Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ולא יסבירו פנים כו' בר"פ שבועת העדות ת"ר כו' [עב"ח שהביאו] עוד שם בברייתא אחרת מנין כו' [עב"ח שהביאו]. והנה רבינו סידר וכתב באחרונה מה שאמרו חז"ל בראשונה והוא שלא יהא אחד יושב כו' מפני שרצה לכתוב עליו חילוקי דיני ישיבה ועמידה וכמ"ש אלא שניהם עומדים כו' גם הכניס בבא דאם היה האחד לבוש בגדים נאים כו' (שהוא שם בברייתא בפני עצמו) בין שלא יהא אחד יושב כו' ובין לא יאמר לא' קצר דבריך כו' השנויים בברייתא אחד משום דרצה להסמיך העניינים יחד וללמד דלא יהא אחד עומד ואחר יושב אסור אף אם מעצמו ישב דהב"ד לא הושיבו וכן משמע הל' שלא יהא אחד עומד כו' דמשמע ואפילו מעצמו (אף דרש"י הנ"ל פירש משום דכשיראה חבירו שמכבדין אותו כר אפשר דס"ל להרמב"ם ורבינו כשיראה חבירו שהוא יושב וסובר שבטוח הוא בדיינים שניחא להו בישיבתו ובכיבודו) ודומה למ"ש שלא יהא הא' לבוש בגדים נאים כו' משא"כ שלא יהא הא' מקצר שאין בו איסור אלא כשהב"ד א"ל קצר וכמ"ש בברייתא הנ"ל וק"ל: ומש"ר ולא יאמר לאחד דבר כל דבריך האי אמירה ל"ד הוא דאפילו לא אמרו לו כן אלא שאמרו לשני קצר דבריך אסור וכמ"ש בברייתא הנ"ל וגם במיימוני בר"פ כ"א דסנהדרין ליתא ע"ש. והיותר נראה דמ"ש ולאחד קצר כו' הוי"ו הוא וי"ו החולקת ור"ל או יאמר לאחד קצר דבריך. דגם זה אסור דומה למש"ר אם האחד ת"ח דמושיבין לת"ח שצ"ל גם לע"ה שב דאל"כ יסתתמו טענותיו במה שמושיבין לת"ח אע"ג דלא אמרו לע"ה עמוד. ומש"ר ואחד היה לבוש בגדים נאים והשני פחותים ובזויים דקדק וכתב ובזויים דס"ל דאם אינם בזויים אף שאינן חשובין כ"כ אין להקפיד וכן משמע מל' הברייתא הנ"ל דתנא סרמטוטין מיהו מ"ש בברייתא דהאחד לבוש איצטלא בת מאה מנה קמ"ל רבינו דל"ד חשוב כ"כ קאמר להכי קאמר סתם בגדים נאים ואפשר דהברייתא לרבותא נקטה דאפילו הוא לבוש בגד חשוב כ"כ אפ"ה אמרינן ליה הלבש עצמך כמותו בשפלות גם אפשר לומר דהברייתא או או קתני בין שהתובע לבוש בת מאה מנה והשני אינו לבוש אלא כדרך בני אדם או שהתובע לבוש בגדים נאים כדרך בני אדם והשני לבוש בזוים ומזה האחרון איירי רבינו ומה שכתבתי ראשונה נראה עיקר וק"ל:
אחד יושב למעלה כו' בשניהם עומדים לא שייך זה דמי ימחה ביד השני לגשת ולהתקרב ג"כ וק"ל: והעדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אלו העדים. אשר להם הריב אלו בעלי דינים וכן הוא בס"א והוא ברייתא בריש שבועת העדות ויליף לה התם דשני אנשים היינו עדים דג"ש דשני שני דכתיב ע"פ שנים עדים כו' ועוד וכי שנים באים לדין וג' אינם באים לדון או וכי אנשים באים לדון ונשים לא באים ובעדים אין שייך תחילת הדין (ואע"ג דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד דקבלת עדות כתחילת דין וכתבתיו לעיל סימן ה' וז' היינו לגבי דיינים אבל לגבי עדים עצמן פשיטא שהגדתן הוא תחילתן וסופן כגמר דין הוא וז"ש רבינו והעדים לעולם בעמידה) וכיון דעדים ובעלי דינים מחד קרא נפקי אמרינן בבע"ד דומיא דעדים מה עדים גמר דין אף בע"ד בגמר דין וע"ש בגמרא דאיכא עוד שם לישנא אחרינא:
אבל בדיעבד כר כן הוכיח הרא"ש בפרק שבועת העדות גם הר"ן שם בשם הרשב"א וכתבו דמה דילפינן מקרא דועמדו אינה אלא אסמכתא למצוה לא לעיכובא דאל"כ בת"ח אין מושיבין לכתחילה: וה"ה לדיינים שקבלו עדים או שגמרו דינא בעמידה דיניהם דין כב"י בשם רשב"א והמרדכי פ' שבועת העדות וכ"כ בכ"מ פכ"א דסנהדרין ומטעם דבגמרא ר"פ שבועת העדות למדו ממ"ש וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם דדיינים בישיבה ובעלי דינים בעמידה וכיון דעמידת העם דגמר דין בדיעבד כשר אפילו בישיבה ה"ה הדיין כשר בדיעבד בעמידה ע"ש:
ת"ח וע"ה כו' מימרא דר"ה בר"פ שבועת העדות. מושיבין לת"ח פי' בגמר דין דומיא לת"ח המעיד דהוה גמר דין ומושיבין אותו כדלקמן סימן כ"ח: וכתב הרמב"ם וכבר כו' בפכ"א מה"ס כ"כ:
מושיבין בעלי דינין כו' פי' אפילו בשעת גמר דין דהא עדים הגדתן הוה כג"ד ומושיבין אותן מפני המחלוקת והטעם כיון שבדיעבד כשר לכך הקילו מפני המחלוקת אפילו לכתחילה:
אסור לדיין לשמוע בע"ד האחד כו' ברייתא בפרק שבועת העדות ויליף לה מדכתיב מדבר שקר תרחק ועוד כתיב שמוע בין אחיכם ועוד כתיב לא תשא שמע שוא: ומ"ש או שלא בפני חבירו כ"כ גם הרמב"ם וז"ל ב"י ונראה דכ"כ משום שלא תאמר דוקא קודם שיבא חבירו אסור משום שנא' צדיק הראשון בריבו אבל אם בא ויצא שרי קמ"ל דכל שלא בפניו אסור משום דאינו מתבייש. לטעון שקר עכ"ל ולפ"ז ה"פ ל"מ קודם שיבא חבירו דפשיטא דאסור משום שדברי הראשון נשמעין ונכנסין באזני הדיין כדכתיב צדיק הראשון בריבו אלא אפילו באו כאחד דליכא האי טעמא אפ"ה אסור לשמוע האחד שלא בפני חבירו משום שיש עוד טעם אחר והוא שיטעון שקר. ואפשר נמי לפרש דקודם שיבא חבירו ושלא בפני חבירו אידי ואידי משום חשש טענות שקר הוא וכן משמע להדיא מפרש"י דסנהדרין דף ד' ע"ש וה"ק ל"מ כשבא לבדו פשיטא שיטעון שקר אלא אפילו כשחבירו עמו בב"ד אלא שהוא בזוית אחר לא אמרינן דמירתת מלטעון שקר שמא עתה יבוא וישמע:
שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא חבירו דכתיב לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשוא. וכתב קודם שיבא כל' הגמרא וה"ה שלא בפני חבירו שהוא מתוס' ל' הרמב"ם ורבינו וכנ"ל:
לפיכך תלמיד שיש כו' עבד"ר: כאילו מקדים וסדר טענותיו פי' אפי' יושב ושותק מ"מ גורם שיחשדו אותו ואת רבו שהוא מטעים לו דבריו מה שאין הדיין ולא הבע"ד רשאי לעשות כן כמבואר לפני זה וזש"ר לפיכך כו':
לשון הרמב"ם כו' עד כעורכי הדיינים כו' כ"כ בפכ"א מסנהדרין ומשום דעיקר פרטי דינים הללו המה בגמרא רק שהרמב"ם הוסיף קצת לכן כתב ל' הרמב"ם: לא יהא הדיין שומע מפי המתורגמן ל' המשנה דבסוף פ"ק דמכות נקט ז"ל ע"פ שנים עדים שלא תהא הסנהדרין שומעת מפי המתורגמן ופרש"י צריכים הדיינים שיהיו מכירין בל' העדים ולא שיעמדו מליץ בינותם ודין זה דעדים כ"ר בסי' כ"ח ס"ט וס"ל להרמב"ם ורבינו דה"ה לטענות הבע"ד דמ"ש מעדים דלשניהם חד טעמא דאיכא לעמוד על הדברים טפי ולא יבא לידי רמאות מפיהן מאשר ישמעו ע"י המליץ. גם מעובדא דתרי לועזי שם משמע דה"ה לבע"ד וכמ"ש בסמוך: ושומע טענותיהם ואם אינו מהיר בלשונם כדי כו' כצ"ל וכן הוא שם במיימוני וליתא שם הני ג' תיבות ויהיה מהיר בלשונם וכן הוא בגמרא שם דאהמשנה הנ"ל קאמר שם ז"ל הני לועזי כולי [עב"ח שהביאו] וכתב נ"י מבין היה לשונם ומכון טענותיהם אבל לא היה מכוין בלשון כדי להשיב והעמיד מליץ כדי להשיב להם מה שרבא חקר אותם ע"כ. והנה ל' הנהו תרי לועזי דאתו כו' משמע דאבע"ד קאי וכן מוכח מל' נ"י הנ"ל שכתב ומכוין טענותיהם שייך בבעל דין ולא בעדים ומ"מ הקשה לו מהמשנה דמיירי בעדים משום דחד טעמא לעדים ולבע"ד וכמ"ש וק"ל. ולשון הרב רבינו משה בר מיימוני בזה הוא מגומגם כמ"ש אא"כ היה מכיר כו' דל' אא"כ משמע דאם מהיר מותר אפילו לשמוע טענותיהן מהמתורגמן וז"א דהא כתב ושומע טענותיהן דמשמע דשומע מפי בע"ד ועוד דאין טעם לדבר למה יהיה מותר בכה"ג ועוד דא"כ הו"ל להגמרא לאוקמי לעובדי דהני לועזי כנ"ל בכה"ג וצ"ל דה"ק דאין לו להעמיד מתורגמן בינותם אא"כ מכיר ושומע הטענות מהבע"ד ואז מעמיד כדי להשיבם וכדמסיק וכולה חדא מילתא היא ומ"ש ואם אינו הוה כאילו כתיב ואז אף אם אינו כו' והיותר נראה דתרתי קאמר בתחילה אמר לא יעמיד מתורגמן אלא אם כן היה מכיר לשונם לשמוע טענותם ולהשיב להן ושומע הטענות מפיהן אלא שהבע"ד רוצים להעמיד מתורגמן להמליץ דבריהן אחר שכבר טענו בפני הדיינים וקאמר דזהו מותר אף אם הדיין מצד עצמו מהיר בלשונם לשמוע ולהשיב אלא שהבע"ד לטובתם רוצים להעמיד מתורגמן שרי ואח"כ כתב דכשאין הבע"ד מבקשין מתורגמן אלא הדיין צריך לו מחמת שאינו יודע להשיב דגם זה מותר והוא אוקימתא בגמרא בהני תרי לועזים והא דלא מוקי בגמרא עובדא דרבא משום דלשון הגמרא דקאמר דאתי לועזי ואוקי רבא מתורגמן משמע דרבא לצורכו עביד הכי והיינו ע"כ מכח מיעוט הבנת לשונם ולפ"ז נתיישב במ"ש בכל הספרים הני ג' תיבות ויהיה מהיר בלשונם דלרבותא כ"כ דאף דאין הדיין צריך למתורגמן מותר לבע"ד להעמיד מתורגמן וכנ"ל ודו"ק:
ולשנות אותם כו' ומצדיק את הדין כו' מדהקדים הרמב"ם הך דלשנות את הטענות קודם למ"ש ומצדיק את הדין משמע להדיא שמיד אחר ששמע דבריהן ישנה אותן וכן רבינו הקדים וכתב דין זה ואח"כ כתב דין איך ישאו ויתנו בדבר ושיכניסו הבע"ד משמע דהשנות טענותיהם הוא קודם לכן לא כמו שנוהגין עתה לשנות הטענות קודם פסק הדין וכן מסתברא כי היכי דלא יהא לב בעלי דינים נוקפם לאמור לא שמע כל דברי ולא הבין טענתי על נכון ואף שמביא ראייה משלמה ששנה הטענות קודם גמר דין התם טענת בע"ד והשנות דבריהם והפסק הכל היה בעוד שעמדו לפני שלמה ולא היה מוציאן לחוץ כלל: ומצדיק הדין בלבו ל' הגמרא פ"ד דסנהדרין אמר ר"ל ושפטתם צדק צדק הדין וחתכהו ע"כ ור"ל את מה שהוא צדק אצלך שכבר הצדקתיהו בלבך ביני ובינך כשהוא יחידי או בין שלשתן כשדנין בשלשה אותו תשפוטו לחתוך בו הדין:
מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין שנ' מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק כצ"ל וכן הוא במיימוני וכתב ב"י והכ"מ דזהו פי' למה שאמרו בפרק שבועת העדות מנין לדיין שלא יעשה לדבריו סניגרון ת"ל מדבר שקר תרחק ופי' הרמב"ם סניגרון ל' מליץ ולדבריו ר"ל לדבריו של בע"ד כלומר שלא יאמר על טענות הבע"ד יפה הוא אומר עכ"ל כ"מ אע"פ של' סניגרון משמע כמסייע ליה וממליץ טענותיו דבעל דין ובזה נתפרשו יותר דברי הרמב"ם ולומר דבתחילה כתב ל' הגמרא וחזר ופירשו במ"ש ולא ילמד לאחד מבע"ד כלל כו' נראה דלא רצה בעל כ"מ לפרשו כן דזהו פשיטא דאסור. ועוד דמסדר ל' רהרמב"ם נראה דקאמר זה אשעה שחותך הדין לאמור הפסק דין לבע"ד וקאמר שלא יאמר יפה טען זה דאז לא שייך לסייעו בהמלצת דבריו. ואזה מסיק וקאמר אלא יאמר הדיין בשעת חיתוך הדין מה שנראה לו מדברי טענותיהן. וישתק מלומר דברים יתירים זה יפה טען ויפה כחו וכיוצא בדברים הללו. וע"ש בפרש"י דפירשו בע"א וגם פירשו אשעה שפסק הדין דפי' מ"ש לא יעשה סניגרון לדבריו דלדבריו ר"ל לדברי עצמו והוא שלא יבקש צדדין להעמיד דבריו אם ראה שטעה ובדפוס ב"י נפל טעות כאן ע"ש ודו"ק: ומ"ש לא יאמר אין מקבלין עד אחד כו' הוא ממ"ש בירושלמי אלא אינון יימרון ואת לא תימר וכמ"ש בדרישה ע"ש ודו"ק:
לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד עיין בסימן מ"ב מ"ש:
ואינו משמע כן בירושלמי נראה דאלפני פניו קאי דגם מ"ש הרמב"ם אפילו הביא אחד מבע"ד ע"א לא יאמר לו כו' לא ס"ל לרבינו דמירושלמי משמע דבכל ענין פותחין לו ועבד"ר:
ואין לו לדיין לרחם כו' עד סוף הסי' הם דברי הרמב"ם בפ"כ ובפ' כ"ג מסנהדרין ע"ש:
ואם באו לפניו אחד כשר כו' עד וזה בחזקת שאינו כו' עמ"ש לעיל (בסימן י"ג ובסי' ט"ו) אהא דמהפכין בזכות ת"ח דהיינו דוקא אם ימצא לו זכות וכאן מדבר מענין שיעמידנו על חזקתו בלתי שיפשפש אחר זכותו:
לעולם יהיו שני בעלי דינים בעיניך כרשעים ובחזקת שכל אחד טוען שקר ר"ל שהתובע תובע יותר ממה שנתחייב לו והנתבע כופר לו אפילו מה שחייב לו: וכשקבלו עליהם הדין יהיו בעיניך ככשרים ר"ל אף אם נתברר שהיה חייב לו בבירור י"ל שכפר לו משום מלוה ישנה שיש לו ביד התובע וכן איפכא אם נתברר שהתובעו תבע ברמיה: ככשרים כשקבלו עליהם כצ"ל ובש"ע שקבלו: