לא היו כו' עד"ר: ואם הם מעות כו' פי' ואם הם מעות והם בגוונא שא"צ שומא שהולכין בהן אחר צורתן לא אחר משקלם ואין מדקדקין בהם א"צ ג' ועד"ר: דוקא מטלטלי כו' משום דיש נפקותא בקרקע בבירור ברוחות שפעמים אדם מעלה ברוח פ' וק"ל.

בטלה החלוקה כו' משום דהוה חלוקה בטעות כיון דאדעתא דתרי נחתי: וכשבא כו' אפילו נתרצה כו' פי' ל"ת דוקא כשהאח הג' בא ליטול ע"י גורל נמצא דבא לבטל גורל הראשון מש"ה אף שנפל חלקו בשדה שחלקו יכולין כ"א לבטל חלוקתן דגורל שבטל מקצתו בטל כולו משא"כ אם אין האח הג' מבקש גורל סד"א דלא בטלה לכן כ' הר"י דאפילו בכה"ג נמי בטלה חלוקה ראשונה וכ"א יכול לבטלה: וכשבא האח הג' פי' הגורלות על ג' כתבים ונתנם בקלפי ואיזה שיעלה בידו יטול ועלה בידו זה אבל הם לא חלקו עמו בגורל וק"ל:

כגון שעשאו אפותיקי כו' דאל"כ לא היה טורף מחלקו של א' מהם לבד דהא כולם חייבים חוב אביהם ע' בב"י דכתב דלפעמים אפילו בלא אפותיקי גובה הכל מא':

אחד מהאחין או כו' ונראה דאחין דומיא דשותפין נקט רבינו דהיינו שלא חלקו עדיין שדות ירושתן ור"ל אפילו אם האחין או השותפין המה הרבה ולא חלקו עדיין ומכר א' מהן חלקו לאחר שאר השותפין מסלקין אותו ולא מצי הלה למימר שמא לא יפול חלקך במצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולם אלא מסלקין ליה דכל שלא חלקו בכל חלק וחלק יש לו חלק בו וכ"ש כשאין כאן אלא ב' אחין ועד"ר: יש לו חלק כו' פי' מאחר שלא חלקו יש לכ"א מהשותפין חלק בכל חלק וחלק מהנכסים ולפיכך אפי' כבר קנה המצרן יכול לסלקו וע"ל סכ"א: אלא אפילו המצרן מסלקו כו' ולא דמי למש"ר בשם הרא"ש בסי' קע"ד דאם היה לא' שדה אצל שדה המשותף ואומר תנו לי חלקי אצל שדה שלי דס"ל להרא"ש דאין שומעין לו ע"ש דשאני התם כיון דחצי שדה הוא אין חבירו יכול להכריחו ליתן לו את זה בחלקו והו"ל כמוכר שבדין זה דלית במוכר משום דינא דב"מ אלא דוקא גבי לוקח וק"ל:

ת"ח ושכן כי' שכן בדירה או שרגיל להיות עסק עמו במשא ובמתן אבל לא איירי בשכן מצרן וע"ל סע"ד וע"ה:

והלוקח חשוב כו' כ"ז ל' הרא"ש שם וכב"י דלפמ"ש הרא"ש שיכתבו השטר בשם המצרן אחריות המצרן ג"כ על המוכר ולא על הלוקח כלל וע"ל סל"ד:

וכן אם הוקרה כו' פי' וכן כיון שהלוקח הוא שלוחו של מצרן מה"ט צריך הלוקח ליתנס למצרן כמו שקנאה אפילו נתיקרה:

לפיכך אם תיקן כו' המשך לשון רבינו עיין בב"י: דהו"ל כיורד ברשות כו' דין דהיורד ברשות כ"ר לקמן בסימן קע"ט ע"ש: הוה ליה כיורד שלא ברשות כו' פי' וידו על התחתונה דאם הוצאה יתר על השבח כו' ונראה דעכ"פ נותן לו מה שנהנה כדין המראה לפועל בשדה שאינה שלו דחוזר ונוטל המראה מהבעל בית מה שההנהו וכמש"ר לקמן בסימן של"ו ושע"ה ע"ש: ואי עקר מיניה נטיעות כו' כתב רי"ו ני"א ח"ד דלדעת הרמב"ם. (שהזכיר רבינו לקמן סמ"ח) מיירי שמיחה בעל המיצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתה כשראה אותו בונה או סותר איבד זכותו ולפי דברי הגאון (שהזכיר לקמן סנ"א) מיירי כ"ז שהעמידו בדין וסירב עכ"ל:

אותן שאכל כו' כ"כ הרמב"ם בפ' י"ג מה"ש דמיירי אם המצרן בא לסלקו ודמים בידו והלוקח עדיין לא נתן המעות דלא שייך למיחשב אכילת פירות לריבית מ"מ אינו אלא שליח: ושאכל קודם כו' וכתב ב"י ז"ל המ"מ כו' ע"ש וכ"כ נ"י מ"מ אם קלקל אפילו מה שקלקל קודם לכן מנכין לו דכיון שעד שסילקו הוא כלוקח וארעא דיליה הוא שקלקל ולהכי מנכין לו כמו אדם שקנה קרקע במאה וקלקלה דודאי כשחזר ומכרה אין נותנין לו מאה וק"ל:

ואם לוה הלוקח כו' ג"ז כתב הרמב"ם פרק י"ג דשכנים וכתב בלשון זה וסלקו בן המיצר אין שיעבוד כו' ונראה דרבותא קאמר אפילו סלקו כבר המצרן ללוקח ויהיב ליה הקרקע ונמצא דכי יקח הוא הקרקע לא יהיה לב"ח ממה לגבות אפ"ה אין השיעבוד חל עליו וכ"ש כשלא סילקו עדיין להלוקח והדמים עדיין בידו שאין שיעבוד ב"ח חל על הקרקע שהרי יוכל לגבות מהדמים ומש"ה סתם רבינו וכתב סתם אין השיעבוד חל עליו וכו' לומר לך דאין חילוק וכתב המ"מ ז"ל זה נמשך אחר מה שאמר שדינו כשליח ופשוט הוא:

כגון שהרויח כו' הרא"ש כתב שם ז"ל כגון שמוכר שדה מפני רעתה ע"כ דאל"כ מנא ידעינן דהיה מרויח גם לאחרים ורבי' סתם הדברים כדי לכלול ג"כ גוונא אחרינא כגון דידעינן ביה שהוא חייב לאחרים לזמן פ' ומוכר השדה כדי שיהיה לו מעות לזמן ידוע וע"ד שכ"ר לקמן ס"ס ק"צ וקצ"ז: על המצרן להביא ראיה כתב הרא"ש משום דקרקע ברשות לוקח קיימא ואין למצרן בה שום זכות אלא משום ועשית הישר וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן ועשית הישר והטוב עכ"ל. ומה"ט כ"ר בסעיף ס"ה וס"ו בשם הרא"ש דס"ל כהרמב"ם דיכול לטעון הלוקח על המצרן שאריס או שכיר או גזלן הוא בשדה כו' ע"ש והרא"ש לא כ"כ בפירוש אלא ממ"ש כאן דהשדה ברשות לוקח קיימא למדה וק"ל:

ה"ג בספרים המדוייקים ובס"י קנאה במעט מפחות מר' ואינה שוה אלא מנה כו' צריך ליתן לו ר' וכן עיקר דהא בכפל לדעת התוס' והרא"ש ורבינו הוה ביטול אפי' בקרקעות כמשר"ל סי' ס"ו ולקמן סימן רכ"ו ומה שסיים צריך ליתן לו ר' הוא ל"ד דהא ודאי שלא יתן לו יותר ממה שנתן בעדו אלא ל' הגמרא דפרק המקבל נקט ולפי הספרים דגרסי כאן קנאה בר' ואינה שוה אלא ק' צ"ל דגם ברישא נקט לישנא דגמרא ולא חש השתא לדקדק בהכי דעיקר מקום דין שאין אונאה בקרקעות הוא בסימן רכ"ז ושם כתב הדעות אבל הוא דחוק כיון דהרא"ש בעצמו כתב שם בפרק המקבל דהאי קנאה בר' ל"ד קאמר לא הו"ל לרבינו לכתוב דבר שהוא ל"ד ושיש לטעות בו בדינא. בפרק המקבל העתיק הרא"ש לשון הגמ' כמו שהוא ואחר שהעתיק לשון הגמרא נשמר בלשונו וכתב ביתר משוויו כו' ביתר בדמיו כו' ולא הזכיר בכפל וכן רבי' לפי גירסת ס"א העתיק בתחלה ל' הגמרא ואח"כ דקדק וכתב שפעמים כו' יותר מכדי דמיו ולא כתב שפעמים קונה שדה בכפל ומ"ש קנה במעט בפחות מר' משום סיפא דאין אונאה לענין לתקוני שדרתיך נקטו ללמדנו דאפי' בשיעור גדול כזה א"י לומר לתקוני שדרתיך כו' וכמ"ש בדרישה: ואין כאן שליחות כו' אבל לא ס"ד שיתקיים המקח והלוקח יפסיד מאה דאין זה הוא הישר והטוב אלא קמ"ל מצי המצרן לומר כיון ששלוחי אתה ועיוותת אין מעשה הקנין כלום ואם אין המצרן רוצה ליקח אותה בר' וגם הלוקח רוצה להחזיר למוכר יחזיר השדה למוכר וכ"כ הרא"ש בפסקיו אלשון הגמרא כתבתיהו בדרישה ע"ש והוצרך לכתוב שגם הלוקח רוצה להחזירו דאל"כ איך ס"ד דיפסיד ע"י המצר המוכר ומש"ה כתב דקמ"ל האי דינא אף דגם הלוקח רוצה להחזירו אלא דבלא המצרן לא היה יכול לחזור בו דאין אונאה בקרקעות משא"כ ע"י המצרן שא"ל לתקוני שדרתיך והוא מסכים עמו שהיה שלוחו ורוצה ג"כ להחזירו ומשני כיון דלגבי הלוקח אין אונאה למ"ל לתקוני שדרתיך כיון דלאו שליח גמור הוא. ואין להקשות הא כ"ר בסי' קפ"ב ס"ו דאם אין המוכר יודע שהוא שליח דהלוקח אף שעיוות השליח מ"מ אין יכול לחזור בו אלא דינו בינו ובין הלוקח י"ל דזה מיחשב כידוע למוכר כיון שהוא מצרן וידוע שכל לוקח זולתו הוא שליח המצרן ומה"ט עדי הקנין כותבין שטר ממוכר למצרן כדלעיל וק"ל: שפעמים אדם קונה קרקע בהרבה כו' ל' הגמרא מפני שאין אונאה לקרקעות וכמ"ש בדרישה ורבי' שינה בכאן כדי דלא תימא אף שאין אונאה מ"מ האי מצרן יכול לומר לתקוני שדרתיך ומש"ה כתב שפעמים אדם קונה כו' ור"ל וה"נ האי לוקח לאו שליח דמצרן גמור הוא אלא לנפשו קנאה וא"י לחזור בו מצד עצמו לומר אוניתי דאמרינן ליה ידעת שאינו שוה כ"כ ואפ"ה קנית אותו בסך זה שכן דרך ב"א בקרקעות ואין ביד המצרן לגרום היזק להמוכר ומש"ר שאין זה עיוות ר"ל לגבי לוקח אין זה עיוות מיקרי שלגביה אמרינן אין אונאה כו' וכן מפורש שם באשר"י גם בנ"י כתבתי לשונו בדרישה ע"ש:

כתב הרמב"ם כו' וכתב המ"מ שטעמו במ"ש דנשבע הלוקח בנק"ח כו' שדומה לטוען על המשכון שנתבאר דינו בסימן ע"ב שצריך לישבע בנק"ח שכך וכך הלוה עליו ה"נ הרי הוא כשליח והשדה בידו בתורת משכון עד שיתן לו מעותיו ומדמדמהו המ"מ למלוה על המשכון משמע דמיירי גם כשאין בידו שטר מכירה כתוב בו שקנאה בר' אלא שהמוכר ג"כ אומר שקנאה בר' והמצרן טוען ואומר שלקנוניא אומר כן ואפ"ה הלוקח נאמן בשבועה. והא דכתב הרמב"ם בפי"ג והביאו רבי' בספ"ו דאינו נאמן הלוקח בשבועה כ"א בשטוען דמים הראוים ולא שוה ק' בר' כתב הב"י דשאני התם דמיירי דעשה ערמה וכתב שטר מתנה אקניה שקנה מהמוכר ואח"כ מודה בזה מש"ה א"נ אלא בדמים הראוים אבל היכא דליכא הערמה מוכחת לפנינו נאמן בשבועתו אפילו שוה ק' בר'. וגם מדברי תלמידי רשב"א מוכח דס"ל דנאמן אלא שכתב בשם הרמב"ם קצת בע"א והביא ב"י דבריהן כאן בסמוך ודחאן ע"ש. ונראה שצריך לטעון שיודע שעשו קנוניא ביניהם ואף שרבי' כתב בסיפא ז"ל והמצרן טוען שיודע בודאי שאמנה היה ולא לקחה אלא בק' ואילו ברישא לא כתב בודאי [סמך] אמה שאמרו דאין נשבעין על טענת שמא אלא דבסיפא יש עדים שאמרו שראו שנתן ר' והו"א דלא ישמעו לדבריו כלל קמ"ל דאפ"ה כיון דטוען ודאי שומעין לו וק"ל:

ומשביעו שלקחו בר' כו' האי שבועה היא שבועת היסת וכ"כ הנ"י בהדיא בפרק המקבל דכיון דהעידו העדים חייב ליתן כמו שהעידו אלא שזה טוענו טענת ודאי מש"ה ישבע לו כדינו היסת ונפטר ממנו משא"כ כשאין עדים וזה טוענו בודאי שלא קנו בכ"כ ביוקר דהו"ל כטוענין על המשכון שזה אומר סלע הלויתיך עליו וזה אומר רק שקל:

בין שהתנה המוכר כו' דכשהתנה המוכר פשיטא כל עוד שלא נתקיים התנאי עדיין הוא בידו ובמוכר לא שייך דינא דב"מ אלא אפילו אם כשהתנה הלוקח והמצרן רוצה ג"כ לקיים לו התנאי מ"מ אינו יכול להכריח הלוקח שיאמין לו על קיום התנאי: ויזכה הלוקח בקרקע כו' כתב מ"ו ר"ש ז"ל ובהרמב"ם שלפנינו (פי"ד דה"ש דפוס גדול) נוסחא אחרת ז"ל ויזכה הלוקח בקרקע ולא ישאר בה עמו כלל ואח"כ יסלק אותו כו' ור"ל שלא ישאר ולא יתלה הלוקח עוד עם המוכר דהיינו שכבר נתקיימו כל התנאים שאז זוכה הלוקח במקחו ואז בא המצרן תחתיו ומסלקו ובנוסח הרמב"ם שבידינו דפוס קטן כתוב ז"ל ולא תשאר בה עילה כלל וכ"כ בש"ע סעיף י' והכל עולה בע"א לפי' שכתבתי וק"ל: בזה הערמה פירוש אחר שנתברר ונתוודע שאין הערמה בתנאים הללו לאפוקי אם יש חשש רמאות לומר שאין התנאים אמת אז המצרן מסלקו מיד:

ויחלקוה באלכסון כזה?:

ומקצתם במדינה אחרת כו' חזר וכתב זה דל"ת דווקא בכולן כאן דידעו ומדלא באו מחלו ליה משא"כ כשהם במדינה אחרת:

אלא אפי' היה מיצר א' כו' ומיצר א' כו' אצלה כו' כצ"ל:

ואצ"ל אם קנאה אינש דעלמא כו' הא דקאמר ואצ"ל כו' אף ע"ג דלפני זה מיירי דווקא באם קדם וקנאו השותף אבל אם קדם וקנאו המצרן אין השותף יכול לסלקו וכאן כתב דאפילו אם קדם וקנאו האחר השותף יכול לסלקו. נראה דה"ק אם נחשב שותף זה למצרן אפילו נגד מצרן כ"ש שנחשב מצרן כנגד אינש דעלמא וממילא אם הלוקח אינש אחר יכול השותף נמי לסלקו כדין כל מצרן שמסלק ללוקח אבל אם הלוקח מצרן פשוט שקדם וזכה בה. דמהיכא תיתי דליהוי כח שותף זה עדיף לסלק המצרן ועד"ר:

וכן אם שדה הנמכרת כו' לרבותא נקט של שנים וכ"ש אם היה של אחד ומכר חציה לאחר ולא סיימה דאז פשיטא המצרן מסלק כיון שהיה המצרן לשדה זו כולה מעולם וק"ל:

כתב הרמב"ם כ' עד סל"א הכל מדברי הרמב"ם בפי"ג מה"ש:

אע"פ שהשליח בעצמו מצרן כו' הל' אינו מדוקדק דאע"פ שאינו מצרן מ"מ הוא טוב כמו אחר לקנותו לולי שאפוטרופוס אינו קונה לעצמו וברמב"ם פי"ג ז"א וצ"ל דהמשך לשונו כך הוא אף ע"פ שהוא מצרן אינו יכול לסלקו דהו"ל כמחילה ואע"ג שלא היה יכול לקנות לעצמו דהו"ל כאפוטרופוס ואיכא למימר דדעתו היה למכרו ואח"כ לחזור ולסלקו אפ"ה מחשב מחילה מדלא פייס להמוכר מתחילה למכרו לו מדעתו: כדאמרינן גבי אפוטרופא כו' טעמא משום חשדא וע"ל סימן ר"ץ סט"ו מ"ש שם לחלק וע"ע מזה שם סי"ז ובס"ס רצ"ב ובר"ס ע"ב וגם ע"ל סימן קפ"ה ס"ג דכ"ר בשם הרשב"א דכתב אהא דאמרינן בגמרא מאן שם לך כו' דאפילו במקום דליכא חשדא נמי אין שליח יכול לקנות לעצמו משום דידו כיד בע"ה ואין הדבר יוצא מרשות לרשות אחר נראה דהיינו דוקא היכא דהמוכר בא לחזור בו. משא"כ הכא דלהמוכר לא הוה נ"מ ודינו בינו ובין המצרן. מש"ה הוצרך רבינו לכתוב שדינו כאפוטרופוס ושם בסימן קפ"ה מיירי שקצץ המוכר למכרו לו בד' דינרין דליכא טעם משום חשדא כאפוטרופוס מש"ה לא קאמר שם אלא טעם מאן שם לך וק"ל: שהרי הוא מכר כו' ר"ל הואיל שהוא נעשה שליח של מוכר לימכר בודאי מחל מצרנותיה דא"כ לא היה לקבל עליו לילך בשליחות בזה ועד"ר: דלימטי ליה בדמים מועטים וממילא אם נראה לפנינו שלא אוזיל ליה יכול לסלקו. ואף ע"ג דקנה מיניה כו' [קאי] אדלפני זה וקאמר אף דקנה האי לוקח מזה המצרן מה"ט ליכא למימר דלא מצי לסלקו להלוקח דשליחותיה דמוכר קעביד כו':

ל"מ היכא דזבנה כו' פי' מכר: אלא אפילו דזבנה פי' קנה: ואפילו היכא דקנו מיניה יכול לסלק ליה ללוקח שני ולא מצי למימר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרי שטרא למריה כמש"ר ס"ס קי"ח משום דא"ל לכי תהדר דכל שאינו מרוויח בחזרתו כמו הכא אמרינן לכי תיהדר מה שא"כ לעיל ס"ס קי"ח שמרויח בחזרתו ודאי יחזור למריה וכמ"ש שם ובסימן קי"ט ע"ש: ואיני מבין למה כו' ס"ל לרבינו דדוקא כשהמוכר נותן במתנה לא שייך ביה דינא דב"מ מטעם דהמוכר רוצה שיתקיים המתנה ביד המקבל להיות לו זכר שנתן לו אותה ועוד טעמים אחרים שכתבתי לקמן בס"ס זה גבי הנותן מתנה לאחרים לית בה דדב"מ שכולם שייכים דווקא במקבל מתנה מהמוכר עצמו ולא מהלוקח דהוא לא עדיף מלוקח גופיה כמש"ר ועד"ר:

ב"ח שטורף הטעם כמבואר לעיל בלוקח דשלוחו של מצרן הוא: בד"א שאין הלוה חפץ בה כו' ביאור דברי רבינו הכי הוא דל"ת כיון דהא דשומא הדרא ללוה אינו אלא מפני ועשית הישר והטוב. ובמצרן ג"כ יש בו משום ועשית הישר והטוב א"כ למי שירצה הב"ח יתנוה ליד הלוה או להמצרן קמל"ן דלא ודין זה כתבו הרמב"ם שם פי"ג וז"ל כל ב"ח שטורף כו' יש לבעל מצרן לסלקו כו' ואם ירצה הנטרף ליתן דמים כו' תחזיר לו שדהו לעולם וכלשון זה הביאו הנ"י. ומלשון הרמב"ם משמע דר"ל דהלוה בא בכל עת ופודה שדהו גם ממצרן. ובודאי גם רבינו ס"ל הכי לדינא וכמ"ש חז"ל חוזרת לעולם. אבל לשון בד"א כו' שכ"ר מתיישב יותר ע"פ מ"ש ראשונה וק"ל:

המצרן חוזר ונוטל כו' ר"ל המעות שנתן לו: שאין עשיית הישר כו' ר"ל שחיוב עשיית הטוב והישר הוא בדבר שאינו מזיקו ולא בדבר שמזיקו בממונא. ומ"ש ויהיה ללוקח ר"ל ויהיה ללוקח ממון לשלם ואם כן יגיע לו הפסד ובס"א נדפס ויהיה ללוקח הפסד ועד"ר:

כתב הרמ"ה כו' עד ואי לא מצי לארוכי כן היא הנוסחא בדפוס ב"י לארוכי ולשון זה הוא בגמרא פרק מרובה אורכתא הבאתיה סימן קכ"א וקכ"ב והוא לשון הרשאה ולפי גירסא זו נראה דה"פ המצרן אינו יכול להרשות ולהוריד איש אחר במקומו שיסלקו הלוקח לצורך המרשה אלא היכא דאקני כו' ואף ע"ג שכ"ר סימן קכ"ג דא"צ להקנות להמורשה חלק בקרקע מיוחד אלא מקנה לו סתם אגב ד' אמות קרקע מכ"ש היכא שמרשהו אקרקע מיוחדת שא"צ להקנות לו מקרקע זו דווקא י"ל דע"כ לא אמרינן לעיל אלא בגביית חוב ומטעם שלא יטול כל א' מעותיו של חבירו וילך לו למדה"י וכמש"ר לעיל משא"כ הכא דלא שויך ה"ט ולית ליה להאי מצרן גביה דהאי לוקח מידי מדינא אלא מתקנת דעשית הטוב והישר להכי ס"ל להרמ"ה דצריך להרשותו שיהיה לשליח עצמו חלק בקרקע זו דוקא ולפ"ז א"ש מה שמסיק וכתב ז"ל ומיהו הו"מ לאפוקי מיניה כו' דמשמע כל דאתא לאפוקי מיניה דהלוקח אפילו לצורך המצרן בעינן שיקנה לו מהקרקע אם לא שאינו בא לאפוקי אלא לאזמוני זוזי דלפעמים שאין המצרן פנוי לטרוח ולמייתי זוזי והוא עכ"פ צריך לשלח המעות ללוקח מיד או להב"ד כדי שלא יפסיד זכיותיו (וכמ"ש לקמן בס"נ ונ"א) ולהכי רוצה לעשות שליח שיטריח ויזמין מעות לתת ללוקח כדי שלא יפקע זכות מצרכותיה (וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה הביאה הב"י ס"ה ממחודשים ע"ש בסוף התשובה) אז ל"מ שא"צ להקנות לו מקרקע זו דווקא אלא אפילו מקרקע אחרת א"צ להקנות לשליח זה אלא בשליח שעשאו בעדים סגי ואין הלוקח יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את נמצא שעובר המצרן זמנו אלא דינו כדין שליח שנתבאר סי' קכ"א כנ"ל ביאור הדברים ויש עוד פי' אחר כתבתיו בדרישה והוא מתיישב לפי העניין אבל בתשובה נ"ל פי' זה עיקר וכמ"ש בה ודו"ק:

מעותיו של לוקח טובים משל מצרן: ואומר שכך ניתנו לו ואינו רשאי לפותחן כו' כל זה מדברי המצרן הוא שאומר כן להמוכר אשר"י עד"ר:

(לט) וכתב הרמ"ה ה"ה נמי כו' טעם פלוגתתן נראה משום דזה פשוט בעיני רבינו דמ"ש בגמרא הני טבי והני תקולי לית ביה משום דינא דב"מ מיירי אפילו בלית להמוכר הפסד בשיעור סכום המעות אלא דיש טורח יותר בהחלפות תקולי מבטבי או איפכא וס"ל להרמ"ה דבזה שוה הלוקח להמוכר וע"ז השיג רבינו וכתב שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב החליף שדה כו' והטעם שאין זה אלא הערמה וענין הערמה זו נראה לפי שיודע שאין לזה המצרן בהמות או מטלטלין מוכנים וטרם שיטרח ויקנה תכלה הזמן שיש לו למצרן שאינו אלא שיעור דאזיל ואייתי מגו ביתיה נמצא כל תחבולתו של לוקח להפסיד מצרן זה מדין מצרנותו להכי אין שומעין לו וא"כ ודאי ה"ה בטבי ותקילי מש"ה העתיק רבינו כאן מה שסיים הרא"ש על דברי הרמב"ם וכן כל כיוצא בזה כו' זה נ"ל בביאור דברי הרמ"ה ורבינו ולא כמ"ש ב"י דהעתקתי ל' בדרישה:

וסיים א"א הרא"ש כו' בפרק המקבל הביא לשון הרמב"ם וסיים בו כן:

אמר המצרן כו' בפרק הנזכר: אי אינש אמיד הוא כו' עד"ר: ואי לא לא פי' דאי אינו אמיד הוא אין מחויב המוכר להמתין אבל היכא שכבר קנה הלוקח והמצרן בא לסלק להלוקח לא אמרו בו האי דינא דאיש אמיד כו' אלא יתבאר דינו לקמן בס"נ ונ"א בפלוגתא דרמב"ם ורי"א ורבי' האי וע"ש וחילוק זה כתב שם ב"י בשם הרמב"ן שכ"כ בתשובה כ"ז:

וכתב הרמ"ה כו' נראה דכוונתו דמתחילה אמר ב' כללים ואח"כ פירשם ובמאי דסליק פתח דעל מ"ש או לסלק ללוקח פי' וכתב לבתר דידע בזביניה דהלוקח ובדמי זביניה ועל מ"ש ראשונה דאתא בר מצרא למזבן חזר ופירשו דהיינו בתר דידע דבעי מוכר לזבוני לחד מינייהו בהני דמי:

לפי שיש כו' ז"ל הגמרא בפרק המקבל ישוב עדיף ולית ביה דדב"מ ופרש"י ישוב דבתי עדיף לב"ד ולא תיקנו כאן עשיית הישר והטוב שזו טוב מזו ולכאורה היה נראה דאינו ר"ל ישובו של עולם דהא לא דקדק בישובה כ"א בישיבו דא"י אלא ה"פ דמעלת ישוב להיות מצוי לאדם זה דירה היא הנאה טפי מזריעה דמעלה מזריעה זו יהיה בנמצא לזה לקנות מן השוק לאכול מה שא"כ דירה דאינה בנמצא כ"כ וזהו שכתב רש"י עדיף לב"ד ור"ל דמעלה זו עדיף ושקול טפי בעיני הב"ד מעשיית טוב וישר ליתנו לזה לזריעה אבל לפירוש זה ק' א"כ למה יחשב נטיעה הנאה טפי מדירה גם מדכתב רש"י ישוב העולם נראה דפי' כפשוטו ע"כ נ"ל לפרש ישוב כפשוטו וה"ט דבית קבוע וקיים טפי מזריעה ואילנות מחוברים ונשרשים בארץ טפי מבתים וס"ל דהאי טעמא דיש ישוב טפי שייך אפילו בח"ל וכ"כ הב"י וכתב הטעם דכיון דדינא דבר מצרא אינו אלא משום ועשית הטוב והישר בטענה כל דהו דחינן ליה ע"ש: שנטיעה חשובה טפי מבתים ק"ק אפילו לא חשובה מבתים אלא היה שוה המצרן קודם וי"ל דההיא גופא קמ"ל דהו"א נטיעה דומה לזריעה והיא גרועה מבנין קמ"ל דז"א אלא אפי' עדיף מבתים א"נ בא לאשמועינן אגב שבשניהם מצרנים אותו של נטיעה קודם:

ה"ג או גמא בלא וי"ו וכו' קנה וסוף מתרגמינן גמא ועד"ר מ"ש עוד מזה: או רכב דקלים פי' שורה של דקלים הכפופים וסמוכים זה לצד זה:

קנה הלוקח מעט קרקע כו' ז"ל הגמ' שם דף ק"ח זבין ליה גריוא דארעא במיצעא נכסיה חזינן אי עידית היא או זיבורית היא זביניה זבינא ואי לא איערומי קא מערים ופירש"י חזינן אי עידית היא כו' זביניה זבינא ואין מצרני המוכר יכולים לסלקו שהרי יש הפסק ביניהם ואי לא איערומי מערים כו' הילכך מהשתא מסלקינן ליה עכ"ל ורבינו שכתב ופי' רב האי כו' וישאר ביד המוכר וכן פירש"י אע"פ שרש"י לא הזכיר כלל ביטול מקח אלא אם המצרן יכול לסלקו או אינו יכול לסלקו מ"מ כיון שהוא מפרש דמ"ש זביניה זבינא קאי על אותו מעט שקנה בתחילה וכדדייק לישנא שכתב מפני שיש הפסק ביניהם ממילא מאי דקמסיים תלמודא וקאמר ואי לא איערומי קמערים קאי ג"כ לענין אותו מעט ור"ל דזביניה של אותו מעט לאו זבינא דאל"ה לא הוי דבר והיפיכו וא"כ ע"כ צ"ל שאם אין המצרנים רוצים ליקח אותו בדמים אלו שקנאו הלוקח המכר בטל לגמרי ותשאר ביד המוכר דאל"כ לא הו"ל לתלמודא למנקט לשון זביני הול"ל לא מסלקינן ליה ואי לא איערומי קא מערים ומסלקינן ליה וס"ל לרש"י ולרבי' האי דאי לאו שהיה שורת הדין נותן לסלק הלוקח ממה שקנה ראשונה בע"כ להחזירה אל המוכר היה ג"כ מצרן לאינך קרקעות זו דעת רבינו בדברי רש"י ורב האי אבל דעת הרא"ש הוא דמ"ש חזינן אי עידית כו' דאי חזינן לא קאי אקניה ראשונה אלא אלאחר שקנה שנית ג"כ שאר הקרקע ואז חזינן למפרע מה היה אותו המעט ואי לא הוה עידית או זיבורית ניכר ערמותו למפרע ובטל הזבינא לענין זה (דלא) [דאלו] נחשבים מצרנים בקנין השני אבל לענין הראשון לא אמרינן דיפסיד המוכר: ומש"ר ואפילו לא ערערו המצרנים כו' קאי לדעת הרא"ש ור"ל שלא ערערו מתחילה לאמור אין אנו מוחלין לך קנין זה עד דתיהוי מצרן כמונו דאז ודאי הוה מהני ערעורם אלהבא אלא אפילו שתקו מתחילה יכולין לערער בסוף ולומר שבערמה היה קניינו הראשון ולא מהני לו ערמותו הראשונה אלהבא כי לא מחלו לו לעולם ועד"ז פירשו הב"י ועד"ר מ"ש עוד ראיות לדברי רבינו ולדברי רבינו האי והרא"ש ע"ד שכתבתי ע"ש ודוק:

בא הלוקח כו' דמצי אמר משטה הייתי בך שאם באתי אני אצל הבעלים היו מעלים לי בדמים בשביל שחביבה עלי רש"י דקדק לומר היו מעלים בדמים אבל לא שיתנהו להאי לוקח יותר גדול משוויו דהא כבר נתבאר לעיל דאם היה מוזיל גבי לוקח צריך ליתן לי המצרן כל דמי שוויו וזהו שדייק הרמ"ה אחר זה וכתב לזבוני ליה בהני דמי כלומר שהמוכר עצמו א"ל ליתנם לו בדמים שנתנם לזה והשיב דלא בעינא דבזה נסתלקה טענת השטאה הנ"ל: אא"כ לקח ממנו בקנין כתב הרא"ש וקנין דברים לא הוה כי זכות יש למצרן בסמיכתו ואותו זכות הוא מסלק בקנין עכ"ל. שר"ל נסתלקתי בדין בקנין אבל אי ס"ד דר"ל נסתלקתי סתם בלא קנין ודאי לא היה מועיל דדוקא כשאומר אתם עדי שאני חייב דאמרינן בסי' ל"ב ופ"א דמהני בלא קנין משום דהתם מודה שנתחייב לו וכיון שחייב לו ודאי חייב לפרוע לו אלא שבלא אתם עדי איכא טענת השטאה משא"כ כאן שיש לו אמתלא לא אמרתי כן אלא כדי שיתנוה לי הבעלים בדמים ראוים וק"ל:

לזבוני ליה בהני דמי כבר נתבאר בסמוך דווקא לגבי מוכר מהני כי אמר לא בעינא אבל לגבי לוקח אפילו אמר לא בעינא ל"מ בלא קנין ודלא כר"ן ונ"י:

כתב הרמב"ם כו' פי"ד משכנים כ"כ: אבל אם מחל כו' כלומר ל"מ מחל בפירוש דהוי מחילה דהא ליכא טעם משום דלא יעלה עליו בדמים א"ל הכי אלא אפילו לא מחל בפי' אלא כגון שבא כו' נמי הוי מחילה ושוב לא יכול לסלק: ומשתמש בו כלומר או נשתמש בו וכן מוכח בסמוך בדברי הרא"ש שכתב אדברי הרמב"ם שאם לא סייע כו' ולא ראהו משתמש כו' משמע דוקא כשליכא שום א' מהן יכול לסלקו אבל איכא חד מינייהו אפי' לא ראהו אלא משתמש לבד נמי מחל:

שאם אי אתה אומר כן אין אדם כו' פי' ונמצא לקתה מדת הדין על המוכר ועיין מ"ש בסמוך:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בפ' המקבל: ומתוך לשונו משמע כו' יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה אין להקשות א"כ גם בזה שהוא עמו במדינה הורע כח המוכר שלא ימצא מי שירצה לקנות שיחוש אחר כמה זמן רב יסלקנו המצרן די"ל דבזה שהוא עמו במדינה אפשר שישלמו המוכר או הלוקח אל המצרן שאם ירצה לקנות יקנה ואם לאו יסלק עצמו. גם אין להקשות לפ"ז להרמב"ם הא אמרינן בגמרא דלא ממתינן ליה אלא עד דמייתי זוזי מגו ביתיה וכמש"ר סעיף מ"ב. דהא כתב הרמב"ן בתשובה סימן נ"ז דדוקא כשבא בן המיצר לעכב בשעת מכירה לומר אני אקח ע"ז אמרו בגמרא דלא ממתינן ליה אלא כשיעור דמייתי זוזי משום פסידא דמוכר דלא לשהוייה אבל אם עמד א' וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בן המיצר מסלק ליה משום דזה שקדם וקנה נעשה כשלוחו של בן המיצר כו' ע"ש וב"י הביאו בסוף סצ"א. וכן ס"ל לכ"ע דיש חילוק בין סילוק להלוקח לתחילת קנייה מהמוכר כשבאין יחד וכמ"ש לעיל אלא שמחולקים בשיעור אימת הוי מחילה אחר שידע שקנאהו הלוקח ולא בא לסלקו וכמש"ר כאן בשם הרא"ש ודעת הרמב"ם ורי"א ור' האי והמ"מ כתב שם שדעת הרמב"ן הוא כרבי' האי ור"ל אף שכתב הרמב"ן כשבא המצרן לסלק הלוקח אין שיעורו כשיעור כשבא לקנות מהמוכר מ"מ ג"כ י"ל כרבי' האי דצריך לבוא בתוך שיעור אמטויי זוזי ותביעה מב"ד:

והר"י ברצלוני כו' ומסתברא כר' האי כו' עיין בב"י מ"ש בשם הרא"ש: ואמטויי זוזי ממקום דשכיח ליה כצ"ל:

ומיהו דוקא משעה שנתגלה המכר כו' וכ"כ הריב"ש סי' תק"א:

כתב גאון כו' כ"כ הרא"ש שם: ומכר א' מהם זכותו ללוקח כו' יכולים האחרים לסלקו הטעם דלא עדיף ממכר שדה לאחר שהמצרן מסלקו ועד"ר:

מכר כל נכסיו שם: לפיכך כשיזדמן לו א"צ להודיע להמצרן כו' אף ע"ג דאין עשיית הטוב והישר מוטל על המוכר ואינו מחוייב להודיע וכמ"ש לעיל בסל"ו מ"מ כיון שלא יקנהו שום לוקח מיראת המצרן דרך המוכר להודיע למצרן לכן כתב דבענין כזה לא תקנוה וכן הוא בלשון הרמב"ם ר"פ י"ד דשכנים ע"ש:

מכרה לבעלים הראשונים כו' שם: שקנה הוא ממנו תחילה אין המצרן יכול לסלקו דגם זה ישר וטוב הוא שתחזור הקרקע לבעליה וס"ל לרבינו דדוקא אם מכרה להבעלים אין מוציאין מידו הא אם לא מכרה שניהם שוין וכמ"ש בשם רי"ב דהו"ל כשני מצרנים כו' ומש"ה כתב (וגם) רי"ב אם קדם המצרן וזבין כו' משמע הא לא קדם שניהן שוים דאל"כ ק' דיוקי אהדדי וכל זה דלא כמ"ש הנ"י והג"א הביאם ב"י דס"ל דאם באו יחד או קנאה אחר המצרן קודם: ומש"ר בשם בע"ה דאם מכרה לבן בעלים הראשונים המצרן מסלקו. ל"ד לשומא דהדרא אפילו לבן הלוה כמש"ר בסימן ק"ג דשאני התם דהמלוה לא היה עליו אלא מעות משא"כ כאן דצריך לעשות עמו הישר והטוב וק"ל:

כגון לאשה וליתמי כו' יתבארו בסמוך: ומ"ש ולשותפין ר"ל המשותף עמו בסחורה וכמ"ש לקמן דאילו שותף באותו קרקע כבר נתבאר לעיל דמצי לסלק אפי' המצרן שכבר קנהו:

הקונה מן העכו"ם אין כו' בגמרא שם דא"ל ארי אברחי' ממצרך ופרש"י ואין לך ישר וטוב גדולה מזה:

מכרה לעכו"ם שם בגמרא לאו בר דינא דמצרא הוא דלאו בר עשיית הטוב והישר הוא ובמוכר לא תקנו כי הוא אומר מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה לך ותהא בידי אבל בלוקח תיקנו שימשיך ידו מהקניין ויקחנו זה רש"י: אבל משמתינן ליה כו' פי' משמתינן ליה מהשתא עד דמקבל ועד"ר:

וכתב גאון כו' כ"כ העיטור בשם גאון וכתבוהו הגהות בפי"ב מה"ש:

אין לו במה לקנות. פי' אפילו פחות מכדי שוויה שנותן לו העכו"ם וק"ל: אפ"ה אינו יכול למכרו לעכו"ם. פי' אפילו אם רוצה לקבל עליו אונסא דמתייליד לשכינו מ"מ לא ניחא לשכנו בתשלומי היזיקו. וכן מוכח ממש"ר די"מ דאם מוכר לצורך פרנסתו מותר כשמקבל עליו כל אונסים ש"מ דלהגאונים אפילו קבלה לא מהני לעשות כן לכתחילה: אבל א"א כו' שם: באותם דמים שקנאה כו' פי' ודווקא שהעכו"ם אינו מעלה אותה בדמים אלא נותן בעדם כפי מה שראוי וכ"כ בהדיא הרא"ש פרק הגוול ועבד"ר ר"ס קנ"ו ע"ש גם מה שסיים כאן ואינו חייב למוכרה לישראל בפחות משמע בפחות מכדי שווייה ודוק: כגון בשכונת היהודים כי' כגון שאין שם עכו"ם אלא יהודים דלא הוה לזה העכו"ם לקנות שם שדה א"ל דכיון להשחית נחלתו:

המוכר שדה כו' שם בגמרא: שמא בינתיים שיוודע למצרן פי' הלוקח יודיע או המוכר ועמ"ש בסנ"ד:

החליף חצר בחצר אין בו כו' פי' אפי' אם המצרן רוצה ליתן ללוקח חצר טוב כ"כ כמו שהיה חצר שלו בכל דבר אפ"ה כתב הרמב"ם פי"ג משכנים יכול לומר בחצר דידי אני חפץ דוקא משום דבחצר שהוא עביד לתשמיש ולדירה איכא קפידא: ובתשובה לגאון כו' דברי תשובה זו סתומה ביותר שהתחיל באם טוען המצרן עם הלוקח ובא לסלקו ואח"כ כתב ורצה ליתן לראובן כו' האי מצרן עם ראובן המוכר מאי קעביד והול"ל ורוצה ליתן ללוקח כו' וא"ל דמיירי בטוען עם המוכר דהא חזר רבי' וסיים שהוא מסלקו משמע שטוען עם הלוקח ועד"ר לכ"נ פשוט דס"ל לגאון דודאי כל שהחליף הלוקח קרקע בקרקע אין המצרן יכול לומר לו אתן לך שדה וקרקע אחרת במקום שלך אע"פ ששוים לגמרי שמצי למימר בדידי דוקא ניחא לי שמורגל אני בה וכשר בעיני (והא דהחליפה בשדה של ראובן משום דמעליותא לצורך השדה היה מכריע בעיניו חביבות כרם שלו) עד שיפוייס המוכר להחזיר ללוקח קרקע שלו ויקבל זה המצרן קרקע אחרת בחליפיו דודאי למוכר לא שנא בין כרמו או של מצרן דהא אינו מורגל בשום א' מהן ושיעור ל' הגאון ופירושו כך הוא ראובן שהחליף עם לוי קרקע בקרקע ושמעון מצרן ורוצה לסלק ללוי מהקרקע שקנה וליתן לו קרקע אחרת במקום אותו שנתן לו המוכר אינו יכול שהרי יאמר לוי בקרקע שלי אני רוצה להכי רצה ליתן לראובן קרקע שלו ושיחזיר ראובן ללוקח (בדמיו) [כרמו] וראובן השיב איני רוצה בכרם שלך הדין עם ראובן וכ"ר עליו ויראה מדבריו כו' דדוקא קאמר כשאין כרמו של שמעון טוב ככרמו של לוקח אז אף אם רוצה להעלות בדמים במה דביני וביני (וכעין מ"ש סל"ט) הדין עם ראובן וממילא אינו יכול לסלק ללוקח כנ"ל אבל אם היה כרמו של שמעון טוב כמו של הלוקח יכול הוא לסלק ללוקח שאומר לו או קח כרמי במקום כרמך או השתדל שיחזיר לך המוכר כרמך ויקח כרמי במקומו שאם לא תעשה כן ודאי קנוניא עשית עם המוכר שלא יחליף עמי: שהוא לא כתב אלא החליף חצר כו' לפי מ"ש דגם להלוקח א"י לכוף שיקח כרם במקום כרמו אפי' הוא שוה לגמרי אא"כ נראה שיש ערמה מצד המוכר שאינו רוצה באחר צריכים לפרש דה"ק רבי' ואפשר גם הרמב"ם לא קאמר דבחליפין לא יכול לסלקו אפי' בשוויו אלא בחצר דאינו כופה את הלוקח שישתדל מהמוכר דלא חיישינן התם לערמה שיש אמתלא גדולה למוכר לומר כבר נתתי כלי תשמישי בחצר זה ואינו רוצה להטריח ולפנותם מחצר זה לחצר אחרת דכיון שחצר עביד למידר ביה ולתשמיש ודאי אית ביה קפידא אבל בשדה וכרם היה מודה כששוה לכרמו של לוקח דאז מסלק ליה שבשדה וכרם השוים ודאי ליכא קפידא למוכר דלאו לדירה הוא עשוי ואם אינו רוצה ודאי קנוניא עביד הלוקח בהדיה וכבר נתבאר בסל"ט דמטלטלי ובהמות אפי' בדמים יכול לסלק ללוקח עצמו דלא שייך לומר במטלטלין שלי או בבהמה שלי אני רוצה ואף ע"ג דאמרינן בעלמא נ"מ לכושרא דחיותא מ"מ במקום מצרן לקיים טוב וישר לא אמרו בפרט שראינו שמכרה והחליפה לא שמעינן ליה לטענה זו אבל בחצר וחצר שיש נ"מ גדולה בין שלו לאחרינא שומעין ליה ועד"ר:

המוכר כדי לפרוע מס המלך כו' שם בגמרא לית ביה משום דדב"מ משום דחיישינן שמא יכעוס שוטר המלך כשישהו בדבר וכן לחסרון המזונות ובזיון המת לא משהינן עד שיוודע למצרן ומל' הרמב"ם משמע דה"ה אם כבר ידע המצרן ובא במעותיו לסלק אפ"ה לית ביה דדב"מ משום דלא פלוג וכן משמע מהג"א בשם ר"ח ונראה שגם דעת רבי' כן הוא ומש"ה כתב סתם: ומש"ר למזון האשה נמשך אחר ל' הגמרא וכבר כתבו תלמידי הרשב"א דה"ה למזון עצמו: ואפי' אחר שלוה כו' כך הוכיחו שם התוס' ז"ל לקבורה פשיטא דאטו יהיה המת מוטל בלא קבורה כל ימי אכרזתא או עד דמודעינן ליה לבעל המצרן וי"ל דאם לוו לצורך קבורה קאמר כו' א"נ דהו"א דממשכנין מחפצי יתומים עד שמכריזין קמ"ל עכ"ל ורבי' תפס תירוץ הראשון לעיקר וס"ל דכמו שתמהו התוס' אקבורה כן יש לתמוה גם אפרנסה דאטו (ידע בו) [ירעבו] עד שיודיעו למצרן ומש"ה חלקו רבינו וכתבן בשני בבות אפי' אחר שלוה לצורך קבורה ומזוני ואח"כ כתב לבבא בפני עצמו ואפי' הלוה לו חבירו לצורך המס דהו"א דצריך להודיע דהא אפשר לשהות קצת בזה וס"ל לרבינו דודאי שלשתן בחד מחתא נאמרו וכמו שבתרתי קמייתא מוכרחין לפרש כן כמ"ש כן יש לפרש גם הא דאכרגא ואגב שינה וכתב ביה ואפי' הלוה לו חבירו כו' דכיון דאין אדם נתפס על חבירו אלא לצורך מס וכמש"ר בסי' קכ"ח מש"ה כתב גבי מס הלוה לו חבירו דהיינו דהלוה לו מעצמו ודוק:

מפני המס וכיוצא בזה מכרה לי כצ"ל: והמצרן טוען שקר כו' כלומר והמצרן טוען ברי שקר אתה דובר: על המצרו להביא ראיה שהלוקח חשיב מוחזק: ואם לא יביא ראיה נשבע הלוקח כו' דכיון שהוא מודה שהוא מצרן שלו נמצא שהוא בעל דברים דידיה והוה ככל טוען לחבירו והוא כופר דנשבע היסת וק"ל:

לפיכך אם טען כו' נקט בזה ל' לפיכך ר"ל אע"פ שטענה זו טענה גרועה היא להוציא מחזקתו שהוחזק עד הנה בתורת מצרן מ"מ מדאמרינן שנאמן בשבועה לומר שפרע ממעותיו מס וה"ט שחשבינן להלוקח מוחזק לפיכך נמי מה"ט אמרינן גם בזה נאמן הלוקח להוציאו מחזקת מצרן הואיל שהוא חשוב מוחזק בשדה זו פי' בזו שאתה בא להיות מחמתו מצרן לקרקע שקניתי: או אריס או (שכיר) [שוכר] ובס"א או שכיר לגי' שכיר קאי אשדה דומה למ"ש ממושכן ולגי' (שכיר) [שוכר] קאי אמצרן דומה למ"ש אריס ואע"פ דלקמן ס"ס זה כ"ר בשם הרא"ש דבשכירות יש דדב"מ אינו חולק על הרמב"ם זה כמ"ש שם ע"ש: צריך המצרן להביא ראיה כו' ואם לא הביא ראיה לא פי' בו רבי' מה דינו ונ"ל פשוט שאין על הלוקח אפי' שבועת היסת אלא עומד בקרקע ול"ד לדין הנזכר לפני זה דהתם מודה שהוא מצרן לקרקע זו כו' וכמ"ש שם אבל כאן אומר לו לאו בעל דברים דידי אתה כלל ואיני מחויב להשיב לך עד שתביא ראיה שאתה מצרן וכדומה לזה בתשובת רשב"א ועד"ר סל"ט גם נראה דמדברי הרמ"ה דאח"ז נלמד לדברי הרמב"ם הללו וכשם דלהרמ"ה אפי' אין המצרן טוען אלא שמא צריך הלוקח להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה מסלקו המצרן ה"ה להיפך לדעת הרמב"ם כשהלוקח טוען שמא צריך המצרן להביא ראיה ואם לא הביא הלוקח עומד בשלו וא"צ שבועה מיהו בטענת גזלן נראה דצריך לטעון טענת ברי דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן וכמ"ש בסי' צ"ו וקל"ג ולקמן בסימן שס"ד:

והרמ"ה כתב ל"מ כו' גם אריש דברי הרמב"ם קאי כשטוען מכרה מפני המס ובו שייך שפיר לומר שהמצרן טוען שמא משא"כ בהני דיודע ודאי אם שכיר או אריס הוא וכן אינך אם לאו וק"ל: על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת מצרן קיימא אבל לעיל אם קנה שוה ר' בק' וטוען המצרן שגם לאחר היה מוכרה כן מודה הרמ"ה דעל המצרן להביא ראיה משום דהתם אין דרך בני אדם למכור כך בזול ועמ"ש שם דמ"מ מוכח דהרא"ש פליג גם בהא עם הרמ"ה כיון דיהיב הרא"ש בקנאו בק' ושוה ר' הטעם דהשדה ברשות הלוקח קאי עד שיברר המצרן זכותו וטענתו כמש"ר כאן בשמו אע"ג דלא מצינו להרא"ש שכ"כ בהדיא מ"מ מוכח כן. והא דכ"ר שם בסט"ו דאם שוה ק' וקנה בר' כו' דאם טוען המצרן שעשו קנוניא ביניהן נשבע הלוקח בנק"ח ונוטל דטעמא דהלוקח נקרא מוחזק י"ל דשם בשם הרמב"ם כ"כ וסמך אמ"ש כאן שהרמ"ה פליג עליה ואין רצונו להאריך בפלוגתא כיון שהרא"ש ס"ל כהרמב"ם אלא מדכתב בקנה בק' ושוה ר' כו' ולא כתבו לא בשם הרמב"ם ולא בשם הרא"ש נראה דהיינו משום דס"ל (ז"ל) רבי' דגם הרמ"ה מודה כן ומטעם שכתבתי:

והוה יכול לסלקו בעידנא דסלקיה גזלנא כו' ואע"פ שבאותה שעה לא הוציאה עדיין מהגזלן מ"מ הול"ל לב"ד הגזלן תקיף ממני לע"ע והיום או למחר תחזור לי קרקעי ואהיה מצרן בקרקע זו ועי' בסמ"ע: ומ"ש או ל"מ לסלוקיה זהו דלא כמש"ר בשם הרא"ש לעיל שמשמע מדברי הרמב"ם דאם לא ראהו המצרן להלוקח משתמש ולא סייעו יכול לסלוקיה לעולם אלא כאינך רבוותא ס"ל הרמ"ה וק"ל:

המוכר לאשה שם בפרק הנזכר: או ליתומים קטנים [יתומים קטנים] דוקא קאמר אבל יתומים גדולים או קטנים שאינם יתומים אית בהו דדב"מ:

כתב הרמב"ם כו' פרק י"ב משכנים כ"כ ועיין במ"מ שם:

קטן שהוא מצרן ג"ז מדברי רמב"ם שם:

המוכר לשותפו כו' בגמרא פרק הנזכר: אלא במשא ומתן כו' ע"ל ס"ה גבי א' מהאחין כו' מ"ש שם:

לא בדינא דב"מ כו' ולפ"ז שכני העיר ר"ל שכנים הדרים סמוך לו בעיר ושכני שדה ששדה סמוכה לשדותיהן אף שזו שיש לו למכור אינה סמוכה לו ומיירי שמצרן של אותה שדה אינו מבקש לקנותה או שיש דבר הפסק ביניהן שאין בו דדב"מ ושם ברש"י מבואר דאם שניהם מצרנים אף שהאחד ת"ח שניהם שוין ע"ש ודוק [ור' ירוחם] פי' שכן ות"ח שכן פי' היינו חבירו הרגיל אצלו במשא ומתן וע"ז אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק אבל אינו ר"ל שדר אצלו כי כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות מאהבה וחברה עכ"ל ועד"ר:

ור"ת פי' כו' כ"כ הרא"ש בשמו בפרק הנזכר: ואחד יש לו שדה בעיר הסמוכה לזו התוספות כתבו שיש לו שדה אחורי ביתו הסמוכה לזו ומדלא כתבו הרא"ש ורבי' האי אחורי ביתו אלא יש לו שדה בעיר משמע דס"ל דהאי אחורי ביתו דכתבו התוס' ל"ד קאמר ולומר דאם אינה סמוכה כ"כ לביתו אז מצרן שיש לו בשדה שוה לזה דכיון דעכ"פ צריך להלך מביתו מהלך לשדה זו תו לא חלקו בין מהלך קטן למהלך גדול דקאמר אלא כל ששדה זו הנמכרת היא סמוכה לשדהו בעיר כיון שאין מהלך רב מביתו להלך לשם יש בה משום עשיית הישר והטוב שכל שקרובה לו לעיר כאילו היא אחורי ביתו והב"י נסתפק בל' התוס' אי אחורי ביתו דוקא קאמר או לא ולפעד"נ כמ"ש אבל אין לדקדק דע"כ אחורי ביתו לאו דוקא דא"כ למה מצריך שיהיה לו אחורי ביתו ולא מיחשב למצרן במה ששדה זו הנמכרת היא סמוכה לגמרי לביתו דל"ק ל"מ לר"ת דס"ל דאין דין מצרנות לבתי כמש"ר בשמו בסמוך ספ"א אלא אפילו החולקים על ר"ת גם הם לא קאמרי אלא בתים הסמוכים אהדדי אבל ביתו עם שדה לא מיחשב מצרן דאין עניינו ותשמישו שוה ול"ד לבית לא' וקרקע לא' דכ"ר בסמוך ופירשו ב"י דאקרקע הנשארת הסמוך לבית קאי דבנשארת שאני ומיהו לפי מ"ש בפי' ר"י ברצילוני מוכח דס"ל דיש דדב"מ אף בשדות הסמוכות לבתים מכח הבתים וכמ"ש שם אבל מ"מ לק"מ אתוס' שכ"כ בשם ר"ת לטעמיה וק"ל: וכן שכן ות"ח נראה דזה מפרש ר"ת כפשוטו שא' הוא שכן עמו בעיר או בשדה והוא ג"כ מצרן לשדה הנמכרת והת"ח מצרו לשדה הנמכרת ואינו שכן ת"ח קודם ועד"ר:

קרקע שיש בו בנין כו' בגמרא פרק הנ"ל: אז כל א' וא' הוא מצרן שאם רוצה בעל הבנין למכור בניינו בעל הקרקע מצרן ואם בא בעל הקרקע למכור מקצת קרקע הנשאר לו מאותה קרקע שבניינו של זה עליה (דאילו הקרקע שהבנין עומד עליה איך ימכרנה והלא הוא משועבד לבניינו של זה עולמית) הרי בעל הבנין מצרן מחמת בניינו שעמד על אותה קרקע וגם יכול למחות בו אם בא למכור עובי הקרקע לבנות מרתפות ובניינים תחת לקרקע שאינו מזיק לשיעבוד ביתו ומה"ט צריך לכתוב הלוקח קרקע מתהום ארעא כמש"ר סי' רי"ד ועד"ר: כמו שותף שקודם כו' כדלעיל סעיף ה' ו': אבל אם אין לו כו' עד זמן כו' עד"ר: אז אם מכר בעל הקרקע פי' קרקע הנשארת או קרקע שהבנין עליה שהרי מיירי שהבנין מושכר או מכור לו לזמן: מכר בעל הבנין בעל הקרקע כו' ברי"ף מוכח שאפי' יכול לעכבו מלמכור אלא למי שחפץ בו ועד"ר ושם מבואר טעמו:

אז בעל הקרקע מעכב זהו פשיטא (ודוק) [וק"ו] הוא מהרישא אלא לדיוק נקטיה וכאילו אמר אז בעל הקרקע דוקא מעכב ולא בעל אילנות וק"ל: וכן הדין אם נמכר הקרקע הסמוכה כו' לפמ"ש דקרקע ר"ל קרקע הנשארת צ"ל דפי' קרקע הסמוכה הוא כזה ? דבאופן זה הרי היא סמוכה לשניהן בשוה וכו':

בתים כתב ר"ת כו' דטעמא דדינא דב"מ משום דיכול לקנות במקום אחר ובתים אינם מצוים לקנות בכל פעם ואין זה ישר וטוב ועוד שהרי הבתים מחולקים ומובדלים בחומות ואפי' בשדות אומרים דבהפסק סלע ביניהם נסתלק דינא דב"מ כמ"ש לעיל סמ"ד ומ"מ מה שאמר [ארעא] דחד ובתי דחד מודה ר"ת כמ"ש במרדכי בהמקבל ע"ש:

וכ"כ הרב רבי יהודה ברצילוני שכתב אין דינא כו' הוא לשון העיטור והביאו המגיד משנה פי"ג משכנים וא"ת מאי וכן כתב דקאמר הא הרא"ש לא כתב אלא שנהגו כך ור"י אברצילוני יכול להיות דמכח דינא קאמר וי"ל דמ"ש שלא נהגו כן ר"ל כיון שהמנהג לאו הכי הוא ש"מ דקבלה בידם דלא כר"ת ומש"ה לא כתב תחילה אלא שדברי ר"ת נכונים ולא כתב שהדין הוא כן וק"ל: אבל לא במטלטלין כלומר אם הוא שותף עמו במטלטלין אין לו דין מצרנות על אותן מטלטלים ועד"ר:

כגון בית המרחץ כו' ושדות לכאורה זו ואצ"ל זו הוא דאם בבתים שכותל מפסקת אית דדב"מ כ"ש שדות שאין ביניהן הפסק לפי הסברא שכתבתי בסמוך ועוד מאי קמ"ל דבשדות וכרמים יש דינא דמצרנות אלא במאי יהיה דינא דמצרנות אם לא הוה בשדות וכרמים ועוד דמסיק וקאמר ובורות שיחין וכל המחובר לקרקע דהו"ל למסמך (רבינהו) [הנהו] למרחץ ובית הבד דלעיל מינה ועוד מאי מוכח מדברי רי"ב דס"ל דדב"מ בבתים אפי' יש לו בית כבר דילמא שאני מרחץ וכל אינך דאין לו זולתו ונ"ל דה"פ דרי"ב בא ללמדנו דמי שיש לו בית וחצר לפניה וסמוך לחצירו עומד למכור מרחץ או בית הבד כו' (ובלתי דאיני) מיחשב הוא למצרן מכח שהן קרובים לביתו וחצירו וכיון שהן תשמישו וצרכיו של בעל הבית טוב וישר הוא למכרם בהיותם סמוכים לביתו והשתא א"ש דלא זא"ז קאמר ל"מ מרחץ ובית הבד אלא אפילו שדות וכרמים שאינם מיוחדים לצרכי הבית אפ"ה מחשב מצרן שהן מחמת ביתו וחצירו הסמוך להן ול"ז שדה אלא אפי' בורות ושו"מ אף על פי שאינן צריך כ"כ לאדם שיש בארות זולתן ומזה מוכח דס"ל לרי"ב דבתי יש דדב"מ דגם בית הסמוך לביתו אע"ג דיש לו בית כבר מ"מ לא גרע שג"כ הוא צריך לו לתשמישיו לאצור בו אוצרו וכמ"ש ב"י בשם מרדכי וגם מדכתב רי"ב וכל המחובר וכל שיש לו חזקה ובכללו הם בתים וקאמר שאם הוא סמוך לביתו (דעל ביתו קאי כמ"ש) יש בו דינא דב"מ:

חוץ מהעבדים שיש להן חזקה כדלעיל סימן קל"ה: ואין להן מצרנות פי' דדב"מ אם הן שותפין בו:

ובמקומות שבב"ה כו' גם אלה דברי העיטור כתבם המ"מ שם והג"מ פי"ב שם: אע"פ שאין הדעת מתקבל כו' עי' בב"י: אבל זה אנו רואין ר"ל זה מתקבל על הדעת:

הנותן מתנה לחבירו שם בגמרא: אין בעל המיצר יכול לסלקו כו' עי' בב"י שכתב שם ג' טעמים למה במתנה אין בו דדב"מ: והרמב"ם כתב פי"ג משכנים: ויראה שצריך כו' ז"ל הרמב"ם ונשבע בנק"ח ונוטל כדין שלוחין ויראה שצריך כו' ונראה שהאי דמים ראוים דקאמר ר"ל שהם קצת יותר מכדי שוויו ומעט יותר דקאמר ר"ל יותר מכדי דמים הראוים ולאפוקי הרבה מאוד [שוה ק'] בנ' כמו שמסיים בדבריו דאל"כ ק' למה צריך לישבע בנק"ח ולמה יגרע כחו מאילו לא הודה שזבנה אלא עמד בדיבורו שמתנה הוא שנוטלו וצריך ליתן לו כדי שוויו בלא שבועה: אבל אם אומר על שוה מנה שקנאו בר' כו' כתב על זה המ"מ ז"ל וטעם הרב שאל"כ היו יכולים למכור ולהערים ויטעון דמים הרבה וא"ת שאין אדם חשוד על השבועה ומתוך כך נאמינהו א"כ אם היה טוען שהיא מתנה אע"פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבועה אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה הכי נמי חזקה אין אדם קונה שוה ק' בר' זה נראה עכ"ל: אפי' הוא ר' והוא אינו שוה אלא ק' כ"כ הרי"ף והרא"ש וכתב הטעם דממ"נ אי במתנה יהיב ניהליה מתנה לית בה דדב"מ ואי מיזבן קמיזבן מיניה לא עביד אינש דמקבל אנפשיה לחבריה מאי דלא קיבל ומסתייע האי סברא ממאי דאמרינן זבין בר' והיא שוה ק' אלמא עביד אינש דזבין קרקע שוה ק' בר' עכ"ל. ומש"ר ואינו מודה שלקחה כו' כ"כ גם הרא"ש ונראה דדוקא קאמרי דדוקא שאינו מודה הא אילו היה מודה לא הוי נאמן דכיון דראינו דמתנה ליתא הא נמי ליתא ויש בו רמאות משא"כ השתא דעומד ואומר שהיא מתנה וגם לשון השטר מורה על כך אלא שממה שכתב בה אחריות נראה דליתה מתנה מ"מ לא אמרינן הא נמי ליתא ודי לנו במה שמסלקינן אותו וצריך ליתן לו כל דמיו ועד"ר:

אם ימצא כמותה במקום אחר כו' פי' כגון בשדות המלך שהם הפקר לכל לזרען וליתן טסקא למלך ב"י: יכול המצרן פי' בחנם שאינו נותן לו כלום: א"י לסלקו פי' דמסתמא אינו רוצה ליתן לו דמי שוויה של קרקע לכן אמר שא"י לסלקו אבל בדמי שוויה יכול לסלקו שהרי יוכל לקנות אחרת ולא עדיף מלוקח ופשוט הוא ואין לומר דבכה"ג דאין רגיל ליתן לו כל דמי שוויו לא תקנו בו דדב"מ אף לכשימצא דלא אמרו כן אלא היכא דאתיא מכח זה היזקא להמוכר וכנ"ל ע"ש:

מי שמשכן שדהו כו' אין המצרן יכול לסלקו ל' הגמ' שם דף ק"ח משכנתא לית בה משום דינא דב"מ ובפרק א"נ דף ס"ח ע"א אמר רב אשי כו' מאי משכנתא דשכונה גביה למנ"מ לדינא דב"מ ע"כ פירש"י שזה שכן מצרן מכולן דאיהו כולה ארעא שכונה לגביה ומצרן אין לו בה אלא מרוח אחת: ולא עוד כו' כתב הרא"ש כו' בפ' א"נ כ"כ וכ"כ המרדכי בשם הרבינו יהודה ולאפוקי מהמ"מ פי"ב משכנים בשם הרשב"א והר"ן ונמ"י בפרק המקבל:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל אם כו' בפ' א"נ כ"כ וכן המ"מ פי"ב משכנים כתב שתי סברות אלו וכתב שדעת הרמב"ן והראב"ד כדעת הרא"ש דמצי למימר היאך נוח לו כו' וכן דעת הר"ן ולאפוקי ממרדכי ועד"מ: וי"א דמצי למימר היאך נוח לי נראה דאף אם המצרן כאן ואמר גם אני אעשה כרצונו אפ"ה הלוה יכול לעכב ולומר מי יודע מה יולד הזמן ובטוח אני בזה שימלא רצוני ואינני בטוח בזה וגם נראה דאף אם הלוה אינו מקפיד לבסוף מ"מ כיון שיש קפידא בזה ועל הרוב אינו בנמצא שיתרצה כל אדם לעשות רצון הלוה הו"ל כמוכר כל שדותיו לא' דכתב הרא"ש ורבי' לעיל בסנ"ד דאף אם גם המצרן רוצה לקנות דלית ביה דדב"מ וק"ל: [ומשר"ל] אבל בגו שתא איערומי קא מערים דסתם משכון שנה הוא ועד"ר: כגון שלא נמשך זמן המכר ומש"ר בסמוך דין זה בשם הרמ"ה ולא סמך אדברי הרא"ש אלו משום דהרא"ש לא נתן שיעור מהו מיקרי סמוך להלואה ובדברי הרמ"ה מפורש שבתוך שנה מיקרי סמוך ועוד שמעינן מדברי הרמ"ה דאפי' בגו שתא אם מכרו מחמת דוחק אינו יכול לסלקו ומדברי הרא"ש שמעינן גם כן חידוש דהיינו מ"ש או שאין רגיל להלוות כו' דאז דוחין המלוה משעת הלואה ולהכי כ"ר תרווייהו כל חד וחד בלישניה וק"ל ועד"ר:

ואם שדה הסמוכה כו' כן משמע ממ"ש הר"ן ונ"י בהמקבל בשם הרמב"ן שאם בא א' ולקח שדה אחת שהיא סמוכה לשדה זו הממושכנת בידו שאין הממשכן יכול לסלקו כו' ולא עדיף מארעא דחד ובתי דחד דמרי בתי ל"מ מעכב אמרי ארעא עכ"ל:

לא גרע כח המלוה מכח שאר המצרנים לכאורה משמע מלשון זה דאם קנאו א' שאינו מצרן המלוה מסלקו כמו כל מצרן שמסלקו לשאינו מצרן אלא שממש"ר לעיל סעיף ס"ה בשם הרמב"ם משמע להדיא דאחר שקדם וקנה שדה אצל שדה הממושכן אין הממשכן מסלקו ואילו היה רבינו חולק לא היה כותב שם דבריו בסתם מש"ה נ"ל דמש"ר לא גרע כחו ר"ל לענין אם קדם וקנה או שכר דאין המצרן מסלקו ואפשר שגם אם אחר והוא באים לקנות או לשכור הוא קודם וכמ"ש בדרישה לקמן אבל קדם אחר אפי' אינו מצרן זכה בה האחר ועד"ר:

שכירות כתב הרמב"ם שאין בו משום דדב"מ נראה דרבינו מפרש דברי הרמב"ם כמ"ש ב"י בסעיף זה וכמש"ל בשם ר"י שושאן ז"ל שדעת הרמב"ם שהמשכיר בית לראובן ובא שמעון מצרן הבית ההוא ורוצה להוציאו מראובן בין שיהיה המצרן בעל הבית ההוא הסמוך לבית הנשכר בין שיהיה שוכר דר בו בשכירות הדין שוה ואינו יכול להוציאו מראובן זה (והכי דייק לישנא דרמב"ם זה מ"ש שכירות לית ביה משום דדב"מ סתם ולאפוקי מהמ"מ דלא פי' דבריו כן וכמ"ש בדרישה) וטעמיה דס"ל שלא תקנו בשכירות ועשית הישר והטוב כיון שאינו אלא לזמן אין הקפידא שיהיו נכסיו אמצר אחד וע"ז כ"ר אבל הרא"ש בתשובה כתב דגם בשכירות תקנו ועשית הישר והטוב דקרוי מכר ולהכי הבא להשכיר ביתו לראובן יכול המצרן להוציאו מידו וישכרנו הוא בין אם מצרן זה ג"כ דר בשכירות באותו בית דבא מכח להיות מצרן (דמיניה מיירי בתשובה) בין אם אותו הבית הוא של עצמו (הנשכר) ומ"מ מה שכבר מכר חצירו לאחר אין השוכר הדר בבית העומד על המצר יכול לסלקו כלל כמו משכנתא והכלל נקוט בידך שכירות דינו כמשכנתא לגמרי ולהכי קיצר רבינו בפרטי דיניו וסמך אמ"ש לפני זה במשכנתא ודוק ועד"ר: ומטעם זה יש בו אונאה פי' אע"ג דאונאה במקח וממכר כתיב כמ"ש וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד וגו' וא"ל אפי' אי הוה כממכר הא אין אונאה בקרקע (וא"כ) אלא ביטול מקח הוא דאית ביה ביתר מפלגא כדלקמן סימן רכ"ז י"ל דה"ק ומטעם זה אין בו אונאה במטלטלין אם השכיר בו כלים אבל אין לתרץ דר"ל בפלגא והרא"ש לטעמיה כמ"ש בסימן ס"ו סל"ח ולקמן סימן רכ"ז בשמו דפלגא ביטול מקח הוא ולא שם אונאה עליו דלא הו"ל להרא"ש לכתוב ומטעם זה יש בו אונאה וק"ל: