מחאה מבטלת החזקה אפילו מיחה המערער שלא בפני המחזיק בפרק ח"ה דף ל"ט דמחאה שלא בפניו הויא מחאה: אם השיירות מצויות כו' דאם אין מצויות לא יבוא הדבר לאזניו של מחזיק שיזהר בשטרו והילכך לא הוה מחאה וממילא חוקתו של זה לא הוה חזקה דהא ל"מ למימר מדלא מיחה לא נזהר השני בשטר דהא לא יכול למחות דהא אינו מחאה כ"פ (ריב"ש) [רשב"ם] ע"ש וכן דעת רבינו ולאפוקי מי"א דהוה חוקה דאף דאין השיירות מצויות להוודע ממילא על ידי חברא חברא מ"מ הוה ליה להמערער לשלוח שליח מיוחד לעשות מחאה או להתקרב נפשו עד מקום שיוודע שם המחאה ומביאין ראיה ממש"ר בס"ס קמ"ג ו"ל אבל אם אין שיירות מצויות כו' לא הוה חזקה דיכול לומר לא ידעתי עכ"ל דמשמע דאם יודע הוא מהחזקה אף דאין השיירות מצויות הוה חוקה דהו"ל להמערער להתקרב ולעשות לו מחאה וז"א אלא חדא מינייהו נקט דיכול לומר לא נתוודע לי כיון דאין השיירות מצויות ומינה דאף אם אירע דנתוודע לו יכול לומר לא עשיתי מחאה בעבור שידעתי דלא יוודע המחאה להמחזיק וכן משמע מדברי הנ"י שכתב ז"ל כשהיה במקום שלא היה יכול למחות אמרינן דלא נזדמן לו שהיה יכול לבוא עכ"ל ומשמע מדבריו דאין מוטל על המערער להשתדל אולי יוכל להתקרב נפשו כיון דאין השיירות מצויות וק"ל: ומש"ר בפני שנים שם מסיק כן ר"נ ולאפוקי ממ"ד דבעינן ג' דאין גילוי מילתא כחות מג' דכיון שיש שנים שמעידים על המחאה ויכול לבוא לאזניו דהא לית ביה משום לישנא בישא די לבו בזה וא"צ אלא שלא יתרה בהן שלא יגלו הדבר כ"כ ר"ש שם דף ל"ט ע"ב: ומ"ש ואפי' זקנים כו' כן איתא שם בגמרא משמיה דרב דחברא חברא אית ליה:

ע"א בעדות קרקע לאו כלום הוא פי' א"צ לישבע על דבריו ש"ד להכחישו דאם הוה חייב ש"ד הוה אמרינן דאית ליה דין מחויב לישבע נגד ע"א ואינו יכול לישבע וכמ"ש בסימן שלפני זה ס"ה בע"א המעיד על פירות: ומש"ר ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל כו' שם כתב דלא אר"נ מחאה בפני ב' אלא לאפוקי ממ"ד דבעי ג' ודוקא שלא בפניו ומשום דבעינן עדות אבל כשמיחה בפניו והוא מודה הודאת פיו כמאה עדים: דהו"ל ליזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה פי' וראה שדעתו לערער עליו הו"ל לשמור שטרו והראב"ד כתב כדברי הרמב"ן והביאו הרא"ש שם וגם הרשב"א כ"כ בתשובה ומטעם דיכול לומר המחזיק כיון דלא מיחה בי אלא בפני אחד ל"ד קאמר וחוכא בעלמא הוא ולא מזדהר בשטריה:

דאפילו אם יאמרו העדים לא הגדנו לשום אדם כו' שם דף ל"ט וכדר"פ דסבירא ליה הכי ע"ש:

ואפילו שאמר לעדים כשמיחה כו' שם בגמרא וה"ט דאמרינן דכוונתו היה לדידיה לא תימרו הא לאחרים תאמרוהו וה"ט נמי דבאמרו הן מעצמן לא נאמר לו דכוונתן היה אבל לאחריני נאמר ע"ש וק"ל: ומ"ש ואפי' אם אמרו לא נוציא הדבר הזה מפינו כו' וכדרב הונא בריה דר"י דס"ל הכי: דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה ז"ל רשב"ם דף ל"ט דכל מילתא דלא רמיא כו' שאין מוטלת עליו לברר וגם אינו מפסיד אם אומר אם לא אמרו. אמרו לבני אדם ולאו אדעתיה כלומר אינו נותן אל לבו שקיבל עליו לכסות הדבר עכ"ל. וה"נ בהני שאמרו שלא להגיד דדבר זה שלא יגידו לא רמיא עלייהו שאף אם היו מגידים לא היו נפסדים מש"ה אף שעתה הסכים שלא לאמרו לאחר שעה אמרו ולאו אדעתיה ר"ל שכח הסכמתו שהסכים תחילה שלא לאמרו משא"כ אם היה לו תועלת בהסכמה הראשונה ודאי לא היה שוכח אותה והוא ע"ד שאמרו כל מילתא דכדי לא דכירי אינשי וכ"ר לעיל סימן ע"ט וכמ"ש שם. וע"ד כלל ה"פ כל מילתא דלא רמיא עליה ושוו בעיניו שני הצדדים אמר איזה צד שיזדמן לו בפיו ולאו אדעתיה לשום לבו לא' מהצדדין יותר מלצד השני וק"ל:

לא יצא דבר זה מפיכם פירוש לשון ציווי:

וכיצד לשון מחאה שיאמר כו' שם דף ל"ח אמרינן ה"ד מחאה כו" [עב"ח שהביאו] ופירש רשב"ם ז"ל ל"א ועיקר פלוני גזלנא הוא ולא הזכיר על קרקע זה שמחזיק בה לאו מחאה היא שהרי לא מיחה מחמת שהחזיק בקרקע שלו אבל אם פירש ואמר דקאכיל לארעאי בגזלנותא הרי מיחה מחמת עצמו והודיע שקרקע שלו מחזיק זה בגזילה הוה מחאה אף ע"ג דלא מסיים למחר תבענא כו' ומאי דקאמר למחר תבענא ליה בדינא פי' הוא למאי דקאמר דקאכיל לארעאי בגזלנותא עכ"ל ור"ל דכדי שלא יתמהו השומעים על דבריו ויאמרו אם הוא כדבריו למה אינו תובעו בדין לכן הוא אומר שהיום או מחר כשיהיה אפשר אתבענו וכ"כ הרא"ש והיא דעת רבי' ולהכי כתב ואפי' לא סיים לומר כו': ומש"ר או שיאמר משכונא או שכורה היא בידו כן כתב הרמב"ם פי"א מטוען וכן מוכח בגמרא שם דף ל"ט ממ"ש ערער וחזר וערער אי מחמת טענה הראשונה כו' ור"ל כשהשכיר או השכין אצלו ואכל הפירות בנכייתא וירא שמא יכבוש לשטר משכנתא או של שכירות ויאמר לקוחה היא בידי אז אצ"ל בפני עדים אלא משכונא או שכורה היא בידו: אבל ר"ח כתב כו' כ"כ הרשב"ם שם בשמו דס"ל דכל שלא אמר למחר תבענא כו' לא הוה כמוסר עדות אלא כנותן פגם בחבירו: וכ"כ הרמב"ם ז"ל ועד"ר:

מיחה בשנה ראשונה א"צ למחות בכל שנה כו' שם דף ל"ט גידל בר מניומי מיחה קמי רבנן לשנה הדר אתא למחויי א"ל ל"צ כו' ופירש ר"ש ס"ד דכל שנה צריך למחות ואם מיחה ראשונה ושנייה ולא מיחה בג' איגלאי מילתא שלא כדין מיחה ראשונה ושנייה והוא חזקה וא"צ ליזהר בשטרו עכ"ל ורבינו לשון הגמרא נקט ובגמרא הוה כן המעשה ול"ד מיחה בשנה ראשונה קאמר א"נ נקטיה לרבותא דהו"א זה שבא למחות מיד בשנה ראשונה לא מיחה תו ודאי בטעות היתה קמ"ל:

ודוקא מחאה ע"פ פי' מחאה הבאה ע"פ שהוא דיבר בפני עדים לשון מחאה ואע"פ שכתב מחאתו על כתב ושלח לו מחאה ע"פ מיקרי דזיל בתר טעמא ולא בא אלא לאפוקי מחאה הבאה ע"י מכירה וכדמסיק וכתב: ליזהר בשטרו לעולם כבר כתבתי הטעם לעיל ס"ס קמ"ד ע"ש ויתבאר עוד בסי' זה בסל"ב ע"ש:

ואם בסוף ג' כשמיחה אמר גזולה כו' עד יראה מדבריו עד"ר ושם מפורש מהיכן ראה לומר כן וגם מפורש שם דהמשך דברי רבינו הוא כן דאע"ג דיראה כן לכאורה מ"מ מדכתב הרמ"ה מילתא בטעמא י"ל דהרא"ש ג"כ ל"ד קאמר וק"ל: כשמשנה דבריו פירוש בין טען במחאה ראשונה בגזילה ירד ובשנייה אמר משכונה היא בידו בין הוה השינוי להיפוך לעולם נתבטלה מחאה ראשונה וכדמוכח מדברי הרמ"ה דבסמוך: ולא אמרינן עד השתא חשדת ליה בגזלנותא כו' ואף ע"ג דאמרינן לעיל בסימן קל"ח בס"ח גבי טלית אם טוען השכרתיהו לו אינו נאמן מטעם דעד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא מוגרת ליה בלא סהדי דשאני טלית שהוא מטלטלים ויכול לכפור בו משא"כ הכא בקרקע דמימר אמר קרקע ליכא למיגזלה מינאי ואי משום טענת חזקה סמכתי אהמחאה שאמחה לו בתוך ג"ש ולכך לא חששתי למחתיה באריסות:

אבל אם אדם טוען בפני ב"ד ב' טענות כו' כי' ויכול לזכות בשניהם כמו שנתבאר לעיל סימן פ' והכא נמי יכול לזכות בב' המחאות: טעיתי במחאה ראשונה ל"ד ראשונה דה"ה שיכול לומר טעיתי בשנייה כיון ששניהם היו בתוך ג"ש אבל לעיל שמיחה ב' מחאות בתוך ו' שנים ממ"נ איזו מחאה שיברור הוה חזקה באידך ג"ש שהרי קיי"ל דצריך למחות בסוף ג' וג' וק"ל:

כותבין אותה אף ע"פ שלא א"ל לכתבה מימרא דר"נ היא ריש דף מ' והטעם דזכות הוא למערער וזכין לאדם שלא בפניו ושלא ברשותו וכתבו התוס' אע"פ ששאר שטרות אין נכתבים אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות כדי לבטל החוקה בעדות כל דהו וגם שתקנת המחזיק להחזיק בשטרו כשיוודע החזקה ועד"ר בסעיף שאחר זה:

כל חזקה שאין עמה טענה כו' עד ודין הפירות כו' בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"א) במשנה כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד א"ל מה אתה עושה בתוך שלי והוא אומר שלא א"ל אדם דבר מעולם אינה חזקה כו' ובגמרא פשיטא מ"ד ההוא גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא ושטר הו"ל ואירכס והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבין ליה האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך (ואי לא אחוינא מיקרי גזלנא תוס') הלכך נימא ליה אנן דילמא שטרא הו"ל ואירכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל עכ"ל (פירש רשב"ם אמרי לי אחוי שאינו בקי בדינים לידע שחזקה במקום שטר עומדת) ומדקאמר הגמ' שיש סברא להעמיד הקרקע ביד המחזיק ולטעון בשבילו מש"ה אף דלמדנו מהמשנה דאין טוענין עבורו מ"מ כשחזר וטוען מעצמו שומעין ליה לקיימה בידו ואע"פ שסותר בזה קצת דבריו הראשונים וגם כשלא טען כן מעצמו אנן טענינן ליה דילמא שטר היה ליה לענין זה דצריך לישבע קודם שיטול הקרקעות וק"ל: ומ"ש רבינו ודין הפירות שאכל פירשתי למעלה בס"ס קל"ט ס"ח וקמ"ל דל"ת נהי דלא טענינן עבורו דשטר היה לו ואירכס כו' להחזיקו בקרקע זו שהיא בעינא ובחזקת המערער קאי על פי עדותן שהיא שלו אבל הפירות דכבר שמטן ואכלם או הן בביתם ברשותו טענינן עבורו קמ"ל דאפילו בזה אין טוענין עבורו כיון דהפירות מכח הקרקע אתו ומש"ה כשם שמוציאין מחזקתו הקרקע כן נוציא מידו ג"כ הפירות וכההיא דס"ס קל"ט בהחזיק אחד בשדה ואכל פירות וטען שהוא קרוב של בעל השדה שמת ובא אחר והביא ראיה שהוא קרוב והמחזיק אין לו ראיה דמוציאין מידו גם הפירות שכבר שמט ואכל כיון דהפירות מכח הקרקע אתו ולא טענינן עבורו שמא הוא ג"כ קרוב או קרוב יותר להחזיק בפירות שבידו ולפ"ז לא הו"ל לרבינו לכתוב פירשתי למעלה מתי צריך להחזירם אלא הול"ל פירשתי למעלה דצריך להחזיר אלא די"ל דכלל ג"כ בזה הא דכתב רבינו בס"ס קמ"ה דשם נתבאר בשם הרמב"ם דאם אין ידוע כמה אכל ואין הב"ד יכולין לשער משלם מה שמודה לו ומחרימין על מי שאכל יותר ולא ישלם ומש"ה (לא) קיצר רבינו (וכתב) [ולא כתב] דישלם גם כל הפירות שאכל כדי לכלול בו דין דהרמב"ם הנ"ל ומ"מ לשון מתי צריך שכתב רבינו דחוק הוא לפירוש זה ועד"ר מ"ש עוד מזה:

ומיהו אם הוא מעצמו כו' שומעין לו פי' כשחוזר וטוען קודם שיצא מב"ד שטר היה לי ואירכס ולפי שיראתי שלא תאמרו לי אחוי שטרך טענתי כן טענתו טענה עכ"ל נ"י ור"ל אע"פ שהטענות סותרות זא"ז ולא שייך לומר שמתרץ דיבוריה אפ"ה כיון שנותן אמתלא לטענתו הראשונה נאמן ומטעם שנתבאר לעיל בסמוך. וכן מוכח מלשון רמב"ם הביאו בש"ע סעיף ט' שכתב דאפילו אמר תחילה איני יודע של מי הוא כו' אפ"ה מסיק וכתב דשומעין לו כשחוזר וטוען מעצמו שטר היה לי ואבדתיהו ע"ש:

ואם בא מחמת ירושה כו' משנה שם דף מ"א ע"א: שדר בה המוריש יום א' פי' בתורתי דירה וכמש"ר בסמוך סעיף ך' ומפני שזה צריך לדור בה בתורת דמה לא נזכר בגמרא אלא אדין דלקמן מש"ה כתבו רבינו ג"כ שם והיותר נראה דדוקא בסמוך דנקט בלישניה לשון הגמרא דאפילו ראהו בה שעה א' טענינן בעדו בזה כתב שצריכין שאותה שעה בתורת דירה היה אבל כאן דנקט בלישניה דראהו דר בה יום א" אז מסתמא נמי קא אמרינן נכנס בה כל היום וק"ל: והוא יום א' כתב ב"י ל"ד דה"ה אפילו לא דר כלל כיון שהחזיק בה אביו ג' שנים שוב אינו יכול לערער עליו עכ"ל ונראה דנקט רבינו כן לפי שסתם ערעור הוא שראובן מוצא לשמעון דר בביתו וקמ"ל רבינו אפילו לא היה דירת שמעון אלא יום אחד ולא יותר די והוא השיעור היותר קטן:

טען המחזיק קניתים ממך ביום פ' כו' עד כתב הרמב"ם כר וכ"כ הרי"ף כו' ז"ל הגמרא שם סוף דף כ"ט ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתיה ואכלתי שני חזקה אמר ליה אנא בשכונא גוואי הוואי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל ברר אכילתך כו' והלכתא כוותיה דרב נחמן וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ופירש רשב"ם דמ"ש בשכונא גוואי ר"ל בחדרים הפנימים כו' ואותו פי' כתבו לדינא בסימן ק"מ סעיף י"ו ע"ש אבל הרי"ף פירש דמ"ש בשכונא גוואי הוינא ר"ל דלא הוינא בהדך במתא בההיא עידן דאת טעין דזבנת מינאי וא"ל רב נחמן להמחזיק אייתי סהדי דקיימא המוכר במתא ואפילו חד יומא דאפשר דזבנה מיניה בההיא יומא הוי חזקה ואי לא לא עכ"ל ע"ש דף קע"ד ע"ב. והרמב"ם בפט"ו דטוען אזיל בשיטתיה והוא אשר כתבו רבינו כאן בשמם כי ס"ל דשני הפירושים עולים לדינא אלא שהרא"ש ס"ל דהיינו דוקא כשאין השיירות מצויות וכדמסיק רבינו וכתב כן בשמו ונראה דמה שטען ואמר והלא לא הייתי בעיר כו' טענה בעלמא שקטען המערער כן עליו ולא שהביא ראיה ע"ז דא"כ איך מסיק בשם ר"י אברצילוני והרמ"ה וקאמר דבעי ראיה על אותו היום שהיה כאן והלא יהיו העדים מכחישין זא"ז וא"כ לא יהיו שני הפירושים על לשון אחד שבגמרא שוים דלעיל בסימן ק"מ בפי' טענת דרתי בבית הפנימי כתב שם דצריך להיות ידוע שדר שם וכאן בפי' זה יהיה נאמן המערער בטענתו בלא ראיה. ומ"ש הרי"ף והרמב"ם שיביא ראיה שהמערער היה במדינה בזמן זה כו' לפי מה שהן כתבו שהטענה והכפירה היתה אם היה עמו בזמן פלוני לא ביום מיוחד א"ש אבל דברי רבינו מגומגמים שהתחיל בטען קניתי ממך ביום פלוני והלה אומר לא הייתי אותו יום עמך וסיים שיביא ראיה שהיה בזמן ההוא עמו ואין לומר היום ההוא קרי ליה בזמן ההוא דהא סיים אפילו יום אחד משמע דזמן ההוא לאו אאותו יום דקאמר המחזיק קאי ודוחק לומר דיום ההוא ר"ל בזמן ההוא וצ"ל שרבינו לא רצה לשנות לשון הרי"ף והרמב"ם והביאו כאשר כתבו (הכא) ז"ל וממילא נשמע בטוען יום הזה דלדעת הרמב"ם יביא ראיה שהיה באותו יום עמו במתא אפילו שעה א' ומה שלא כתב רבינו טען המחזיק קניתי ממך בזמן פלוני אפשר דמשום סיפא נקט יום פלוני לאשמועינן דאפילו בטוען יום פלוני הייתי עמו במתא נמי ס"ל להרא"ש כשהשיירות מצויות שא"צ להביא ראיה אף על פי שידוע שלא היה עמו באותו יום וכ"ש כשטוען בזמן פלוני דאינו מברר היום דנאמן:

ואפילו יאמר המערער כו' פי' ל"מ שאנן לא טענינן עבור המערער אמור באיזה יום היה והביא ראיה עליו אלא אפילו להמערער עצמו שטוען כן אין שומעין לו: ודוקא בשעת החירום ר"ל שאין השיירות מצויות. ונראה דר"ל באותו זמן לפני ג"ש שטוען זה שקנאה ממנו היה שעת חירום ואח"כ במשך הג"ש לא היה שעת חירום והשיירות היו מצויות דאל"כ אף שהיה לאותו העת עם המחזיק בעיר לא מהני ליה חזקה דיכול לומר לא ידעתי שהחזיק בה וכמש"ר ר"ס קמ"ג וגם אין חזקה במקום דלא היה יכול למחות והיינו במקום שאין השיירות מצויות וכמש"ר בר"ס זה וק"ל: לא בעי לאתויי ראיה דההוא יומא כר פי' כל כמה דהמערער לא מברר בהדיא שלא היה עמו: דמגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא וא"ת הא גם אי אמר כן היה צריך להביא ראיה על אותו היום שהיה עמו וי"ל דדוקא בשעת החירום דאין שכיחים שיבוא דוקא צריך להביא ראיה שבא והיה עמו משא"כ שלא בשעת חירום דאף אם אמר ביום פלוני הייתי עמך והוכחש יכול לומר ביומא אחרינא הייתי עמך ולאו אדעתיה וכמש"ר בדין אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני או בצד עמוד פלוני והוכחש וכמש"ר בסימן ע"ט סל"ב ע"ש. או מילי מסרת לי ר"ל מכרתה ע"י שליח:

טען המחזיק כו' עד סעיף כ"ה דברי רבינו בסעיפים אלו קצרים וסתומים וגם יש לדקדק בהן במקור הדברים בגמרא ופירוש רשב"ם ודברי התוספות והרא"ש וכתבתי כל הדברים על הסדר בדרישה. ופה בפרישה אכתוב ביאור דברי רבינו בקיצור דבר דבור על אפניו בס"ד ובתחילה אמסור לך כלל חיבור דברי רבינו עד גמירא. לעיל בסמוך כתב בסעיף י"ד דכל חזקה שאין עמה טענה לאו שמה חזקה ואח"כ בסעיף י"ז כתב שאם בא מחמת ירושה דשמה טענה ועתה בא לפרש באינו בא בטענת ירושה ולא בטענת אני קניתיה ממך ויש למערער עדים שהיה שלו ולהמחזיק יש חזקת ג' שנים מאי דינו. ומפרש ג' אופנים זה אחר זה. אופן א' הוה לכ"ע חזקה שעמה טענה. ואופן ב' לכ"ע חזקה שאין עמה טענה. ואופן ג' חילוק בין טוען דא"ל דזבנה ממך לבין לא טען כן. ואח"כ כתב דעת הפוסקים באם אין למערער עדים שהיה שלו ויש לזה חזקה ואין לו טענה טובה או יש לו טענה טובה ואין לו חזקה אי עומד המחזיק בשדהו או לא דלר"י ורמב"ן מהניא ולרשב"ם לא מהניא אא"כ יש לו תרתי חזקה וטענה טובה והיינו לרבינו יונה בהודאה מפי עצמו ולהרא"ש אפילו בהודאה ע"פ המוכר ומשמע מדברי רבינו דס"ל כרשב"ם. זהו כלל כל הדברים עד סעיף כ"ה. ועתה נפרש כל אופן ואופן על מכונו. טען המחזיק פי' המחזיק ג' שנים ומיירי נמי דיש להמערער עדים כמו שסיים בסמוך. והוא קנאה ממך בפני כו' בזה נאמן במגו דאי בעי הוה אמר ממך זבנתי' ואכלתיה שני חזקה. וא"ל והא הוה מגו דהעזה דהא גם במה שטוען ובנה בפני הוא מעיז (ועיין מ"ש בסמוך עוד מזה) ומה שסיים רבינו וכתב שטוענין ללוקח כו' זהו נתינת טעם למאי דסמיך ליה לחוד דגם אם לא אמר בפני ויש לו עדים שדר בה הוה חזקה וק"ל: או אפילו לא אמר בפני פי' אלא אמר מפלוני קניתיה שקנאה ממך: שטוענין ללוקח זה שהחזיק בה דקדק לכתוב שהחזיק בה דהיינו דהיה בידו ג' שנים דאל"כ לא הוה טענינן ליה אף אם יש עדים שדר בה המוכר יום א' והיו מוציאין מיד זה המחזיק כיון שיש עדים להמערער שהיתה שלו דלעולם לא טוענים הב"ד עבור הלוקח והיורש אא"כ היתה ג"ש ביד המחזיק ועדות על שדר בה יום א' וז"ש אח"כ נמי דאם אין עדים על שדר בה המוכר יום א' לא הוי חזקה אפילו החזיק בה הוא ג"ש וק"ל ועד"ר:

אפילו יאמר הוא שדר כו' ואע"ג דבודאי דבריו אמת שדר בה בפניו דהא אי רצה לשקר היה טוען אנא זבינתיה מינך והוה מהימן דהא מיירי דהחזיק בה ג"ש אפ"ה כיון שאינו טוען טענת ברי שקנאה ממנו לא הוא ולא המוכר גם הב"ד אין טוענין עבורו כיון דליכא עדים שדר בה המוכר יום א' ומטעם שכתב הנ"י דף קפ"א ע"ב ע"ז וז"ל דלא אמרינן מגו אלא במילתא דבתר דמהימנינן ליה משום מגו תו ליכא ספיקא אבל במילתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי אם לקחה המוכר מזה המערער אם לאו כמו בזה דאף שנאמין לו שדר בה המוכר יום א' עדיין מסופקין בו אם קנאה מהמערער לא אמרינן מגו דלא מפיו אנו חיין שנאמין כ"כ לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחר מדעתינו ולמטען לקיים דבריו שהמוכר קנאה מהמערער עכ"ל ור"ל תרתי לא עבדינן ליה מדעתינו אבל כשברור לנו שדר בה המוכר ע"פ עדים חדא עבדינן ליה וטענינן עבורו שהמוכר קנאה כיון שהחזיק בה ג"ש. וא"ת בלאה"נ אין להאמינו שדר בה המוכר יום אחד במגו דמינך זבינתיה דהו"ל מגו דהעזה וי"ל כיון שע"י טענה זו הב"ד טוענין עבורו שודאי קנה ממנו המוכר הו"ל כאילו טען עצמו בפני קנאה ממך דהוה ג"כ העזה ועוד י"ל כיון דע"י טענה זו שדר בה המוכר יום א' שבאנו להאמינו ע"י מגו עדיין לא זכה להעמיד הקרקע בידו אלא שעי"ז באנו לטעון עבורו שודאי המוכר זבנה מהמערער בזה מאמינין לו ע"י מגו (בזה) אע"פ שיש מצד העזה ודו"ק. ורבינו סתם כאן הדברים אליבא דדעת הרא"ש אביו אבל ר"י חולק וס"ל באם טען מתחילה מפ' זבנתי והוא דר בה בפני יום א' מהני ליה כאילו הוה עדים ע"ז וטענינן עבורו כיון שהחזיק בה ג"ש וכמ"ש בדרישה לשון התוספות ע"ש ודוק: וישאל מעותיו מהמוכר פי' אי לית ליה פסידא למוכר בטענת המחזיק וכגון דאיכא עדים למערער שהיו שלו (שהרי גם בזה מיירי רבינו מדכתב ואפילו אם אין כו') אבל אם לא היה ידוע בלי טענת המחזיק שהיה של המערער אינו יכול לשאול מעותיו מהמוכר וכמ"ש בסמוך סעיף כ"ה לדעת רבי' יונה וכ"כ בהדיא הרי"ף שם:

ואם לאחר שטען כו' ואם אחר טענתו ראשונה בא לתרץ דיבוריה בהא יש חילוקים אם טוען מתחילה דאמר ליה המוכר כו' לכ"ע תו ליכא לתרץ דיבוריה ולומר קמי דידי זבנתה שהרי מתחילה טען שהמוכר אמר לו שקנאו אבל הוא לא ידע מהקנין אבל אם אמר מפ' קניתיה סתם ולא אמר שקנאה ממך לכ"ע יכול לתרץ דיבוריה וכמ"ש בדרישה ובאם אמר מפלוני קניתיה שקנאה ממך ושוב בא לתרץ דיבוריה ולומר בפני קאמינא לא הזכיר רבינו מאי דינו ויש בו פלוגתא דר"י ורא"ש וכמ"ש בדרישה ורבינו לא רצה להאריך משום דלסברת הרא"ש כ"ש הוא דיכול לתרץ בו דיבורו דכיון דיכול לתרץ ולהוסיף על דיבורו הראשון ארבע תיבות ומשמעות ענין אחר דהיינו "קמי "דידי "זבנה "מינך כ"ש דיכול לתרץ דיבוריה בתוספת תיבה אחת דהיינו תיבת "בפני וק"ל ועד"ז פירש הב"י ועד"ר. ונראה דהיינו דוקא בעודן בב"ד אבל יצאו חוץ לב"ד לא כמ"ש רבינו לקמן סעיף מ"א ולעיל סימן פ"א:

וכתב ר"י כיון שאין להמערער עדים כו' ר"י כתב דבריו אההוא עובדא דפרק חזקת (בבא בתרא דף ל') (שהעתקתי בדרישה) דמיירי כשלא היה למערער עדים ומש"ה כתב לשון כיון ולא כתב אם אין עדים להמערער ורבי' העתיק לשונו וק"ל. אם יטעון המחזיק קנאה ממך בפני כו' עד במגו שהיה אומר לא היה שלך מעולם דקדק רבינו ולא כתב בשם ר"י דנאמן בהאי מגו אלא כשטוען בפני קנאה דטענתו ברי ואמרי' אי רצה לשקר היה טוען שלא היתה שלו מעולם אבל אם אינו טוען ברי שקנאה ממך אלא יש לו עדים שדר בה המוכר בזה מסתפק ר"י אי מוציאין מידו או לא כיון שהוא מודה שהשדה הוא של המערער ואינו יודע ודאי שקנהו ממנו המוכר והו"ל ספק וודאי אבל הרמב"ן בחידושיו כתב דגם בכה"ג אין מוציאין מידו דכיון דהמוכר א"ל שקנאה מזה המערער מוקמינן ליה להאי לוקח במקום המוכר והמוכר שאמר לו שקנאה ממנו היה נאמן בטענת ברי דקנאה ממנו במגו דלא היה שלך מעולם אפילו לא החזיק בה ג"ש כיון דאין עדים למערער שהיא שלו. ומש"ה מסיק רבינו וכתב והרמב"ן כתב ג"כ כו' ר"ל ס"ל ג"כ כר"י דלא בעינן תרתי אלא בחדא מינייהו סגי ואפי' בגרוע מנהו דהיו עדים על דירת יום א' לחוד בלא חזקת שלש שנים כתב הרמב"ן כו' דמהני. ודע דשם בתוס' מבואר דר"י (ובדרישה כתבתי לשונו) ס"ל דאם אין עדים להמערער דהיתה שלו וטוען המחזיק מתחילה מפ' קניתיה שקנאה ממך ודר בה יום אחד בפני דמחזיקין אותו ביד המחזיק ורבינו לא כתבה כאן בשמו משום דכבר סתם וכתב כדעת הרא"ש דלא מהני טענתו דהמחזיק בפני דר בה אפילו כשהחזיק בה ג"ש ואפי' אין עדים להמערער ואפי' טען כן מתחילה ומכ"ש זה ומש"ה לא רצה לחזור ולכתוב דעת ר"י בזה ושהרא"ש חולק עליו כיון דלדעת הרא"ש נלמד זה במכ"ש מדין הנ"ל וק"ל. והרמב"ן כתב ג"כ כו' כצ"ל הרמב"ן בנו"ן אבל הרמב"ם בפרק י"ד דטוען כתב בהדיא כרשב"ם וכמה שכתבתי בדרישה ע"ש וכ"כ ב"י: אבל הרשב"ם כו'. ור"ל אבל הרשב"ם פליג וס"ל דלעולם בעי תרתי וטעמו נ"ל דס"ל אף שטוען ברי דמפלוני קניתי והוא קנאה ממך בפני מ"מ אין להאמינו ע"ז במיגו דהוי טוען לא היה שלך מעולם משום דהו"ל כמיגו במקום עדים דא"כ הוא הו"ל למנקט שטרו דהמוכר שיש לו מהמערער בידו כיון דבפניו זבנה ועדיין לא כלו ג"ש והיה לו לירא שהיום או מחר יבא לערער על השדה דאף דאין לפנינו עתה עדים להמערער מ"מ מה היה יודע אז דילמא יהיו לו עדים לכך מצריך רשב"ם תרתי בפני קנאה וגם שהחזיק המחזיק ג"ש דאז נאמן לומר היה להמוכר שטר ואבדו הוא או אני אחר שמסרו לי כשקניתי ממנו אבדתיהו אחר כלות ג"ש מקנייתו ומיהו היינו דוקא כשהודה המחזיק דלא החזיק בו ג"ש אבל כשאינו מודה נאמן לומר החזקתי בו ג"ש בלא עדים כיון שגם להמערער אין עדים שהיתה שלו. ובדרישה הארכתי והוכחתי סברא זו ובה ישבתי בס"ד כמה קושיות ברשב"ם ובאשיר"י ע"ש. וחזקת ג"ש בלא טענה בפני קנאה או העדאת עדים על שדר בה המוכר יום אחד זהו פשוט דל"מ גם לר"י ורמב"ן הנ"ל. דהו"ל כחזקה שאין עמה טענה דכיון דידע בודאי שהיא שלו ואינו יודע אם קנאה המוכר. וגם הב"ד אינן טוענין לו בלי עדים שדר בה וכצ"ל וגם הוא אינו טוען שקנאה מהמערער הו"ל כספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. וע"ז מסיק רבינו וכתב דרבינו יונה כתב דלא מקרי ספק וודאי אלא כשידע המחזיק מעצמו בלי המוכר דשל המערער היה דאל"כ אלא ע"פ המוכר הוה מוקמינן להמחזיק במקום המוכר וכמו שהמוכר היה נאמן בטוענו שקנאו ממני במיגו דלא היה שלך מעולם גם המחזיק נאמן. וגם כשטוען בפני קנאה ולא החזיק בה ג"ש דס"ל לרשב"ם דמוציאין מידו משום דהו"ל כמיגו במקום עדים וכמ"ש היינו דווקא כשיודע מעצמו. ומש"ר דרבי' יונה פי' דבריו עיין באשיר"י דהביא ג"כ דברי רבינו יונה ומשמע מדבריו דלא אפירוש רשב"ם קאי רבינו יונה אלא לפרש בגמרא גם בחידושי רמב"ן והנ"י כתבו כן בפירושים לדברי הגמרא ומ"מ כיון שבדבריו מיושבים דברי רשב"ם היטב מש"ה כתב רבינו כי גם באשיר"י תמה שם אפירוש רשב"ם והביא עליו דברי הר"י שבדבריו מיושבים ע"ש ודו"ק: ומ"ש אבל לא החזיק בה ג"ש אפילו שטוען שקנאה ממך בפני הא דלא כתב נמי או שהביא עדים שדר בה משום דכ"ש הוא. ואח"כ כתב תרווייהו משום הדיוק ללמדינו דאם היה עדים עם שני חזקה מהני ואע"פ שהוא פשוט בלאה"נ צ"ל שלא בא אלא לחזור דברים הראשונים וק"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפילו שלא ידע כו'. ע"ש באשיר"י דף קצ"ג ריש ע"ב שכתב טעמו והוא דהמחזיק ניחא ליה טפי לומר שלקחה מאותו שמכרה לו כי הוא סבור שימצא עדים שהמערער מכרה לו. ולא בעי לטעון לא היתה שלך מעולם שהוא ירא שהלוה ימצא עדים שהיה שלו עכ"ל נמצא כיון דאין המחזיק נאמן בהא מיגו מצד עצמו אלא שבאתה להעמידו במקום המוכר כיון דלא ידע המחזיק דהיה של המערער כ"א על פי המוכר לו דא"ל שהיתה של המערער וא"ל ג"כ שהוא קנאו ממנו ור"ל הפה שאסר ליה הוא הפה שהתיר לו גם מטעם מה מכר ראשון ושני כל כח וזכות שהיה בידו. זה לא אמרינן דאם היינו מחזיקין השדה ביד המחזיק להאמין לו שקנהו מהמוכר אז היינו מחזיקין בידו אף אחר שיביא המערער עדים שהיה שלו והו"א שקים להו לרבנן שהמוכר לו זבנה מהמערער. משא"כ המוכר דלא היה נאמן אלא במיגו דלהש"מ מש"ה עוד שיביא המערער עדים שהיה שנו ודאי יוציאו ממנו. והא דהמוכר היה נאמן במיגו זה דלהש"מ משום דבהמוכר אין לומר דירא לטעון כן שמא יביא המערער עדים דא"כ מכ"ש דלא יטעון קניתי ממך שהוא טענה יותר גרוע שאם ימצא המערער עדים לא יועיל לו טענתו זו דקניתיה ממך. שהרי אין בידו על הקנאה לא עדים ולא שטר ולא חזקה. אבל המחזיק ס"ל דיש למוכר שטר או עדים על הקנייה וק"ל:

קניתי' מפלוני ולא יותר פי' ולא היה לך להודות שאתה יודע שהיתה שלו לרבי' יונה הנ"ל דמפרש לה במודה שלא ע"פ המוכר (ולא) [אלא] שמעצמו ידע. והא דכתב רבינו ולא יותר משום דבעי לכתוב האי דינא ע"פ סברת הרא"ש וכן צ"ל בדין שאחר זה (אם עמד המוכר בדין כו'. והוא ג"כ מדברי רבי' יונה כדמשמע מלשון נ"י ריש דף קע"ה ע"ש) שכתב והודה לו שהיתה שלו על פי המוכר שא"ל שהיתה שלו דכ"כ לדעת הרא"ש דלרבי' יונה היה לו לכתוב שידוע לו ע"פ עצמו וק"ל וכ"כ נ"י בהדיא בשם ר"י וכן משמע מדברי המ"מ בפי"ד דטוען ע"ש ודו"ק:

אינו נאמן לשוויי' נפשיה לוקח ויורש וכ"ת ניהימני' ליה במיגו דאיי בעי אמר מינך קניתיה י"ל דכיון דכי מהימני ליה נמי שהוא יורש אכתי צריך לטענה שנטען בשבילו דאבותיו או המוכר לו מהמערער קנאו וכולי האי לא עבדינן ודוקא כשידוע שהוא יורש או לוקח טענינן ליה. ואם טוען קמי דידי זבנתה אבהתי ממך אז א"צ לטעון עבורו דנאמן במיגו דהוא עצמו זבנה וק"ל:

ואם לא הביא המחזיק עדים כו' וטוען המערער שהמוכר גזלם כו'. עד שהמוכר הוחזק גזלן כו'. עובדא שם בגמרא ופירש"י ותוס' כל חד ע"פ הגמרא כי' א' על פלוני גזלנא וכתב רבינו תרווייהו לדין ומש"ה כתב הנך טעמא בהאי דינא טפי מבאינך דינים מעשה שבגמ': שהוחזק המוכר גזלן על שדה זו לרבותא כ"כ דאפילו אינו גזלן אלא על שדה זו וכדלקמן סימן קמ"ט סי"ד דאף דיש לגזלן בזה חזקה בשדות אחרות אבל בזו שהוחזק עליה גזלן אין לו חזקה: אתה נוח לי דוקא היכא דלא עביד מעשה אמרינן הכי ולא היכא דעביד מעשה וכמ"ש בר"ס קמ"ו: שראייה גדולה היא זו שאינה שלו ר"ל אפילו אם טוען אחר שבאו העדים יעצתי לו כדי שיהא נוח לי להוציא מידו ושכחתי כי מילתא דכדי לא דכירי אינשי אין שומעין לו דודאי האי לאו מילתא דכדי נינהו שראייה גדולה היא זו וא"ת הא אמרינן לקמן דאפילו אודי לגזלן שאינה שלו אינו מועיל דמחמת האונס הודה כתב הרא"ש דמ"מ בינו ללוקח היה רשאי לומר שגזלה ממנו ולא היה לו להשיאו עצה לקנותה:

שאמר לו המערער ליקחנה לו פי' למערער. דעביד אינש דזבין דיניה ע"ש בפירוש רשב"ם: וכבר כתבתי לעיל בסמוך שצריך המערער לטעון כן מעצמו:

טען המחזיק כו' ויש לו עדים שהמוכר דר בו כו'. ג"ז עובדא שם בגמרא סוף ל' ע"ש. ולפי מאי דטעין ליה המערער אנא לוקח מוקדם לא היה צריך להביא עדים שהמוכר דר בו יום אחד שהרי גם המערער מודה שהיה של מוכר זה שהרי טען לקחתיו ממנו אלא שרבינו נקט המעשה כמו שהיה שבא לערער עליו סתם מאי בעית בהאי ארעא וסבר המחזיק שערעורו הוא מכח שהוא שלו ושל אבותיו להכי השיב לו הכי וק"ל: וקדמה קנייתי לקנייתך ואת מינאי לא זבינתה הלכך חזקה שאין עמה טענה היא דהמוכר לא יכול למכרה לך שהרי כבר מכרה לי ר"ש: לא בשביל ג"ש אלא שנים רבות פירוש ויש לו עדים על זה וכדמסיק רבינו בסמוך: שומעין לו לשון גמרא עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה:

אפילו הביא זה עדים שהחזיק בו ז' שנים יתבאר בסמוך למה נקט ז' שנים: לפיכך אם אמר כו'. שהחזיק ז' שנים ונראה דאי מייתי סהדי אג"ש ראשונות לחוד נמי סגי שהרי קדמה קנייתו לקניית המערער ומה שמכר לו המוכר אחריו אינה מכירה שהרי מכר לו דבר שאינו שלו אלא לפי שמסתמא מיד כשבא המערער ואמר מאי בעית בהאי ארעא ולא גילה כוונתו במה יהיה עירעור שלו מיד הביא המחזיק עדים שאכלו ג"ש מהיום למפרע ע"ז אמרו דלא מהניא לו אותו חזקה דג"ש אחרונים עד שיביא עדים שהחזיק בו ג"ש קודם קניית המערער דהיינו ז"ש א"נ קאמר ז"ש לאפוקי אם הביא ראייה על ו' שנים ומחצה דלא קדמו ג"ש לשטרו דלוקח ראשון לא מהני ליה וכדמסיק רבינו וכן נ"ל לפרש דעת ר"ש שסיים שם וכתב ז"ל ובפירוש ר"ח נמי מצריך עדים לכל הז"ש עכ"ל דל"ד קאמר אלא לאפוקי ממאי דבעי למימר שם דבג"ש אחרונים סגי ע"ש ועד"ר: דוקא שמכרה המוכר למערער בשטר ויש חולקים ע"ז כמ"ש לעיל בס"ס קמ"ד ע"ש ולפי דבריהן אפי' מכרה בלא שטר צריך ראייה שהחזיק בה ז' שנים: ודי לו בחזקת ג"ש אין זה מלשון הרא"ש ותוס' על דבריו מלשון רבינו הוא (והו"ל) [ור"ל] דוקא כשמכר לו בשטר אז לא מהני ליה שום חזקה וצריך ליזהר בשטרו לעולם (לאז) [דאז] בר שטר הוא ולא בר חזקה משא"כ כשמכר לו בעדים דג"כ בר חזקה הוא וו"ש רבי' ודי לו בחזקת ג"ש ולא קאמר בחזקה ג"ש דודאי חזקה דג"ש האחרונים לא מהני כיון שיש לזה עדים שלקחו זה ד"ש אלא צריך שיביא עדים שאכלה זמן מה קודם לקיחת המערער ואפי' יום א' וג"ש פחות יום אחד אחר לקיחת המערער. ולא בעי ראייה שאכלו ג' שנים קודם לקיחת הלוקח כמו לעיל בז' שנים וק"ל: במיגו שהיה יכול לומר לקחתיה ממך וא"ל הא הוי מיגו דהעזה דאם אמר שקניתי מהמוכר אין המערער יודע שהוא אומר שקר והשתא דיאמר דלקחתיה ממך יודע שאומר שקר די"ל דהטעם שטוען השתא שלקחה מהמוכר ג"כ אינה טובה דלפי דבריו מחזיק את המוכר לגזלן שאחר שמכרה לו חזר ומכרה לאחר וקבל ממנו הדמים שלא כדין. וגם כיון דהחזיק זה ג"ש ולא מיחה לא מחשב העזה כולי האי: שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר כו' עד יתבענו המוכר לדין פי' ואז לא יהיה נאמן בעדות שהחזיק בה כו' ג"ש ודר בה זה הלוקח המוכר לו יום א' ויותר כיון שזה הלוקח מכחישו ואומר מעולם לא מכרתי לך משא"כ בטענה מפלוני זבינתיה כו' הנ"ל דמיירי דאותו פלוני מודה לו שמכרה לו או שאינו לפנינו להכחישו ואז שפיר טענינן לו שאותו פלוני קנהו ומכרה לו כיון שיש לזה עדים שדר בה יום א' וק"ל:

טען המחזיק פירוש מי שדר בו עתה ומחזיקו לפנינו והשני בא לערער עליו ולהוציאו והוא מימרא דרב נחמן שם דף ל"ד דאמר ע"ז כל דאלים גבר וזהו שסיים וכתב כיון דדינא הוא כה"ג כשיש לשניהן עדים או שאין לשום אחד מהן עדים כל דאלים גבר. מש"ה תשאר ביד המחזיק דכיון שזה דר בו לפנינו אין מוציאין אותו מידו וכמ"ש ר"ס קל"ט דמי שגבר ידו תחילה אין מניחין השני להוציאו מידו בלא עדים ואם לא היתה עדיין ביד שום א' ושניהם עוררין עליו הוה דין כל דאלים גבר עד שיביא לי אחד מהן. וק"ל: ואומר אותן ג' שנים שאתם אומרים כו'. שאם לא העידו על אותן ג"ש אלא אמרו שהחזיק המערער ג"ש שלפני אלו היו מעמידין השדה ביד המחזיק בה ג"ש האחרונים וכ"כ המ"מ:

הביא אחד עידי אבות כו'. והביא השני עידי חזקה כו'. ג"ז מימרא דרב נחמן שם דף ל"א ע"א: והביא השני עידי חזקה והכחישו כו'. פי' שאמרו אותן ג"ש עצמן שחתם אומרים היה ביד המערער: שהעידו בעידי אבות קיים ואין זה עדות מוכחשת דבאבהתא מי אתכחשא וקי"ל דשני עדים המכחישים זא"ז כ"א באה בפני עצמה ומעידה במאי דלא אתכחשא וכן איתא שם בגמרא ורבינו כתבה לעיל ר"ס ל"א:

חזר השני והביא כו' נמצא שלכל א' עידי אבות ועידי חזקה ואף שא"א (להוכן) [להיות] שוה בעדות החזקה אם לא שיכחישו וא"ז וכמ"ש לפני זה דצריכין להעיד שניהן אחד ג"ש דאל"כ היו נותנין אותה להאחרון מ"מ כל א' יש לו עידי חזקה שהחזיק בה: מחזירין אותו לכמו שהיתה כו'. ז"ל הגמרא שם א"ר נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דב"ד לא חיישינן ופירשו ר"ש והרי"ף והרא"ש דמיירי שלא היתה תחילה ביד אחד מהן ומסלקינן ליה לבסוף להיות כבתחילה והוי דינא כל דאלים גבר. והרמב"ן בחידושיו תמה ע"ז וכתב כיון דאפילו להאי עדים ולהאי עדים תו ליכא למיקם עליה דמילתא לעולם וספיקא דאורייתא הוא וכה"ג לא אמרינן אם לא דהיה עדיין ביד שום אחד מהן וכל דאלים גבר (ואחד) [מאחר] שכבר בא ליד האחד ברשות ב"ד אין ב"ד נזקקין לו ולא מסלקינן ליה מש"ה פי' הוא דאיירי שהיה מתחילה ביד האחד וקאמר דמחזירין לידו לבסוף וכן פירשו ר"ח וכן איתא בירושלמי עכ"ל אלא שקצרתי וכתב נ"י דצריכין לומר לדעת הרי"ף ור"ש דס"ל בכה"ג אפשר למיקם עליה דמילתא דמי שהדין עמו יחקרו ויוכיח אמיתו ע"ש ובזה דברי רבינו מבוארים וז"ש רבינו וא"א לא חילק וס"ל כטעם נ"י וק"ל: ומש"ר לא יצא מתחת ידו מעולם ר"ל ונשארה בידו שהרי כשמביא אח"כ גם השני עדי אבות אמרינן ליה מאי אלימא עדות דידך מדידי להוציא מידו:

ור"ח כתב דוקא שהיתה תחילה כו' ר"ח אדברי ר"נ דאמר אנן אחתינן אנן אסקינן קאי וכנ"ל. ומיירי אפילו כשמתחילה לא היה להשני שום עדות וכמשמעות לשון ר"ח דכתב והוא לא היה לו וק"ל: באחרונה אלא שלקחוה ממנו כצ"ל וכן הוא בס"י ופי' שלקחה ממנו ונתנוה לראשון שהיה לו עדי אבות:

טען כל אחד מהן שהוא של אבותיו כו' עד של אבותיו מעולם ולא מכרוהו כו' פי' בכה"ג הוא של מערער בכל ענין ולא יכול לתרץ ולפרש דבריו וגם אפילו היה להמחזיק עדים שראו שאבותיו דרו בו יום א' אנן לא טענינן בעדו לפרש דבריו משא"כ כשלא העידו שלא מכרוהו מעולם דמסיק רבינו בסוף הענין דמהני וק"ל. ושם בגמרא דף ל"ב ע"ב ע"ש דקאמר דליכא להאמינו להאי דיש לו עדי חזקה במיגו דאי בעי הוה טען ממך קניתיה והחזקתי בו ג"ש דהו"ל מיגו במקום עדים לטענתו שטוען עתה שהיה של אבותיו והרי עדים של השני הכחישוהו שלא מכרוהו אבותיו מעולם וגם אין טוענין עבורו דאבותיו קנאו אותה מזה המערער עצמו אחר מות אבותיו דמערער אא"כ יביא עדים שדרו בו אבותיו דהמחזיק יום א' כדלעיל סעיף י"ו (ועיין מ"ש מזה בסמוך): אפילו אם אין עדים כו' ודאי בדין הזה דקאמר דהיה לו עדי חזקה והיינו שראו שאכל פירות. פשיטא דצריך לשלם גם הפירות אלא אפילו אי לא הביא עדי חזקה. והמערער טען עמו על הפירות שאכל אפילו בכה"ג אינו נאמן לומר אין אכלי ודידי אכלי במיגו דלא אכלי שזה מיגו במקום עדים. גם י"ל דה"פ אפילו הודה שהיה השדה בידו עשרה שנים ואכל פירותיה והעדים לא העידו אלא על חזקת ג"ש צריך לשלם פירות הז' שנים על פיו כיון דמודה דלא קנאם הוא אלא מחמת אבותיו אכלם והרי הוכחש בזה וק"ל אבל אין לפרש דמש"ר מתחילה דאחד הביא עידי חזקה מיירי שמעידים שאבותיו אכלוהו ג"ש והוא מודה שגם הוא אכל ואכילת אבותיו פשיטא דהוא אינו חייב לשלם. דז"א דגמ' דאמר דאייתי עידי חזקה מיירי שהיה מעידים שהאי מחויק אכלה ג' שנים וכמ"ש לעיל ועוד מדכתב רבינו אח"כ ז"ל ומיהו דוקא שאין לו עדים שאבותיו היו דרין בו יום אחד כו' ש"מ דעדי חוקה הנ"ל לא קאי אאבותיו וק"ל: שהרי עדים מכחישין אותו כו' פי' בעדים המעידים שמעולם היה של אבות דהמערער הוא מוכחש ממילא על מ"ש שאכל פירות משום שהיה של אבותיו וזה דומה לעובדא דקריביה דרב אידי הנזכר שם בגמרא דמסקינן ג"כ שם דהיה צריך לשלם לו הפירות מה"ט:

מכרוה אילו טוען המחזיק כצ"ל: שאבותיו לקחוהו מזה או מאבותיו נראה דהכי הוא הצעת דברי רבינו וקאמר בזה אין כאן הכחשה לעדים שהרי אפשר שאבותיו קנוה מאבות המערער או מהמערער עצמו וכיון שאין כאן הכחשה מהעדים ולזה יש עדי חזקה אין מוציאין מידו דאנן טוענין ליה שאבותיו לקחו אותו מאבות המערער ולזה א"צ לברר בעדים שדרו אבותיו יום אחד כיון דהמערער עצמו אינו יודע לטעון ברי כנגדו שלא מכרו אבותיו (לאפוקי לעיל סעיף י"ז) משא"כ כשהעדים מעידים שאבות המערער לא מכרוהו דאז אין לו טענה רק שאבותיו קנאו ההמערער ובזה לא מצי לזכות כיון דאין לו עדים דדרו בו יום אחד שהרי המערער טוען ברי שלא מכרו ומכחישו ולא נקט רבינו לקחוה מזה אלא לומר שאין כאן הכחשת עדים אבל ודאי לא מצי לזכות בטענה זו וכמ"ש והשתא א"ש שאינו מסיים אלא בחדא שכ' שאפשר שאבותיו כו' מכרוה כו' ולא הזכיר שהוא עצמו מכרוה וק"ל. ונראה דגם כוונת רשב"ם שם בשמעתין דף ל"א ע"א דכתב דא"צ דאמר על דירת יום א' כיון דיש לו חזקה שיש עמה טענה ע"ש ר"ל טענה גמורה כי הא דלית בה הכחשה מהמערער ע"ש: ועיין במ"מ פט"ו דין ו' שמשמע מדבריו דגם טענת אבותיו של המחזיק קנוה מאבות המערער אין טוענין עבורו מה"ט כי אין עדים שדרו בו אבותיו יום א' אבל רבינו ע"כ לא ס"ל הכי וגם מדברי הרמב"ם שכתב שם שאם חזר וטען אני קניתי ממך כו'. או אבותי קנאו מאבותיך טענה נכונה היא כו'. ולא כתב נמי או אבותיו קנאו ממך משמע דבכה"ג ס"ל דאין שומעין לו וגם המ"מ אפשר דלא כתב זה אהאי אלא בישוב קושיא זו סמוך אמאי שכתב שם עוד שינויא אחרינא ז"ל וי"א דכל זמן שהיורש טוען ברי באיזה דבר שיהיה אין אנו טוענין לו שום דבר וגם זה עיקר עכ"ל: לפיכך אין מפרשין דבריו כו' פי' ומש"ה כשאנן אחתינן ליה בקרקע חוזרין ומוציאין אותו מידו וכנ"ל אם לא שיפרש דבריו הוא עצמו דאז ישאר ביד המחזיק: כתב הרמ"ה אע"ג כו'. כצ"ל וכ"מ בספר מדוייק ב"י. ול"נ דצריך להיות הרשב"א כי התוספות שם ריש דף ל"א בד"ה אמר רבה כו' כתבו ז"ל דשמא לרשב"א כו' עד הא אפילו לא יטעון שלקחוה אלא אומר שדר בה ואנן טענינן ליה. ואמר רבי יצחק כו' עד ולקמן דנקט שלקחוה לא שצריך שידע שלקחוה אלא סגי באמרו ראיתיו שדר בו ע"כ אני רוצה לזכות כו' שמא לקחוה וטוענין ליורש עכ"ל. ואע"ג דכ"כ התוס' בשם ר"י בספר רבינו היה כתב רשב"א כי בלאה"נ יש דוחק לומר שהתוספות יכתבו שר"י תירץ מה שהקשה רשב"א שהיה אחרי ר"י כמה שנים וק"ל. ומ"ש ואע"ג דלא טען אנן טענינן ליה. אף ע"ג דאין דירת יום אחד ראיה כלל שהיה שלהן מעולם מ"מ כיון שא"צ להאמין כל הדברים להמחזיק והעדים המעידים על החזקה כי זולתן יש ראיה קצת שבא ליד המחזיק מאבותיו שראום דרו בו טענינן ליה שקנאוה מאבותיו:

חזר המחזיק וטען כו'. שם בגמרא ריש דף ל"א זה אומר של אבותי כו'. ופסקינן שם דחוזר וטוען. ומה שטענתי של אבותי רציתי לומר כו' שומעין כו' נראה דשומעין לו בכה"ג אפילו כשעדי המערער העידו שהיה של אבותיו ולא מכרוהו אבל מש"ר וכ"ש אם יאמר של אבותי שקנאו מאבותיך זה אינו קאי אאם העידו שלא מכרוהו וברמב"ם ובש"ע לא כתב לשון כ"ש ע"ש וא"ת הא כבר כ"ר לפני זה ז"ל אא"כ יפרש הוא בעצמו ש"מ דטענת עצמו אבותי קנאו מאבותיך מהני. וי"ל דהכא ה"ק וכ"ש אם טען כן ונותן ג"כ אמתלא לדבריו דמ"ש תחילה סתם של אבותיו ור"ל דהו"ל כאילו היה שלהן מעולם. ואע"ג דזה יותר פשוט. הא גם רבינו כתבו בלשון כ"ש ופשיטות ומדלא כ"ר עוד דאם מפרש ואומר אבותי לקחו ממך דנאמן משמע דס"ל דבכה"ג אינו מהימן א"ל שטען אבותי קנאו ממך בפני וזה לא הוצרך רבינו לכותבו דפשוט הוא דלא גרע מטוען פלוני זבני ממך בפני ואני קניתי ממנו דנאמן במיגו דאי בעי אמר קניתי ממך אבל בשטוען סתם אבותי קנאו ממך. וכוונתי מה שטענתי מתחילה של אבותי ר"ל היתה של אבותי ובודאי הן קנאו ממך כי יורש א"צ לטעון טענת ברי בזה אינו נאמן במיגו כיון דאינו טוען טענת ברי א"ל שיש עדים שדרו בו אבותיו יום א' ואז הב"ד טוענין כן בעדו אף שלא טען בו הוא ואפילו יש לשכנגדו עדי אבות ומעידים שאבותיו לא מכרוה מעולם עדיין יש לומר שאבותיו לקחוה מזה המערער וטוענין כן ליורש כיון שראוהו דר בו וזה ברור ודוק. ואף דכבר כתב רבינו דין זה דחוזר וטוען בסימן פ' וביארתיהו שם ע"ע הגמרא שאיתא בשמעתין זו חזר רבינו וכתב כאן משום דעל דיני חוקה אתאמרא שם בגמרא ובסימן פ' כתבו בכלל שאר דינים דטוען ונטען שכלל וכתב שם באותו הלכתא וק"ל:

בכה"ג שאינו סותר דבריו אבל אי הוה סותר אינו חוזר וטוען כמ"ש לעיל כיון שלא מציל זכות בטענתו הראשונה וכמ"ש בדרישה בסימן פ'. ופי' ר"ש אפילו אמר חוץ לב"ד כו'. דעביד אינש דלא מגלי טענתיה אלא לבית דין שלא ילמד מי שכנגדו ליתן לבו מתחילה להשיב עליה:

בא המחזיק מכח שטרו כו'. והמערער טוען שהוא מזויף כו'. ב' מעשים כהני איתא שם בגמרא דף ל"ב חד בתביעת קרקע וחד בתביעת ממון ופליגי שם רבה ורב יוסף ומסיק שם בגמרא דהלכתא כרבה בארעא וכר"י בדין הלואה. משום דבכל חד אמרינן כל היכא דקאי תיקום ורבינו כבר כתב דין הלואה לעיל ס"ס פ"ג ושם בארתיהו ע"ש והא דשינה רבינו וכתב כאן אם הוא בענין שיכול לקיימה ולעיל כתבתי שהוציא שטר מקויים משום דבכל חד נקט רבותא לעיל למדנו דאפילו אם כבר מקויים אפילו הכי אין יכול לזכות בו וכאן למדנו דאפילו אינו מקויים אלא דיכול לקיימו עומד מחמתו בשלו (אבל ברמב"ם פט"ו דטוען ד"ט ובש"ע כתב גם כאן שטר מקויים ע"ש) ומה"ט נמי כתב לעיל שטען דהשטר מזוייף או אמנה וכאן לא כתב אלא טענה שהוא מזויף משום דטענת אמנה הוא רבותא דאפילו הכי אין גובין בו וק"ל. ונראה דה"ט נמי דר"י ברצלוני דמוקי לה בהחזיק בה כראוי ג"ש. דאל"כ לא היינו אומרים דהיכא דקיימא ארעא תיקום ברשות זה המחזיק. דאדרבא קרקע בחזקת בעליה עומדת משא"כ כשהחזיק בה ג"ש דחזקה ג"ש גבי קרקע ומוחזקת ממון שאר מטלטלין שעה אחת שוין הן וק"ל. ומש"ר ול"נ דא"כ מאי צריך שטרא פירוש דמלשון הגמרא ומפירושיה. משמע דמשום שהיה יכול לקיים השטר האמינהו בטענתו לומר ששטר מעליא הו"ל ואבדו הלא אף אם לא היה יכול לקיים השטר אין מוציאין הקרקע מידו מכח החזקה ואמרינן דודאי שטר מעליא הו"ל גם י"ל דהכי קאמר דאם כן דהמעשה בגמרא היה דבעל השטר כבר החזיק ג' שנים כראוי למה היה מכניס עצמו בספיקא לבא מכח שטרו כיון שידע באמת שהוא מזויף ולא ירא לנפשו שמא יוודע הזיוף ומוטב היה לו לבא מכח חזקה ולומר שטר היה לי ונאבד מידי ול"ד למ"ש לעיל ר"ס ק"מ שאם טען שמעון שיש לו שטר וגם עידי חזקה כו' ע"ש ש"מ דרגילין לבא בטענת שטר אף דכבר החזיק בה דשם איירי דגם לבסוף אינו מודה לומר שהוא מזוייף ואף שמסיק רבינו שם דמיירי אף בנתבטל השטר והב"י כתב דמיירי גם במזוייף ע"ש מ"מ הוא לא הודה לכך בא לטעון לפי סברתו משא"כ הכא וק"ל: