אבל אם אין כאן אלא קול כו' פי' שאינו מפורסם זה ביני הבריות אלא מחמת קול אבל המחזיק בעצמו מודה ואומר שאמר שהיתה ממושכנת בידו מתחילה ואחר כך קנאה וזהו שכ"ר שפירשו למעלה ור"ל בסי' הקדום סכ"ו גם בסמוך ס"ו אגב דינא דטענת מגו חזר וכתבו (וגם משום דבסימן הקודם כתב הני דיני לענין אם הוא מחזיק (לש"ש) [לע"ע] בנכסי יתמי וכאן מיירי בבעלי דבר עצמן שהן לפנינו ודין אחד להן כמש"ר בסמוך ס"ז ז"ל כאשר הדין כו') גם שאר כללי הדינים שבסימן זה עד ס"ח כולם נשמעו ונתלמדו ממש"ר שם בסכ"ו הנ"ל וחזר וכ"ר כאן בשביל פרטי הדינים שנתחדשו בכל כלל וכלל. בכלל ראשון חידש העצה הטובה גם דברי רבינו יונה איזה משכנתא מבטל הקול. בכלל שני בס"ה חידש דאפילו אין ידוע כלל מהמשכנתא מ"מ אינו נאמן במגו במה שעדיין לא אכל. בכלל ג' דבס"ו אשמועינן דכשיצא הקול אחר שני חזקה אע"ג דנאמן לומר לקוח הוא בידי מ"מ בטענה אחרת במגו דלקוח א"נ ודוק:

ומ"מ עצה טובה לממשכן למחות כו' אדלעיל קאי ובלשון זה הוא מוחה הוו יודעים שלא מכרתי לו אלא משכון הוא בידו רש"י פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"י) וכבר כ"ר בסימן קמ"ו ס"ז גם משם נתבאר דהאי בסוף כל ג' ר"ל קודם כלות ג"ש ע"ש וק"ל:

כההוא דמשכן פרדיסא כו' בפרק א"נ דף ע"ב ורבינו הביאו ללמדנו שיש לחשוש לרמאות כזה והדומה לו. נתנה הממשכן כו' פי' בשדה א' שזה שהשכין בידו רוצה לכופו שימכור לו השדה הקדים נפשו ונתן השדה בסוד לבנו במתנה כדי שיהא שטרו מוקדם למה שיתן לאח"כ שטר מכירה לבעל המשכונא המכריחו למכור לו וגם זה הוא שם בעובדא הנ"ל בפרק א"נ אזי המכירה פשיטא דאינה כלום (ואפילו לא הקדים המתנה להמכירה אלא ביום א' היה מ"מ הרי גילה דעתו במתנה זו דאינו מסכים במכירה וע"ל סימן ר"ה ושם בגמרא) אלא אפילו המעות שהוסיף ליתן לו בשעה שעשה לו שטר מכירה אינו אלא כמלוה ע"פ ומאותן מעות שהלוה לו עליו מתחילה לא איירי דאותן מעות נתן על המשכונת וכשיכלה זמנו יכלו מעותיו או כאשר הותנה בינייהו באותו שטר משכונא כן יקום ע"פ שטר משכונא ואף אם נקרע כיון דהממשכן מודה לו וגם קלא אית ליה לשטרו צריך לקיים מה שהיה כתוב באותו שטר כדין מלוה בשטר ודומה לזה כ"ר ס"ס ע' ע"ש:

וכתב הרמב"ן ז"ל היכא שידוע כו' ע"ל סימן קמ"ט ס"ט וי"ט ועד"ר מ"ש בזה באורך: ומדברי א"א הרא"ש יראה כו' עד"ר. וכתב הר"ר יונה העידו העדים כו' ז"ל ב"י כלומר הראשונים שהזכיר לא חילקו בין משכן סתם למעידים שיודעים שמשכן לשנים ואינם יודעים לכמה אבל הר"י חילק בכך עכ"ל ומשמע משיגרת לשונו דס"ל דהר"י פליג אהרמב"ן הנ"ל וכ"כ בש"ע דעות אלו בשם י"א כאילו פליגי יחד וקשה דבכל הספרים של דפוס ושל כתב איתא הגירסא וכתב הר"י ואי פליגי הו"ל לכתוב והר"י כתב ולא עוד אלא דבספר א' של כתב ישן מצאתי הגירסא וכ"כ הרר"י ועוד דאי איתא דפליג הר"י אהרמב"ן והרא"ש הו"ל לרבינו להקדים ולכתוב דברי הר"י קודם שכתב הסכמת הרא"ש לכן נראה דל"פ ומתחלה אכתוב מה שיש לדקדק עוד בדברי הר"י לפי הגירסא הנמצאת בדפוס ב"י גם בס"י של קלף גם בש"ע שכתב ברישא ז"ל העידו העדים ששדה זו משכונא אצלו ואין אנו יודעין לכמה שנים כו' דקשה למה לא נקרא זה ג"כ סתם משכנתא כיון שלא העידו שמשכנה לשנים ואף שבדפוס אויגשפורג מצאתי שנדפס שם משכונא אצלו לשנים ואין אנו כו' ודאי הגיה כן מי שהיה קשה לו קושיא זו מ"מ אנן בתר רוב ספרים של דפוס ושל כתב הקדמונים אזלינן. ובדקדוק זה יתיישב ג"כ דברי רבינו וסידורו הנ"ל והוא שס"ל שהר"י חילק בין סתם לסתם והיינו דכשהעדים מעידים לפנינו ואומרים שהם היו במעמד בשעה שמשכנה פלוני לפ' ושמעו שמשכנה לו סתם זהו סתם משכנתא דאינו אלא שתא ובזה הרמב"ן והרא"ש מודים דאם החזיק אחר אותה שנה ראשונה עוד ג"ש דחזקתו חזקה דזה לא הוי בכלל יורד בה ברשות דכיון דבתר שתא יוצאת מידו שם בעליו הראשון נקרא עליו תמיד ולא פסק ממנה וכאילו לא משכנה בידו דמי משא"כ כשהעדים אומרים שבשעה שמשכנה לו ולא היינו בגופא דעובדא אך אח"כ שמענו שמשכנה בידו אף שאינן מעידים ששמעו שהשכינו בידו לכמה שנים מ"מ אמרינן המע"ה ושמא אינו סתם משכנתא שמודה בו הרמב"ן או שמא עדיין אינו ג"ש אחר ימי המשכנתא שמודה בו הרמ"ה ולפיכך אינו חזקה והשתא א"ש דקאמר ואין אנו יודעים לכמה שנים דהוא רבותא למר ולמר לכל חד לפי סברתו וכמ"ש וכן דיוק ל' רבינו יונה דברישא כתב העידו העדים ששדה זו משכונא אצלו דמשמע ששמעו שממושכן בידו ועומד בה ובסיפא כתב העידו שמשכנה אצלו סתם דמשמע שמעידים שהיו שם בשעה שמשכנה ושמעו שמשכנה אצלו סתם וק"ל והוא ברור בעיני:

ראובן שירד כו' עד הנה איירי כשטען לקוח הוא בידי ומכאן ואילך מיירי כשמודה שמשכונא הוא גביה אלא שטוען שיש לו עליה תביעה אחרת אם נאמין לו במגו דלקוח: אם ידוע לנו כו' ל"ד ידוע קאמר דהא בקול בעלמא שיצא אפילו לאחר שהחזיק ג' שנים לא מהני חזקתו להאמינו בתביעה אחרת במיגו דלקוח ואפילו פירות שכבר אכל צריך לשלם וכמש"ר בס"ו ועוד מאי איריא דאין להאמינו בתביעה אחרת במיגו דלקוח הא אפילו בטענת לקוח גופא אינו נאמן כמ"ש בסימן קמ"ט ובר"ס זה אם היא ידוע שבתורת משכונא בא לידו אלא רבינו נקט בלשונו מילתא דפסיקא דכשהוא ידוע לגמרי אז פשיטא דאינו נאמן בכל ענין במיגו דלקוח דהא אפילו בטענת לקוח עצמו לא היה נאמן ואם אינו ידוע כלל בכל ענין נאמן ואחר זה כתב הבבא שיש לחלק בה והוא כשהוא ידוע קצת ואינו ברור אלא בקול וק"ל: ומש"ר ובשבועה כ"כ התוס' דף ל"ג והיינו שבועת היסת דאין נשבעין על הקרקעות אלא היסת ועוד לרבי' יונה דמוקי לה בסמוך בשכבר אכל ספירות הו"ל שבועה להחזיק וק"ל: דוקא שאכל כבר כו' נראה דה"ה אם הפירות עדיין בעין כל שליקטן כבר הן ברשותו וכאכלן דמי ולא הוי מיגו להוציא: שלא מצינו מיגו כו' דכיון שהוא מודה שלא ירד מתחילה לקרקע זו אלא לאכלה עד זמן זה ועכשיו בא לעכבה יתר על הזמן משום תביעה אחרת שיש לו עליו ודאי לאו כל כמיניה כיון שבא להוציא וכמש"ר בסמוך ס"ח:

אם יצא הקול כו' אינו נאמן כו' סתם רבינו כאן כדברי רבינו יונה שהביא לעיל סימן קמ"ט וכהסכמת הרא"ש שם וכתבתי בדרישה שנראה דכ"ע ס"ל הכי. ורוצה לעכב הקרקע עד שיאכל כדי התביעה כו' פי' זה שהמשכון בידו מחשב בלבו שישתוק עתה ולעכב הקרקע בידו עד שיאכל פירותיה כדי תביעה אחרת שיש לו עליו ואח"כ רוצה להחזירו ולגלות הדבר אבל לא שטוען כן מתחילה דא"כ מאי איריא דאינו נאמן כיון שיצא קול הא בלאו הכי א"נ על הפירות שעדיין לא אכל כמ"ש הר"י בסמוך לפני זה וכן צ"ל בעובדא דרבה בר שרשום הנ"ל דאמר אכבשיה לשטרי ואכלה שיעור זוזאי דמיירי דאמר כן אחר שכבר אכלה והא ראיה דהקול היה נפיק עליה דאכל כבר ארעא דיתמי ודוק: שהורע כח המיגו כו' היינו כפי' דר"י בההוא דאמרי' גבי רבה בר שרשום לקוח לא מצית אמרת כו' שכיון שיצא עליה קלא דמשכנתא היא לא היה יכול להעיז פניו ולטעון לקוחה בידי מכל זה נראה דלא פליגי ר"י ורבי' האי ורבי' וכמ"ש בדרישה בסימן קמ"ט ע"ש בסכ"ו:

שאם הוא בענין שיכול לטעון לקוח הוא בידי נאמן גם על הפירות היינו כשלא יצא קול כלל אבל יצא קול אפי' אחר שהחזיק ג' דנאמן לומר לקוח בידו אינו נאמן לטעון תביעה אחרת במיגו כמש"ר בסמוך לפני זה ורבי' לא חש להאריך ולפרט חילוק זה משום דלא כ"ר הך רישא אלא איירי דסיפא (תדע לך שהרי הך רישא פשיטותא הוא דהשתא אם שמעון אביהן היה קיים והיה טוען ברי היה ראובן נאמן כדלעיל כ"ש לגבי דידהו דאינן טוענין ברי) ללמדנו בסיפא אפי' בטענת שמא אינו נאמן והיינו עובדא דרבה בר שרשום דף ל"ג ע"ש: נאמן גם על הפירות שאכל דקדק לומר שאכל והיינו כדברי הר"י הנ"ל: עד כדי התביעה עד"ר: בין בטענת המיגו שהיא לקוח בידי זה בזה תליא הואיל שגם אי טען לקוחה היא בידי היה יכול להשביעו היסת גם בטוען טענה אחריתא יכול להשביעו עליה דאי לא היה יכול להשביעו בטענת לקוחה בטענה האחרת היה נאמן במיגו בלא שבועה וק"ל: וא"א הרא"ש ו"ל כו' עד"ר:

ואין לו שטר פי' ואומר שלא היה לו שטר מעולם וזהו אליבא דכ"ע כדמסיק ולפי מאי דמסיק רבינו בשם הרי"ף והרא"ש בס"ס זה אפילו בהיה לו שטרא דינא הכי וק"ל: לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו ע' מ"ש לעיל בס"ה מזה ול"ד למ"ש הר"י לפני זה בס"ו דאינו נאמן לאכול פירות להבא דשם מודה דלא החזיקו הממשכן [אצלו] מתחילה כ"א אדעת זמן הממשכן אלא שמעצמו בא להחזיקו בידו עוד זמן עד שיאכל פירות כדי חובו וק"ל: דכיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ולא כביש כו' כן הוא גירסת כל הספרים שראיתי ולא כביש וה"ק דוקא בדהודה דהיה לו שטר וטוען שאבדו (אף שגם שם מיירי דלא היה עדים שבא לידו בתורת משכונא דמ"מ הו"ל כמיגו במקום עדים כיון דאיכא ריעותא לפנינו במה שאמר שאבדו וכדמסיק גם ניחא לאינש לברר טענתו ע"י שטר ולא לסמוך אהמגו דלקוח) הוא דס"ל דאינו נאמן במיגו דשם איכא ריעותא בטענת המלוה דמאחר דשטרא קלא אית ליה שבא לידו בתורת משכון ולגוביינא קאי פירוש לגבות בו מעותיו שהלוהו משבח קרקע זו סך שנים שהתנה עמו ובכזה אין מדרך העולם לאכבושי שטרא אלא ליזהר בשטרו להיות מצוי בידו כל אותן משך השנים לראיה פן יטעון הממשכן עליו שכבר כלו שני המשכונא ויהי נאמן נגדו דהא קרקע בחזקת בעליה עומדת והאי דטען שאבד ריעא טענתיה ואמרינן אין זה אלא מחמת שידע שכבר כלו שני המשכונא ואין לו מהשטר ראיה אדרבה הוא כנגדו ומש"ה כבשיה דאין לו היזק מכבישה מש"ה אינו נאמן וזהו שסיים וכתב לפיכך אם טוען כו' ור"ל כיון דדרך העולם הוא כן מש"ה פליג מ"ד זה ואומר דאינו נאמן וק"ל ועד"ר:

ורב אלפס פסק כו' וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל גופא דהאי דינא כ"ר לקמן ס"ס שי"ז ע"ש ועד"ר כאן בס"ח: