Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
צריך הדיין כו' עד כקטן כו' [כמו בב"ח]. ונראה דלאו במי שקדם ונכנס בב"ד ראשון תליא מילתא אלא אחר שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין נתן לבו לשמוע דברי טענותיו זהו מקרי בא לפניו ושוב אסור להקדים לאמר וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם כמ"ש בסמוך היו לפני הדיין דינים הרבה ר"ל בשעה שהכין עצמו לשמוע דברי בעלי דינים נמצאו כלם לפני הדיינים אע"ג שקדם אחד בכניסתו חשובים כאילו נכנסו יחד ועבד"ר מ"ש ראייה לזה מדברי הריטב"א בזה: אבל צריך להקדים דין ת"ח אפילו הת"ח כו' כ"כ התוס' והרא"ש בריש פרק שבועת העדות ועבד"ר וגם בסמוך בפרישה:
להפך בזכותו מימרא דרבא בפרק כל כתבי וז"ל אמר רבא תיתי לי דאי אתא צורבא מרבנן לדינא קמאי לא מזיגנא רישא אבי סדיא על דמהפיכנא בזכותיה ור"ל דהדיין יעיין בדברי טענותו דת"ח היטב ויראה אם ימצא לו זכות ע"פ האמת וכבר נתבאר זה בסימן י"ג ע"ש: היו לפני הדיינין דינים הרבה כתבתי פירושו לעיל בסמוך. ודין אלמנה קודם לדין ת"ח. דוקא אלמנה ולא אשה אחרת (וכדמסיק דאשה קודם לאיש ולא לת"ח) דאזהירא רחמנא על ענוי אלמנה טפי שהיא תשות כח כמ"ש בפ' משפטים ומדיתום קודם להאלמנה כ"ש דהוא קודם לת"ח ור"נ דאקדים קריביה דת"ח קמיה יתמי בפ"ב דכתובות וכמ"ש ל' הגמרא בדרישה אפשר דס"ל להרמב"ם דלאו שפיר עבד ר"נ וס"ל דמש"ה כתבה לנו הגמרא שם דאסתתם טענתו דבעל דינו ללמדינו דלאו שפיר קעביד ר"נ דדוחק לומר דאסתתם משום דההוא גברא הכירו דלאו קרוביה דת"ח הוה. דמש"ה לא הו"ל למסתם טענתו כיון דר"נ אמר בשעה שהקדימו דמש"ה הקדימו משום דסבר קריביה הוה כדאיתא שם בגמרא ורבינו שהביא דברי הרמב"ם מוכח דס"ל כוותיה ומ"מ ס"ל לרבינו דיש ללמוד משם דת"ח קודם לאחר אפילו אם בא קודם כמ"ש לפני זה (והתוס' והרא"ש כתבו דנלמד מההיא עובדא וכמ"ש בדרישה) דאל"כ במאי טעה ר"נ שם להקדים כבוד ת"ח אפילו ליתום שבא קודם לת"ח ודו"ק. ובזה נתיישב ג"כ הרמב"ם וכ"מ הניחו בצ"ע ע"ש ועבד"ר מ"ש עוד מזה: ומ"ש ודין האשה כו' הוא מימרא דרבא כ' נושאין על האנוסה:
הדיין שבא לפניו כו' עד כי המשפט לאלקים הוא מקור דין מרומה הוא בשבועות דף ל"א ובסנהדרין דף ל"ב ושם כתב הרא"ש דבנתבע צריך לדון דין מרומה ובתובע יסתלק ולא ישמע ממנו דברי רמאותו ומיהו היינו דוקא כשהוא ודאי רמאי אבל אין לדחותו ולומר רמאי אתה עד שיתברר זה לדיין וע"ז כ"ר כאן שהדיין שבא לפניו דין מרומה ר"ל שנראה להן בתחילת המחשבה שהוא מרומה שהרי סיים וכתב ידרשנו ויחקרנו היטב אם נראה שאין בו רמאות כו' וזהו דלא כמ"ש הב"י שדברי רבינו הם כדברי הרמב"ם כי להרמב"ם היה לפניו דרך אחרת וכתבתיו בדרישה ע"ש ודו"ק: וידון אותו מלכו של עולם מ"ו ר"ש ז"ל כתב דגירסא זו היא הנכונה בדברי רבי' אבל הב"י כתב שדברי רבינו כדברי הרמב"ם ושהגירסא הנכונה בדברי הרמב"ם הוא וידון אותו מי שלבו שלם בדבר וגי' מ"ו נראה עיקר בדברי רבינו שהרי הרא"ש בתשובה כתב (והביאו רבי' בסי' ס"א י"ז ע"ש) שהיה נוהג כשהיה רואה בדין באומדנא דמוכח שהדין הוא מרומה היה כותב ונותן ביד הנתבע שלא ישתדל שום דיין בדין זה ולמה כתב כאן רבינו שידון אותו מי שלבו שלם בדבר שלא כמנהג הרא"ש אביו אלא ודאי הגירסא הוא וידונו מלכו של עולם. ור"ל ולא שאר דיינים. וסברא [הוא] דמאחר שהדיין הזה דרש וחקר ועמד על רמאותו איך ידוננו דיין אחר שמא דיין אחר לא יעמוד על רמאותו ויוציא ממון שלא כדין. והב"י שכתב שגירסת מי שלבו שלם בדבר הוא עיקר. כ"כ לפי שיטתו שס"ל דדברי רבינו הם כדברי הרמב"ם וז"א כמ"ש בדרישה ע"ש ודו"ק: והדברים מסורים ללב כו' י"מ דר"ל דדברי הטענות והעדיות מסורים ללבו של דיין לעמוד על בוריין ולידע ולבחון אם יש בו צד רמאות. והכתוב אומר כי המשפט לאלקים הוא לכך צריך לדקדק היטב אם יראה שיש רמאות יסלק עצמו. והיותר נראה בעיני דר"ל שמפני שיכול הדיין להתנצל ולומר לא היה נ"ל בו צד רמאות לכן אמר והדברים מסורים ללב ובדבר המסור ללב כתיב ויראת מאלקיך אני ה' אף כאן הכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא: כ"ש שישתדל בו לבטל דברי הרמאי כדי שלא ישתכר הרמאי ברמאותיו ואם נראה לו שהוא חייב יחייבנו באומדנא דמוכח אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו כ"כ הרא"ש בתשובותיו סוף כלל ק"ז ול' כ"ש שכתב כלומר כיון דאפילו במשפט בעלמא צריכין הדיינים לישב ולעשות דין אע"פ שאין לפניהן צד רמאות על הנתבי... כ"ש בזה דמחוייב הדיין להשתדל ולבטל רמאותו משא"כ כשהתובע רמאי דהסילוק מהמשפט הוא ביטול רמאותו:
כתב הרמב"ם מקור דינים אלו הם בכתובות דף פ"ה שם כתב דהוה עובדא בעניינים הללו ופסקו כן. ואומר לו אדם שהוא סומך כו' שהוא פרוע מל' אמר לו משמע דאינו כשר לעדות וכדמסי'. אשה וקרוב וכיוצא בו. וקמ"ל דבכה"ג מותר להדיין לפתוח ולומר לא תפרע אלא בשבועה אע"ג דלא טוען הלוה וע"ל סי' פ"ב וא"צ לדחוק ולומר דמיירי שיש לו נאמנות בש"ח. והא לא חשיד אממונא דתימא דיהא נחשד ג"כ אשבועה דדילמא מלוה ישינה הוה עליו וכמש"ר סימן צ"ב ע"ש: או אם היה עליו ש"ח לאחר פי' שיחייב זה הנתבע לאחר ואין לו לשלם אלא לאחר ודו"ק מ"ו ר"ש ז"ל. ישליך הב"ד שטרו כצ"ל: ונותן בו סי' מובהק בסי' רצ"ז כ"ר דין זה ולא הזכיר סי' מובהק ונראה שגם להרמב"ם ל"ד מובהק קאמר אלא לאפוקי שאינו מובהק לגמרי כי ג' חילוקים יש בסימנים וכמ"ש לקמן סי' רצ"ז בשם המ"מ וכן הוא בכמה מקומות בדברי הרמב"ם גם התוס' כ"כ בפ"ק דב"מ ופרק אלו מציאות ועיין מ"ש עוד מזה בסימן רצ"ז: ולא היה זה הטוען רגיל כו' פי' דאם היה רגול אימור איניש אחריני אפקיד גביה ואיהו חזי ליה וידע ליה ולקמן (סי' רצ"ז) וברמב"ם פ"י דשאלה איתא דאפילו היה הטוען רגיל כו' וזה היה אמוד אפ"ה אשכחינן שמוציא מהן כגון שיש עדים שהפקיד בפניהם ושמכירין אותו שמחוייבים היתומים להראותו להן ומה שלא הזכירו הרמב"ם כאן נ"ל דה"ט משום שהרמב"ם מסיים עליה שיש חילוק בין זמנם לזמנינו גם ביתומים והוא דוקא במילי דתליא באומדן דעת הדיין אבל בדבר שיש בו עדים אין חילוק והרי"ף והרא"ש והטור ס"ל דגם בדברים התלויין באומדן דעת אין חילוק ביתומים בין זמנם לזמנינו וכמ"ש בסמוך וק"ל: אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמוד כו' (ס"א המת והוא עיקר דהא אינו ודאי חייב ודקדק לומר אם יודע הדיין שדוקא הדיין עצמו צריך לידע באומד זו ולא סגי באומד אחרים בזה וכ"כ רבינו בהדיא לקמן בשמו סימן רצ"ז: מוציא מן היורשין דוקא מן היורשין מוציאין אבל אם היו אביהן חי והוי טוען שלי הוא לא מפקינן מיניה וכן מבואר בסי' רצ"ז ושם מבואר הכל באורך ע"ש: אבל למה הצריכו ס"א א"כ למה כו': ולא יפסידו כו' ברמב"ם כתב ג"כ וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראייה ברורה וכתב ב"י דמהרי"ף והרא"ש בהנהו עובדי דפ' הכותב משמע דלענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען עוד היום דינא הכי ואפשר שמטעם זה השמיטו רבינו עכ"ל ואני אומר דלאו אפשר הוא אלא ודאי מוכח דלא ס"ל לרבינו כרמב"ם בזה שהרי כתב לקמן בסי' רצ"ז באורך האי דינא דמוציאין מן היתומים באומדנא דמוכח ואי לאו דס"ל דנוהג גם האידנא לא היה כתבו ואע"פ שגם הרמב"ם בפ"ו דשאלה כתבו ולא כתב עליו שאינו נוהג בזמן הזה ה"ט משום דרמב"ם סמך שם אמ"ש בפרק כ"ד דסנהדרין וכתב שם בהל' שאלה דינא דגמרא אע"פ שאינו נוהג בזמן הזה כדרכו שמעתיק הכל אבל רבינו שאין דרכו לכתוב מה שאינו נוהג לא הו"ל לכתבו סתם: וכן בשאר הדינים לא ידון כו' ברמב"ם שלפנינו איתא ולא ידון בוי"ו משמע דתרתי קאמר ונראה דגרסת רבינו עיקר בדברי הרמב"ם: וכן הביא א"א הרא"ש דברי הגאון בפרק הכותב וגם הרי"ף הביאו שם: כגון מר ברי דקים לי בגויה פי' שמעשיו הגונים: והאידנא לית ליה לדיין זהו דברי הגאון: