות וק"ל) וגם ר"י בכל תביעות שתקף את חבירו לדין איירי ע"כ והיא דעת רבי' אבל מדברי הרמב"ם פ"ו דסנהדרין כראה שמחלק בין תביעת לוה ונגזל וניזק וכיוצא כו' לשאר דינים וכתוב ל' בש"ע ר"ס זה ושם כתבתי בסמ"ע מה שנ"ל בביאורו ע"ש וגם בדרישה וע"ש בכ"מ דכתב ז"ל. כתב הרמ"ך תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיון דמסיק לבסוף (הרמב"ם שם) דנגזל או ניזק או תובע אחר ג"כ יכול לכוף הנתבע לעלות עמו. ורבותי ור"ת מפרשים דניזק ונגזל ל"מ מעכבי דטעמא דמלוה משום עבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד ע"כ. ול"נ דבשאר תביעות נמי כיון שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוה הנתבע עבד לו עד שיסלק הזיקו או יברר שאינו מזיקו עכ"ל כ"מ ולעד"נ דנקט בגמרא האי קרא דעבד לוה כו' לרבותא דל"ת כיון דחזקה דאין אדם מעיז בפני ב"ח והרי הוא עומד וטוען פרעתי ס"ד להימן ליה מיהו קצת לענין דלא מצי תובע כייף ליה לבית הוועד קמ"ל דאפ"ה מצי כייף ליה מטעם עבד לוה לאיש מלוה וק"ל: לא שנא תובע על עסקי מלוה או על עסקי גזילות כו' ל"ד הני דהא כתב הרא"ש הנ"ל ג"כ מקח וממכר ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע אלא דרבי' כתב דל"ד מלוה ונקט מקצת אחריני ומיניה נלמד לכולהו תביעות וק"ל: אין שום אחד מהן יכול לכוף כו' ואם מסתלקים לילך לב"ד הגדול כו' מפשט דברי רבי' משמע דס"ל דבטענת לב"ד הגדול קאזלינן אפילו אין ידוע שיש לו תביעה עליו מצי לתבעו שם ומש"ה כתב בסמוך בשם הרא"ש דכשתובע עני את העשיר לב"ד הגדול יסדר את טענותיו משמע הא בשניהם עשירים או עניים א"צ לסדר וכן משמע קצת מל' הרא"ש הבאתיו בדרישה שהזכיר תביעה ידוע אצל בית הוועד ולא אצל ב"ד הגדול אבל הרמב"ם בספ"ו כתב גם אתביעות ב"ד הגדול דבטענה ריקנית אין מחייבין אותו לעלות אלא צריך שיהא עדות או ראיה ע"ש ומדלא כ"ר פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש משמע דגם רבי' ס"ל הכי ולפ"ז צ"ל דס"ל דבעני שבא להזמין לעשיר לא סגי כשהעשיר מודה לו במקצת דאכתי יש לחוש שמא יתן עיניו בו ויעשה לו מלאכה או שליחות וכיוצא בו ויתחייב לו העשיר חצי דינר ואח"כ יתבעהו במאה ומש"ה צריך שם הצעות טענותיו לפני דייני עירו וק"ל: שומעין לשניהן לנתבע כמו לתובע ה"ט כיון דהוא ב"ד יפה וחשוב וכתיב צדק תרדוף הלוך אחר ב"ד יפה מש"ה שומעין גם לנתבע ועיין באשר"י והבאתי לשונו בדרישה ותמצא מהיכן יצא זה שמחלק בין בית וועד לב"ד הגדול ודו"ק: יתנו עניים עיניהם כו' אבל בהליכת בית וועד שהוא בנמצא ואין בו הוצאה כ"כ ליכא למיחש לזה ודוקא בתובע חששו אבל נתבע ליכא למיחש דשמא אמר לב"ד הגדול קאזלינא כדי לאשתמוטי מיניה דתובע שסובר שיניחנו התובע מתביעתו כדי שלא יצטרך לילך למרחוק. דהתם יכול התובע לשמור את עצמו מתחילה שלא יהיה לו עסק אלא עם מי שיודע בו שלא ישתמט מיניה א"נ יעשה עמו שטר ויתנה עמו שלא יהא רשאי לומר לב"ד הגדול קאזלינא ודו"ק: אבל ר"ת דקדק מל' ה"ג כצ"ל. וכן הוא באשר"י וכן מוכח מל' התוס' דב"ק דף קי"ב וז"ל שם מצי טעין לב"ד הגדול כו' פי' בה"ג ומצי נתבע לאשתמוטי בהכי עכ"ל ה"ג ומכאן ואילך הוא לשון תוס' והיה נראה לומר דדוקא נתבע יכול לפטור עצמו בכך אבל לא תובע דאל"כ כל אדם יאמר לחבירו או תן לי מנה או בא עמי לב"ד הגדול אבל נראה לר"ת דכ"ש תובע דהשתא נתבע שנראה בערמה כדי לפטור עצמו ממה שזה תובעו מצי למימר הכי כ"ש תובע שבתחילה תובע בכך ואין נראה כמערים. ועוד דאפילו לוה דעבד לוה לאיש מלוה מצי אמר לב"ד הגדול קאזלינא כ"ש מלוה עכ"ל. מבואר מדבריהם שהי"א שהביא רבינו הן כדברי התוס' הראשונים וגם הי"א מל' ה"ג דייקו לומר כן מדכתב ומצי נתבע לאשתמוטי וס"ל דדוקא דנתבע קאמר אבל לא תובע ור"ת ס"ל דה"ג לרבותא נקט בלשונו נתבע דבנתבע י"ל דאמר כן לאשתמוטי ועוד שהוא עבד לוה כו' וכ"ש מלוה וכמבואר בדברי התוס' הנ"ל וכיון שמלוה מצי טעין הכי ה"ה שאר תובע ובזה דברי רבינו מבוארים שמ"ש דאפי' תובע כו' על הי"א קאי דכתבו דתובע לא וקאמר דאפילו תובע נמי דאדרבה תובע עדיף מנתבע. ומ"ש וכיון דלוה כו' הוא מל' ר"ת ודו"ק:
וע"ז הדרך כתב הרמב"ם כו' ז"ל ב"י אע"ג דלר"ת בין תובע בין נתבע מצי טעין הכי ולהרמב"ם דוקא תובע ולא נתבע (וכמ"ש רם הרמב"ם לפני זה) מ"מ בענין התובע הם שווים ולאפוקי מסברת הי"א שכ"ר בשמם שאין שומעין לתובע ומשום דאיכא פלוגתא בין ר"ת והרמב"ם בענין נתבע לא כ"ר וכ"כ הרמב"ם ז"ל אלא ועד"ז כתב הרמב"ם כו' ואפשר לומר עוד שהביא רבינו דברי הרמב"ם להחזיק מ"ש ב"ד הגדול פי' חשוב ומומחה שבדורו כל דור ודור לפי מה שהוא עכ"ל ואין דבריו הראשונים של ב"י נ"ל דא"כ רישא דמילתא דרמב"ם הו"ל לרבינו להביא דכתב שם ברישא דשומעין למלוה האומר לב"ד הגדול קאזלינא ואין שומעין להלוה ע"ש. והוה נשמע מיניה תרתי דבתובע ס"ל כר"ת ובנתבע חולק עליו ועל הי"א ולמה הביא הסיפא שיש בה תוספת דברים שאין עניינם לראייה למ"ש לפני זה. גם אדברי הב"י האחרונים דהביא להחזיק מ"ש למעלה בני' ב"ד הגדול קשה הלא אין זה חיזוק לפירושו אלא סתירת פירושו (ולמה כתב וע"ז הדרך כו') שהרי רבינו כתב פירושו שהוא ב"ד החשוב ויחיד שבדורו כל דור ודור לפי מה שהוא כמו שהיה הנשיא שבא"י (וכ"כ הרא"ש עבד"ר שם כתבתי ל') והרמב"ם כתב בפירושו דיש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים כו' דמשמע מדבריו שיש מקומות הרבה בזמן אחד שבהן חכמים גדולים מומחים לרבים ואינו מצריך להיות יחיד בדורו ועוד דא"כ הול"ל דברי הרמב"ם מיד לפני דברי הי"א הנ"ל. לכן נ"ל דמ"ש ועד"ז כתב הרמב"ם לאו לראייה למ"ש לפני זה כתבו אלא אדרבה לקצת פלוגתא לדבריו הנ"ל מש"ה כתבו לבסוף והו"ל כאילו כתב וזהו ל' הרמב"ם ואינו כמ"ש לעיל לא כמ"ש בפי' ב"ד חשוב וכמ"ש. ולא כמ"ש בשם י"א ור"ת דלשניהם גם הנתבע מצי למימר הכי ואינו כן להרמב"ם ומפני שעכ"פ הוא מעין דבריו כנ"ל מש"ה לא כתב בל' פלוגתא גמורה וק"ל. וראייה לדברי הוא מהא דלא כ"ר בס"ס כ"ח הדין הנזכר בגמרא הנ"ל דאי אמר לב"ד הגדול קאזלינא אזי אפילו פתחו ליה בדינא אין מקבלין עדות שלא בפניו וצ"ל דה"ט משום דס"ל דאין בזמנינו דין ב"ד הגדול מדהשמיטו וכמ"ש שם והיינו דלא כמ"ש הרמב"ם דגם בזמנינו יש ודו"ק:
אם יש ב' ת"ח כו' יכול אחד מבעלי דינין כו' פי' אפילו הנתבע מצי לומר הכי: ומ"ש כיון ששניהם בעיר אחד פי' ואז לא שייך לומר שלא יוציא ק' על ק' וגם לא אמרינן בגמרא דעבד לוה לאיש מלוה אלא כשהמלוה רוצה שילך עמו הנתבע לבית הוועד ובעירו [אין] שם בית הוועד ואע"פ שגם האחר יאמר לא אדון בפני זה שאתה אומר אלא בפני האחר מ"מ יבררו הב"ד השוה לשניהן או ידונו לפני שניהם יחד וכן איתא בהדיא שם בגמרא ר"פ ז"ב דס"ד דגמרא דזהו פירושו דז"ב לו אחד כו' דר"ל כשזה בורר לו ב"ד אחד וזה ב"ד ואינן יכולין להשוות נפשן יבררו להן יחד ב"ד שלישי הממוצע לשניהן ע"ש ומ"ש ואע"פ שהוא קטן פי' אבל גם הוא מומחה ועבד"ר: ול"נ ועבד"ר:
ואף במקום כו' אם אמר לדיין כו' כלומר אע"פ שאין שומעין לנתבע לומר אלך לבית הוועד דעדיפא מב"ד העיר משום דלא חיישינן שיטעו הב"ד שבעיר אפ"ה אם אמר כו' וכן משמע מל' רבינו ירוחם ומדסתם רבינו משמע דס"ל דאפילו לא כפאו לדון לפניהם צריכין לכתוב מאיזה טעם דנוהו וכ"כ הרא"ש אבל יש חולקין בזה וע' בד"מ שהביאן: ואם יראה לדיין שהבע"ד חושדו כו' נפקא מהא דאמרו פרק א"נ גבי עובדא דהנהו תרי כותאי כו' ע"ש:
אע"פ שאחד מבע"ד נסתלק מב"ד שבעירו לב"ד הגדול כו' אל' הגמרא שכתבתי לעיל דאר"א מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה כתבו הפוסקים שמכאן יש ללמוד דא"צ לשלם לו הוצאותיו ואע"פ ששם בגמרא נזכר דין זה אבית הוועד כתבו רבינו לב"ד הגדול משום ב' טעמים האחד שבב"ד הגדול יכול להסתלק גם הלוה וא"כ הוה רבותא דאם הלוה נסתלק להתם ויצא חייב דהו"א שישלם לתובע יציאותיו מטעם עבד לוה לאיש מלוה. הטעם הב'. דאפילו ב"ד הגדול שהוא רחוק והיה לו הוצאות הרבה אפילו הכי אין צריך לשלם כלום: