אחד מבני חצר כו' עד כופין בני מבוי כו' מקור של דינים אלו הוא בב"ב דף כ' וכ"א ורבי' התחיל בברייתא וסיים בהמשנה דלשם וז"ל המשנה שם חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים ויוצאים אבל עושה כלים ויוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות ובגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא (פירש"י דס"ד ולא מקול התינוקות היינו תינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכלים כו' מ"ש רישא דקתני יכול לומר איני יכול לישן מקול הנכנסים כו' ומ"ש סיפא דלא מצי למימר הכי) אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת א"ל רבא א"ה ליתני חצר אחרת מותר אלא אמר רבא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך כו' (פירש"י אף על גב דקול הבא מחמת אחרים הוה לא מצי מחי משום תקנת יב"ג דתיקן שמושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר) מיתיבי א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו הב"ע בתינוקות עכו"ם ת"ש מי שיש לו בית בחצר השותפין ה"ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר עכו"ם הב"ע בסופר מתא ע"כ. ופירש"י רופא מוהל. אומן מקיז דם. מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם קול נכנסים ויוצאים עכ"ל (ופי' דסופר מתא כתבתי בדרישה ע"ש). וזהו כלל דברי רבינו ועכשיו אשיב לבארו בס"ד. מ"ש אחד מבני חצר כו' כן הוא גירסת התוס' חצר ול"ג מבוי. ובסמוך כ"ר שהרמב"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר ונוכל לדחוק ולומר דהכל מודים לו בזה עד"ר: ומ"ש שביקש ליעשות רופא אומן גם הרמב"ם כ"כ וכתב ב"י שהם מפרשים דרופא שהוא אומן קאמר ור"ל מקיז דם ולפ"ז צריך לומר דלא גרסי' בברייתא שניה הנ"ל לא לרופא ולא לאומן אלא לא רופא אומן וזהו דוחק שהרי"ף והרא"ש שהביאו כתבו סתם לא לרופא ולא לאומן לכן נראה דתרתי קאמר ודרך הלשון לחסר וי"ו כשנקט הרבה דברים זא"ז ע"ד אברהם יצחק ויעקב וכן בש"ע כתב רופא או אומן ונ"ל דר"ל רופא ברפואות הגוף או אומן היינו מקיז דם ושניהן אינן של מצוה ולא כרש"י דפי' התם רופא מוהל דהא רבי' כתב בס"ח דלכל מילי דמצוה אינם יכולים למחות משא"כ לרש"י דדוקא קאמר מלמד תינוקות וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק: גרדי במעשה אורג מתרגמינן בעובד גרדי: או מלמד תינוקות של עכו"ם וה"ה של ישראל אם אינו לומד תורה נ"י: ומ"ש בני החצר מעכבין עליו כלל זה נקוט בידך כל היכא שנזכר עיכוב באיזה דבר פירושו בין יחיד על יחיד בין יחיד על רבים יכול לעכב כ"כ הרא"ש וכן משמע ל' רבי' בסמוך: מפני שבא להם היזק ממנו בברייתא הנ"ל קתני סתם שהן מעכבין עליו בלי טעם וכבר כתבתי ל' רש"י שכתב שמעכבים עליו מפני שמרבה עליהם קול נכנסים ויוצאים וגם רבי' כתב בסמוך ס"ג אין יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין ונ"י ושאר מפרשים פי' מפני שמרבה עליהם את הדרך וכתבו דמ"ש במשנה איני יכול לישן מפני קול כו' ל"ד קאמר ונראה דגם רבי' ס"ל הכי ומש"ה שינה כאן וכתב סתם מפני שבא להן היזק ממנו ומ"ש בסמוך אינו יכול לישן מקול ל"ד קאמר אלא ל' המשנה נקט שם ועד"ר: שלא למכור ביתו פי' אפי' אם הלוקח ישראל ורוצה להיות ציית דינא עם בני חצר ואם יפסקו ב"ד שיסלק אומנותו מהחצר יסלק אפ"ה אין זה רשאי למכרו לו ועד"ר: אפי' אינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו פי' שאין אחר שוכר ביוקר כמו זה ועד"ר ובחידושים:

וכן אם ביקש כו' ודקדק הרשב"א מדתנן כו' המשך ל' רבינו כך הוא בתחילה כתב ל' הברייתא הנ"ל א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן כו' דמשמע דוקא ביקש עתה הא אם כבר החזיק אינם יכולים לעכב ואחר לשון זה נמשך רבי' ואח"כ כתב דין חנות הנ"ל הנשנה במשנה בל' ביקש וסיים וכתב ע"ז שהרשב"א דקדק מדתנן חנות כו' ש"מ שלעולם יכולים לעכב וא"כ ממילא נאמר הברייתא דקתני באומן ביקש ל"ד קתני והלשון קצת מגומגם ועד"ר: אין אנו יכולין לישן מקול כו' עמ"ש לעיל בסמוך דנראה דל"ד כ' לישן מקול אלא כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הדורסים שמרבים עלי הדרך ונמשך אחר ל' המשנה ועד"ר:

ולא מיחו בו כו' הרמב"ם לטעמו דס"ל דחזקת נזקין לאלתר הוי חזקה כדלעיל בסימנים הקודמים:

אבל אי בעי לאוגורי כו' הרי לפנינו דהרמ"ה ס"ל דיכול להשכיר ביתו לכמה אנשים שירצה אם אינו מחלק ביתו לחדרים מיוחדים בשבילם וזה דלא כב"י שמשמע מדבריו לעיל בר"ס קנ"ד גבי חולק ביתו לשנים דהרמ"ה סבירא ליה דלהכניס דיורין בכל גווני בני חצר מעכבין עליו ועמ"ש שם:

אבל הוא עושה מלאכתו בביתו פי' ומוכרם בשוק: ואין בני החצר יכולין לעכב עליו כו' אי האי שאיני יכול לישן מקול הנכנסים כו' דקאמר רבי' לעיל ל"ד הוא אלא כדפירש"י החילוק מבואר דכאן שאינו מוכר אלא בשוק א"כ אין כאן נכנסים ויוצאים אליו אבל אם דוקא קאמר רבי' לעיל שיכול לומר לו איני יכול לישן מפני הקול ק' לכאורה מ"ש קול הפטיש דאינו יכול למחות וצ"ל דשאני פטיש שעושה בביתו וזש"ר עושה מלאכתו בביתו משא"כ קול הנכנסים ויוצאים שהוא בחצר וכנ"ל. וב"י כתב דרבינו מיירי הכא בהחזיק ול"נ ועד"ר ע"ש:

ואפי' הן רבים כ"כ לאפוקי מפרש"י וכמ"ש בדרישה:

נתן למבוי שאינו מפולש כו' וכיוצא בזה כ"ר בסימן קנ"ד ס"י בשם רי"ב לענין פתיחת חלון ע"ש גם לעיל בס"ס ק"מ סכ"ב בשם ר"י הלוי ועד"ר:

כופין בני מבוי כו' זהו מימרא דרב הונא בריה דר"י שם סוף דף כ"א ובאיבעייתו דלשם נקטינן לקולא וע"פ שיטת רש"י ונוסחו ובדרישה בארתיהו ושם נתבאר דעיכוב זה אינו משום הנכנסים והיוצאים דזה לא שייך כ"א ברישא דאיירי בהדרים בחצר א' ולא בב' חצירות אפי' במבוי א' אלא משום דפסיק חיותיה דאומן הדר שם וזש"ר פי' היה שם במבוי א' כו' יכול זה לעכב עליו דדוקא זה האומן מעכב ומשום פיסוק חיותיה ולא משום דריסת הרגל. ומש"ר כופין בני מבוי זא"ז כו' ל"ד קאמר בני מבוי זא"ז דהא אומן בא' מהמבואות בעיר יכול לעכב את כל העיר אאומן שרוצה לבוא מעיר אחרת לשם משום דפוסק חיותא אם לא שתאמר שנקט תחילה מילתא דפסיקא באותו מבוי יכול לעכב לזה שבא מעיר אחרת בכל ענין אפי' נותן מס עמהן דכה"ג אינו יכול לעכב עליו שאר העיר וכדמסיק רבינו ובדרישה כתבתי שגם הנ"י פי' להברייתא דקתני כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהן חייט כו' דמיירי בא' שבא מעיר אחרת ונתן מס עמהן מכח האי קושיא גופא דאל"כ מאי איריא בני מבוי הא כל העיר יכול לעכב. ורבינו דכ' כופין בני מבוי כו' הוא מל' אותה הברייתא. ומש"ר דאם הוא מזאת העיר אין יכול לעכב עליו כו' נראה דמיירי ג"כ בכל ענין אפי' אינו נותן מס עמהן אלא דאינו שכיח שיהיו מסולקים בני עיר א' במסים. נמצא כללן של דברים א' מבני חצר שבקש לעשות דבר בחצר שע"י ירבו הנכנסים והיוצאים בחצר בני חצר מעכבין עליו ואפי' א' מהן מצי מעכב ואם לעשות אותו הענין בביתו ולמכרו בשוק אף שמגיע היזק לבני חצר מקול פטיש ורחיים וכיוצא בו אין בני חצר יכולין לעכב עליו ואפי' לא החזיק בו עדיין לדעת המרדכי והרמב"ן והרשב"א ורבי' אבל להרמב"ם וסמ"ג ורבי' ירוחם כל שלא החזיק יכולין למחות בו (ודלא כב"י שכתב שגם רבינו ס"ל כוותייהו) ולהיות מלמד תינוקות תורה אין בני החצר יכולין לעכב אפי' ליותר מנ' ולעסוק בשאר דבר מצוה כגון לכתוב ספרים או להתפלל בי' ולחלק צדקה אף שירבו הנכנסים ויוצאים לדעת רבי' ור"י אבל יש גאונים החולקים ס"ל דוקא בלימוד תורה אינו יכול למחות ובדברים שיכולין לעכב על א' מבני החצר יכולין ג"כ לעכב אותו מלהשכיר ביתו לא' מאלו אפי' אינו מוצא להשכירו בכדי שושכור אותו זה ואפי' החזיק אבל יכול למכרו לא' מאלו ואח"כ ישתעו דינא בהדי לוקח כשאינו מוצא למכור בכדי דמים אלו (ודלא כב"י) וכשבא א' מבני חצר למכור או להשכיר ביתו לעכו"ם שאינו אומן לדעת הרא"ש אסור אם לא שאיני מוצא לישראל שיתן דמים הראוים ולדעת המרדכי למכור אסור אבל להשכיר מותר ואם רצה להשכיר ביתו לכמה אנשים להרמ"ה והראב"ד אינם יכולין לעכב עליו ומדברי הרמב"ם נראה שיכולין לעכב עליו ודעת הרמב"ם וגם דעת רבי' שהביאו כל היכא דבני החצר מצי מעכב בני מבוי שאינו מפולש נמי מצי מעכבי ואין כן דעת שאר הגאונים ואם א' מבני החצר יש לו בחצר חנות או מרחץ או רחיים ולא מיחו בידו בני החצר משום נכנסים ויוצאים לדעת הרמב"ם אין כח ביד בני החצר למחות ביד אחר הבא ג"כ לעסוק באותו ענין רק אומן הקדום מצי למחות בבני עיר אחרת שבא שם משום פיסוק חיותי' ולאינך גאונים יכולין למחות בהשני ובמבוי שיש שם א' מבני מבוי אומן או גרדי או שהיה לו חנות או רחיים לדעת הרמב"ם אפי' בן עיר אחרת אם הוא פורע מס עמהם שבא לירד לאומנותו אינו יכול למחות בו שלא יכנס באותו מבוי ולדעת רש"י ושאר פוסקים ורבי' יכול למחות בו אותו מבוי אם לא שהוא מזאת העיר:

ומש"ר וכן יכולין בני כו' שלא יביאו סחורתם כו' עובדא בגמרא שם ועד"ר: ומש"ר בשם ר"י הלוי כ"כ הרא"ש שם בשמו: ומ"ש וגם אין סחורתם טובה יותר משל בני העיר עיין בב"י שכתב דמשמע ליה דאפי' היא יותר גרועה מותר משום דהו"ל כשני מינים והניחו ב"י בצ"ע ועד"ר: ובלבד שימכרו בשוק ז"ל הגמרא שם מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו ופרש"י לנקבצים שם ליומא דשוקא לוזבנו ומשמע מלשונו דלבני העיר אסור למכור אפי' כשהן בשוקא ביומא דשוקא אבל מדברי הרמב"ם משמע דמותר וכן משמע לי מל' רבינו שכתב וביום השוק אין יכולין לעכב עליהן כלל. ודוחק לומר דכלל ר"ל אפי' לא נותנין בזול יותר ואפי' אינה טובה דלזה לא הוה צריך רבי' לכתבו דהא אזה קאי וגם ממ"ש בגמרא והפוסקים אבל לאהדורי לסבב בעיר לא משמע דבשוק אפי' לבני העיר מותר ראי דוקא לעלמא מ"ט אסור לאהדורי ולמכור לעלמא. גם טעם נכון לחלק בין מכירה להלואה דבמכירה שהוא מוכר למי שנותן לו מעות והוא נותן לו הסחורה מיד ושוב אין להן עסק זע"ז מש"ה הכל שוים אצלו וא"צ לעשות דרישה מאין הוא הלוקח אם הוא מבני העיר או לא משא"כ בהלואה אף שהלוה לו על המשכון מ"מ כיון שהדבר תלוי ועומד ונמשך עד אחר ימי השוק הרי הוא כהלוה לבני העיר בלא יומא דשוקא גם מסתמא בשעת ההלואה הוא שואל ללוה מי הוא והיכן הוא דר ונודע לו שהוא מבני העיר הזאת ומש"ה אסור להלוות לו ומש"ה דוקא בהלואה כ"ר שאינו מותר אלא לבני העיירות המתקבצים שם וגם התוס' לא פירשו דבריהן במכר כ"א בהלואה וכ"ש הרא"ש דקיצר יותר ומשמע דלא ס"ל הכי כ"א בהלואה. ואף שהפוסקים והתוס' הלואה ממכר גמרי לה מ"מ כל חד וחד לפי טעמו הוא איסורו וק"ל: ומש"ר ואם בן עיר אחרת כו' עובדא שם א"ל רב כהנא זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו. וכתב ר"ת דר"ל שימכרו כ"כ כדי שיוכלו להתפרנס מהריוח דאל"כ אלא שימכרו קרן כדי חיותא קאמר א"כ למחר ימותו ברעב. ונראה דל' חיותייכו קדייק דאין זה מיקרי כדי חיותא ומש"ה הביא רבי' ל' הרמב"ם דשינה ל' הגמרא וכ' כדי פרנסתו ומשמע מזה דהוא פי' כדי חיותייכו דקאי אהקרן וק"ל. וכן פירשו המ"מ שם בפ"ו דשכנים ע"ש דאינו מתיר אלא שימכרו מהקרן כדי פרנסתן. והב"י לא שם לבו על דייק זה שכתבתי ומש"ה תמה על רבי' שהביאו וכ' דלא עדיף לישנא דהרמב"ם מלישנא דגמרא וכי היכי דלישנא דגמרא מפרשים דמוכרים כדי שירויחו כדי פרנסתן ה"נ יתפרש ל' הרמב"ם ומסיק ב"י וכתב ז"ל ואפשר מה שהביא רבי' ל' הרמב"ם לאשמועינן דאפי' אם הם חייבים לבני העיר מ"מ אין מעכבין עליהן עכ"ל ע"ש ואף דבס"א בספרי רבי' כתוב עד שיפרע מחובו הרמב"ם שלנו כתב עד שיפרעו חובן ומש"ה כתב הב"י דר"ל שיפרעו מה שהן חייבין אלא שקשה הלא ז"ל הגמרא אית לן אשראי ופירש"י שהקיפו לבני העיר סחורה שלהן ודוחק הוא דהרמב"ם לא יכתוב מה דאיתא בגמרא וכ' ענין אחר ואין זה דרכו וגם ל' אם יש לו מלוה לא משמע הכי דיש עליו מיבעי ליה ולכן נראה עיקר כמ"ש ודוק:

ועל הרוכלין כו' וכן על מלמדי תינוקות כו' שם דף כ"א וריש דף כ"ב מימראות בגמרא. ורוכל מיירי ברוכל בשמים לנשים להתקשט בהן דתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין כדי שיהיו הבשמים מצוים לבנות ישראל ועיין בהוספה: אין יכול למנעו אפי' מלקבוע משום דטרידי בגרסתייהו ולאו אורחייהו לאהדורי ולסבב העיר רש"י.

ת"ח המביא סחורה לעיר כו' שם דף כ"ב:

תשוב' כו' תשובה זו לא מצאתי בתשו' הנדפסות שבידינו ע"ש. ובסוף חזה התנופה כתב דומה לזה וכ"כ ב"י ועד"ר: שאדם יכול לדור בכל מקום שירצה ואז שייך במס שלהם ואין בני העיר יכולין לעכב עיין בהוספה: