חזקת המרחצאות כו' משנה ר"פ ח"ה ועד"ר כתבתי לשונה ומפני שהני דנקט רבינו ראשונה פירותיהן בכל משך ג' שנה בשוה משא"כ באילנות ושדות מש"ה נקטינהו רבי' בבבא עצמו גם בית הבדים וכמ"ש בדרישה ועד"ר: ומ"ש ועבדים כו' שם דף ל"ו פי' ועבד כנעני גדול שיכול להלך וכמש"ר לעיל סי' קל"ה ע"ש ולקמן סי' קצ"ו: ומ"ש חזקת השדה בין שדה בית השלחין כו' ג"ז שם במשנה וגמ' שם דף ל"ו ע"ב ועד"ר: ומ"ש שעושה פירות תדיר פי' מתוך שהמעין בתוכה ומשקין אותה ממנו תדיר עושה פירות תדיר משא"כ בית הבעל שמספיק ממי גשמים ואינו עושה פירות תדיר ובהאי בין בין דכתב רבינו לא זא"ז קאמר דל"מ אם הוא בית השלחין דעושה פירות תדיר דהכל מודים בו דצריך להחזיק בה ג"ש שלימות לפי שכשאמרו ג"ש חזקה כל הראוי לצאת ממנה או להשתמש בה בג"ש אמרו אלא אפילו שדה בית הבעל ושדה האילן דאינו עושה פירות אלא פעם אחת בשנה וס"ל לרבי ישמעאל ולר"ע דלא בעינן בשדה הבעל ג"ש שלימות ובשדה האילן ס"ל דבחד שני סגי קמ"ל דלא קיי"ל כוותייהו אלא כחכמים וכמ"א לשונם בדרישה ע"ש ושם כתבתי גם כן במאי פליגי הרמב"ם והרא"ש ודוק. ובסמוך סעיף ט"ז כתב רבינו עוד דלא סגי באכילת פירות ג"ש הנושרים מאליהן כו' עיין שם:

והרמב"ם כתב ששדה הלבן כו' לשון רבינו בשם הרמב"ם תמוה שסתם וכתב בשמו שדה הלבן א"צ מיום ליום והלא שדה לבן שם כולל לשדה התבואה ושדה בית השלחין בכללו וכמ"ש בערוך ערך לבן שנקרא שדה לבן לאפוקי שדה אילן שעושה צל ע"ש וברמב"ם מבואר בהדיא ר"פ י"ב דטוען דבשדה בית השלחין בעינן ג"ש מיום ליום וכן איתא במשנה בהדיא וכמ"ש לשונו בדרישה ושם ברמב"ם לא כתב אלא שדה בית הבעל ובית האילן ע"ש ואפשר דרבינו ס"ל דשדה בית השלחין ושדה של בית הבעל שזורעים בה תבואה שוים הן בדינייהו וא"צ מיום ליום ונקט הרמב"ם שדה בית הבעל וה"ה של בית השלחין של תבואה שלעולם אינה מגדלת אלא פ"א בשנה ומ"ש במשנה וברמב"ם דבבית השלחין צריך מיום ליום מיירי בבית השלחין שאינו מגדל בו אלא מיני צמחים ולא מיני תבואה: אלא כיון שאכל ג' תבואות כו' פי' כגון דקל נערה ובחורה שבפחות מג"ש טוענת ג"פ הוי חזקה דכיון שאכל ג'"פ מפרי א' ולא מיחה בו בטוח הוא שלא ימחה ושוב אינו נזהר יותר בשטרו דלאו בשנים תליא מילתא כ"א בפירות נ"י ע"ש שהאריך: ממין א' לאפוקי ג' מיני פירות בחד שנה: וכ"כ ר"ח עד"ר:

למען תוסיף תת כחה פי' למען שלא תכחש בזריעת שנה זו ותפחת לשנה הבאה כי כשמוברה אזי כחה עדיף בשנה הבאה: בשני תבואות בשנים של תבואה: לא מצינא מינטר פי' איני יכול להושיב שם שומר לבדי אבל כשכולן זרועין שוכרין שומר בין כולן וגם אין מכניסים שם בהמות רשב"ם: ומדברי הרשב"ם יראה כו' ז"ל רשב"ם שם ואי טעין אידך אני באתי בתוך ג' ומצאתי ריקם ולכך לא מחיתי מצי א"ל מ"מ היה לך למחות שאף ע"פ שלא זרעתיה הייתי עושה בה ניר שאחר הקציר והיה לך להבין שבשביל שלא להכחישה לא חפצתי לזרעה עכ"ל מבואר בדבריו דלא בעי לעשות ניר מיוחד לסימן כשמובירה אלא סגי שיעשה בניר שרגילין אנשי שדה לעשות מיד אחר הקציר:

ולא הוציא ממנה אלא כדי הזרע לא הוי חזקה מימרא דר"נ דף ל"ו דאמר אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה:

ירושלמי ראוהו חורש וקוצר כו' שם בירושלמי דף י"ד ודוק בדבריו דלא נקט זורע ונראה דה"ט משום דבזורע הכל מודים וכדמסיק רבינו ושם כתבתי טעמו:

וכתב הרמב"ן משמועה זו כו' בחידושי רמב"ן שבידינו לא מצאתי זה שכ"ר כאן בשמו אלא ע"א כתב שם ע"ש: או שנה אחת מג"ש פי' שבנה שנה א' ודר בה ב' שנים וא"ת איך למדו הדיינים משמועה זו דאם בנה שנה אחת ודר בה ב' שנים דלא הוי חזקה דלמא לא איירי הירושלמי אלא כשלא ראוהו מכניס פירות כלל דאז כל ענייניו היו לריק די"ל דא"כ הו"ל לסיים ולכתוב שאין חזקה כיון שלא הכניס "הפירות דה"א הידיעה דהפירות היה מורה דעל הפירות שטרח בהו קאי אבל בהכנסת פירות דקאמר משמע פירות דעלמא וממילא משמע דר"ל דאין שייכות התחלת החזקה כ"א משעה שמכניס פירות וק"ל:

וכתב עוד דניר לא הוי חזקה דאפי' באותן ימים שנר בהם כו' שם דף ל"ו פלוגתא דתנאים ואמוראים בניר אי הוי חזקה (וק"ל) [וקיי"ל] דלא הוי חזקה אלא דרוב הפוסקים ס"ל דהיינו דוקא כגון שנר בשנה זו ולא זרעה ובשנה שאחריה זרעה וכדאיתא שם בריש הסוגיא ז"ל תניא נרה שנה וזרעה ב' כו' אבל הרמב"ן כתב דלמדו מהירושלמי דאפילו זרעה אח"כ באותה שנה אין שנת החזקה מתחיל מיום שנר בו ונראה דפי' כן דעת האומרים בגמרא דניר לא הוה חזקה וז"ש דניר לא הוה חזקה "דאפילו כו' מדכתב "דאפילו בדלית ולא כתב "ואפילו בוי"ו משמע דאגמרא קאי וה"ק מ"ש ניר לא הוה חזקה ר"ל אפילו באותן ימים שנר בהן וק"ל: אלא מהנה פי' הקרקע וע"ל סי' קצ"ב וער"ה: ואין דעת שאר המפרשים כו' זה לשון רבינו עיין בש"ע סעיף ח' ט' דמשמע משם דרבינו אינו חולק כ"א אמש"ר וכתב עוד דניר לא הוה חזקה שהרי ריש דברי הרמב"ן כתב שם בלי מחלוקת ודוחק לומר שמ"ש בש"ע שיש חולקים קאי אלפניו ואשלפני פניו ופליג אתרווייהו וכמ"ש אלא ודאי לא פליג כ"א בניר דסמיך ליה וה"ט דשאני בנין בית דבונה אדם אותו וראוי לדור באותו בנין כמה שנים ויכול המערער לומר לכך לא מחית כדי שהוא יבנה ואני אדור בו קודם שהוא ידור בו ג"ש משא"כ מלאכת שדה דלכל שנה ושנה בפני עצמה הוא וכשראהו נר בו הו"ל לחשוב שחרישה זו לא יהנה לו לאחר זמן ולצורך עצמו לאכול פירותיה שנה זו היא ע"ש וק"ל: וכ"כ א"א לקמן על בנות שוח עיין בסמוך בסי"ז ושם כתב רבינו הדין סתם ומכאן נלמד דמאן דפליג בזה גם הדין ההוא לא ס"ל: ועוד לדבריו כו' ודעת הרמב"ן נראה דס"ל דל"ד הזריעה לניר דבשלמא ניר עביד אינש דכריב ליה לארעא דחבריה וחבירו ידע ושתיק ואמר הלואי שיחרוש זה הרבה ותתרפה הקרקע ואח"כ אקחנו ואזרענו וכדאיתא שם דף ל"ו וה"ה בבנין אומר יבנה ואח"כ אלך ואדור בו אבל לא עביד אינש שיראה חבירו זורע בשדהו וישתוק שאינו מרויח מידי שהרי יצטרך ליתן לזה מה שהוציאו על הזריעה ושמא לא יזרע כפי הראוי לזרוע בקרקע זו או כפי רצונו לכן חשבינן לזריעה תחלת הכנסת פירות וק"ל:

אכלה שחת לא הוי חזקה כו' שם דף ל"ו ומה שחילק בין המתין מלקצרה עד שנעשים גבעולים כו' כ"כ בתוספות ריש פרק ח"ה בד"ה ג' חדשים כו' ע"ש: ומ"ש ובמקום שיש להן בהמות הרבה כו' שם דף ל"ו: ומ"ש ואם באה לידו בעודה שחת כו' החילוק דבין רישא לסיפא הוא זה דכאן בסיפא מיירי דאכלה ג' תבואות גמורים בג"ש ופ"א שחת כיצד דרך משל שבא לידו בר"ח תמוז שבחודש ההוא היה גבעול ולא נגמרה התבואה עד ר"ח אב וכשבא לידו בתמוז לא אכלה או בעודה גבעול רק קצרה כתיקונה בחודש אב נמצא שאכל תבואה הראשונה בתוך ב' חדשים לשנה ראשונה ויאכל אח"כ תבואה שניה בתוך ב' חדשים לשנה שניה ותבואה שלישית בתוך ב' חדשים לשנה שלישית לחזקתו ועדיין לא כלו ג"ש חזקתו עד ר"ח תמוז שאז כבר חזר וגדל ונעשה שחת ואכל אחר שכבר אכל ג' תבואות גמורות והכל בתוך ג"ש מיום ליום משא"כ ברישא כשאכלה ראשונה בעודה שחת פי' גבעול בחודש תמוז שוב אינו יכול לאכול תבואה גמורה בשנה זו כ"א עד תוך ב' חדשים לשנה שניה ויכלו ג"ש חזקה קודם ביאת גמר תבואה שלישית: ומש"ר אע"פ שלא יאכלנה בשלישית כו' ר"ל בכלות השנה השלישית דהיינו אכילה הרביעית וכמ"ש וקמ"ל דאע"ג דבעינן שיאכל הפירות של כל הג"ש וכנ"ל מדלא קאמר איכא בינייהו מקוטעים ל"ת דלא הוה חזקה עד דיאכל גם תבואה שנתגדלה בשנה שלישית תבואה גמורה אלא סגי בזה וק"ל ועיין בתוס' ר"פ ח"ה ומהתימה שהרא"ש השמיט פרטי דינים אלו:

החזיק במקום שאינו משתמר כו' שם דף ל"ו ופירש רשב"ם ששדות הסמוכות ליער באים חיות רעות ואוכלים התבואה שבסוף השדה ויש שעושים קירות וגודרים השדה ומניחים חוץ לקיר מעט ומשליכים שם ורע ומה שצמח באות החיות ונוטלות ואוכלות אותם ואינם נכנסות בשדות ואם בא אדם והחזיק באותו קרקע שחוץ לגדר לא הוה חזקה דבלא"ה מייאש ממנו:

תפתיחא לא הוה חזקה שם מימרא דר"נ והוא לשון פתיחה ובאיכות הפתיחה מחולקים בפירושו רשב"ם ור"ח כמש"ר בשמם ובשם רב האי דתיבת תפתיחא לא קאי על הארץ כ"א על צינורי המים שפתח לתוכה: ונבקעה כמו פתחי חרישה כצ"ל:

אכלה באיסור כגון שאכלה ערלה ושביעית לא הוה חזקה שם דף ל"ו אר"י אכלה ערלה אינה חזקה (אכלה ערלה) תנ"ה שביעית וכלאים אינה חזקה. ופי' רשב"ם ערלה וכלאים אכילתן באיסור שביעית הפקר לכל לכך לא מיחה ובפירוש ר"ח גרסינן הכי אכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה ולא נהירא עכ"ל רשב"ם והתוספות והרא"ש תפסו עיקר לגירסת ר"ח ופירשוה דמיירי באוכל זמורות שמותר לאכול זמורות ערלה וגם של כלאים כשלא הוסיפו מאתיים באיסור וכתבתי לשון התוס' בדרישה ע"ש. ולפי זה אין חילוק לדינא בין דגרסינן הכי או הכי אלא דאי גרסינן לא הוה חזקה לא נלמד מזה דאם אכל זמורות בג"ש ערלה דהוה חזקה דאף דפשיטא דלכ"ע הן מותרים כדדרשינן מדכתיב וערלתם את פריו ולא את עציו מ"מ דילמא אכילתן לאו שמיה אכילה להחזיק בהן משא"כ אי גרסינן הויא חזקה וקאי אזמורות. לכ"נ דרבינו ג"כ גרס הוה חזקה וכגירסת ר"ח והתוספות והרא"ש ומ"ש אכלן באיסור לא הוה חזקה לא בא לכתוב גירסת הגמרא אלא לכתוב הדינים על כי הסדר כמנהגו ומ"ש רבינו אכלה באיסור כגון שאכלה ערלה ושביעית זהו דלא כפירוש רשב"ם הנ"ל דכתב טעם שביעית משום דהוי הפקר ורבינו ס"ל דטעמא משום איסור דומיא דערלה וכלאי הכרם דנקט הברייתא עמו ומיירי כגון שעבר וחרש וזרע בשביעית דפירותיה אסורין משום לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך כו' אבל הזמורות מותרים דלא גרע מערלה. גם במ"מ פי"ב מטוען מוכח דשביעית משום איסור נקטה ע"ש. והא דלא כ"ר ג"כ כלאים וכדנקט הברייתא הנ"ל שלשתן נראה משום דבכלאי הכרם אין היתר לזמורות אלא כשלא הוסיפו מאתיים באיסור והפירות דאסורין מיירי דהוסיפו מאתיים וזה רגיל להיות משום דבשעה שיזרעו הפירות ונאסרו כבר היו הזמורות גדולים וכמ"ש התוספות וכתבתי לשונם בדרישה ואנן קיי"ל כרבי יאשיה דאמר אין איסור כלאי כרם אלא בזורעה ב' מיני זרעים עם החרצן (דכרם) יחד במפולת יד א' וכמש"ר בי"ד בסימן רצ"ו בשם הרא"ש. ובזרען יחד כשהפרי נאסר בתוספת מאתיים גם הזמורות נאסרין ולא מצינו עפ"ז חזקת זמורות דכלאי הכרם ולא בפירות מש"ה לא נקטו רבינו והברייתא דנקטו היינו לאינך תנאים. א"נ משום. דבא"י החמירו וכמש"ר דעות בי"ד ע"ש. גם בברייתא אפשר דמש"ה כתב שביעית בין ערלה לכלאי כרם מה"ט דכלאי כרם נחלק מערלה בדינים ודוק ועד"ר: ומ"ש בשם הרמב"ם כ"כ פי"ב מטוען דין י"א ומדכתב אע"פ שאכלן באיסור כו' ש"מ דס"ל דאפילו באוכל הפירות שיש איסור באכילתן הוה חזקה והוא מפני שגרס כגירסת ר"ח ופי' שאכלה ערלה כו' ר"ל בסתם אכילה דהיינו הפירות ואפ"ה ס"ל דהוי חזקה כיון דמ"מ אכל דבר הראוי לאכילה וע"ש בהמ"מ ובדרישה:

זרעה כולה חוץ מבית רובע כו' מימרא דרבא שם דף כ"ט ע"ב ע"ש: ומש"ר אפילו אינה ראויה לזריעה כן מסיק הגמרא שם ומשום דהו"ל להעמיד שם בהמות או למשטח שם פירות וכדין שדה שכולה סלעים וכדמסיק רבינו אחר זה:

אע"פ שעמדו על האילן עד שיגדלו נראה דלמד רבינו דין זה ממ"ש הרא"ש בשם רבינו האי בפירוש דדקל נערה וכמ"ש לשונו בדרישה בר"ס זה. אבל לפי' ר"ח דדקדק וכתב קודם גמרן משמע דאחר שנגמר בישולם על אילן אין חילוק בין לקטם בידים או נפלו מאליהן וכמ"ש שם בדרישה ע"ש. ולא כב"י דמשוה בזה דברי הרא"ש ודברי ר"ח ע"ש גם בעיר שושן נראה דהלך בשיטת ב"י ע"ש ובסמ"ע כתבתיהו:

כגון בנות שוח כתב א"א הרא"ש ז"ל כו' כ"כ הרא"ש שם בדף קצ"ה ע"ג ע"ש שסיים בעצמו דאחזיק בה כדאחזקי אינשי:

שדה האילן שיש בה ל' אילנות כו' מימרא דאביי בח"ה ועד"ר: בתוך שלש בית סאין שכן הוא צורך יניקתן בית סאה לי' אילנות בעודם קטנים ולאחר שהזקינו צריך בית סאה לג' אילנות ועד"ר: חנטו כבר לפני ב' שנים פי' התחיל לחנוט פרי זה שאכל: חנטו אשתקד פי' חנטו שנה אחת קודם שהתחיל להחזיק: שלש לכל סאה וסאה ל"ד דבסאה א' צריך לאכול ד': ומ"ש אבל אם אכל י' בסאה אחת כו' עד וי' בסאה שלישית לא הוה חזקה פי' לא הוה חזקה לכל הג' בית סאה דבזה איירי אבל לבית סאה זו השלישית הוה חזקה דהא בבנות שוח מיירי וכבר כתב לפני זה בשם הרא"ש דבבנות שוח אם התחיל בשני חוקה בשנה הראשונה ונעל וגדר ואכל פירות בשלישית דהוה חזקה מיהו י"ל דמיירי כאן בדלא נעל וגדר כל הג"ש ואפ"ה אם אכל הפירות משלשתן מפוזר בכל השנה הוה חזקה וק"ל:

ורשב"ם פי' כו' עד ל"ק קרקע באכילת פירות ר"ל באכילת פירות י' לבית סאה מפוזרת וק"ל: דקי"ל אכלן רצופים הוה חזקה פי' דאם אכל כל השדה רצופים הוה חזקה לכל השדה וכדמסיק רבינו מיד אחר זה ה"ה שאם אכל ג' מהם לבית סאה דהוה נמי חוקה לכל הבית סאה ומיהו אין לסתור לדברי רשב"ם מהא דקיי"ל אכלן רצופים כו' דהא יש לחלק בין אכלן כולן ובין לא אכל מנהו אלא י' וכמו שחילק הוא בעצמו בנטועין בפחות מד"א וכמש"ר אחר זה: שלא יהיו נטועים על פחות מארבע אמות כל שאין בין זה לזה ד"א נטועים על פחות מד' אמות מיקרי וכן מבואר ממש"ר אחר זה:

החזיק בשדה אילן שאילנותיו נטועים רצופים כו' מסקנא דגמרא שם דף ל"ו ע"ב:

שדה האילן שהחזיק אחד באילן ואחד החזיק בקרקע וכ"א בא בטענה שלקחו עד"ר שם כתבתי ל' הגמרא ול' רשב"ם ול' ר"י והנה רבי' כתב דין זה ע"פ שיטת רשב"ם ור"י בשני מקומות כאן בהלכות חזקה סתם לענין חזקה שכ"א טוען כולה שלי ולקמן בס"ס רט"ז דאיירי בהלכות קנין כתבו לענין טענת קנין כששניהם מודים זה לזה וכנ"ל וזש"ר כאן שדה האילן שהחזיק אחד באילן ואחד החזיק בקרקע וכל אחד טוען שלקחו כדין הבא בחזקה דלא מועיל בלא טענת שלקחה או נתנה לו במתנה ואילו לקמן בס"ס רט"ז כתב בלשון אחר ז"ל מכר לשנים כאחד לזה קרקע ולזה אילנות מסקי' דזה קנה אילנות כו' ולשון זה משמע דמודים זה לזה או שהוא ידוע שמכרו לשניהם לזה אילנות ולזה הקרקע אלא שמחולקים בשיעור הקרקע שמכר עם האילנות וק"ל. והא דכתב רבי' ז"ל ור"י כתב שבעל האילנות כו' עד דאפי' בג' אין לו בגוף הקרקע כלום כיון שמכרו לאחר אע"ג דלפי' כאן לא מיירי במכרו לאחר אלא בכל אחד טוען שלו מכר כולו י"ל דשיטפא דלישנא מדין אם שניהן קנאוהו והאילנות והקרקע נקטה דבשניהן ס"ל דהדין כן וכמ"ש (וזה ברור בעיני ודלא כמ"ש ב"י כתבתי לשונו בדרישה) וגם כאן רימז רבי' שרשב"ם ור"י פליגי כן לענין כששניהן מודים זה לזה שהרי אחר שכתב הדין לענין חזקה מסיק וכתב ז"ל וכן הדין בלא טענת חזקה אלא בשנים שקנו בסתם מאדם אחד כו' ור"ל וכן הדין לכל מר הנ"ל כדאית ליה וקיצר כאן מפני שאין כאן מקום דין זה וסמך אמ"ש במקומו בס"ס רט"ז ושם כתב דהרא"ש כתב כר"י וע"ש שכתבתי טעם למה לא כתב גם כאן דעת הרא"ש והסכמתו. ובזה כלל דברי רבי' מבוארים. ועכשיו אפרש פרטי דבריו מ"ש בשם רשב"ם דאפי' לא קנה אלא שנים ע"ל סימן רט"ז ושם כ"ר בשם רשב"ם דלרבנן דפליגי עם ר"ע וס"ל דהמוכר בעין רעה מוכר לא קנה בשני אילנות שום קרקע וה"מ בשייר הקרקע לעצמו אבל כשלא שייר לעצמו כלום ס"ל לרשב"ם דבאם מודים זה לזה דלזה מכר קרקע ולזה אילנות א"ל בעל האילנות לבעל הקרקע כשם דלדידך מכר הקרקע בעין יפה כך לי מכר האילנות בעין יפה ומש"ה אית ליה בגוף הקרקע כמלוא אורה וסלו לעשות בו מה שירצה ה"ה נמי וכ"ש נמי הוא בנדון זה בבא בטענה שכולה שלו והחזיק באילנות שאין לו פחות מאורה וסלו וכ"ש לדעת ר"ע דס"ל לדעת רשב"ם דאפי' בשייר הקרקע לעצמו יש לבעל האילנות כמלוא אורה וסלו בגוף הקרקע אבל ר"י ס"ל דאפי' לר"ע דס"ל דבעין יפר מכר אין לו להלוקח שני אילנות מבעל הקרקע ושייר הקרקע לעצמו בגוף הקרקע כלום כ"א כשיעור ללקוט פירות מאלו האילנות כאשר הם עד שיקנה ג' אילנות שאז קנה קרקע כמבואר בסי' רט"ז ובזה שלא שייר המוכר לעצמו כלום ס"ל לר"י דאין חילוק בין קנה או החזיק בב' אילנות או בג' לעולם יש לו בגוף הקרקע ליטע אחר במקומו ולא יותר כיון שיש אחר עמו שקנה או החזיק בקרקע. ומש"ר וכ"כ הרמב"ם היינו שגם הוא ס"ל שיש לו בגוף הקרקע כמלוא אורה וסלו לאפוקי מפי' ר"י ומפני שבשנים שקנו סתם הרמב"ם וכתב דיש לבעל האילנות חצי קרקע מש"ה לא כתב רבי' לקמן בס"ס רט"ז דהרמב"ם כתב כהרשב"ם וכמ"ש בדרישה ועמ"ש עוד בדרישה. ופי' כמלוא אורה וסלו הוא כדי שיוכל המלקט לעמוד שם הוא וסלו שמלקט בתוכו:

אע"פ שהקונה אילן אחד בשדה חבירו כ"כ מסקנת דברי רבא שם בגמרא ע"ש:

ומש"ר לפיכך המוכר אילן יחידי כו' ג"ז שם. ופי' צריך למחות צריך לעשות מחאה וכמבואר בדברי רבינו בסי' קמ"ו: