יש חזקה לניזקין פי' אע"ג דבב"ב בד' כ"ג אר"נ אין חזקה לניזקין הא אוקמוה דהיינו דוקא בקוטרא ובית הכסא וכיוצא בזה וכמ"ש רבי' בסכ"ג: שחייב כל אדם להרחיק והיינו לדעת רש"י ורי"ף אפי' אין שם עדיין דבר הניזוק ולתוס' ורא"ש דוקא כשכבר היה שם דבר הניזוק ע"ל סמ"ז ואם אין שם עדיין דבר הניזוק א"צ להרחיק וכיון דאין מחאה אין חזקה וק"ל: הבית והעלייה של שנים כו' והרשב"ם כתב כיון שבכירה כו' עד והרי"ב כתב ג"כ כו' דברי רבי' הללו מגומגמים טובא. הא' מ"ש כיון שבכירה כו' דל' כיון משמע דפשוט הוא דכירה אינה פתוחה ע"ג ומאי פשיטותא הלא בפ' כירה משמע דסתם כירה פתוחה למעלה ולא מן הצד ושם בר"פ פי' רש"י והר"ן הכירה עשוי כקדירה וסתם קדירה אינה פתוחה כ"א למעלה גם שם כתבו דהחילוק בין תנור לכירה הוא דתנור רחב למטה וקצר למעלה מש"ה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה שפתוחה הרבה למעלה ושופתין עליה ב' קדירות (לטפח קדירות א') כו' ע"ש הרי לפנינו דמשמע דהיה הכירה כמו תנור בזה דלא היה מפתיחין אותו כ"א מלמעלה ולא מן הצד. ע"ק מ"ש בין למעלה בין למטה סגי בג"ט הא בהדיא איתא במשנתינו בכירה דסגי בטפח למטה. ע"ק מ"ש תנורים שלנו כו' איך נלמד דין תנור שחומו רב מכירה. ע"ק מ"ש ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא כו' דאין כאן מקומו דהא ע"כ לא איירי בדין תנור שלנו אלא שכתב סיומא דדברי הרשב"ם אגב גררא ועדיין לא סיים פלוגתת דין שיעורא דכירה למעלה שהרי מביא אח"כ דברי רי"ב שכתב בעינן למעלה ד"א ואי בעי רבי' לאורויי לן דיניה הו"ל לאורויי לן בסוף הדברים ולכתוב ומ"ש הרשב"ם דתנור שלנו סגי בג"ט לא נהירא לא"א כו'. וע"ק מ"ש והרי"ב כתב ג"כ מאי ג"כ אי אתנור הלא הרא"ש כ' דבעי יותר מד"א ואי אכירה הלא הרא"ש לא דיבר כלום בכירה ואדברי הרמ"ה והרשב"ם א"א לפרשו דהא לא ס"ל לרי"ב לא כהרמ"ה ולא כרשב"ם. ע"כ אעתיק לך ל' הגמרא דפרק לא יחפור והירושלמי ואח"כ נבוא לביאור הדברים. ז"ל משנה שם דף כ' לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית (שמא ישרוף התקרה) אא"כ יש ע"ג גובה ד"א היה מעמידה בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג"ט ובכירה טפח ע"כ בגמרא והתניא בתנור ד' ובכירה ג' אמר אביי כי תניא ההיא בתנור נחתומין דתנור דידן כי כירה דנחתומין ע"כ. ופירש רש"י והתניא לענין מעמידה בעלייה בתנור ד' מעזיבה תחתיו ובכירה ג' בדנחתומין שמסיקין אותו תמיד וכן הכירה בכירת נחתומין ע"כ. וז"ל הנמ"י אבל בתנורין שלנו שפתחן מן הצד מוכח בירושלמי ששיעור מעלה כלמטה ג"ט דגרסינן התם היה עשוי כמין שובך מהו נשמעינה מן הדא ר' יודא חומר עד שיהא תחתיו מעזיבה ג"ט ובכירה טפח וכירה לאו כמין שובך היא עשויה (בתמיה) ותימא בין מלמעלה בין מלמטה טפח וכאן נמי בין מלמעלה בין מלמטה ג"ט כו' ע"ש. והנה רבינו בתחילה כתב הדין כאשר מוזכר במתני' דבאם בא להעמיד בעלייה בעינן בתנור ג"ט מלמטה ובכירה טפח ואח"כ כתב דשיעור גובה שיניח ע"ג כירה אינו מפורש לא במשנה בסתם כירה ולא בברייתא בכירה של נחתומין ואח"כ כתב דברי רבוותא שמתוך דבריהן נלמדו ג' תירוצים שונים למה לא פירשוהו בהדיא ויש בהן נ"מ לדינא וכמ"ש בס"ד. דלהרמ"ה דס"ל דשיעורא למעלה ח"ט מש"ה לא הוצרך לפרשו דנלמד ממילא כמו שלמטה בכירה שליש מתנור כן למעלה. ורשב"ם ס"ל דמש"ה לא פירשו משום דהאי כירה המוזכר במשנה מיירי שפיה מן הצד כעין תנור שלנו וכפשטא דלישנא דירושלמי הנ"ל וכן ברייתא איירי שפתחו מן הצד ושיעור טפח דמתניתין וג' טפחים דברייתא קאי אלמעלה ואלמטה וכמ"ש בירושלמי הנ"ל והשתא א"ש מ"ש רשב"ם ל' כיון שבכירה וכאילו כתב המשנה איירי מכירה שפיה מן הצד וכיון שבכירה כו' א"ש דלא נתנו שיעור מיוחד למעלה משום דאיירי בכירה שפתחו מן הצד. ומשום דרבינו אין עיקר כוונתו בהבאתו להני רבוותא כדי לתרץ קושיא דמשנה וברייתא הנ"ל אלא נקט דבריהם ללמד מהן לדינא מש"ה קיצר בדבריהם ומייתי דברי רשב"ם דמדבריו יוצא דהיכא דפתחו מן הצד אז למעלה ולמטה שוה ככירה והא דנקט הרשב"ם בלשונו ג"ט משום דקאי ליישב גם תנא דברייתא דאיירי בנחתומין וכתב דסגי בג"ט ר"ל לכל היותר ג' טפחים אבל לפעמים בפחות סגי ולמד מינה גם לתנורים שלנו דסגי בג"ט. וכ"ר עליו דסברא זו ל"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא ס"ל דתנא דמתני' לעולם אפי' בפיהם מן הצד מצריך למעלה הרחקת ד' אמות בתנורים שלהם וממילא בתנורים שלנו הגדולים לא סגי להו בהרחקת ד"א ומינה דגם בכירה לא אמרינן כשפתחיהן מן הצד דלמעלה ולמטה שוין וכיון דצריכים לחלק בין למעלה בין למטה בודאי גם הרא"ש ס"ל דהמשנה בכירה דפתחו למעלה איירי כסתם כירה שהיה בימיהן דהא הרשב"ם לא מוקמה בכירה דפתחה מן הצד אלא כדי ליישב ולומר דמש"ה לא קתני שיעור גובה משום דשוה כלמטה וע"ז מסיק רבינו וכתב וכ"כ הרי"ב דהמשנה מיירי בכירה דפתחה למעלה שהרי כתב שינויא אחרינא למה לא קתני המשנה שיעורא דלמעלה והוא דס"ל דשיעורא בד"א כמו בתנור וסמכו ע"ז דנלמד בק"ו ומה תנור שיש לו מחיצות כו' אלא שדי לבא מן הדין להיות כנדון וסגי למעלה בד"א כמו בתנור (ולא מצאתים לדברי הרא"ש הללו בפסקיו גם ב"י לא הראה מקומם ואפשר דע"פ שמע רבינו ממנו כן) ולא פי' רבי' לנו דעת הרא"ש איך סבר בשיעורא למעלה ולא הביאו אלא לדחות דעת הרשב"ם וכמ"ש ומהירושלמי הנ"ל לכאורה הוא קשה לסברת הרא"ש וסייעתו ועבד"ר: ומ"ש שיש עליו מחיצות פי' דתנוריהן היו רחבים מלמטה ועולה ומשפע ומתקצר למעלה וכנ"ל והלהב מעצים דלמטה המונחים במקום רחב כשעולה בשוה למעלה פוגע במקום המשופע הסתום שעליו והוה ליה כמחיצות מה שאין כן כירה שהיה כמעט למעלה ולמטה שוה ברחבו וכמ"ש בשם רש"י ור"ן ואין לה מחיצה ודבר המעציר החום והלהב: ובתנור של נחתומין כו' שמסיקין אותו תמיד רש"י: צריך שיהא עובי המעזיבה כו' כבר כתבתי לעיל ל' הברייתא ובגובה שלא נתפרש שיעורו בנחתומין לא בברייתא ולא בדברי רבינו נראה דרבי' סמך אמ"ש כבר דברי רבוותא בדין גובה דלמעלה בכירה דב"ה ומינה נלמד ממילא ג"כ דין כירה דנחתומין דלהרשב"ם איירי בתנור ובכירה של נחתומין בכשפתחיהן מן הצד ואז שיעורן דלמעלה ולמטה שוה ועל שניהן קתני בתנור ד' טפחים ובכירה ג' טפחים ולדעת הרמ"ה משערינן לפי ערך ולא הוצרך לפרשו כמו שלא פי' נמי בכירה דבעל הבית שיעור דלמעלה. ואינך רבוותא הנ"ל סבירא להו דברייתא אהמשנה הנ"ל קא דקתני דבתנור יהא ד"א וה"ה לכירה וכנ"ל וס"ל דגם תנור וכירה של נחתומין שוה להן בשיעור הגובה והיינו טעמא דיותר מד"א אין הלהב מתלהב ועולה ודוקא בתחתיתו חלקו משום שבתנורים וכירות של נחתומין יש יותר תמידות מבסתם תנור וכירה וחששו דאיידי דתדירי להסיקו תבקע קרקעיתו ותאחז במעזיבה וק"ל:

ואם הזיק כו' שם במשנה לא יעמיד אדם תנור ואם הזיק משלם מה שהזיק ואף שר"ש פליג ע"ז שם הלכה כת"ק ופירש"י שם ואעפ"כ מעכבין עליו השכנים להרחיקם בכל השיעורים הנ"ל שאולי ידליק בתיהם ואין לו במה לשלם עכ"ל. ומפני שיש לפרש ל' שכנים דכתב רש"י דר"ל השוכנים אתו בבית או בעלייה דוקא דעליה קאי שם במשנה מש"ה מסיק רבי' וכתב ז"ל ונראה כו' וכ"כ ר' ישעיה ולא כ"כ בשם רש"י משום דל' רש"י אינו מוכח וק"ל:

היה לבעל העלייה אוצר כו' משנה שם ואע"ג דשם במשנה התירו לפתוח תחת אוצר יין חנות של נחתומין ושל צבעים מ"מ הא מפורש שם בגמרא דליין דבבל אפילו קוטרא דשרגא נמי קשיא ליה ויין של שאר ארצות לשל בבל דמי מש"ה לא חשש רבי' לכתוב ולהזכיר דין א"י לפי שישוב ישראל בזמנו היה רחוק מאוד מא"י והוי לגביה דבר שאינו מצוי ב"י. ודומה לזה כתב בסימן ל"ד ובסימן ת"ט לענין בהמה דקה ע"ש: ולא יתן לשם שחת פי' תבואה שלא הביאה שליש והוא מימרא דרב ששת שם:

וכתב הרשב"ם אפילו כו' ס"א הרשב"א:

ואם מימי העליון יורדין כו' כ"פ שם באשר"י: חייב לסלק היזקו דהוי גירי דיליה דהכל מודים (כו') וז"ל הרמב"ם בפ"י מה"ש הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חיצים לחצר חבירו ואומר ברשותי אני עושה שמונעין אותם עכ"ל.

מי שהיה לחבירו כותל כו' משנה שם בר"פ לא יחפור: ובא הוא ליתן בסוף גבולו גפת או זבל כצ"ל ובא בוי"ו וע"ש בפירש"י הטעם: וחול לח טעמו משום דלחלוחית החול מפסיד הכותל אבל לא משום דמוסיף הבל אע"ג דלענין שבת תנן דאין טומנין בחול בין לח בין יבש משום דמוסיף הבל וכתבו רבינו לענין הטמנה בא"ח ר"ס רכ"ג ע"ש הא קאמרינן שם דף י"ט דחול כשנותן לתוכו דבר חם כגון קדירות חמין בע"ש מחממי להו ומוסיפים בהו הבל ובקרירי כגון כותל זה קריר ליה החול טפי. וזרעים אמרינן בגמרא דצריך להרחיק אפילו לא חרש אלא כמפולת יד שחופר במרא ואינו מעמיק בעומק המחרישה שהוא ג' טפחים. וטעם איסור זרעים פירש"י משום שמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין וכן מחרישה. ומחרישה אסרי' אפילו בלא זריעה כגון ששורש לאילנות: או סד בסיד פי' בחדא מינייהו סגי בהך בבא ולא איבעייא בגמרא כ"א ברישא בהרחקת בור וכמ"ש בסמוך. והאי או סד בסיד דכ"ר לא קאי אלא אגפת וזבל כו' ולא אזרעים ומי רגלים ומחרישה וכן הוא במשנה ר"פ לא יחפור וגם בזרעים ומחרישה לא שייך סד בסיד שלהתמוטטות היסוד אינו מעלה הסיד שבצד הכותל וכ"כ הב"י ועיין בב"י מ"ש בזה עוד ודבריו מגומגמים טובא כמ"ש בדרישה סי"ב ע"ש:

כתב הרמב"ם מרחיקין את הגומא כו' בפ"ט משכנים כ"כ: ומש"ר דמיירי בכותל של אבנים אין לתמוה עליו א"כ למה סתם הרמב"ם דבריו די"ל דסמך ע"ז דנלמד מעניינו דכלל יחד וכתב ז"ל מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת הגומא שמתקבץ בה מימי רגלים מן הכותל ג"ט והרחקה דמחרישה וזרעים איירי אפי' בכותל ואבנים דמקלקלים היסוד וכמ"ש לעיל בסמוך בשם רש"י ועד"ר: ומש"ר וצריך להעמיד דבריו כו' אין להקשות למה לא הוכיח זה מיניה וביה דאל"כ קשה דברי הרמב"ם גופיה אהדדי דהא הרמב"ם גופיה כ' שם מיד אחר דין גומא הנ"ל ל' הברייתא עצמה דלא ישתין בצד כותל של לבנים אא"כ הרחיק ג"ט ואם היא של אבנים די בהרחקת טפח כו' ע"ש וי"ל דלא רצה להקשות דידיה אדידיה משום דהו"א דהרמב"ם גם ברישא איירי בכותל של לבנים וקמ"ל ברישא דאפי' בגומא סגי בהרחקת ג"ט ובסיפא קמ"ל דאפי' בהשתנה בעלמא בעי ג"ט ואח"כ כתב דבכותל של אבנים די בטפח וקאי אסיפא וארישא הנ"ל אבל מהברייתא דלא קתני אלא לא ישתין לחוד ק' דא"כ הו"ל למכתב בסיפא דכותל אבנים סגי בטפח אפי' בגומא דודאי מל' השתנה המוזכר בגמרא ברישא לא ידענא דין גומא אלא ודאי האי דסגי בהרחקת טפח דוקא מיירי מהשתנה ושפיכת מי רגלים הרבה וזהו דמסיק רבי' וכ' ז"ל וצ"ל דהא דסגי בטפח כו' ולא כתב וס"ל להרמב"ם דהא דסגי כו' משום דהוא מקצת מוכרח לומר כן מכח קושיא דהול"ל במציעתא דאפי' בגומא א"צ טפי מטפח וק"ל. ועד"ר מ"ש בישוב זה דוצ"ל כו' דבר יותר נכון ע"ש ודוק: ואמה שסיים רבי' וכתב ז"ל אבל אם מתקבצים בגומא כו' כתב הב"י דוקא כשאינו בנוי על צונמא ואף דלכאורה לא נראה לי הכי אלא עכ"פ מצריך בגומא ג"ט וכמ"ש בתשובה והארכתי בראיות ע"ש מ"מ מדכלל הרמב"ם הרחקת מי רגלים דגומא עם הרחקת זרעים ומחרישה ובהן נראה פשוט דבצונמא א"צ הרחקה ה"נ ס"ל כן הדין בהרחקת גומא וק"ל: צריך להרחיק ג"ט וסד בסיד בס"א אינו ודוק לקמן עכ"ל הר"ף בהגהותיו ור"ל דלקמן סי"ח כ"ר דלדעת הרא"ש אפי' בבור בחד סגי ואין ראיה מדברי הרא"ש לכאן דאפשר דרבי' כ' אליבא דהרמב"ם וכמשמעות הל' ואף שברמב"ם לא נזכר בהאי בבא וסד בסיד י"ל שרבינו למדו מדין החופר בור בצד הכותל דכתב בו הרמב"ם דבעינן הרחקה ג"ט וגם סד בסיד וכמש"ר בשמו בסמוך בסי"ב. ועוד י"ל דגם הרא"ש ורבי' דס"ל בכותל בור דא"צ תרווייהו וכ"ש בצד כותל דעלמא וכמ"ש בסמוך דפליגי עם הרמב"ם מ"מ אפשר דמודי הכא דמיירי בגומא של מי רגלים דחריפי טפי ואף שי"ל איפכא דאפי' הרמב"ם ל"ק אלא דוקא בגומא של מים שהיא תדירה משא"כ מי רגלים הא כתב המ"מ שם וכתבתי ל' בדרישה דשקולים הן וניחא לי לומר כן כדי לקיים גירסת כל הספרים שבידינו שכ' בהו וסד בסיד וא"ש נמי מה שסיים וכתב ע"ז רבינו ז"ל וכ"כ הרמ"ה כו' ובהרמ"ה כ' דמצריך שיסוד ג"כ בסיד ולא נצטרך לומר דלא כ' וכ"כ הרמ"ה אלא אעיקר' דדינא דשווין בענין ההרחקה אבל לא לענין וסד בסיד שזהו דוחק. וא"ל מנ"ל לרבי' לדייק דהרמב"ם איירי בכותל אבנים דאל"כ בלא גומא נמי דילמא מש"ה נקט גומא דשם צריכין תרתי הרחקת ג"ט וגם סד בסיד משא"כ בהשתנה בעלמא דבחדא סגי ז"א קושיא דהא הרמב"ם לא נקט שם בלשונו דבעינן סד בסיד וא"כ העיקר חסר אלא ודאי הרמב"ם לא מש"ה נקט גומא אלא משום דאיירי בכותל אבנים ואותה רמזה הרמב"ם בהיקשא דזרעים ומחרישה וכנ"ל. ומש"ר וסד בסיד הוא נלמד ממ"ש הרמב"ם בדין נברכת (וגומא) [ובור] וכנ"ל ודוק וק"ל: ה"מ משתין או שופכין פי' שופך מי רגלים הרבה בפעם אחת סמוך לכותל חבירו ועד"ר:

מרחיקין הרחיים כו' שם במשנה ר"פ וברייתא שם דף כ' אמרינן דאפי' בשל חמור ועמ"ש בסמוך: שהן ארבעה מהעליונה פי' שני אבנים יש לרחיים ומונחים זה ע"ג זה והעליון קצר טפח מהתחתון רש"י: ואפי' רחיים של חמור כו' רש"י פי' שם חמור ממש שמושך ברחיים מפני שרחיים קטנים הם ואין בהן נדנוד קרקע לכותל והתוס' והרא"ש כתבו ברחיים של יד מיירי ונקראת חמור ע"ש העצים הנושאים אותו שהן נקראים חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו וכדתנן נקליטי המטה והחמור טהורין כו' וכ"כ בחידושי רמב"ן ומושב אלו הרחיים עשוין כמו כסא ועליו הרחיים והם האצטרובל ואדם יושב כנגדו במקום גבוה ורגליו מרווחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ביה נדנוד אלא קול בלבד דהיינו קול הרחיים וכתיב ותבקע הארץ לקולם: ומרחיקים התנור ג"ט כו' גם זה במשנה שם ז"ל ואת התנור שלשה מן הכלייא שהן ד' מהשפה עכ"ל ורבי' נמשך אחר ל' הרמב"ם ריש פ"ט דשכנים וכ' ככתבו וכלשונו והרמב"ם מסיים שם בטעמו וכתב ז"ל כדי שלא יחם הכותל כמה היא ומוסיפין עלה בהרחקה עד ג"ט מן הכותל ומינה נשמע דגם בשפתו דשיעורו ד"ט ג"כ עם עובי הכותל וכ' שם המ"מ על דבריו ז"ל ופירוש ד' משפתו לפי שהתנורין שלהן היו רחבין מלמטה ומתקצרין מלמעלה וגם מייתי המ"מ שם ע"ד הירושלמי דרבנן ס"ל דעובי כותלי התנור בכלל הג"ע ע"ש: ומ"ש מקרקעיתו ר"ל מהתחלת התנור ור"ל מלמטה מרחיקים ג"ט ומשערין עובי הכותל קאמר. ועיין בפי' רש"י שם ר"פ לא יחפור דפי' בע"א ומ"מ ג"כ כוונתו עד"ז שכתבתי. ומ"ש שם כלייא קרוי התחתון ר"ל תחתון מהבנין שסביב הכלי חרס העשוי לתנור ושפתו קרא לעליון מאותו בנין דכשהתנור עשוי מכלי חרס היו צריכין לעשות בנין סביב מטיט ולבנים כדי שיחזיק חומו והיה הולך ומשפע אותו בנין ממטה למעלה ואינו ר"ל בהתחתון להבנין שהיה בנין תחת הכלי חרס אלא מהתחלתו ודוק וע"ש בתוס' שפי' בע"א:

כתב הר"ר ישעיה כו' עד אבל בשל אבנים אינו ניזוק נראה פשוט דלא קאי אהרחקה דמי רגלים הנ"ל דהא שם מחלק הברייתא הנ"ל וקתני דבשל אבנים מרחיק טפח ובשל לבנים ג"ט וגם בהרחקת הזרעים והמחרישה שייך גם בשל אבנים וכמ"ש לעיל בפרישה ודרישה מ"ש ר"י דכל הנך הרחקות כו' ר"ל כל הני שהזקיקו להרחיק משום שיתקלקל הכותל עצמו מחמתן משא"כ מי רגלים וזרעים ומחרישה דהרחיקם מכותל הוא משום קלקול היסוד שהכותל עומד עליה ולא משום הכותל עצמו וק"ל.

כתב הרמב"ם כו' בפ"ט דשכנים כ"כ וז"ל המשנה רפ"ב לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין אא"כ הרחיק מכותל חבירו ג"ט וסד בסיד עכ"ל (וכתבו התוס' וה"ה חריצין ונעיצין ושיח ומערה נקט אגב בור ונברכת נקט משום דיש לו צריכותא בגמ' ע"ש) וע"ש בפירש"י פירושה דהמשנה ועל נברכת פירש שהם ב' וא' קרוי נדיין ואנדיין כתב הרמב"ם שהוא מקום שהכובס מכה שם הבגדים וע"פ הדברים האלה נתבאר לך שיש חסרון בדברי רבי' בהעתקתו לדברי הרמב"ם וכצ"ל ולא מערה ולא יביא אמת המים כו' כ"כ במשנה הנ"ל וגם כ"כ הרמב"ם שם וגם רבינו מסיים בדברי הרמב"ם או לכותל האמה הרי לפניך דאאמה נמי קאי גם מ"ש במ"ס לשרות בו בגדים לכבוש ט"ס וצ"ל לכיבוס וכתבו התוס' בשם ר"י בר"פ לא יחפור דכל הנך דוקא כשיש בו מים ורבי' שכ' בסמוך סי"ח אפי' בלא מים ר"ל שלא היה שם מים בתחילת החפירה וכמ"ש שם: וסד בסיד עד"ר: מכותל דעלמא כלומר ולא איירי בהרחקה מכותל בנין: ומ"מ מסברא כו' פי' אע"פ דלא מסתבר דברי הרמב"ם במה שמפרש לכותל השנוי במתני' בכותל בנין וכמ"ש בדרישה מ"מ גופא דדינא שצריך להרחיק גם מכותל בנין מסתבר ודאי אבל בהא שהצריך הסדת סיד לא כתב דמסתבר ליה דברי הרמב"ם אלא ס"ל כהרא"ש שכתב בשמו בסי"ח דאפילו בחופר בצד בור בהרחקה לחוד סגי ומה שלא הזכיר דברי הרא"ש כאן לפי שגופא דדינא דעלה נשנה הסרת סיד להרא"ש דהיינו בחופר בצד בור אין כאן מקומו אלא בסעיף הנ"ל וגם ליכא למיטעי בהא דכיון דכתב דהמשנה דקתני וסד בסיד לא איירי מחופר בצד כותל בנין מהיכא תיתי תו לומר דבעינן הסרת סיד כנ"ל ולא כב"י ועיין דרישה:

הבא לסמוך כותל כו' משנה שם דף כ"ב מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד"א לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד"א ובגמרא וקמא היכי סמך כו' עד אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד"א ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד"א מ"ט דוושא דהכא מעלי להתם אמר רב ל"ש אלא בכותל גינה אבל בכותל חצר אם בא לסמוך סומך ר' אושעיא אמר א' כותל גינה וא' כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך א"ר יוסי בר חנינא ולא פליגי הא בעיר ישנה הא בעיר חדשה עכ"ל הגמרא לפי גירסת רש"י ותוס' ורא"ש. וכתב התוספות ז"ל הקשה ריב"ם דל"ל למינקט בכה"ג שהיה לו כותל ונפל ליתני לא יסמוך אדם כותלו לכותל חבירו אא"כ הרחיק ד"א וליכא למימר כו' ע"ש ועלה בקושיא בידם. והרא"ש תירץ וכתב ז"ל ורבותא קמ"ל אע"פ שזה ימים רבים היה המקום צר בין אלו ב' הכתלים ונתקרבו העוברים אצל הכתלים ונדוש הרבה אפ"ה צריך להרחיק כשנפל ובא לסמוך אחר עכ"ל הרא"ש ובזה רוב דברי רבינו מבוארים: ומש"ר משום דוושא פי' שבהילוך שהולכין כו' עד"ר. וכתב המ"מ בפ"ט דשכנים ז"ל י"מ במאי נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו ופירשו שהמשנה מיירי דוקא בלוקח מהמלך דבסתמא נשתעבדו לו ד"א חוץ לכותלו לדוושא וחבירו הלוקח ג"כ מהמלך צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו עכ"ל: ומש"ר ואפי' היה שם כבר כותל זה ימים רבים כו' פי' מרחוק ד"א מכותל חבירו (וכדברי הרא"ש הנ"ל) דאם היה בתוך ד"א ימים רבים הרי החזיק כבר ופשוט הוא ב"י: ונידוש הקרקע פי' מכח סמיכת הכתלים יחד נידוש טפי מאילו לא היה שם כותל שני וכמ"ש הרא"ש הנ"ל והו"א דיחשוב בדישת חמשין שנה כשאין כותל סמוכה לה קמ"ל דלא ודוק: ואם העיר חדשה שעדיין כו' ועד חמשין שנה נקרא העיר חדשה מרדכי פרק לא יחפור ונראה להביא ראיה קצת מדכתיב גבי לוט הנה נא העיר הזאת קרובה וגו' ופירש"י שנתיישב מקרוב לפיכך לא נתמלא עדיין סאתה כו' עד שנאמר ואמלטה נא בגמטריא חמשים ואחד ועד"ר שם כתבתי שיעור ס' שנים: שאין דרך בני אדם לילך בה פי' שאין דשין בתוכה אף שדשין סביבותיה חוצה לה אין הקרקע מתקשה יפה כיון שאין דשין אותה גם בפנים וכן בבית בסמוך וק"ל: ומ"ש ואם כותל חבירו הולך ממזרח למערב ובא הוא לבנות כו' גמרא שם וכתבתי לשונו לעיל סי' קנ"ד סל"ב ע"ש: ומ"ש ולהרמב"ם דרך אחרת בזה שכתב כו' בפ"ט דשכנים כ"כ ועד"ר. ואם לא היה באורך הכותל כו' פי' שאין ד"א באורך כותל שמעון שבונה עכשיו ראובן כנגדה:

עוצרי שמן או כותשי ריפות כו' עובדא שם ס"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ה) ורבינו שכתב שמכח הכאתם מתנדנד כותל חבירו הוא כפי' התוס' ע"ש ועד"ר:

היה לחבירו שובך כו' משנה שם דף כ"ב מרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה עכ"ל ופירשו ר"ן כלומר כותל המפסיק בין ב' חצירות ובעל חצר א' יש לו שובך סמוך לכותל המפסיק בעל חצר האחרת לא יסמוך סולם לאותו כותל אם לא ירחיק משובך חבירו ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה (והוא מין חיה) משם ותאכל היונים עכ"ל ועד"ז פירש"י שם ומדכתב ר"ן לא יסמוך סולם לאותו כותל אם לא ירחיק מהשובך כו' משמע דס"ל דכשירחיק מהשובך ד' אמות מותר לסמוך הסולם באותו כותל עצמה והיינו טעמא דאף שיכול הנמייה לילך על הכותל להשובך מ"מ לא מחשב גירי דיליה כל זמן שאינה יכולה לקפוץ בקפיצה אחת מהסולם להשובך וכן משמע שם לשון המשנה הנ"ל וגם משמעות הגמרא דקאמר ע"ז דאתיא נמי כר' יוסי ומשום דיש לחשוש דבהדי דקמנח הסולם הויא שם וקפצה להשובך אבל מל' רבינו שכתב שצריך להרחיק הסולם מהכותל שיהא בינה ובין הכותל ד"א אויר כו' מוכח דס"ל דאם יוכל הנמייה לקפוץ מהסולם על הכותל ומשם יכולה לקפוץ להשובך ג"כ אסור להעמידה אף שאינה יכולה לקפוץ בפעם א' מהסולם להשובך כגון שהוא רחוק ממנו ד"א ומש"ר כדי שלא תקפוץ מהסולם לשובך ל"ד אלא הגירי דיליה נקט שע"י העמדת הסולם גרם שתקפוץ ממנה לשובך באמצעות הכותל בלי שיהוי. וק"ק מנ"ל לרבינו והרא"ש והרי"ף שם והרמב"ם וגם בש"ע לא כתבו אלא כל' המשנה וי"ל דבלא"ה אין מדרך השכנים לעשות זה שובכו על הכותל המפסקת ממש וזה להניח סולם שלו ממש על הכותל מפני שמונע בזה תשמיש חבירו שעל הכותל ויכולין למחות זה לזה משום התשמיש אף בלא היזק נמייה לגוזלות שבשובך מש"ה דקדק רבינו וכ' היה לחבירו שובך סמוך לכותל ולא כ' על הכותל וס"ל דבכה"ג נמי מיקרי גירי דיליה וכמ"ש וק"ל:

ואת הכותל מהמזחילה ד"א שם במשנה ופרש"י מזחילה כו' ע"ש: כתב הרמב"ם כגון שהחזיק במזחילה כו' שם בפ"ט דשכנים כ"כ בל' אחר ע"ש. ורבינו קיצר לשונו דלשם ונקט כלל דבריו: ומש"ר ול"נ כו' אף שאפשר לפרש שמ"ש הרמב"ם שהחזיק במזחילה ר"ל שהחזיק בזקיפת סולם בחצר חבירו וממילא החזיק בחצירו של חבירו במקום שהסולם עומד שם ולכנוס שם לא משמע ליה לרבינו לפרשו הכי אלא כפשוטו שהחזיק בהקילוח היורד מהמזחילה שם ועד"ר. ור"י דפי' דמיירי שקנה ממנו מקום כו' ר"י לטעמיה אזיל דס"ל דאין חזקה בלא טענת קנין או מתנה וג"ש דוקא אבל להחולקים דס"ל היכא דליכא היזק וגזילת קרקע בראה ושתק סגי וכמש"ר בשמם בסי' קנ"ג וקנ"ד גם לקמן בסי' זה ה"נ מפרשי לזה דאף אם לא סגי בחזקת המזחילה מצד עצמה מ"מ סגי לה כשראו שזקף הסולם וניקר המזחילה ושתק. וטעמא דהרמב"ם כ' המ"מ בשם הרשב"א דחזקת המזחילה קבעה חזקה לעצמה לכל תיקוניה דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת ואין כאן חזקת מים ודמיא לחלון העשוי לאורה שהיא ראיה להרחקת כותל ד"א בחצר חבירו ומזחילה נמי להרחקת ד"א עכ"ל עד"ר:

עשויה לחפור בה בורות פי' בית השלחין עשויה לבורות שצריכין להשקותה תדיר רש"י:

צריך להרחיק ו"ט כו' כיון שזה חפר בתחלה כדין שלא בהרחקה ואיכא דפליגי בהא ועיין בד"מ ועיין מ"ש בסמוך בתשובת רב מתתי' גאון: אפי' אם חפר בור בלא מים פי' בשעת חפירה לא היה מים אבל אח"כ באו לשם מים ועד"ר: ומש"ר ויסוד כל א' בורו בסיד לדעת הרמ"ה כו' כבר כתבתי בדריש' בסוף סי"ב דנראה לגרוס כאן בדברי רבי' לדעת הרמב"ם כר ור"ל לדעת הרמב"ם כו' שכ' בסי"ב בשמו דהחופר בור בצד כותל בנין דבעינן שירחיק ג"ט וגם יסוד בסיד וכ"ש בחופר בצד בור ע"ש שהארכתי בזה בטוב טעם אבל לא גרסי' לדעת הרמ"ה שהרי לא כתב רבינו בשם הרמ"ה לעיל דבעי' גם הסדת סיד כ"א בגומא עם מי רגלים דחמיצי וסריחי וק"ל:

צריך להרחיק כל שיעור הרחקה ע"ל ס"ס קנ"ד בדרישה מ"ש שם דלא דמי למוכר חצר ושייר הבית לעצמו דיכול הלוקח לבנות בחצר או להאפיל על חלונותיו דהמוכר דשאני הכא דמזיקו למוכר בידים מכח כל מרא מרפה לארעיה ע"ש מ"ש עוד: (כ כא) שאלה כו' כלל ק"ח סי' י' וע' במרדכי בפרק לא יחפור כי הביא שם תשובת מהר"ם מענין זה והאריך כו' ועיין בד"מ: היכא דלא הוה גירי דיליה כו' פי' וה"נ הא לא היו המים קולחין מיד לחצר שמעון אלא לאחר שנתרבו והוה כמו מימי דהעליון היורדין על התחתון היכא דאיכא מעזיבה שכ"ר בס"ז ומ"מ אסיק וכתב כיון דמיד כשמתאספין המים בוקעין ועוברין הוי כגירי דיליה: והיכא שאינו ידוע כו' עד"ר:

וכן מצאתי תשובה לרבי' מתתיה גאון כו' תשובה זה כתבה גם המרדכי פ' לא יחפור סי' תק"ב ע"ש: ראובן דאית ליה בירא פי' באר מים חיים: בצד מיצר שמעון כו' הל' דבצד משמע דראובן לא הרחיק כלל ואפ"ה לא הרחיק שמעון נפשו בתחילה כשחפר בית הכסא אלא ג"ט וכבר כ"ר היכן שהראשון לא היה צריך להרחיק צריך השני להרחיק ו"ט אלא שכתבתי שם שיש חולקים גם ל' בצד אינו מוכרע לומר שעל המיצר תוך ג"ט חפרו:

הא דתנן לא יחפור כו' פי' דנלמד מינה דסגי בג"ט: ולא בור סמוך לבאר שבאר מים חיים ובארות רפיא ארעיה ועבידי דמלחלחי ושואבות מים מזו לזו וצריכי הרחקה טפי אבל בורות מים מכונסים היו חצובים בהרים כו' כ"כ המרדכי ל' תשובה זו ע"ש: אבל בארצות אחרות דרפו ארעיהון כו' בס"א של דפוס ושל כתב וגם בתשובת הרא"ש והמרדכי שהביאו תשובה זו בכולן כתוב אבל בארות במקום בארצות ונלע"ד דהיא היא דלא בא כאן אלא לדקדק מדקתני בור סמוך לבור ולא באר מים חיים סמוך לבאר ש"מ דשיעור ג"ט דקתני לא איירי אלא במקום הרים כמו בא"י דהוי קאי התנא התם ולא היו שם בארות ולכן סגי בג"ט משא"כ במקום שיש בארות דהיינו בשאר ארצות צריך להרחיק טפי וכן בש"ע לא חילק בין באר לבור אלא בבור אם היא חפורה במקום הרים או לא ע"ש סכ"א אלא שק"ל למה לא סיים בתשובה זו דצריך להרחיק אפילו באר מים חיים מבאר מים חבירו טפי מג"ט כיון דעבידין דמתלחלחים ונלע"ד דאה"נ דס"ל דצריך להרחיק טפי מג"ט והא דלא הזכיר זה בכל סימן זה הוא משום דל' משנה נקט וכן מוכח ל' המרדכי שהבאתי בסמוך שכתב שבאר מים חיים ובארות מתלחלחים ורפים כו' צריכין הרחקה טפי אבל בורות דחצבי בהרים סגי בג"ט אבל ה"ה מבאר צריך להרחיק טפי מג' טפחים ולפי ראות הדיין ולפי שב"ה צריך הרחקה טובא נ' אמה נקטינה לבבא בפני עצמה בפירוש וגם משום שהוצרך להשיב על השאלה שהיה המעשה בב"ה נקטינהו וגם לפי שלא מצאנו בו בהדיא שנתנו בו חכמים שיעור מוגבל לכך סתם וכ' דצריך הרחקה טפי ולא פי' כמה וי"א דמש"ה לא נקטה בפירוש משום דסתם בארות מים חיים עמוקים והמים הוא בעומק הבאר ואף אם שם בעומק ירפה המים להארץ ויקוו מזה לזה אין הקפדה דבלאה"נ המים קוים שם מכל הצדדים ואף אם יפול שם כל הכותל שביניהם אין קפידא בזה כולי האי שלא יחפרו להן המים משא"כ בבור סמוך לבור או בור סמוך לבאר: ועל המזיק להרחיק את עצמו והיינו מטעם הרא"ש הנ"ל דמחשב כגירי דיליה וק"ל: וכ"כ רב עמרם כו' אשיעור נ' אמה מביא ראיה אבל מ"ש שלא יוכל לומר החזקתי א"צ ראיה דס"ל דכל ניזקין גדולים דומים הם לקוטרא וב"ה: דלא נגדי שורייני מן טעמא דב"ה ולרווחא דמילתא כו' כצ"ל ושורייני לשון משרה ור"ל מעיין וכן בערוך הביא משרה בערך שר ופי' עד שלא ימשכו מתונתא ולחות מטעמא וריחא דב"ה לבירא דיליה ויש לפרש אותו מלשון שורייני דעיניה בליבא תליא שפירשו קצת מפרשים ל' גיריה א"נ לשון הבטה ור"ל שלא ימשוך שום הבטה ומישוש מטעמא דב"ה:

מרחיקין האילן כו' שם דף כ"ד שטעם הרחקה זו משום נוי העיר וכמש"ר בסמוך: וחרוב ושקמה נ' אמה משום שענפיה מרובים ר"ש: קוצץ בלא דמים משום היזקא דרבים: קוצץ ונותן דמים פי' קוצץ תחילה ואח"כ נותן דמים ובגמרא שם מפרש הטעם משום דקדירה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי כלומר אם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד זה לאורך ימים דבני עיר סומכין זע"ז ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ תחילה הוא ויגבה אח"כ מעותיו בב"ד: ספק איזה קודם כו' בגמרא פירש הטעם כיון דאף אם ודאי אילן קודם צריך לקצץ אלא שנוטל דמים ספיקו נמי אמרינן ליה קוץ וכשבא לגבות דמים אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול: משום נוי העיר משום שנוי הוא לעיר כשיש רחוב פנוי לפניה: ומש"ר לפיכך אין דין זה נוהג בח"ל וכ"כ המ"מ בפ"י דשכנים וכ' דבח"ל אפי' בעיר שרובה ישראל אין אנו חוששין לנוי העיר:

מרחיקין גורן קבוע כו' שם במשנה ועד"ר שם כתבתי והוכחתי דמדסתם רבינו ולא כ' פי' דגורן קבוע כדאיתא בגמרא ש"מ דס"ל דלא עלה אותו הפי' לדינא וס"ל דלא הצריכו הרחקה אלא למי שקובע גורנו שהוא מקום היזק משא"כ כשבא לזרות בעראי סמוך לעיר או בשלו דלא הצריכו ליה שום הרחקה אפי' זורה ברחת ועד"ר: ולא יעשנו בתוך שלו לכאורה נראה דקמ"ל בזה דל"ת דוקא סמוך לעיר שהוא מקום שהוא משותף לכ"ע הוא דצריך להרחיק משא"כ בתוך שלו קמ"ל אבל זה אינו דהא במרחיקין השובך מן העיר כו' ולא יעשנו בשלו כו' דבסמוך סל"א דאיתנייא שם במשנה שלפני זו ושם כתבו התוס' דר"ל ברחוק מן העיר בין השדות כו' וכתבו צריכותא למה ליה לתנא למיתני ולא יעשנו בשלו כיון דכבר תנא דירחיקנו מן העיר וכמ"ש לשונם בסמוך לכן צריך לומר דגם כאן ה"פ בתוך קרקע שלו אע"פ שאינו במקום שיזיק בני אדם כמו בשדה ומשום שהמוץ מזיק הזרעים כן משמע מל' פירש"י במשנה ע"ש. ובבבא ג' קמ"ל דאפי' היכא דאין זרעים חיישינן להיזק הנטיעות והניר ונטיעות שכתבו שם בברייתא קתני שצריך להרחיק ממקשואין ומדלועין ופי' רש"י נטיעה שהקשואין והדלועין גדלין בה וניר פירש"י הוא חרישה שחורשין בימי הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף כדי שימותו שרשי הקוצים והעשבים וכמ"ש נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים והיזק נטיעות היינו שהמוץ בא בלב הפרח ומייבש ליה והיזק ניר לפי שמרבה לו זבל ושורף ומרקיב הזרעים שיזרעו בו אע"פ שזבל משביח הקרקע ריבוי זבל מזיק ודוקא בגורן שייך לומר לא יעשנו בתוך שלו אבל בדין הרחקת אילן מן העיר לא שייך לומר בתוך שלו סמוך לעיר דהא מגרש העיר אלף אמה ורחוק מן העיר בתוך שלו ג"כ פשיטא דמותר אי מרחיק כשיעור הרחקת אילן משדה חבירו כמפורש בסמוך סל"ה וק"ל:

(ל) מרחיקין הבורסקי כו' משנה שם דף כ"ה ז"ל מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר נ' אמה ואין עושין בורסקי כו' ופי' רש"י והנ"י כולהו משום ריח רע ואין שם במשנה כבשונות ודבורים ונראה דמ"ש אין עושין בורסקי כו' בורסקי דוקא קאמר ולא לאינך דאל"כ ק' למה חזר ונקט במשנה בורסקי הול"ל סתמא ואין עושין אותן אלא למזרח העיר והוה קאי אכל הני דקתני לפני זה גם רבינו ושאר פוסקים לא כתבו האי דינא אלא אבורסקי והטעם משום שהוא מסריח ביותר ומה"ט נקטו רבינו ברישא וכ' מרחיקין הבורסקי כו' דרך לא זא"ז ותנא דמתני' נקט בורסקי באחרונה כדי לכתוב עליו דאין עושין אותו אלא למזרח העיר ושפליגי בזה כמ"ש שם במשנה וק"ל: הכבשונות משום העשן: אלא למזרח העיר לפי שכל שאינו אותו הרוח בא לפורענות היא מנשבת בנחת לפיכך אינה מביאה הרוח לעיר רש"י ותוס' כתבו שרוח מערבית שהיא כנגד מזרח היא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר. והרמב"ם בפ"י דשכנים כתב שהטעם הוא מפני שרוח מזרחית חמה ממעט' ריח עיבוד העורות:

(לב) מרחיקין השובך כו' משנה שם דף כ"ג: ולא יעשנו בתוך שלו ג"ז שם וכתבו התוס' שם ז"ל ולא יעשה שובך בתוך שלו ברחוק מן העיר בין השדות ואיצטריך למיתני תרווייהו דאי תנא רישא להרחיק מן העיר התם דוקא מרחיק מפני שתבואות העיר מגדלות הן בחצר הן בגג אבל תבואות הנזרעות בשדה ומכוסות א"צ להרחיק ואי תנא סיפא משום דבשדות שכיח תבואה משא"כ בעיר כולי האי אימא לא צריכא עכ"ל. ור"ל דבסמוך לעיר ליכא למיחש ג"כ לתבואה שבשדות כי השדות רחוקות מן העיר אלף אמה וטפי מנ' א"צ להרחיק דבנ' אמה מלא כרם יהו גמרא שם. וז"ל נ"י ולא יעשנו בשלו אע"פ שיש לו סביב השובך גינות הרבה שיכולין לאכול משם עכ"ל:

ואם לקחו כר נראה דה"ה בגורן ובורסקי וכל הני דלעיל אלא משום דבהאי דינא מיתנייא במתניתין והיא משנה ראשונה כתבו ליה גם רבי' אהאי דינא:

(לו) היו לחבירו אילנות סמוך למצר כו' שס דף כ"ו לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד"א א' גפנים וא' כל אילן ובגמרא שם תנא ד"א שאמרו כדי עבודת הכרם ומסיק דאמר שמואל דשיעור ד"א היינו דוקא לבני א"י שמחרישתן היתה ארוך ד"א מפני שארץ הרים היא אבל בבבל דלא היתה אלא ב"א א"צ להרחיק אלא ב"א לכן כ"ר סתם שירחיק שיעור מחרישה בכל מקום לפי ארכה. ומ"ש כדי עבודת הכרם פי' רש"י שהיו רגילין לחרוש סביב אילנותיהם ומש"ה צריך הרחקה שיעור המחרישה שלא יצטרך לדרוס על שדה חבירו הסמוכה לו (ובמשנה פירש"י בין שהיה שדה חבירו שדה לבן או שדה אילן צריך להרחיק) וכ' הב"י וממילא נלמד מינה דכשאין דרכן לחרוש סביבו כלל דמותר לסמוך לגמרי וע"פ הדברים האלה היה נראה לכאורה דמש"ר צריך להרחיק ממנו כו' ר"ל ממנו מסוף שדהו של חבירו ולא קאי ממנו אאילן של חבירו הנזכר דהא אסור לדרוס אשדה חבירו כלל ועוד דאי קאי אאילן הול"ל צריך להרחיק מהן בלשון רבים כמו שהתחיל באילנות לשון רבים גם משמע דהרחקת ד"א אינו תלוי במה שיש לחבירו אילנות בשדהו דהא בלה"נ צריך להרחיק כדי שלא ידרוס על שדה חבירו וראיה לכל זה הוא ל' הברייתא דמייתי שם על המשנה דקתני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו כו' דשם לא נזכר אלא שדה חבירו וממנו עליה קאי אבל מהמשנה אין ראיה דהמשנה סיימה וקתני א' גפנים וא' שאר אילנות ומפרש הגמרא דר"ל הן דבא לסמוך בשדהו אילנות וחבירו נטע ג"כ כבר אילנות בשדהו וכן בגפנים. ומיהו צ"ע דרבי' והרמב"ם פ"י דשכנים לא הזכירו הטעם משום דאסור לדרוס בשדה חבירו אלא משמע מדבריהן דטעם ההרחקה הוא דמיירי דבשדה חבירו מצא אילנות נטועים ומימים רבים במיצר שדהו דבכזה אוקמינן אחזקתו שבהיתר וברשות נטעם (דומה למש"ר לפני זה בדין שובך שטוענין ללוקח כו') ומש"ה צריך זה הדר בצידו להרחיק כל שיעור המחרישה כדי שלא יזיק לחבירו זה שנטע כבר והחזיק בנטיעותיו לחרוש סביבותיהן וליכנס בשדהו של זה שיעור מחרישה ומ"ש צריך להרחיק ממנו אאילן של חבירו קאי וכן הוא מוכח מל' הרמב"ם דלשם דכתב אם בא ליטע גפנים בצד גפנים כו' צריך להרחיק כו' ור"ל אף אם בא לסמוך ואינו חש על אילנו שלא יהיה יוכל לחרוש סביבו דהא אילן שבצידו יעכבהו מלחרוש מ"מ צריך להרחיק בשביל אילן חבירו ופירשו כן דקאי אסמיכת אילנות מדסיים המשנה א' גפנים וא' כל אילן וכנ"ל וקיצור ל' הברייתא הנ"ל מתפרשת כל' המשנה וניחא להו לפרש כן דאם משום שלא יראה על שדה חבירו כמשמעות פרש"י נצטרך לדחוק במה שסיים המשנה וקתני א' גפנים כר אבל לפי מ"ש הרמב"ם ורבי' א"ש וע"ד שיתבאר. גם קשה דא"כ למה קתני לא יטע כו' דהא בנטיעה אין איסור והול"ל הנוטע בצד שדה חבירו: ומש"ר אבל אם בא ליטע כו' עד כאשר יפריחו כו' שם עובדא דרבר"ח דהו"ל דקלי אצל גפנים דרב יוסף ברחוק ד"א כשיעורא דמתני' וא"ל רב יוסף ה"מ דסגי בהכי בין אילן לאילן או גפנים לגפנים אבל בין אילן לגפנים בעי טפי וע"ז כתב הרא"ש שם ז"ל ואף ע"ג דקיי"ל הלכה כר' יוסי הא אמרינן מודה ר"י בגירי דיליה והאי נמי גירי דיליה הוא דכשרואה בעל האילן העופות יושבים על האילן מפריחן והולכין ויושבין על הגפן (שכן נוח להם לפרוח מן האילנות שהן גבוהין לגפנים שהן נמוכין ולכן כתב הרא"ש שם לפני זה דכ"ש דצריך להרחיק טפי בשדה לבן) וצריך להרחיק לפי האומד כאשר יפריחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוחו עכ"ל הרא"ש. ונ"ל דה"ק דבעי אומד שיכולין לשוט וצריך להיות ההרחקה שירחיקו האילן יותר משיעור שיטתן דכשיבואו לנוח לא יגיעו להגפנים וכן יתפרשו דברי רבי בסברתו הראשונה שהיא כדברי הרא"ש וק"ל. והר"י הלוי פי' דהאי טפי היינו ד"א לפי שרבא בר רב חנן ורב יוסף בבבל היו וא"כ והא ארחיקי לי דקאמר היינו ב"א כדין הרחקת בבל והשיב לו ר"י ה"מ דסגי בב"א בין אילן לאילן אבל בין אילן לגפנים בעי טפי כלומר בעי ד"א כמו מאילנות לאילנות בא"י מיהו בד"א סגי כ"כ המ"מ לדעת ר"י הלוי בשם הרי"ף וכן פירשו רבינו אבל נ"י נסתפק לדעת ר"י הלוי אי ד"א דקאמר לבד מב' לבני בבל וד' לבני א"י דהו"ל לבני בבל ו' ולבני א"י ח' ע"ש. והר"ר יונה מפרש כיון דרבא בר"ח הקשה לר"י ממתני' דתניא אחד גפנים ואחד אילנות כו' והשיב לו ר"י אבל אילן לגפנים בעי טפי משמע טפי משיעור המתני' ומדסתם ולא פי' כמה מסתבר ליה דג"כ אשיעורא דמתניתין קאי ור"ל בעינן טפי דהיינו עוד שיעור כזה דהיינו ביחד ח"א ומטעם ששיטת העופות מסתמא כ"כ הוא וממילא אין חילוק בין בבל לא"י ודומה כזה כ' ג"כ הב"י ע"ש ודוק: שגם אילנות א"צ להרחיק אלא ד"א לכאורה נראה דלא ס"ל הטעם דבעי' להרחיקו טפי משום דהאילן הוא גבוה וישוטו לגפנים שהן נמוכים דא"כ בד"א לא הוה סגי ועמ"ש בסמ"ע: ומ"ש רבינו יונה והיכא דלא ידע דיינא לשעורי ר"ל דאינו יכול לשער שיעור שיטת העופות קודם שינחו וק"ל:

היה אילן של חבירו נוטה לתוך שדהו כו' עד כדי שיהא הגמל ורוכבו עובר שם דף כ"ז ע"ש: ופי' מרדעת הוא מלמד בקר וכדי שלא יעכבוהו מלהוליך מחרישתו שם אבל טפי לא יקוץ. והא דכתב בסמוך בשם גאון שכל הענפים הנוטים לרשותו שלו הן היינו דוקא באילן העומד על המיצר בשוה ממש שהשרשים קצתם בגבול זה וקצתם בגבול זה והענפים נוטים לגבול א' מהן אבל הכא שכל שרשי אילן הם ברשות של חבירו לא וק"ל: והטעם שבחרוב ושקמה קוצץ כל הנוטה מפני שצלתם מרובה וקשה לשדה: קוצץ הכל אף בשאר מיני אילנות מפני שהצל רע להן שמשקים אותם תמיד ואחר ההשקאה צריכים לזריחת שמש עלייהו: ומש"ר או לתוך שדה האילן כו' כ"כ גם הרמב"ם בפ"י דשכנים וז"ל המשנה שם בית השלחין כל האילן קוצץ הכל כן הוא גירסת רש"י כל בלא וי"ו ופי' כל האילן אפי' אינו חרוב ושקמה כשנוטה לבית השלחין קוצץ הכל וגירסת הרמב"ם ורבי' (גרסי') וכל האילן בוי"ו ור"ל או שנוטה לשדה בית האילן קוצץ הכל בכל מיני אילנות וכ"כ הב"י והכ"מ ע"ש:

וכתב הרמ"ה וה"ה גבי זיז כו' הא דהוצרך רבי' לכתוב כן בשם הרמ"ה אע"ג דכתבה כבר הרי"ף שקדמהו וכמ"ש בתשובת הרא"ש שמייתי רבינו אחר זה בשם הרי"ף וגם יש לדקדק עמ"ש הרמ"ה וה"ה כו' דמשמע דנלמד מדין אילן הנוטה הנ"ל דהוא בס"פ לא יחפור והרי"ף בלא"ה כ"כ בס"פ ח"ה אלא שהמ"מ כתב דלמדו מאילן הנוטה דפ' לא יחפור הנ"ל וי"ל משום דהרי"ף לא החליט דבריו להתיר אלא כתב בס"פ ח"ה דאיכא מאן דאמר כן משא"כ הרמ"ה דכ' דבריו בפסיקות והרא"ש בתשו' דכ"כ בשם הרי"ף ה"ק אפי' למ"ש הרי"ף דעה להיתר מודה בהא דמאפיל. א"נ מייתי דברי הרמ"ה משום דהוא כתב בדבריו דאפי' לר"ה יכול להוציא. וע"ל בדברי רבי' סי' תי"ז שם כתב דין הוצאת זיזין הנזכר בפח"ה לאיסור ודוקא היינו היכא שאין גמל ורוכבו יכולין לעבור תחתיו ושם מחלק אפי' היכא דמאפיל בין בני מבוי דמהני נטילת רשות מהם ובין הוציא לר"ה דאסור בכל ענין ע"ש:

שאלה לא"א כו' בסוף כלל ק':

(מב) תשובה לגאון כו' עד ושרשיה בתוך כותלו של לוי הוצרך לכתוב שהמעשה היה שהשרשים היו בתוך כותלו של לוי דאל"כ לא היה יכול להביא ראיה מהא דאמר רב הנוטה לכאן לכאן דשם הוכיחו התוס' דמיירי דוקא באילן העומד על המיצר והשרשין מתפשטין בשוה לגבול שניהן שאל"כ הכל מודים דשדינן הנופים בתר השרשים ע"ש בהמקבל דף ק"ז ע"א וכ"כ ג"כ הרא"ש ונ"י אבל השתא שהשרשים נכנסים בתוך כותלו של לוי הרי הוא עומד על מיצר שניהן וק"ל: הכא הלכתא כרב כן ס"ל להגאון אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו גם בזה הלכה כשמואל וכ"כ רבי' בס"ס קפ"ז והא דכ"ר כאן לתשו' הגאון משום דס"ל כוותיה מטעמא קמא שהתורה נתנה רשות לניזק כו' אבל לא מטעמא בתרא דאין הלכה כרב גם מטעמא בתרא שייך קצת די"ל דלשמואל יכול לקוץ מהענפים כשיעור ענפים שאוכל מהן פירות כיון שיש לו היזק מהן אלא שאינו יכול לקצוץ הכל ועיין מ"ש עוד מזה בס"ס קס"ז והיותר נראה דל"פ בזה אי הלכה כרב מדלא אשתמט בשום פוסק לכתוב פלוגתא בזה וגם קיי"ל דהלכתא כשמואל בדיני ועוד דא"כ דפליגי בהלכה ק' למה ליה להגאון להשיב תחילה מהסברא דמותר לקוץ כיון דקים ליה לגאון דהלכה בזה הדין עצמו כרב דמותר לקצצן אלא ודאי נראה דגם הגאון ס"ל דהלכה כשמואל בדיני אלא שהשיב לפי זמנו שמצרני בני דורו נהגו כרב ומנהג עוקר הלכה דבפלוגתת רב ושמואל לא נזכר מנהג בני מצרא והשתא א"ש דרבינו הביא כאן כל דברי הגאון דהכל מודים בזה דאם נהגו בני הדור כרב דכן צריכין לעשות ע"פ המנהג וכמש"ר בס"ס רל"א דהרשות ביד בני העיר לתקן ביניהן מה שירצו והשתא א"ש דהשיב הגאון תחילה ע"פ הדין ואח"כ כ' (כו') לפי המנהג ולק' בס"ס קס"ז כ"ר הדין היכא דאין מנהגם קבוע ודוק ועד"ר:

היה חופר בור בתוך שלו ומצא שרשי האילן כו' שם דף כ"ו ע"ש: ואם הם רחוקים כו' דלצורך יניקת האילן אין צריך אלא ט"ז אמה לכך עד ט"ז אמה הוא כגוף האילן והן של בעל האילן ולא יותר רש"י: עד כדי עומק ג"ט שהוא כדי צורך עומק המחרישה: אלא חורש ופגע כו' עד ג"ט קמ"ל בזה דאינו קוצץ אלא כדי עומק ג"ט א"נ קמ"ל דל"ת דוקא בחופר בור דהשרשים מקלקלין כותל הבור הוא דקוצץ אבל בחורש דיכול לזרוע בצד השרשים לא יקוץ כלל קמ"ל:

היה לחבירו כו' שם דף כ"ה ופליגי שם רבנן ורבי יוסי במשרה וכרישין וחרדל ע"ש ובגמרא דף י"ח דר"י מתיר בשלשתן וסבר דעל הניזק להרחיק את עצמו אם לא היכא דהוה גירי דיליה וכמ"ש בסמוך. ורבותא קמ"ל רבי' דאפי' אם הירק הזה שם כבר אפ"ה מותר לעשות משרה כו' וכן בדבורים ובצלי'. ולענין הרחקת ג"ט משרה מירק נראה דהיינו דוקא כשהירק היה שם תחילה לדעת ר"ח ור"ת והרא"ש דבסמוך סמ"ז ומ"ח אם לא ששדה חבירו עשויה לירק דאז אפשר לדמותו לשדה העשויה לבורות דמחשבינן כאילו כבר נעשה הבור ועד"ר שם: מותר לו לעשות אצלו בסוף שדהו משרה מים ששורין בו פשתן אע"פ שנבלעים בארץ והולכין ומפסיד הירק: ובלבד שירחיק ג"ט כו' נראה דלא מטעם המשרה לחוד בעי הרחקת ג"ט אלא בצירוף טעם כרייתו לבור המשרה והו"ל כדין בור דעלמא דצריך להתרחק מבור חבירו ג"ט מכח ב' טעמים יחד דהיינו משום דבכרייתו להבור בכל מרא ומרא מרפה לארעא ואח"כ באים לתוכה מים ומתלחלחים העפר ומתקלקל כותל הבור וכמ"ש התוס' ר"פ וכתבתי ל' בדרישה סי"ח כן נמי בירק כשכורה בור המשרה בצדו בתוך ג"ט להירק בכל מרא ומרא מרפה לארעא ובאים מי המשרה ומלחלחים ונכנסים שם ומקלקלים הירק (ובזה אפי' אין בור לחבירו בשדהו וגם אינו עשוי לבורות אפ"ה צריך להרחיק משם הירק) ודוקא מי משרה לאפוקי שאר מים שהם טובים לירק ואפי' במי משרה דוקא ג"ט דהן מחשבין גירי דיליה דמכח דהארץ כבר נעשה רפיא ע"י עד ג"ט נכנסו המים שם מיד ומקלקלים וכמ"ש אבל מה שנדחקים משם והלאה יותר ומקלקלים עד נ' אמה (שהרי מש"ה ס"ל לרבנן דצריך להרחיק נ"א) בהא ס"ל לר"י דלא מחשב גירי דיליה וק"ל. ומש"ה סיים רבינו וכתב ז"ל וטעמא משום שאין הניזק כו' הרי שנתן טעם להא דא"צ הרחקה יותר משיעור כו' ולא כתב טעם להא שצריך הרחקה שיעור בור אלא משום דהא פשיטא ליה כיון דכאן הוא כריית בור עצמו וטעמו אשר כבר כתב דינו לעיל בסי"ח אבל היכא דאין שם כריית בור כגון בכרישין וחרדל ס"ל לרבי' דא"צ הרחקה כלל וכמ"ש בדרישה ע"ש. ומשה"נ דקדק רבי' וכתב בכרישין וחרדל מותר לסמוך לו דמשמע סמוך לו לגמרי ובמשרה לא כתב מותר לסמוך אלא מותר לעשות ודוק. גם מוכח כן מדהתחיל רבי' וכתב דצריך להרחיק משרה מירק ג"ט משמע דבזה מודה ולא כ' פלוגתתו עם הרמב"ם אח"כ כ"א באינך תרתי וגם אמשרה וירק חולק כמ"ש הרמב"ם דירחיקנו ג"ט או מעט יותר דהאי מעט יותר הו"ל כאילו כתב לפי ראות הדיין כמה הוא מזיק בגירי דיליה ולפי טעמו דרבי' א"צ להרחיק כ"א ג"ט כשיעור הרחקת כורה בור. ולהב"י ק' דלא הול"ל תחילה הרחקת ג"ט במשרה וירק כיון דכתב אח"כ אדברי הרמב"ם דל"נ כן מהגמרא מיהו יש ליישב בזה בדוחק ולומר דגם ב"י סבר דרבי' מחלק בין משרה וירק לאינך מטעם שכתבתי ושאינו חולק על הרמב"ם והרי"ף אלא במה שכתבו הרחקה דג"ט גם בכרישין וחרדל ואין תמיהת הב"י כ"א למה כ"כ בשם הרי"ף ולא כ"כ בשם הרא"ש ואי משום דהרא"ש לא כ"כ כ"א במשרה וירק מטעם שכתבתי דמה"ט כ"ר דוקא במשרה וירק א"כ גם בשם הרי"ף לא הו"ל לכתבו די"ל דגם הוא דוקא במשרה וירק כ"כ ועד"ר ודו"ק:

אע"פ שמזיקין לבצלים אח"כ כו' שהם מפיגין טעם הבצלים רמב"ם: אע"פ שמזיק לדבורים כו' שאוכלים החרדל ומחדד פיהן ואוכלין את הדבש שלהן אבל דבורים לא חשוב מזיק לגבי חרדל כדאיתא בגמרא התם דגרעיני החרדל לא משכחין הדבורים לפי שהן בתוך השרביטים ואינה מציא לאכול אלא העלה פעם הראשונה ומשאכלה פעם ראשונה תו לא אכלה כיון שהוא חד לזה אינו מיקרי היזק דחוזר וצומח בשנה זו כן פי' נ"י והרמב"ם ז"ל כו' ואין נראה כו' כבר נתבאר דאינו משיג רבי' אהרמב"ם כ"א בכרישין ובצלים וחרדל ודבורים ועד"ר:

אבל כל שאר הרחקות כו' פי' כגון סמיכת גפת לכותל וכל אינך דכתב לעיל: חשבינן להו כאילו פי' אף על גב דלאו גיריה ממש הם מ"מ חשבינן להו גירי מטעם שאכתוב בדרישה בשם התוס' והרא"ש ונ"י ודומה לזה כ"ר בשם הרא"ש בתשובה ס"ך כ"א:

אבל לדעת רש"י ורי"ף כו' שמא יתעצל כו' עד"ר:

כי היכי דפטרינן כו' עובדא שם דף כ"ו: והוי אזיל רקתא ומזיק לאינשי פי' מוץ שמנערין מן הפשתן רש"י: וכן גבי אם סמך כו' ר"ל כמו שמבואר שם בגמ' דפטרינן לו משום דמחשבינן ליה לגרמא בעלמא ה"נ נלמד מהן שהדין כן בכל אינך והרא"ש חילק ביניהן כדמסיק: ומזיקתו הנמייה בגרמתו עי' ע"י שמעמיד שם סולם כמ"ש:

לפיכך לא חשיב מזיק אלא כצ"ל:

החזיק בא' מאלו כו' עד כתב הרמב"ם דין זה וגם דין השני שכ"ר בשם הרמב"ם כתב הרמב"ם בפי"א דשכנים ע"ש. ורבי' כתב דין זה ג"פ משום דבכל א' רבותא קמ"ל בס"ס קנ"ג כתבו ואיירי באותו סימן דמשתמש בשל חבירו שהוציא זיזין או דלף מים לחצירו או סמך קורותיו על כותלו של חבירו ולא מיחה והו"א מש"ה הוי חזקה מיד משא"כ בפותח חלון קמ"ל דין פתיחת חלון בסי' קנ"ד בסעיף ט"ו ואי מהא הוה אמינא דוקא חלון דעשייתו הוא לאור שנכנס לביתו מאויר ואור של רשות חבירו ושתק הוי חזקה משא"כ בדין סמיכות הללו שהדבר הוא ברשותו לגמרי קמ"ל דאפ"ה הוי חזקה מיד כשלא מיחה ושתק: ומ"ש כגון שמסייע עמו מיד נראה דר"ל מיד שמתחיל לסייעו ואפילו בתחילת בניינו הוי חזקה וכ"כ משום דבאידך כגון שראהו שעשאו בצידו ושתק לא הוי חזקה מיד עד שיוודע שחבירו ידע שהוא מזיק לו שהרי לא אמרו אלא לסתום לאלתר הוי חזקה וכ"כ ריב"ש כתבתי לשונו בסמ"ע סל"ה ע"ש אלא שס"ל להרמב"ם דכשיסייעו בפתיחת החלון הו"ל כסתימת החלון בפניו בלא סיוע ע"ש ודוק:

כגון שפתח חלון כו' ומש"ר לעיל ס"ס קמ"ב דפתיחת חלון לפניו לא הוי חזקה כ"כ לפי שיטת דברי הרא"ש וכמו שכתב אחר זה מיד: אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שצריך ג"ש כו' והטעם כיון דאיכא ריעותא דאין שטרו בידו לא מהימנינן ליה במה שטוען שהחזיק ג"ש ואבד השטר וצריך לברר משא"כ להרמב"ם אע"פ שבפתיחת חלונו וכיוצא בו בעינן גם להרמב"ם שידע מהנזק ושתק וכמ"ש לפני זה מ"מ כיון דא"צ שטר לנזקין אלו ואין כאן ריעותא הולכים אחר זה שהוא מוחזק בו וכמ"ש בס"ס קנ"ו ע"ש:

(נד) יש נזקים כו' שם דף כ"ג: כדברי ר"ת שכל דבר יכול לסמוך הוא מה שכתב רבינו בשם רבינו תם בסעיף מ"ז ומ"ח ע"ש: ואם החזיק אחר כך כו' אפילו החזיק בהיזק זה שלש שנים וכמש"ר בס"ס זה: ומ"ש רבינו ודאי אין שום אדם מוחל עליו ק"ק למה לא כתב רבותא דאין אדם מוכרו דהא אף אם טען שקנהו ממנו בדמים לא מהימניה ליה אם לא שיש לו עדים ע"ז וכמ"ש בסעיף ס"א וי"ל דמשום דסיים וכתב וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולהרמב"ם בשאר ניזקין במחילה תליא וא"צ ג"ש מש"ה כ"כ וגם הרא"ש בפ' לא יחפור כ' האי דינא בשם הרמב"ם ע"ש:

פי' ר"ת דוקא קוטרא דכבשן וה"ה של נחתומין ולא אתא אלא לאפוקי תנור של יחיד וכדמסיק: ומ"ש וכן כירה כו' נראה דקמ"ל בזה דאפי' עשן כירה שמדליקים אש תוכו תדיר שמבשלין בו ונמצא עשונו תדיר יותר מבתנור של יחיד המיוחד לאפיית פת שאופה בו רק פעם א' בשבוע וק"ל: כיון דלא שהי קוטרייהו כו' והיינו דוקא בסתם בני אדם אבל באדם שידוע שאין יכול לסבול העשן בכל ענין יכול למחות כמעשה דרב יוסף שבסמוך ב"י: לאו תדיר הוא וכתב ב"י משמע מל' הרמ"ה דאי הוה תדיר אף דלא היה עשנו כ"כ גדול כשל כבשן אין לו חזקה וכ"כ בירוש' הביאו הרא"ש ז"ל לא אמרו אלא בעשן תדיר משמע דל"ש בין רב למעט כל שהוא תדיר אין לו חזקה וכל שאינו תדיר יש לו חזקה עכ"ל וכ"כ נ"י והביא ראיה ממש"ר כאן בח"מ ע"ש: ומיהו לכתחילה כו' הל' מגומגם דהיא הנותנת הואיל דאמר דאית ליה חזקה ממילא נשמע דיכול למחות דכל דבר שאינו יכול למחות לא שייך גביה חזקה וי"ל דאה"נ קאמר ובא ליתן טעם למילתא למה הוי חזקה ולא נימא דלא היה בידו למחות דכופין על מדת סדום כיון שאינו תדיר ע"ז כתב ומיהו כו' והו"ל כאילו כ' דמיהו בדלי"ת וכן מ"ש אחר זה ומיהו הא נמי לכתחילה כו' ג"כ פירשו כן: ועשן תדיר נמי כו' לא מיחייב לסלקו נראה דר"ל ולא מצי מחי ביה והא דקאמר נמי ר"ל שאינו בכלל נזקין דאל"כ הול"ל ג"כ וקיימא עליה חזקה כמש"ר לפניו ולאחריו אלא דלפ"ז ק"ק כיון דלא מצי מחי ביה למנ"מ לא הו"ל חזקה. והטעם דרוח שאינה מצויה אינו שכיח כלל וק"ל ודלא כרמ"י ע"ש:

ובה"כ פי' ר"ת כו' ר"ת קאי לפרש מ"ש בגמרא סתם דב"ה אין להן חזקה היינו משום שבימיהן היו כולן מגולין והיה להן ריח רע גדול וא"א לסבלו אבל שלנו שאינם מגולין אלא מכוסין יש להם חזקה: ומ"ש מכוסין בחפירות קושטא דמילתא קאמר שהן מכוסין דהואיל שהן חפירות בקרקע עושין להן כיסוי למעלה אבל ה"ה בלא חפירה כל שאינם מגולין יש להם חזקה כל שאין להן ריח גדול וכמ"ש אח"כ בשם ר"י הלוי והרמ"ה ואע"פ שאסור לקרות בהן ק"ש כמש"ר בא"ח סי' פ"ג שאני התם דאפי' ריח כל דהו מעכב. וי"מ מ"ש ר"ת שהן מכוסין בחפירות ר"ל כעין בתי כסאות דפרסאי שהזכיר רבינו שם בא"ח סי' פ"ג שהעוקא רחוקה מפי החפירה ד"א היתה ומתגלגל הרעי למרחוק ולכן דייק רבי' וכתב שהן מכוסין בחפירה כו' שע"י החפירה המעוקלת הן מכוסין אבל לא נ"ל דא"כ הו"ל לרבי' לכתוב דהן כמכוסין ולא מכוסין שהרי שם בא"ח סי' פ"ג הביא דברי רבא שאמר בתי כסאות דפרסאי הרי הן כמכוסין וכ' עליו דברי הר"י שכתב וב"כ שלנו אע"פ שהן מכוסין ש"מ דב"כ דפרסאי הן כמכוסין ממש ועוד דב"כ שהיו עושין בזמן ר"י היו עשוין כזמן ר"ת ור"י כתב שם ז"ל והני בתי כסאות שלנו כו' ש"מ דלא היה להן ב"כ דפרסאי וק"ל:

אבל אי אחזיק ועבד ב"ה כו' פי' המקום שיושב שם להוציא רעי נקרא ב"ה ומתחתיו הוא עוקא חפורה בקרקע וה"ה בלא עוקא מתחתיו נמי (דהא מבתי כסאות שלהן הנ"ל איירי דהיו מגולין ע"ג הקרקע) כל שהעמיד הכסא בארעא דחבירו ונכנס מביתו דרך פתח לשם הוי חזקה ונראה דפתח פתוח דרך ביתו דוקא קאמר דאז נראה הקביעות יותר משא"כ כשנכנס דרך מבוי לחצירו דחבירו. וי"א אדרבה דלרבותא כ"כ וכ"ש אי נכנס דרך מבוי לשם. וקאמר דאם העמיד הב"ה עם הגומא לביתיה דחבריה ויש לו פתח פתוח מביתו שהולך מביתו לשם על הב"ה (ומשום דל"ת היאך אדם עושה ב"ה שלו בבית חבירו מש"ה כ"כ דיש לו פתח פתוח לילך שם) ואח"כ אמר דל"ד זה אלא אפי' העמיד הב"ה בבית שלו והעוקא שמתחתיו הוא ג"כ בביתו אלא שהעוקא היא רחבה והולכת קצת לביתו דחבריה הו"ל נמי חזקה ועוקא פי' גומא דומה למ"ש חז"ל דכל חצר צריך לעשות עוקא מחזקת סאתיים שיטיל שם מי שופכים בשבת וכמש"ר בהל' עירובין סי' ש"ס ושע"ז ע"ש: ומ"מ אית ליה כו' אין להקשות מאי קמ"ל דהוי חזקה כיון שאינו מסריח והו"ל כטוען עליו בקרקע דעלמא שקנהו ממנו וי"ל דמיירי דהחזיק בה ג"ש בלא כיסוי והו"א דיכול הניזק לומר לכך לא עשיתי מחאה כי אמרתי אין חזקה לנזקין ולא ליהני ליה הכיסוי קמ"ל: ואי לא קמסלק לריחא פי' ואם אינו רוצה לגדרו ולבנות סביבו מחיצות לסלק הריח אלא שרוצה לשנותו מב"ה לדבר אחר א"נ ה"פ ואי אפי' אם מכסה אותו לא קמסלק לריחו ועדיין הוא מסריח וק"ל: דלב"ה אחזיק כו' נלע"ד דס"ל דדוקא היכא דיכול לכסותו שיסתלק ריחיה מחבריה אז אין עליו דין ב"ה וכאילו החזיק במידי אחרינא דמי והו"ל לזה למחות אבל כשלא יוכל לסלק מיניה ריחיה אמרי' ודאי לא קנה זה מעולם ולא מחיל ליה והאי דלא מיחה ביה עד השתא דסמך אדיניה דא"צ מחאה לב"ה ובודאי אם ראה שמשתמש במידי אחרינא הוי מחי ביה כדי שלא יחזיק ורבי' ס"ל כיון דמ"מ החזיק בגוף הקרקע הו"ל למחות דהחזקתו בגוף הקרקע הו"ל כאילו השתמש בדבר אחר:

כי ההוא דפאפי יונאי כצ"ל והוא עובדא שם דף כ"ה ע"ש: לפי שרב יוסף היה אסטניס אע"ג דמשמע דמשום הפסד הפירות היו מרחיקים י"ל דהעורבים לא היו אוכלים הפירות אלא הדם שבפיהם היו מקנחים בפירות תוס':

והיזק ראייה דחלון כו' כבר כ"ר בסי' קנ"ד סי"ז שפליגי בו הרמב"ם והרא"ש וחזר וכתבו בסי' זה כדי לכלול יחד הנזקים הגדולים ולפרש איזה יש לו חזקה לכ"ע וק"ל: כתב הרמב"ם והא דכ' לעיל בסמוך וכ' עוד הרמב"ם מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון י"ל דמיירי בחלון שאין בו היזק ראייה ועד"ר שנתבאר שם בסי' קנ"ד סי"ז. והחזקה הוא דאסור לבנות כנגדו. וב"י כתב דגם הרמב"ם ס"ל כהרא"ש שיש חזקה להיזק ראייה כשעושה מעשה וע"ל סימן קנ"ד סי"ז כתבתי בדבריו בדרי' וסתירתן:

כתב ר"ת כל נזק כו' אפי' הקנה לו בעדים כו' כ"כ שם בתוס' דף כ"ג בשמו ור"י כתב עליו דלא נהירא מדאמר שם אין להן חזקה משמע הא ראיה יש ע"ש: וקנין ג"כ צריך פי' אם מחל לו על ההיזק אבל כשמכר לו וקיבל דמי המכירה א"צ קנין דבמעות קונה דמחשב כקרקע דנקנית בכסף ומש"ר אחר זה ז"ל ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל דמשמע דגם מכירה צריך קנין נראה דמכר דומיא דנתן קאמר דלא קיבל עדיין דמי המכירה וק"ל:

וכ"כ הרמב"ם ז"ל פירוש וכן כתב הרמב"ם דמהני קנין אפילו בדבר שאין לו חזקה כו' ודלא כרבינו תם וגם נלמד מינה דקנין מיהא בעי מדכתב דצריך להביא על זה ראיה שקנה מידו משמע דראיה על המחילה בלא קנין ל"מ וק"ל: המחזיק בנזק שאין לו חזקה כו' אבל בדבר שיש לו חזקה כבר כתב לעיל בסמוך בשם הרמב"ם דהמחזיק נשבע ונפטר וק"ל:

ואפי' קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה כבר כ"ר בסמוך בשם הרא"ש דקנין ידוע מהני בכל נזקין ומ"ש ואפי' קנו והחזיקו ר"ל שטענו שקנו אותו אבל אין להם עדים ע"ז כ"א במה שהחזיקו והכי הוא הצעת דברי הרא"ש ורבי' דמתחילה כ' ואפי' אם טוענין הקצבים שקנו המקום כו' וגם החזיקו ל"מ להן טענתן מטעם דהא דאמרו חז"ל שאין חזקה לניזקין כאלו היינו אפי' קנו והחזיקו ור"ל שטענו שקנו והוא מדברי התוס' ריש דף כ"ג בד"ה והא אחזיקו להו כו' ע"ש והרא"ש ביאר דבריו כן בהדיא בתשובה ורבינו קיצר והשתא א"ש דכ' דקנו והחזיקו דבלא"ה קשה אי ידוע שקנאו לזה חזקה למה לי ועוד דסיים וכתב אין חזקתן חזקה דהול"ל אין קניינן קנין אלא ודאי מיירי באין הקנין ברור אלא שטוענין כן מכח הראיה שהחזיקו בו בלי מחאה וזה הפי' ברור ודלא כמ"ש הב"י ועד"ר: