יש שאין להם חזקה שאפילו כו' כיצד השותפין כו' משנה בב"ב דף מ"ב האומנין והשותפין והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה עכ"ל. ור"ל האומנין ואינך וכיוצא בו אין להם חזקה בשל אחרים שהן אומנין או אריסין או אפוטרופסין בנכסיהן אבל אותן אחרים מחזיקין בנכסיהן חוץ מבשותפין דאין שום א' מחזיק בשל חבירו משום דכל אחד הוא טורף של חבירו וזש"ר אבל אחרים מחזיקין בנכסיהן והיינו בנכסי אומנין ואריסין וכמש"ר ס"ס זה: ומש"ר ויש שאין מחזיקין בנכסי אחרים ולא אחרים כו' ר"ל כגון דבי ריש גלותא וכיוצא בו וכמש"ר בסמוך סי"ב וגם בכללו הוא הא דאין שותפין מחזיקין זע"ז וק"ל: בין אם המחזיק כו' פי' אם זה החלק הוא יותר טוב מחלק השני ושכנגדו טוען לא חלקנו אלא כך התנינו בינינו שתאכל אתה אותו חלק ג"ש ואני אחריך. אבל אם אין לו עדים שהוא שותפו כו' ע"ל סימן צ"ג ס"ו ז' שכ"ר בשם הרא"ש דאמרינן מיגו בכה"ג ואפילו להרמב"ם שכ"ר שם בשמו שאין אומרים מיגו בכה"ג היינו משום דקאי אשבועה וס"ל דכיון דאף אם לא אמרינן מיגו אין עליו אלא חיוב שבועה דשותפות מש"ה אין אומרים מיגו לאפטורי משבועה אבל כאן אי לא אמרינן מיגו אין לו חזקה ומוציאין זו הקרקע מידו בכה"ג מודו כולי עלמא דאמרינן מיגו וק"ל: בד"א כשאין בה דין חלוקה היינו בבית ד' אמות ובשדה ט' קבין לכל אחד וכדלקמן סימן קע"ב: וי"מ דוקא כו' פי' הא (דב"ש) [דביש] בה דין חלוקה יש לו חזקה היינו דוקא במחזיק בכולה דאז יכול המחזיק לומר אי לאו דמכרת לי לא היה לך להניחני לאכול כל הפירות כל השנים הללו אלא לחלוק עמי אבל אם מחזיק בחציה הטובה אף שיש בהשדה דין חלוקה אין לו חזקה שיכול זה לומר הנחתי לך לאכול ג"ש ואח"כ אאכול גם אני אותה כיון שגם בג' הראשונות היו לי פירות מחצי קרקע השניה לא הקפדתי לחלוק עמך כל שנה ושנה וק"ל ועד"ר: אבל ר"ח כתב כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה בדרישה ביארתי ע"פ פירוש ר"ש וסברתו ע"ש מיהו י"ל דסברת ר"ח הוא דכשאין בו דין חלוקה כיון דבכה"ג אפילו החזיק אחד בכולה לא הו"ל חזקה מש"ה גם בהחזיקו חצאין אין בו חזקה משא"כ כשיש בו דין חלוקה דאז אם החזיק אחד בכל השדה הו"ל חזקה מש"ה אפילו לא החזיק אלא בחצי הטובה יש לו חזקה כיון דיש בשדה זו קפידא בחלוקתה ומ"ש בדרישה נ"ל עיקר ע"ש:

וכתב בה"ע דאחין אינן כשותפין בס"ס זה סעיף ל"ז מסיק רבינו בשם ר"י אברצילוני דאפילו אחין כל שאינן נחלקין וכיס אחד להן אין מחזיקין זע"ס וכאן מיירי כשהם חלוקין בהוצאתם אלא שיש להם שדות שירשו ביחד והו"א שדינן כשותפין דאף ע"ג שהם חלוקים בהוצאתם אפ"ה אין מחזיקין בדבר השותפות קמ"ל דלא והטעם נראה דדוקא שותפין שנשתתפו אדעתא דהכי להיות יחד בדבר השותפות משא"כ באחים וממ"ש הב"י בשם הרשב"א במחודשים ס"א מוכח דגם אחים בדבר שירשו מאביהן דינם כשותפים ולפ"ז דמיירי כאן כשבאו האחין להחזיק זה על זה בדבר שלא ירשו וקמ"ל דאינן כשותפין אע"ג דמשותפין הן בשאר העניינים שירשו אבל מסידור דברי רבינו שכתב דברי ב"ה אחר דין שנותנין וכתב שאין דומין משמע כפי' קמא דבא לומר אף שהן משותפין בירושתן אפ"ה מחזיקין וק"ל:

שאלה לא"א כו' כלל צ"ט דין ג': ולוי החזיק בו כו' פי' בכל הבית החזיק ומש"ה עלתה על דעת השואל לומר דאין מועיל החזקה בו אף בחלקו של ראובן כדמסיק וכתב ז"ל הואיל ואין מועיל חזקה לגבי שמעון פי' הואיל והחזיק זה בכולה וטוען שקנאה כולה ובחצי של שמעון ודאי לא שייך ביה חזקה גם אני לא חששתי ואמרתי כשיבוא לטעון טענת חזקה הכל יאמרו אין חזקה לחצאין וכמו שחזקה זו לא מהניא לגבי שמעון לא מהניא נמי לגבי דידי כיון שאין נברר עדיין איזה שלי ואיזה של שמעון. והרא"ש השיב לו לא ידעתי טעם כו' וכי בשביל זה כו' פי' לא היה לו לסמוך אטענה דמדהא ליתא הא נמי ליתא דהיה לו לירא שמא לא יטעון לוי שקנה גם חלקו של שמעון אלא של ראובן לבד ושיעמוד בשותפות עם שמעון במקומו והא דשימש והחזיק בכולה כן הוא דרך השותפין דכל אחד משתמש בכל מקום שירצה לעת שצריך לו או שמא שמעון יודה לו שמכרו לו ולא יערער כלום דאז מסולקת טענתו דמדהא ליתא הא נמי ליתא ונמצא שהפסיד קרקע שלו בשתיקתו וכן מפורשים הני טעמי בהדיא שם בתשובה. אבל לא רצה הרא"ש להשיב כפשוטו דאין סברא שיניח אדם להחזיק חבירו בשלו כ"כ שנים דהא מסקינן ריש פרק חזקת דאיכא דלא קפדי אאכילת פירות קרקעות שלהם אפילו אם יאכלם א' יותר מג' שנים וכמ"ש לעיל בסימן קמ"ג ע"ש: ועוד לדבריך כו' פירוש לדבריך שאתה אומר שכל שלא חלקו ואין ברירה יש לו בהשתמש ולומר שלכך לא מיחה אם כן לא היה לך לתלות השאלה במה שהחזיק אף בחלק של שמעון שלא בפניו וטוען שקנאו גם שמעון וזהו ריעותא לחזקתו ואמרינן כמו דלא מהניא לגבי שמעון כו' אלא היה לך לשאול אף אם שמעון בביתו ושכר ממנו וקנהו מראובן דאז אין ריעותא מצד שהחזיק ג"כ בחלקו של שמעון אפילו הכי לא מהניא חזקתו לגבי חלקו דראובן מכח דאין ברירה וקאמר דשכרו משמעון דאל"כ אין מדרך העולם להחזיק בחלק חבירו כשלא טען שקנהו אלא שכרו ממנו. והרא"ש הוסיף שם בתשובה עוד בבא אחת ורבינו קיצר מ"ש. והא דכתב לדבריך מי שקנה כו' ר"ל מי שטען שקנה כו' ואדלעיל קאי א"נ בא לומר נמי דלדבריך אף מי שקנה באמת החצי בשטר יצטרך לשמור שטרו לעולם כי לא יועיל לו טענת חזקה כיון שזה המוכר יכול לערער עליו לאחר זמן ולומר לא חששתי למחות כיון דאין ברירה גם י"ל דכוונתו בזה הוא דמעשים בכל יום הן דשוכר מזה וקונה מזה ומהני ולדידך לא ליהני וק"ל: אלא ודאי לא חילקו כו' לשון התשובה לא נחלקו כו' והיא היא ור"ל תירוצא קמאי דפרק חזקת ותירוצא דרבינא שצידדו בדבר אם יש בשותפין חזקה כמ"ש בדרישה לא נחלקו אלא בשותף לגבי שותף אבל לא באחר לגבי שותף שתאמר שטעם שאין חזקה לשותפין משום דאין ברירה ואם כן הה"נ בנדון זה ז"א וק"ל:

הבן שסמוך על שלחן אביו כו' משנה שם דף מ"ב ע"ב: אין לאחד מהן חזקה על חבירו פירש רש"י דדומיא דאפוטרופסין נינהו זה בנכסי של זה:

אין לאיש חזקה בנכסי אשתו גם זה במשנה שם ור"ל בנכסי מלוג שלה שהבעל אוכל פירות ובנכסי צאן ברזל שלה אפילו אית ליה שטר עליהן לא מהני וכמ"ש רבינו בסימן קנ"א ע"ש: אפילו אין לו חלק כו' שם בגמרא דף מ"ט ע"א פריך על המשנה ז"ל פשיטא כיון דאית ליה לפירא פירא הוא דקאכיל לא צריכא דכתב לה דין כו' וה"ט משום דאין אשה מקפדת אם בעלה אוכל פירות נכסיה שלא כדין רשב"ם: ומש"ר כגון שכתב לה בעודה ארוסה כו' שם בגמרא מוקי לה הכי ומשום דלאחר שנשאת דכבר זכה בפירות אין מועיל לשון זה דדין ודברים אין לי כו' דהוא לשון סילוק ולדבר שכבר הוא שלו אין מועיל לשון סילוק וכתבו התוספות שם דהו"מ לאוקמא דכתב לה כשהיתה נשואה ובלשון טוב ע"ש וכתב עוד וקודם שנתארסה אין מועיל לסלק (נראה דאפילו לשון טוב אינו מועיל) דאף ע"ג שמסלקין מדבר שלא בא לעולם ומ"מ הואיל ואין לו עדיין שום שייכות בנכסים לא שייך ביה סילוק שכבר הוא מסולק ועומד וכמי שלא אמר כלום דמי ויש לו פירות עכ"ל: בנכסייך ולא בפירותיהם דאי לא כתב לה אלא בנכסייך אכתי אוכל פירות דלא מהני בנכסייך אלא שאם מכרה ונתנה שקיים תוספות שם: ולא לאשה בנכסי בעלה ג"ז שם במשנה ובגמרא דף נ"א ע"א פשיטא הא אית לה מזונא ל"צ דיחד לה ארעא ומסיק שם בגמרא דמיירי אפילו טענה שקנתה במעות גלוים או בשטר מתנה דאל"כ אפילו שטרא לא מהני לה ע"ש. וכתבו רבי' בריש סי' קנ"א: גירשה יש להם כו' ברייתא שם דף מ"ז ע"א ופריך פשיטא ומשני אפילו ספק מגורשת דבעלה עדיין חייב במזונותיה. וכתבו התוס' שם וכגון שמייחד לה ארעא אסריתא למזונות אבל רשב"ם כתב שם ז"ל דאפי' לא יחד לה ארעא אחריתא לא אמרינן שהניח זו בידה כדי שתזון מפירותיה דכיון דהתחיל בגירושיה והוא שונא לה בטורח יתן לה מזונות כשיחייבוהו ב"ד עכ"ל ומש"ה סתם רבי' וגם השלחן ערוך. והב"י לא הביא לא דברי תוס' ולא דברי הרשב"ם:

ואפילו אחר המחזיק בשלה כו' מימרא דרב שם בגמרא דף נ' ע"ב: ומש"ר ופי' ר"י כ"כ שם בתוס' ועד"ר: ומ"ש דאפילו כתב בחייך ובמותך כו'. כן הוא דעת ר"י וסייעתיה אבל לדעת הרא"ש וסייעתיה צ"ל דאיירי הכא דלא כתב ובמותך ועד"ר: שאם תמות ירשנה הטעם דלא מהני סילוק בירושה כמו דמהני בפירות כתבתי בא"ע ס"ס צ"ג דאפי' לפי מאי דקי"ל ירושת הבעל לאשתו היא מדרבנן מ"מ חכמים עשו לו חיזוק הואיל דאיכא בירושה צד דאורייתא והוא בירושת האב לבן משא"כ בפירות וע"ש מ"ש שם מזה. שאם תמות כו'. אבל לא שייך למימר שסמכה עליו משום שאם יאכל פירות אינה מקפדת עמו ולכן ימחה כדי שיאכל דכיון דבדין אין לו פירות כיון שכתב לה דין ודברים כו'. הו"ל לירא שמא לא יחפוץ בפירות ולא ימחה: וכתב הרמ"ה אפי' טען כו' נראה דהרמ"ה בא לחדש של"ת דלא איירי הגמרא אלא כשאין המחזיק טוען שקנהו גם מבעלה דאו היא יכולה לומר הרי אתה מודה שלא קניתיה מבעלי וסמכתי אבעלי שבודאי ימחה בידך אלא אכילו טוען שקנהו גם מבעלה ושבאם תמות היא קודם יעמיד המחזיק במקום בעל הלוקח כולו. ואם כדבריו כן הוא ודחי לא הו"ל לסמוך אבעלה. קמ"ל דא"נ בטענתו זאת וכדי של"ת דהו"ל למיחש לזה שמא יביא עדים ע"ז ויטעון שקנה גם ממנה והו"ל למחות בו ואפ"ה לא מחתה איכא ריעותא ויהא המחזיק נאמן. ע"ז כתב דכל דאית לבעל פירות לא איכפת לה ואין מדרכה למיחש והיא היא הטענה הנ"ל שסומכת אבעלה אלא שהרמ"ה שינה לשונו במקצת ונראה דלא פליג הרמ"ה אסברת ר"י הנ"ל דכשכתב לה דין ודברים כו'. דתו ליכא למימר שסמכה אבעל שימחה משום הפירות וכמ"ש לעיל בסמוך אפ"ה סמכה עליו שימחה משום ירושה אלא דהרמ"ה חדא מינייהו נקט וקאי אבדלא כתב לה דין ודברים כו'. וה"ה אם כתב לה ומשום טענה שבעל ירשנה וכמ"ש וק"ל:

מידי דהוי אבעל הרמ"ה לטעמיה כמ"ש רבינו בסמוך בשמו דבחפר בה בורות אפי' בעל מחזיק בנכסי אשתו. ושם מבואר דלא ס"ל להרמ"ה הכי אלא כשכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וה"נ איירי בהכי וזהו קצת דוחק דהא הוכרחני לומר דמ"ש הרמ"ה לפני זה ז"ל דכיון דאית לבעל פירות כו' מיירי בדלא כתב לה וכמ"ש שם ומסתמא סוף דברי הרמ"ה שוה הוא למ"ש בריש דבריו ל"נ דלא כתב הרמ"ה בסמוך כי אלא בבעל בנכסי אשתו דאמרינן דאין מקפיד עליו גם בוה כ"א כשכתב לה דין ודברים כו'. אבל באחר היורד לנכסיה. מודה דאפי' בלא כתב לה כן ג"כ יש לו חזקה ומ"מ שפיר מביא ראייה מבעל במה ששייך חזקה טפי בחפירת בורות מבאכילת פירות וכל חד כפי ענינו וק"ל:

ונשארו בידו ג"ש כו'. אבל מקצת בחיי הבעל ומקצת לאחר מיתתו לא מהני ולא דמי לאכלה בפני האב שנה ובפני הבן ב' דהוי חזקה דהתם אם היה ג"ש בחיי אב הוה חזקה משא"כ כאן תוס': וטען מכרתם לבעל כו'. נאמן כלשון רבינו כן הוא שם בגמרא דף נ' והתוס' הקשו שם ז"ל תימא ואמאי נקט כה"ג דהול"ל דנאמן לומר מינך זבינתיה ואי מילתא דפשיטא היא דמהימן א"כ השתא נמי פשיטא דמהימן במיגו עכ"ל ולכאורה נראה דלרבותא נקט כן. ואע"ג דבשעה שירד לא היה בה חזקה דבחיי הבעל לא היה לה למחות מפני שהיתה סומכת על בעלה. מ"מ מיד כשמת היה לה למחות וכיון שלא מיחתה ודאי מעיקרא זבוני זבנה ניהליה. ועיין מ"ש בדין גר בסי"ט ובדין קטן בסכ"ג ובדין אומן ואריס שירדו מאומנתן ואריסתן בס"ל ול"א. ובדין בן אומן ובן אריס בסי' קנ"ב. ובדין ירד מתחילה בתורת משכנתא בסי' ק"ן ס"ד הארכתי וכתבתי הנלע"ד כלל דעת רבי' בדינים הללו שלא יסתרו דבריו זא"ז והוא שאף שכ"ר שם שהרא"ש הסכים לדברי הרמב"ן דכתב היכא דידוע דירד המחזיק בתורת משכונא אין לו בה חזקה לעולם אפילו ידוע ששלמו ימי המשכונא להחזיק בה ג"ש אח"כ דדוקא במשכנתא ס"ל להרא"ש הכי ולא במי שהחזיק בנכסי א"א ועכו"ם שנתגייר ואומן ואריס ושאר דברים וכתבתי טעם לחלק בינייהו ע"ש ולא כריב"ש דכ"כ גם בשאר עניינים הביאו הב"י בסי' זה והד"מ שם וס"ל דשוים הם ע"ש ועד"ר כאן ודוק. ואיני יודע למה עד"ר: ונראה דאכילו כו' עד"ר:

כתב הר"י הלוי הא דאין חזקה לאיש כו' עד דדוקא חזקה הבאה מחמת כו' מדקדק וכתב ב' פעמים ותלה הדבר בחזקה הבאה מחמת גופה של קרקע נראה דכוונתו דדוקא כשעל ידי חזקה זו בא להחזיק גם בגופה של קרקע ולהוציא מחזקתה בהאי אמרו דלא מהני' חזקה לאיש ולא לאחר בנכסי א"א אבל כשלא בא להוציא מידה ע"י חזקה זו גופה של קרקע אלא בא לסמוך לקרקע שלה אחד מהנזקים השנויין בפרק לא יחפור וכתבם רבי' בסימן קנ"ה כגון סמיכת קורות ורפת וזבל וסיד ואינך דקחשיב שם (ועליהן כ"ר בסימן קכ"ד סט"ו ובסימן קנ"ה בשם הרמב"ן דחזקתן לאלתר ע' שם) והני כלל ר"י הלוי כאן במ"ש בכל ניזקין ואח"כ כ' וה"ה פתיחת דלת כו' דהני לאו בכלל שם ניזקין סתם נינהו אלא גורמין לבעל הקרקע חסרון תשמיש בחצירו וקאמר דגם בהו כל שמחזיק בחלון לראות או בדלת לילך דרך ביתו על הקרקע שלה מהני החזקה: ומ"ש כללא דמילתא כל חזקה דליתא מחמת טענה כו' ולא קאמר כל חזקה דלא בא להחזיק בגופה של קרקע כו' משום שזה תולה בזה דכל שלא בא להחזיק בגופו של קרקע א"צ טענת קניתיה ממך בשטר ובא לומר דכיון דלא בא להחזיק בגופו של קרקע דכשם שהקילו בו לאמר מסתמא דידע ומחיל כך הקילו בו ג"כ בענין חזקת נכסי א"א לאמר דמסתמא ידעה ומחלה משא"כ כשבא להחזיק בגופו של קרקע דהחמירו בו ואמרו דאינה שלו עד שיטעון קניתיה ושטר היה לי ואבדתיהו לאחר שהחזקתי בו ג"ש כזה אין אומרים בנכסי אשתו דאין מדרכה למחות דידעה ומחלה וכן משמע מדברי רבינו בסי' קנ"ד סט"ו במ"ש בשם הרמב"ן ע"ש שזה תלוי בזה. ומסיק רבינו וכ' שזו כדעת הגאונים אבל לדעת ר"י כל חזקה כו' פי' וממילא כמו דלא אקילו בהן בהא נמי אמרי' דאין לאיש ולא לאחר חזקה בנכסי א"א גם בחזקה דניזקין וכ"כ ריטב"א בהדיא וכתבתי לשונו ופירושו בדרישה וע"ש. ונראה דגם ר"י הלוי והריטב"א יכול להיות דמודים דכשראתה האשה שחופרים בורות שיחין ומערות בקרקעותיה ומחזיקין בזה ג"ש דהוה חזקה וכסברת רבי' הנ"ל דאשה מדקדקת גם עם בעלה כשראתה שקלקל בחפירת גוף השדה שלה משא"כ בפתיחת חלונות דאינו מזיק בגוף השדה שלה וא"כ בזה נמי י"ל דאפי' הסוברים שם דאין חזקה בנכסי אשתו בחפירת בורות יכול להיות דסברי כר"י הלוי דבשאר היזק מחזיקין עלה דשאני התם דע"י החפירה בא להחזיק בחזקה ג"ש בגופו של קרקע ובזה החמירו משא"כ כשבא להחזיק בגבולו בחלון שפתח לחצירו דאמרינן דידעה ומחלה מיד דכיון דאינו מזיק לה בגופו של קרקע הקילו בו וכנ"ל ומש"ה לא כ"ר שום פלוגתא ביניהן וגם ר"י הלוי מסתמא אינו חולק על דעת רבו הרי"ף ז"ל ודוק: ומ"ש וה"ה פתיחת דלת כו' ר"ל דמחזיקין: דליתא מחמת טענה פי' כגון חזקתו דעלמא שצ"ל קניתי ממך ואבדתי שטרי: ומקום כשורי והורדי פי' מקום הנחת קורות ורהיטין כדלקמן סימן קנ"ג סכ"ג: אבל לדעת ר"י כו' ע"ל סימן קנ"ה וכ"כ רבי' בס"ס קנ"ג בשם ר"ת והרא"ש:

דבי ריש גלותא כו' ואין חוששין למחות שם ודף ל"ו וז"ל רשב"ם שמתוך שיש להם בתים ושדות הרבה מניחין בני אדם לדור בבתיהם ושותקין ושמחין כדי להשביח קרקע שלהם וימצאו מתוקנין ואינן חוששין למחות בהן שלא יטענו עליהן טענת חזקה לפי שיטלו מהם בזרוע כל זמן שירצו עכ"ל ורבי' לא נקט אלא עיקר טעמא דהיינו דאינן חוששין למחות דאילו במה שאין מקפידים גם באחרים אמרי' שם דף נ"ט דאין מקפידין לפעמים ואפ"ה הוי חזקה ולא כתבו רשב"ם אלא של"ת הא אדרבה כיון שאימתן מוטל על הבריות לא הו"ל לזה לירד לתוך שדותיו א"ל שקנאם קמ"ל די"ל דמשום דניחא להו משום הכי ירדו וק"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל בסוף כלל י"ח: אין טבעו יוצא כ"כ כו'. ויכול לעשות מחאה בפני ב'. ומש"ה נמי אחרים מחזיקין בנכסיהן ולא אמרינן דהם בטחו בזרועתן ליטול את שלהן ומש"ה לא מיחו וראיה לזה דהא התם בתשובה מסיק דהדין כן במינקת תוך כ"ד חדש דאף אם נדרה לאדם גדול ההולך בחצר המלך יש לחשוש שתחזור בו ולא תראה מפניו כמו שמיראה מבי ר"ג וה"ה לנדון זה:

הגזלן אין לו חזקה כו'. מימרא דר"י שם דף מ"ו. ז"ל ה"ד גזלן אר"י כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנותא ורב חסדא אמר כגון דבית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון ופי' רשב"ם דל"פ וכמש"ר ומדכ"ר בהוחזק שהורג נפשות על עסקי ממון דאז אין לו חזקה בשום דבר וסיים בהוחזק גזלן על שדה ידועה דיש לו חזקה בשדות אחרות ולא כתב בהוחזק גזלן גם על שאר שדות ואינו הורג נפשות מה דינו נראה דס"ל דכל שהוחזר. גזלן על כל דבר שבממון הוא היה המוחזק להרוג נפשות על עסקי ממון בהיות שדרך אדם בהול על ממונו ואינו מניח ברצון ליקח את שלו להבא לגוזלו וזה שבא לגזול את כל הכין נפשו לבא להרוג למי שיעמוד נגדו. משא"כ באינו הוחזק גזלן כ"א על שדה ידועה דאף דמוסר נפשו עליה וכמש"ר בסימן מ"א בס"ג מ"מ ידוע לנו ג"כ שאינו מוחזק גזלן בשאר שדות וק"ל. וז"ל המ"מ בספ"ג דטוען ופי' דהוחזק גזלן יש מי שפירש כגון שיש עדים שגזלה ממנו ויש מי שפירש כגון שגזלה ויצאה מתחת ידו בב"ד ועכשיו ראינוה תחת ידו עכ"ל. והנה רבינו שכתב תחילה הוחזק גזלן סתם ואח"כ כתב כיון שפעם א' הוחזק עליה גזלן ויצאה מתחת ידו בתורת גזילה דק' מאי פסקיה ליה לומר שיצאה מחמת ידו בתורת גזילה וגם למה ליה לרבינו לכתוב כן משמע דס"ל כפירוש השני דהמ"מ הנ"ל דהוחזק עליה גזלן היינו שיצאה מתחת ידו בתורת גזילה. ומש"ר אח"כ ז"ל וי"א שאם הדבר כו' אעפ"י שאין עדים שהשיב זה הקרקע כו' ה"ק אע"פ שסתם תשובה דגזלן הוא שמחזיר הגזילה מכח תשובה וזה שהחזיר בב"ד ראשונה לא מכח תשובה החזיר והול"ל כשנמצא אח"כ בידו שבתורת גזילה היא חזרה לידו כיון שהוחזק גזלן עליה. ע"ז קאמר דז"א אלא נאמן לומר אחר שהחזרתיו לו ראשונה בב"ד שהוציאו מידו בתורת גזילה עשיתי תשובה וקניתיה ממך ומכח קנין הלקיחה ההיא היא בידי עתה [ג'] שנים ומש"ה שינה רבינו בלשונו שכתב מתחילה שהשיב זה הקרקע ואח"כ כ' ל' החזרתיו לך והשתא א"ש מה שסיים וכ' דל"ד לאומן כו' עוד אבל הכא אינו ודאי כו' ר"ל מאחר שידוע שהגזילה יצאה מתחת ידו בב"ד ושוב לא ידענו איך באה לידו נאמן לומר כו': ומש"ר וגם אין מחזיקין בנכסיו אין זה שם בגמ' אבל הרמב"ם כ"כ פי"ג מהלכות טוען וס"ל דדין הגזלן כדין הני דבי ר"ג הנ"ל וכ"כ הב"י ומסידור לשון רבינו משמע דגם בהוחזק גזלן על שדה זו לחוד דגם זה מקרי סתם גזלן בגמ' ג"כ אין מחזיקין בכל נכסיו ומטעם דיותר מטיל אימה על שדות שלו ממה שמטיל אימה על שדה זו שגזל ולא חשש למחות ועיין בסמ"ע:

ומ"ש ולא דמי לאומן דאין לו חזקה דהתם ידוע בודאי שבא לידו בתורת אומן כו' נראה פשוט דקאי אאומן דתנן שם דף מ"ב הבאתי לשונה בר"ס זה ופירשו הרמב"ם ז"ל ורבינו דבאומנין של קרקע מיירי וכמש"ר בס"ס זה סל"א ובעינן שידענו בודאי שבא לידו הבית או השדה זו בתורת אומנות ודומיא דשותפין ואריסין דקתני שם במשנה בהדיא דמיירי דוקא בידועין שהן שותפין ואריסין בהאי שדה וכמש"ר בסימן זה סכ"ט ז"ל האריס שהוא ידוע בשדה פלוני ומש"ה ל"ת להו חזקה משא"כ כשאין ידוע דאינו נאמן המערער לומר שותפי או אריסי היה וה"ה באומן משא"כ באומן במטלטלין דכל הנמצא בידו בעודו באומנותו אפילו אינו ידוע נאמן הלוה. לומר נתתיהו לו לתקן כמש"ר בסימן קל"ד ושם כתבתי הטעם דאל"כ יתייראו הבעלי בתים ליתן לידם דבר לתקן שיאמר שלי הוא וקניתי מידו במיגו דהחזרתי לו וזהו אינו שייך בקרקעות דבחזקת בעליה עומדת א"ל שיחזיק בה ג"ש בלי מחאה וז"א שכיח כולי האי: ומש"ר אבל הכא אינו ודאי אלא שהוחזק עליה גזלן כו' ר"ל אינו ודאי שהיא עכשיו בידו בתורת גזילה אף שהוא בודאי שבא לידו ג"כ מתחילה בתורת גזילה והוי ידוע שיצאה מתחת ידו אותה גזילה דזהו הוחזק גזלן על שדהו לדעת רבינו וכנ"ל וק"ל:

עכו"ם אין לו חזקה בשל ישראל אלא בשטר כו' שם דף ל"ה ז"ל ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמתו בעי שטר וכלשון הזה כתבו ג"כ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פי"ד מה"ט ואין שום אחד כתב כלשון רבינו שכתב וישראל הקונה ממנו קרקע ידוע שהיא של ישראל כו' אבל הר"ן כתב כלשון רבינו וגם בש"ע בסי"ד וט"ו ע"ש ומ"מ נראה שלא כיוונו לומר שבעינן שהיה ידוע לכל מתחילה בשעה שקנאה מהעכו"ם ואז מסתמא גם זה כשקנאה מהעכו"ם ידע שהיתה של ישראל ולא היה לו לקנות מהעכו"ם עד שנתברר שקנאה מהישראל כיון שהיתה של ישראל הוא ודאי ושקנאה ממנו העכו"ם הוא ספק אבל אם אינו ידוע לא דז"א דהא קיי"ל קרקע אינה נגזלת ובכל עת שמוצאה ביד מי שהוא נוטלה בלא דמים וכמש"ר בסימן רל"ו ובסימן שע"ח ובכמה מקומות ועוד הא מטעם דסתם עכו"ם גזלן הוא אתינן עליה ודינו כהני דבי ריש גלותא דאין להן חזקה וכמ"ש רשב"ם וא"כ אפילו אין ידוע נמי אלא י"ל מאחר שהוא ידוע לנו עתה שנתברר בב"ד שהוא של ישראל יכול להוציא מיד זה הישראל אף שהחזיק בה ג"ש דהוי כחזקה שאין עמה טענה אבל מדברי רשב"ם מוכח דס"ל דבעינן דליהוי ידוע לכל כן מתחילה ועד"ר:

טען זה ישראל המחזיק כו' שם דף ל"ו. ומש"ר לפני זה ואין לו חזקה אלא בשטר לשון מימרא דרב יודא הנ"ל נקט ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וק"ל: או הראני שטר שקנאה ממך נאמן במיגו שהיה אומר קניתי ממך פי' והחזקתי בה ג"ש דהא בזה איירי דלא שייך לומר דהוי מגו דהעזה שהרי גם טענת הראני שטר קנין העזה היא שזה יודע האמת שלא נתן לו שטר מעולם:

ואם החזיק בה העכו"ם כו' עד י"א שאינו נאמן ה"ט כיון שבשעת ירידתו לתוכה היה עכו"ם ולא שייך ביה מחאה וחזקה שוב אינו נאמן בחזקה לומר קניתיה ממך אח"כ (וכמ"ש בשם הרמב"ם סימן ק"ן ס"ד) ורבינו כתב שהרא"ש היה אומר שהוא נאמן ושהביא ראיה דאף שירד לתוכה בגיותו יכול לטעון לקחתיו אח"כ שהרי ישראל הבא מחמת עכו"ם שבתחילה לא היה שייך מחאה לא בעכו"ם ולא בישראל הבא מכחו אפ"ה אי טעין קניתיו ממך אחר שלקחתיו מן העכו"ם נאמן (שהרי הא דהימנוהו בטענת בפני קנאה הוא מטעם מגו דאי בעי אמר ממך לקחתיו וכדלעיל בסמוך) ש"מ דלא אמרינן כיון שלא היתה השדה בתחילה בדין מחאה שוב לא חששתי למחות. וא"ת מ"ש עכו"ם שנתגייר זה מגזלן שעשה תשובה שמסיק רבינו בסט"ו דאף ששהה בידו ג"ש אחר שעשה תשובה א"י לומר דחזר ולקחה מידו אח"כ וי"ל דשאני התם דהוחזק עליה גזלן מתחילה משא"כ בזה דאף מתחילה אף שסתם עכו"ם גזלן הוא מ"מ אינו ודאי דזה השדה בא לידו בגזלנות: ומ"ש וא"א אומר נראה דבעל פה אמרה לרבינו דס"ל כך מדלא כתב וא"א כתב גם לא מצאתי כתוב לא ברא"ש ולא ברמזים ולא בתשובותיו מידי מדין זה והב"י רגיל לדקדק ולכתוב זה וכאן לא שם לבו לוה:

אין מחזיקין בנכסי קטן בב"מ דף ל"ט אמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואמר רבא ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל ע"כ ועל זה כ"ר דאף שלא הזכירו בגמרא אלא קטן חרש ושוטה דינן בכ"מ כקטן וכ"כ הרמב"ם כ' י"ג מטוען והטעם לפי שאין להם דעת ואינן בני מחאה. והאי דאין מחזיקין בנכסי קטן הוא בכל ענין בין שטוען שקנאו מאביו ולא החזיק בפניו כל ג"ש כ"א בפני הקטן (וכן פרש"י שם בהמפקיד אההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן וכן מבואר בדברי ר"י מברצילוני בסמוך סכ"ח) ובין שטוען שקנאו מהקטן וכן הוא לשון הרמב"ם פי"ד דטוען דין ז' ז"ל אתה מכרת לי אתה נתת לי וכ"כ בש"ע סי"ט. וא"ת פשיטא דהא אין מכירת קטן בקרקעות כלום היא וכמש"ר בסימן רל"ה וי"ל דקמ"ל דאפילו הגדיל בשני חזקה וע"ז קאי שם הרמב"ם ע"ש: מפני שאין להן טענה כו' כתב המ"מ אין דעת רבינו לומר שאין להם צד קנייה דהא ודאי יש להם. ואפילו שוטה יש לו זכייה אם זיכה לו ע"י בן דעת אלא לפי שאין טענתן כשאר בני אדם ואין מקחן מקח דבר תורה כ"ר שאין חזקתן ראיה עכ"ל:

איכא מ"ד דהוי חזקה דהואיל והחזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל נאמן במגו דאי בעי אמר זבינתיה ממך אחר שנתגדלתי נאבד שטרי ב"י: והרמב"ם כתב כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' נ"ל דמש"ה האריך רבינו בלשונו וכאילו אמר הר"י אברצילוני נסתפק בדבר שהרי כתב דאיכא מ"ד דהוי חזקה ואיכא מ"ד דלא הוי חזקה ולהרמב"ם ודאי ליה דהוי חזקה ולהרא"ש ודאי ליה דלא הוי חזקה ורבי' האי חילק בדבר. וצ"ע דכאן לא הכריע הר"י אברצילוני ביניהן ולקמן בסימן זה סל"ג כ"ר בשמו ז"ל אצ"ל כשהתחיל בעודן קטנים דודאי אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל כו' הרי משמעות לשונו הוא דפשוט ליה דאין לו חזקה אפילו הגדיל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא הוי חזקה כו' ולפי טעמו דהרא"ש מוכח דס"ל דאפילו אי טעין חזרתי ולקחתי ממך בגדולתך לא מהימנינן ליה ואמרינן דמשקר והא דלא מיחה משום דלא ידע שהיתה של אביו שימחה כיון דירד בה בעודו קטן משא"כ בגר הנ"ל סי"ט וכן מוכח מדכ"ר ע"ז דרב האי חילק כו' משמע דהרא"ש לא ס"ל כוותיה אלא בכל ענין אינו נאמן המחזיק וע"ל ס"ס כ' מ"ש שם: שהחזיק עליו כשהוא קטן וטוען לו שמחל לו בשתיקתו פי' כדין חזקה דהיינו חזקה שיש עמה טענה שטוען שקנאה ממנו בקטנותו אלא מפני שאין מכירת קטן כלום טוען ואומר שלאחר שנתגדלת מחלת לי בשתיקתך והסכמת במכירה הראשונה והשתא אתי שפיר מ"ש אחר זה אבל היכא כו' חזרתי ולקחתי ממך ולא כתב חזרתי ולקחתי גם ממך משמע דגם בראשונה מהקטן קנאו וכן מ"ש אחר זה דחזר אביו וקנאו מאותו קטן לאחר שהגדיל וק"ל: ומ"ש אבל היכא שיכול לומר לו כו' ר"ל והוא טוען כן וכדמסיק בסמוך אבל אם אינו טוען כן אף שיש עדים שקנאה ממנו בקטנותו מ"מ השתא דמודה דלא חזר וקנה ממנו בגדלותו קנייתו שקנה ממנו בקטנותו לאו כלום היא ואיהו דאפסיד אנפשיה במה שהניח מעותיו על קרן הצבי ודומה לזה כ"ר בשם ריא"ב בסכ"ח ז"ל ואפילו אם דבריך אמת את הוא דאפסדת אנפשך ע"ש. והא דכ"ר בסכ"ד ז"ל ודוקא שהיה ידוע שהיה של אביו אבל אם אינו ידוע נאמן במגו אף שמודה שלא קנאה ממנו אלא בקטנותו שאני התם דכיון דאינו ידוע שהיה של אביו בקנייה כל דהו יכול להוציאה מידו שהרי מדרבנן יש קנייה וזכייה קצת לקטן וכמ"ש לפני זה בסכ"א כשם המ"מ ע"ש ואפילו אי הוה טוען שקנאו מאביו והיה בידו מקודם שמת עד ג' שנים אחר שהגדיל בנו נראה דאינו נאמן במגו דמינך חזרתי וזבנתי אחר שהגדלת משום דהו"ל מגו דהעזה ואם אינו טוען שלקח ממנו מתחילה בקטנות וגם אחר הגדלות אלא עתה בגדלות לבד קנאה ממנו ג"כ אינו נאמן דאמרינן כמו שהיה בידו בקטנותו גזילה שהרי מוכח שלא קנאה ממנו ומאביו עד שעת הגדלות כן עתה בגדלותו לא קנאה ממנו ומש"ה הוצרך לכתוב רביי' האי שטוען שחזר וקנאה ממנו ודוק: ומת פי' האב המחזיק. אבל אם אינו יכול לבוא כו' זה קאי אמאי דמסיים כשמת האב המחזיק וטוענין ליירש ע"ז קאמר אבל אם אינו אפי' היה חי לפנינו לא היה יכול לטעון כגון שידוע לכל כו' אז א'"א לטעון ליורש כן: ומ"ש א"נ אם החזיק כו' חוזר על בבא קמייתא וק"ל:

והא דאין מחזיקין כו' עד"ר: דוקא כשידוע כו' וכשידוע שדר בה סגי אע"פ שאינו ידוע שהיתה קנייה לו או שירשה וכמ"ש לעיל בר"ס ק"מ ע"ש: במגו שהיה טוען לא היתה של אביך מעולם פי' מש"ה נאמן בטענתו שטוען קניתיה מאביך או ממך לאחר שהגדלת אף שלא החזיק ג"ש בגדלותו ובסמוך לפני זה כתבתי דאפשר דאפילו טוען קניתיה ממך בקטנותך נאמן בכה"ג ועד"ר:

ואפילו אם יצא קול כו' עבד"ר ושם כתבתי דמתוך לשון הרא"ש משמע דגם ר"י איירי כשהקול לא יצא כ"א אחר ג"ש ומ"ש ואין ידוע ר"ל גם לאחר שיצא הקול לא ידוע לנו בבירור כ"א קלא בעלמא והשתא א"ש מש"ר ואפילו אם יצא קול המגרע חזקה דאחזקה הסמוך ליה לפני זה קאי שכתב כיון שהחזיק ג"ש כראוי בחיי האב כו' וכדמסיק רבינו בשם ר"י וכתב ז"ל כיון שאכלה ג"ש בחיי האב כו' דמדכתב לשון כיון מוכח דאדלעיל מינה קאי ולעיל מיירי בדהחזיק בחיי האב בלא קול כלל מוכח מינה דמ"ש ואפילו אם יצא קול ר"ל לאחר ג"ש יצא וא"כ לא הו"ל לרבינו לכתוב אבל רשב"ם עי' כו' ופי' הרבינו יונה את דבריהם כו' דמשמע דמ"ש בתחילה ואפילו אם יצא הקול ר"ל שיצא תוך ג' ואפילו הכי פירש ר"י כו' וצ"ל דהמשך דברי רבינו הכי הוא ומדברי ר"י נשמע דאין חילוק בין יצא קול תוך שני חזקה או לאחר כן לעולם נאמן לומר לקוח היא בידי וסתם דברי רשב"ם ורבי' האי משמעם דלעולם א"נ לומר לקוח הוא בידי וכ"ש טענה אחרת אבל לפי מה שפירש הר"י שיש חילוק בין יצא קול תוך שני חזקה או לאחר כן י"ל דלא פליגי. ויצא לנו מדברי כ"א דין גדול. דמפירוש ר"י נלמד דאפילו שלא יצא הקול בחיי האב א"נ לטעון טענה אחרת במיגו דלקוח הוא וכמ"ש לשונו בדרישה ע"ש. ומפירוש רבי' האי נלמד דכל שיצא קול בחיי אב אפילו לטעון לקוח אינו נאמן וכן כ"ר בהדיא בסימן ק"ן ס"ו כדברי שניהם ע"ש ודוק: שהיתה משכונא בידו לשנים ידועות וכל השנים ההם כו' כך הגירסא ברוב הספרים וכן בכ"מ הביא דברי הר"י בסגנון הנדפס לפנינו ומשמע לפ"ז דה"ק שקול זה יצא תוך ג"ש ונמשך כל שני המשכנתא אחר מות אביהם משום דאל"כ הו"ל כקלא דפסיק דלית ביה ממש וכמ"ש בא"ע סימן מ"ז בקול פסול שפוסק אך קשה דמי בעי שימשך לעולם הא ודאי כיון שנמשך זמן מה והוחזק קול זה בב"ד קלא דלא פסיק מיקרי ובספרים של קלף ראיתי כתוב וכלו השנים כו' וכן הוא נדפס להדיא ברא"ש פרק חזקת גם הרא"ש של קלף כתוב כן וגירסא זו לכאורה תמוה יותר דמה לי אם כלו שני משכנתא לאחר מיתת האב או שכלו בחייו הרי ס"ל לרבי' האי וחביריו דקלא תורת מחאה אית ביה וא"כ אף שכלו בחיי האב אין חזקתו חזקה כל שלא החזיק ג"ש אחר המחאה דהיינו אחר שכלו שני המשכנתא וכן משמע מדסיים רבינו וכתב אבל אם החזיק ג"ש קודם שיצא הקול כו' דקשה ליפלוג ולחלק בדידיה שאפילו אם יצא הקול מיד שהתחיל להחזיק כל שכלו שני המשכנתא בחיי האב חזקתו חזקה אלא לאו ש"מ דאין חילוק בזה א"כ כלו ל"ל ונראה שרבינו העתיק לשון הר"י כאשר הביאו הרא"ש והר"י כתב כן ליישב ביה לישנא דגמרא שאינו מתיישב לפירושו זולת זה וכמ"ש בדרישה אבל באמת לדינא אין נפקותא כלל והשתא א"ש דכשהזכירו רבינו לקמן סימן ק"ן לא הזכיר דבעינן שכלו ימי המשכנתא אחר מיתת האב משום דלית ביה נפקותא לדינא אלא כאן שהוצרך להביא דברי הר"י על רבי' האי העתיק לשונו כאשר מצאו:

ואם החזיק בה המחזיק ג"ש בחיי האב כו' גם בסמוך כתב ז"ל אם מעידין שהחזיק בה ג"ש כראוי בחיי האב הא דבעינן דיחזיק בו ג"ש היינו דוקא בבית שהוא ידוע שהיה מתחילה של אבי הקטן אלא שלזה יש עדים שהחזיק בו ג"ש בחייו וטען שלקחו מידו אבל אי לא היה ידוע שהיה מתחילה של אביו כ"ר ר"ס ק"מ ז"ל קרקע הידוע שהיתה בחזקת ראובן אפילו יום אחד ועכשיו דר בו שמעון נאמן ראובן להוציא מיד שמעון כל שאין לשמעון עדים שהחזיק כראוי וק"ל:

ולמכור בתים ושדות וכרמים להאכילם דקדק וקאמר להאכילם דשלא להאכילם אין רשאי האפוטרופוס למכור מנכסיהן כמבואר לקמן סימן ר"ץ: ובעוד שהיה כו' החזיק שמעון פי' החזיק בפניו שני חזקה משא"כ בחיי ראובן דלא היה בידו אלא שנה אחת וכן פי' מ"ש והחזיק בה מפטירת כו' וק"ל: וכ"ש שהיית מחזיק שנה בשאלה כו' אפשר דמש"ה נקט בשאלה אף דמסתמא לא ידעי במילי דאבוהון אם היה בא בשאלה או בגזילה משום דאחזוקי אינשי בגנבי וגזלן לא מחזקינן וכמש"ר בסי' צ' וקל"ג ושנ"ו וק"ל: ובודאי הקונה מאפוטרופא כו' המשך הלשון כך הוא ודאי כל הקונה מאפוטרופא צריך לשמור שטרו יותר משטר אחר ואם לא נזהר הרי הוא הפסיד על עצמו וכיון שכן אפילו אם דבריך אמת שקנית אותו ממנו את הוא דאפסדת אנפשך ואמרינן דלהכי לא שמרו משום שאינו מבקש שיאמינו לו שקנאו מהאפוטרופא והניח מעותיו על קרן הצבי ודומה לזה כתבתי בסכ"ג ע"ש. ואיכא מאן דבעי פירוש בהאי דינא בתרא דהיינו שטוען ראובן קניתי מהאפוטרופוס זה והחזקתי איכא מאן דבעי לומר חזקתו חזקה דבמקום האב הוא וכשם שהאב אם לא מיחה הפסיד ה"נ הוא אבל בדינא קמא דהיינו כשטוען קניתי מהאב והחזקתי לפני האפוטרופוס בזה לא פשטו מידי: ואינו נראה לנו לשון ריא"ב הוא שכ"כ אמאן דבעי למימר כו' הנזכר קודם לכן: וכיון שלא מיחה הרי הפסיד א"ת הא י"ל דלא מיחה משום דבאמת מכרו לו המחזיק ואי משום דאין אנו מאמינין לו כמ"ש לפני זה בטענת היתומים א"כ העיקר חסר מדבריו וי"ל דלא בא אלא לומר דאינו נראה לו דברי מי שאמר דהוה חזקה מדלא מיחה דאפוטרופא דימה להאב ע"ו כתב דאינו דומה לאב דבאב אמרינן אף אם אמת הוא שלא מכרו להמחזיק מ"מ מדלא עשה מחאה איהו דאפסיד אנפשיה וגם יורשין מפסידין עמו משא"כ באפוטרופוס דלית להיורשין פסידא במאי דלא מיחה האפוטרופוס אלא אמרינן כיון דהפסיד ולא מיחה אינו אפוטרופוס שלהם כדין שליח שמעוות שאמרינן לתקוני כו' ומסלקין את מעשיו כאילו לא עשה כלום גם בבבא קמייתא שטוען שקניתי מאביו ולא מיחה בו לא הוא ולא אפוטרופוס כו' דאין טענתו טענה כיון שלא החזיק רק שנה א' בחיי האב ומה שלא מיחה האפוטרופוס אין ראיה כמ"ש:

האריס שהוא ידוע כו' כבר כתבתי לשון המשנה בר"ס זה ודין שותף כבר כ"ר בר"ה זה. והשתא מתחיל רבינו וכתב דיני דאידך זא"ז. והתחיל בשותף ובאריס משום דמינייהו נלמד על האומנין הנשנית בהדיה דבאומן דקרקע מיירי דומיא דאריס ושותף הנ"ל. וכ"ר דהבעלי בתים מחזיקין בשלהם והוא פשוט דזיל בתר טעמא. ומש"ר אריס שהוא ידוע בשדה פלוני נראה דבאריס ובאומנים אפילו הרמב"ם מודה דדוקא באותו שדה הידוע הוא דאין לו חזקה ואף ע"ג דהוא חולק עם רבינו באפוטרופוס שכתב אח"כ בסל"ו שאם הוא אפוטרופוס בשדה פלוני יש לו חזקה בשדות אחרות ושלא כהרמב"ם כו' ע"ש: ואינם יכולים לסלקו פי' רשב"ם דף מ"ו שאין יכול להחליפו באריסין אחרים ואותם אריסין נוהגים לאכול כל הפירות ב' וג"ש ואח"כ יאכלו הבעלים כמותן אבל לשאר אריסין אינן מניחים לאכול כל הפירות דדילמא יסתלקו לשנה הבאה לפיכך אם אוכל הפירות ג"ש הוי חזקה. ולא שייך באריס לחלק בין אית בה דין חלוקה ואין בה כמש"ר לעיל בר"ס זה בשותף דשאני שותף דשניהן שוים בעבודת השדה ולמה הניחו לבדו לעבוד ולאכול משא"כ אריס דכל השדה ניתן לידו לעבדה ומשום הכי מניחו ג"כ לאכול כולה זמן מה ואח"כ יאכל הוא באותו זמן כולה: והוא אינו עובד עמהם הוי חזקה פי' אם החזיק בה ג"ש מאותה שעה ואילך: דלא עביד אינש כו' כן הוא לשון הגמרא שם ופירש ר"ש דלא עביד ב"ה דנחתי אריסים נכרים בארעיה בלא רשותו ושתיק שמא יקלקלו לו שדהו אא"כ אריס עמהן ורואה מה שהן עושין עכ"ל ולשון דנחתי אריסיה אריס דעלמא משמע והיינו אריסיה שלא יחד לשדהו והיינו נכרים ומש"ה קיצר רבינו ולא הוצרך לכתוב אריסין [נכרים] וק"ל:

האומנין שהן בונים כו' כבר כתבתי לשון המשנה שכתב בה האומנין סתם ורשב"ם פירש שם דאיירי באומן דמטלטלין ולא איירי בחזקת ג"ש והקשו עליו דלא הוי דומיא דאריסין ושותפין ואידך דקתני שם בהדיא במשנה ומפרשים דאיירי באומן קרקע שבונה או מתקן כו' ואיירי בחזקת ג"ש וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה"ט ונראה פשוט שגם רבינו שכתב או מתקנין לא איירי אלא באומנין של קרקע דהא כאן לא איירי אלא בחזקת ג"ש גם במטלטלים אין אומרים עליהם לשון חזקה ודין אומן דמטלטלים כתב רבינו לעיל סי' קל"ד:

או שמינוהו ב"ד נראה דוה מיירי דאפילו מינוהו ב"ד על קטנים וכדרך ב"ד שממנים על קטנים דוקא וקמ"ל דל"ת דזה [הוי] חזקה משום דביררו ודאי איש נאמן וטוב וגם אימת בית דין עליהן ואינו משקר לומר שקנהו אי לאו דבאמת קנהו: ומש"ר בין על גוף הקרקע או על הפירות קאי גם אמינהו אביהן ומדלא הקדים רבינו לכתוב גם בבא דבין שהוא אפוטרופא מיתומים שסמכו כו' לבבא דבין על גוף הקרקע בין על הפירות ש"מ דהאי יתומים שסמכו אצל בעל הבית פירושו שסמכו עליו להאכילן ולהשקותן אפילו לא שמוהו אפוטרופא על נכסיהן כלל ולא זו אף זו קתני ל"מ כשהוא אפוטרופא אגוף הקרקע זו אלא אפילו אפירותיהם לבד ואפילו לא הא ולא הא אלא שסמכו עליו בענין אכילתן לבד אפילו הכי אמרינן דלא חשו עליו במה שירד לאכול פירות השדה ג"ש ולא מיחה כו' אף שרבינו ס"ל נעשה אפוטרופא בשדה זו יש לו חזקה בשדה אחר מודה בכה"ג דאינן מדקדקים וזה דומה למה שמסיק בשם הרמב"ם ז"ל בין שמינה אדם אפוטרופא על הוצאתו והכנסתו דר"ל שמינהו על הוצאתו של עצמו:

אע"פ שאין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב כו' בפ' י"ג מטוען כ"כ ע"ש. ואין להקשות למה כ"ר אין נראה כו' הא בהדיא כתב הרמב"ם דאפילו בשדות אחרות אין לו חזקה דיש לומר דה"ק אפוטרופא בין שהוא בודאי אפיטרופוס על שדה שטען שקנאו בין שהוא אפוטרופא על שאר נכסין בודאי ובהאי דקטעין קניתיו אינו ידוע אם היה אפוטרופוס עליה אם לא ובהא קאמר דאין חזקתו חזקה אבל לעולם איכא למימר אם ידוע שאינו אפוטרופוס אלא על שדה זו מודה הרמב"ם דמהני חוקה באידך שדות: הואיל ומשתמשין ברשות ר"ל שמשתמשין ברשות בקצת נכסים אין להם חזקה גם בשאר נכסים:

כתב הר"י אברצילוני כו' נראה דמכאן עד סוף הסימן מדברי הרי"א הוא: ומדאמרינן באב ובן כו' בין שחלק כו' והא דלא מייתי מרישא דמתני' דקתני ולא אב בנכסי הבן משמע אב ובן ולא אחים דהו"א הא דקתני לא לאב בנכסי הבן היינו אפילו חלקו ובזה דוקא איכא למידק הא אחין לא אבל גם אחין כל שלא חלקו אין להם חזקה זה על זה לכן מביא ראיה מסיפא דקתני בהדיא בן שחלק יש לו חזקה משמע הא אחים אפילו לא חלקו יש להן חזקה וק"ל: אבל משיקול הדעת כו' ולא קשיא ממתני' דקתני בן שחלק כו' דכיון דקרובים להיות שוים וליכא למטעי ניחא ליה למיתני דבר הפשוט בטעמו ומינה נלמד כל הדומה לו וק"ל: לפיכך אם כל הוצאתן כו' ולא עוד כו' פי' היכא שאוכלים ושותים מכיס אחד פשיטא דאין להן חזקה זע"ז אלא אפילו אם אין שניהן מוציאין ביתם בשוה לאכול ולשתות יחד כגון שהאחד עשיר ואחד עני והעני נותן להעני כדי צרכו והוא אוכל בשלחן לעצמו והאח העני (כן הוא בש"ע) דר בבית העשיר שני חזקה נמי לא הוי חזקה אע"פ שאינן אוכלין ביחד: ומש"ר ודר בבית מיוחד לאחיו כו' נראה דה"ה אם דר בבית שירשו יחד דאינו יכול להחזיק עליו ולומר קניתי גם חלק של אחי העשיר מה"ט כיון שאוכל משלו הרי הוא כאוכל על שלחנו ודינן כאב ובן. וגם יש רבותא בזה טפי דאילו בית שירשו יחד פשוט יותר דאין יכול להחזיק דדומה בו לשותף וק"ל:

ושל בית הכנסת בזמן הזה פי' בזמן הזה שאין הקדש לבדק הבית אלא סתם הקדש לעניים הוא וכמש"ר ס"ס צ"ה ולקמן ס"ס רי"ב: אם יודו ז' טובי העיר יש לו חזקה כו' וא"ת דמאחר דיודו למה קאמר יש לו חזקה דמשמע דלא זכה ביה כ"א אחר שהחזיק בו ג"ש וי"ל דס"ל להרי"א דלא יהיו נאמנין הז' טובי העיר שמכרו לו כיון שמדרך הלוקח להחזיק בשטרו ג"ש ולזה אין לו שטר איכא ריעותא ועוד איכא ריעותא כיון דלית ביה קלא ולאו כל כמינייהו דז' טובי העיר להזיק בהודאתם לעניים במקום ריעותא כאילו אבל אחר שהחזיק בו ג"ש דליכא ריעותא דשטרא נאמנים ודוק: ומ"ש ואם טוען שהלכו להן כו' עד הו"ל קלא כו' וא"ת בלא קלא נמי נימא דלא מועיל חזקה מאחר שאין מי שמוחה בהקדש וכמ"ש לפני זה ואיפכא נמי קשה ברישא דקאמר אין לו חזקה שאין מוחה בעבור ההקדש כו' דאמר שאין רגילין למכור ההקדש כ"א ז' טובי העיר וכמ"ש אחר זה ממאי קמיירי אי מודי למה אין להם חזקה ואי אינם לפנינו הו"ל דאין לו חזקה מחמת דלית ליה קלא וכ"ש אם הם לפנינ.. וכופרים אותו וי"ל דמדקאמר ואם יטעון קניתיו משבעה טובי העיר כו' ש"מ דלפעמים הוא נמכר בלא ז' טובי העיר כגון מגבאי הקהילה או ממונה ומתחלה קאמר דאם יטעון שקנהו מגבאי הכנסיות דלית ליה קלא עדיין לית ליה חזקה דלא שייך כאן מחאה דהרואה סבר שמאספו לצורך עניים ואח"כ כתב דאם יטעון שמז' טובי העיר קניתיהו ולא שייך לומר דלא ידעו דדבר שנעשה בהסכמת טובי העיר הוא ידוע לרבים וסמכתי ע"ז דמדלא עשו מחאה לא יערערו עלי ומש"ה לא נזהרתי בשטרי אמרינן ליה אדרבה אם איתא כדבריך שקנית מז' טובי העיר קלא הו"ל והשתא א"ש דקלא לא שייך בטענה קמייתא וטעם שסברו עבור עניים לקטו לא שייך בסיפא וק"ל ועמ"ש עוד מזה בדרישה: