Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין השיתוף נגמר בדיבור כו' דה"א בההיא הנאה דצייתי אהדדי והסכימו לענין א' גמרי ומקני וכדעת המרדכי דהגוזל בתרא שאכתוב לקמן קמ"ל: ואינו מתקיים אלא בקנין פי' אפילו על מה שהרויחו כבר אם ירצה א' מהן לחזור מהשותפות כל זמן שלא הקנו יכול לחזור דאפילו אם התחילו ולא הניחו תחילה מעותיהן יחד לא מהני וכמ"ש בסמוך: כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים כו' ז"ל הרמב"ם פ"ד דשלוחים כללו של דבר בכל הדרכים שקונה הלוקח באותן הדרכים עצמו קונין השותפים זה מזה כו' וכ"כ בש"ע ונראה דגם ל' רבינו הכי מתפרש כ"ד לפי דרך קניינו במקח וממכר כך מתקיים השותפות:
ומ"ש ויטילו לכיס א' ויגביהו ע"ז כתב הכ"מ שם ז"ל נ"ל דל"ד קאמר [עיין בב"ח שמביאו] ונראה דמ"ש וכ"כ בח"מ [קאי] למ"ש על דברי הרמב"ם ז"ל נראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו כו' דכיון דכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו ור"ל דל"ד הגבהה אלא ה"ה משיכה ש"מ דגם רבינו פירש דברי הרמב"ם דל"ד קאמר כיס אחד ולפ"ו נראה דהא דכתב הרמב"ם שיטילו לכיס א' בא ללמד דאפילו הטילו לכיס א' לא מהני עד שיעשו ג"כ עוד קנין והא דקאמר הרמב"ם קנין הגבהה ול"ק קנין משיכה משום דהגבהה קונה בכ"מ אפילו ברשות חבירו משא"כ משיכה דבעינן שימשוך לרשותו וכמש"ר בסימן קצ"ז [א"נ] דמשיכה הוא דוקא בדבר שהוא בשל חבירו בעיניה ולא כאשר היא נתערבה ועיין לקמן ס"ס ר"ג דמטבע ג"כ נקנית בחליפין ע"י קנין אגב: אם כ"א משך מעותיו כו' פי' שכ"א משך מעות חבירו לזכות בו לשם שותפות דהיינו לזכות בחציו דאל"כ לא מהני האי משיכה דלא הוה אלא חליפין שמחליפין זה בזה ולא הוי שותפות וק"ל (וכצ"ל בסמוך במ"ש בקנו מידו שזה יביא חביתו כו' פי' יביאם לשותפות: ואפילו לא עשו כו' פי' לא הגביהו ולא משכו אלא הטילו יחד מעות לכיס אחד והתחילו לקנות ולמכור מאותו המעות בתורת שותפות: נראה דמהני פירוש לגמרי כמו הגבהה ומשיכה הנ"ל ואין אחד מהם יכול לחזור תוך הזמן שהסכימו יחד להיות בשותפות וכמש"ר לקמן סכ"ג בשם הרמב"ם והרא"ש ושם כתבתי הטעם דל"ד לפועל שיכול לחזור להבא אפילו נשכר לזמן ידוע כי בשותפין לא שייך הטעם דלי בני ישראל עבדים ע"ש ואם נשתתפו סתם מהני שיתוף זה לענין הריוח שכבר הרויחו ולדעת הב"י שכתב לקמן בסכ"ג דשני שותפים נחשבים כפועלים ויכולים לחזור בהן אימת שירצו לדעת התוספות והרא"ש ורבינו א"כ צ"ל דהכא דוקא איירי בלעבר והוא דוחק דא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש ואע"ג דרבינו ס"ל דלהרמב"ם והרמב"ן אכילו התחילו לא מהני אלא דוקא בדאתו כל אומני אותו העיר יחד וכמ"ש בסמוך ס"ד שאני הכא שכבר שתפו ועירבו מעותיהן לשם שותפות מש"ה כשמתחילין להתעסק מאותן מעות לצורך שותפות אז נגמר הקנין של כל המעות כאילו הגביהו:
וכן אם עירבו פירותיהן נראה דבעירוב לחוד נגמר השיתוף והיינו בפירות שהן שוות וא"א להכיר של זה מתוך זה והו"ל כא לו הכניס כ"א פירותיו לתוך ביתו של חבירו לשם שיתוף ה"נ הכניס פירות שלו לתוך פירות של חבירו ול"ד למעות שלהוצאה ניתנו ואין קפידא בתערובתן דאף לאחר שנתערבו כחלוקים דמי משא"כ בפירות דאף שהן שוות א"א לברר אלו מתוך אלו מש"ה מקפיד אדם וניחא ליה בשלו לולי השותפות ומש"ה א"ש דבהביא זה כדו וזה הביא חביתו דלא שייך ביה עירוב הצריך קנין או קנין מקום לשניהם ועד"ר:
האומנין כו' גם זה מדברי הרמב"ם עד והראב"ד השיג: אבל אם היו לוקחין בגדים כו' [פירוש] אבל אי דרכן בכך שהחייטין קונין בגד ממעות שלהן לעשות מהבגד מלבושים למכור והאורגין קונין שתי וערב לארוג בגד על המכר: ונשתתפו בממון כו' פי' ועכשיו נשתתפו יחד בממונם באופן המועיל בהגבהה או במשיכה כדלעיל או שהתחילו לקנות ולמכור מהן אז מהני השותפות וא"כ פשיטא דמהני בזה כיון דנשתתפו גם בממוניהם באופן המועיל וי"ל דהו"א דוקא בסוחרים מועיל לשיתוף בממון במשיכה או בהגבהה משום שקונים סחורה בעד המעות והסחורה ממתינין עד עת היוקר או מוליכין אותה במקום היוקר והרי הריוח הלה כאילו הוא בעין בשעת השיתוף משא"כ כאן דהמעות אינן עומדין אלא לקנות בהן שתי וערב ועדיין העיקר לא בא לעולם דהיינו מלאכת האריגה קמ"ל דאפ"ה מהני: והראב"ד השיג כו' נראה דהראב"ד לא השיג כ"א אמ"ש הרמב"ם באומנים וגם במיימוני בהשגות לא ציין אלא האומנים שנשתתפו כו' אמר אברהם כו' משמע דבמעות מודה כיון דאין גופן משועבד אלא נשתתפו לקנות סחורה בממוניהן כשיזדמן להן: בקנין כדין העבדים כו' עיין בב"י טעם הראב"ד והרמב"ם במאי פליגי ומ"ש הראב"ד בקנין היינו אפילו לא התחילו עדיין מ"מ אינן יכולין לחזור מכח הקנין אבל אם התחילו כבר והרויחו לא מצי חזר בהו אפילו בלא קנין כדין בין שותפין וכמ"ש בסמוך המשך ל' רבינו ועד"ר: שנים שהתנו כו' פי' לאפוקי התנו כל בעלי אומנות יחד דאז מודה הרמב"ם והרמב"ן:
יראה כו' מדכתב בתשובה אם איתא שהיה בדעתם על מלאכת הרצענות היה להם לפרש כו' משמע אי פירשו היה הדין עם שמעון ולוי ואמאי לימא ראובן אני חוזר בי כיון שלא היה אלא תנאי ודיבור בעלמא והוה דשלב"ל (ודוחק לומר דמיירי שלא היה רוצה לחזור בדיבורו אם היה הדין נותן שהכל בכלל תנאו דכיון דלפי דעתן לא התנו על כך אין בזה גנאי לחזור בו ואין אדם נתפס ונבזה על כיוצא בזה) אלא ודאי ס"ל כהראב"ד דלעולם מהני תנאי אפילו בלא קנין מה שהרויחו כבר ועד"ר שכתבתי שיש ד' שיטות בדין קיום השיתוף ותנאו:
שמו הדבר כו' י"מ דר"ל שמתחילה עירבו שותפות סתם ואח"כ שמוהו כו' וקמ"ל בזה דל"ת כיון דעירבו סתם מחלו זה לזה ביתרון מה ששוה זע"ו בפרט בדבר הצריך שומא דלפעמים מוכרים דבר השוה מעט פחות בסך שמוכרין הדבר ששוה יותר ואח"כ כתב רבותא לא זו כששתפו בדבר הצריך שומא ומכרוהו ושמוהו מה שהיה שוה וחלקו הדמים מיד דלא אמרינן שמחלו אלא אפילו לא חלקו הדמים מיד אלא נשאו ונתנו גם בזה שמין למפרע אבל פירוש זה אינו נכון דא"כ לא הול"ל יש בו אונאה אלא הול"ל לא אמרינן דמחלו זה לזה דאונאה שייך למימר בדבר שכבר שמוהו או מכרו לו ע"ד שהוא שוה כך וכך ונמצא שאינו ולא בהנחה סתם ועוד דא"כ לא הו"ל להאריך לחזור ולכתוב עירבו השיתוף כו' אלא הול"ל בקיצור ואפי' אם מכרוהו ונשאו ונתנו בדמים כו' ועוד דהרמב"ם כתב בפ"ב דשותפין ז"ל שותפין ששמו פירותיהן כו' וכ"כ ג"כ בש"ע לכן מחוורתא דגם כוונת רבינו הכי הוא כמ"ש שמו הדבר כו' ר"ל שמתחלה שמו הדבר ונשתתפו בו שסברו שהוא זה עד כזה ואינם שוה והו"א דלא יהי' בו אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב קמ"ל כיון דראינו דשמוהו ודקדקו להיות שוה בשוה הו"ל כמכר ויש בו אונאה ואח"כ כ' דין בפני עצמו דאם לא שמו מתחילה ועירבו כו' וק"ל:
ורואין כמה הוא השכר או ההפסד סתם כאן ולא פירש מה דינו מפני שהוא תליא בפלוגתת ר"ח והרי"ף והר"י והרא"ש דכתב אח"כ דמש"ר פלוגתתם בשנים שנשתתפו ונתן זה ק' וזה ר' כו' ל"ד שבתחילת הנאתם הניח הא' יותר אלא אפילו בכה"ג ג"כ פליגי דלר"ח והרי"ף חולקין בריוח לפי מעותיהן כמו בקרן ולר"י והרא"ש הריוח הוא לאמצע ואפילו נשתתפו בפירות פליגי ג"כ בכה"ג והא דכ"ר בסמוך ס"ט דבנשתתפו בפירות חולקין לפי המעות היינו דוקא כשחלקו מיד אחר שמכרו אותן נירות שנשתתפו בו אבל כשמכרום ונשאו ונתנו בדמיהן הו"ל כשנשתתפו במעות וכמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש וע"ל סימן רכ"ז סכ"ג שם כ"ר לשון הרמב"ם בזה ועד"ר:
השכר לאמצע כו' [עי' בב"ח שהביא ל' הגמרא] ולא נזכר בגמרא הפסד לכן כ"ר וכן ההפסד דל' דבגמרא נקט שכר וה"ה הפסד וכן משמע במשנה שם ע"ש וע"ל סימן צ"ג ס"ב שפליג הראב"ד וס"ל דבהפסד אין מחלקין בשוה ולעיל ביארתי טעמו וכיון שיחיד הוא בדין זה לא הביאו רבינו כאן וצ"ע למה הביאו רבינו בסימן צ"ג באחרונה ועיין בש"ע בשני המקומות גם מש"ר כאן בשם הרמ"ה לחלק דאיני משועבד לשלם מבית לאמצע כ"ר שם בשם הרמב"ם: דוקא כשלקחו שור לחרישה כו' כצ"ל ופי' דוקא אם היתה הלקיחה לחרישה וגם סופו דהיינו מכירתו היה כן אפילו (נמלט) [נמלך] עליו למכירה: ומ"ש או אפילו לטביחה פי' או אפילו היתה תחילת הלקיחה לטביחה כל שמכרוהו חי חולקין: אבל אי טבחוהו כו' פי' ואפילו היה הלקיחה לחרישה וטעם דבריו נ"ל דכל שהוא חי החלקים מצורפים זה לזה וא"א להפרידן בחיותן נמצא דאף לזה שיש לו מעט בהשותפות יש לו חלק בכולו כמו המרובה משא"כ כשטבחוהו דאז א"צ האיברים זה לזה וראוי ליחלק מש"ה חולקין לפי מעות דכל אחד וה"ה בלקחו פירות או סחורה ראויה ליחלק נוטלין ריוח כל אחד לפי מעותיו והא דנקט שור לחרישה ל"ד לחרישה וכמ"ש בדרישה אלא ל' הגמרא נקט ומשום דבעינן שימכרנו חי דבשעת המכירה מצורפים האיברים יחד והיינו כדי שיהיה עומד לחרישה וכל כיוצא בו זהו דעת הרי"ף. אבל דעת ר"י הוא דכל שנשתתפו במעות וקנו בהמה הריוח לאמצע וטעמו משום דהוא יודע לקנות ולמכור ובטיב סחורה יותר מחבירו או מטעם שמפורש בירוש' שאלמלא דינרים שלי לא היית יכול לקנות סחורתך שקנית כו' וע"ד אמר ר' אילא יכול הוא למימר עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי י' זימנין עכ"ל ודוקא בלקחו כ"א פירות במעותיו ונשתתפו בהן ונתייקרו הפירות ובאו לחלוק מיד בזה הכל מודים דנחלקים לפי המעות וכמ"ש אח"ז בס"ט משום דנשתכח מה שהניחו כ"א בעין וכמ"ש שם משא"כ כאן דאיירי שנשתתפו במעות וקנו סחורה ועד"ר מ"ש ל' הגמרא ודעת הפוסקים ופירושיהם בארוכה ודוק: ואפילו אם נזדמן ומכרוהו לאותו עסק כו' פי' ל"מ אם עלה בו ריוח מתוך משא ומתן מכח שעשו אחר כלות זמן השותפות דפשיטא שיש להם לחלק לפי המעות שהרי הזמן והמעות של שותפות כבר כלו אלא אפילו אם עדיין עסק הראשון בעין כגון שנשתתפו בפירות ונתייקרו אפ"ה כיון שכלה הזמן נוטל לפי מעותיו: שנתייקר אחר זמן כו' דוקא קאמר וק"ל:
לקח כל א' פירות במעותיו כצ"ל כתובות דף צ"ג והטעם דכיון דהריוח הוא באותן פירות עצמן שמכרוהו בשער היוקר מש"ה לוקח כל אחד הריוח ממעותיו משא"כ כשנשתתפו במעותיהם וקנו בעדם סחורה וכנ"ל וע"ש בפירש"י: ונשתתפו ועירבום כו' איירי שחולקין מיד שמכרו אותן פירות ביוקר או בזול דומיא דנשתתפו במעות דקאמר בהדיא ופירשו הרמ"ה ורבי' מסיק כוותיה דמיירי דנשתתפו במעות ועלה הריוח באותן מעות עצמן ה"נ בפירות כשנשתתפו כ"א בשלו אבל אם אחר שמכרו אותן פירות שנשתתפו בהן נשאו ונתנו בדמים הו"ל כאילו נשתתפו בדמים ותלוי בפלוגתא הנ"ל וכמ"ש לעיל בסמוך ע"ש: להני זוזי סתמא כו' פי' לאפוקי אי התנו הכל לפי תנאם כדלקמן. עד שנעשו ישנים כצ"ל ובפירש"י בגמרא שם איפכא והביאו ב"י שמטילים זוזים ישנים עד שנעשו חדשים וע"ש בתוס' שכתבו אפי' רש"י והאי חדתא לא לאפוקי עתיקים דבהזהב מוכח בכמה מקומות דישנים יוצאים בהוצאה יותר מחדשים אלא לאפוקי ישנים יותר מדאי שאינן יוצאים בהוצאה בפרוטרוט והיינו איסתרא דצוציתא נמצא דרש"י דקאי אגמ' וקאמר הותירו זוזי חדתא כו' משמע דהחדשים גרמו היתור לכן פי' ישנים ונעשו חדשים לאפוקי איסתרא דצוציתא אבל רבינו דלא קאי אלישנא דגמרא כתב כפשוטו וכמשמעות הגמרא דפ' הזהב דישנים עדיפי מחדשים ומיירי מסתם חדשים וסתם ישנים חולקין לפי המעות: וכן פי' ר"י ע"ש בתוס' ומבואר שם דבתרתי פליגי על הרמ"ה חדא דלתוס' אפי' בא השבח מכח משא ומתן שלהם חולקים לפי המיוות ולהרמ"ה דוקא כשהשביחו בלא משא ומתן שלהם חולקים לפי המעות והשני דלתוס' אפי' נשתנו הזוזים קודם השבח נמי חולקים לפי המעות ולהרמ"ה דוקא נשתנו לאחר השבח וגם ל' רש"י דייקא דפליג על הרמ"ה בהני תרתי: כיון שלא הרויחו בסכום המטבע ואין להם כו' כצ"ל וכן ברש"י שם אינו לתיבת אלא: ומסתברא כפי' הרמ"ה עד"ר:
השותפין שומרי שכר הן בב"ב דף מ"ב: דשמירה בבעלים הוא לקמן בדין שומרים כתבו רבינו כמה פעמים בס"ס רצ"א ובסימן שמ"ו שכל שומר פטור כשבעליו עמו במלאכה ויליף לה מדכתיב גבי שואל בעליו עמו לא ישלם וילפינן שומרין מהדדי וז"ל התוספות שם ד' מ"ג אם התחילו לשמור יחד כ"א בשעה שהוא משמר חלק חבירו חבירו נמי משמר חלקו אע"פ שאין עמו במלאכה בשעת אונס כיון שהיה עמו בתחילת שמירתו בעליו עמו קרינן ליה כדתניא היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה כו' ואפילו לא התחילו יחד לשמור מכל מקום האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל השני לשמור וכן כתב המרדכי: בזמן שכל אחד ואחד כו' כלומר שזה מתעסק היום וזה למחר להכי כיון שבשעה שנגנב כבר כלתה שמירתו של הראשון וגם בעת ששמר הראשון לא שמר הוא לאו בעלים עמו הוא ומזה היה נראה דל"ג לקמן נתעסקו כ"א ועמ"ש בסמוך: אפילו אם אח"כ נתעסק כו' פי' אפילו אם בשעה שנאבד היה הוא לבדו מתעסק בו וכבר כלה עסקו של הראשון אפ"ה קרינן ביה בעליו עמו כיון שבשעת התחלת השותפות היה בעליו עמו וכמ"ש בסמוך בשם התוספות: ואם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו ואח"כ נתעסקו כו' כצ"ל ולא גרסינן תיבת כל וגם בס"א ובש"ע ליתא ומטעם דלעיל בסמוך ומיהו יש ליישב הגירסא דמ"ש כ"א לבדו אינו כאמור לעיל דכ"א משמר זמן ידוע דלעיל דוקא פירושו דאחר שכלה אותו הזמן הראשון התחיל לשמור השני אבל מ"ש כאן כ"א לבדו ר"ל ד"מ יום אחר יום דאף ביום שאינו מתעסק הראשון מ"מ עמו במלאכתו דהשני מיקרי כיון שיומא אחריתא יחזור למלאכתו ומכ"ש כשאין זמן ידוע לשום אחד מהן אלא פעם שומר זה ופעם זה דאף על גב דכל א' משמר לבדו מ"מ כל אחד במלאכתו של השני מיקרי וק"ל:
אחין שהן שותפין כו' בב"ק דף י"א אר"א אחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל בניהן אין שמין כו' וכתב הרא"ש שם דמיירי באחין שותפין אחר מות אביהן שלא חלקו נכסי אביהן דמסתמא מעיקרא מחלי אהדדי כו' והנה רבינו כתב דין זה גם לקמן בסימן רפ"ח משום דכאן בהלכות שותפות עיקרו ללמדנו בא שמותר לכ"א לעשות בגדים לעצמו ולבניו קודם חלוקה אלא שאחיו יכולין למחות בו ואידך כתב אגב גררא ולקמן בסימן רפ"ח דאיירי בבאין לחלוק כתב עיקרא דדינא דגמרא אחין שבאו לחלוק ומעיקרא לא מיחו כו' וק"ל: אם לא שיגבה אותו כו' פי' שינכה לו מה שהוציא מחלקו ובס"א איתא בהדיא ינכה:
אבל אם בלו לגמרי כו' דמתחילה מחלו אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה לזה אלא בדבר הנראה ובגדי בניהן ובנותיהן נמי כיון שאין דרכן לבוא לב"ד אין לבזותן ומחלי אהדדי אבל בגדי שבת יכולין להביאן לב"ד וא"צ הם עצמם לבוא רש"י ואשר"י:
אבל בגדול שבאחין כו' שם בגמרא ויהיב טעמא דניחא להו דלישתמעון מיליה ופי' רש"י דכיון דהוא עוסק בנכסים להכנים ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסו מדידהו בבגדים נאים כי היכי דלישתמעון מיליה עכ"ל וכ"פ רבינו לקמן בסי' רפ"ח ור"ל וכיון דניחא להו מעיקרא מחלי ליה משא"כ בשאר אחין אם לא מיחו אמרינן דלא הקפידו ומ"מ לא ניחא כ"כ וק"ל:
ומסתברא דה"ה כו' כלומר אף שבגמרא נאמרו דינים אלו באחין מ"מ מסתברא דה"ה כו': וכ"כ הרמב"ם אחין או שאר היורשין כו' כצ"ל וכן איתא ברמב"ם ברפ"ט דנחלות וז"ל ב"י כלומר כיון שהרמב"ם מדמה אחין לשאר שותפין כל דינים דאיתנהו באחין איתנהו נמי בשאר שותפין:
כתב הרמב"ם המשתתף כו' בפ"ה מה' שותפין כ"כ: לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה כו' הרמב"ם כתב תחילה כלל שלא יעשה שום שינוי ואח"כ חזר ופירש דבריו דלא ישנה לא בהליכה למקום אחר ולא בהקפה ולא באינך דקחשבי ולפ"ז לא א"ש הוי"ו דשל ולא ילך דמשמע דהוא ענין אחר גם ק' במה שסיים וכתב ז"ל ואם שינה מכל אלו כו' עד או נשא ונתן בסחורה שאין דרך כו' שאין זה דבר והיפוכו עם הרישא שלא נזכר בה שלא יסחור בסחורה אחרת לכן היה נ"ל דמ"ש ברישא לא ישנה ממנהג המדינה באותה הסחורה הו"ל כאילו אמר המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה לעסוק בסחורה אחרת ממה שעוסקין בה בני המדינה והשתא א"ש הכל ועד"ר מה שיתיישב עוד בסעיף זה: ולא ימכור בהקפה אלא דבר כו' כב"י במסי"א ובכ"מ שלהכי דייק וכתב שם ל' תדיר כמ"ש רי"ו בשם הגאונים שאם יש קצת ב"א מוכרים בהקפה וקצת אינם מוכרים אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו שכל אשראי ספק הוא: ואין הדברים האלו צריכים קנין כתב ב"י הטעם דכיון שא"ל ונתרצה הרי מחל לו ולמחילה א"צ קנין עכ"ל ואף שהלכה רווחת היא דאין מחילה צריכה קנין מ"מ איצטריך הא לאשמועינן דאפי' אם בשעה שהסכים בשינוי שעשה היה סבור שיבוא ריוח מחמת זה השינוי ואחר שהסכים עמו בא ההפסד והו"א דבעי קנין כמו הפשרה דבעי קנין מה"ט כמ"ש בסי' י"ב ועוד דבסימן ע"ג סל"א כתב רבינו בשם הרא"ש ולא שייך מחילה כ"א באדם שחייב לחבירו מנה ומוחל עליו דהוי מחילה במקום פרעון כו' קמ"ל דהא נמי המחילה היא במקום השבת הפסד וחסרון שהיה לו ליתן ולמלאות לזה ששינה עמו הסדר וק"ל:
חייב לשלם לבדו כלומר חייב להשלימו לבדו ואין ההפסד לאמצע כמו הריוח כדמסיק כגון שנתן לו מעות כו' עמ"ש בסי' קפ"ג ס"ו בפרישה: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' כלל פ"ט דין י"ד. מלבד שט"ח לעכו"ם זה ממ"ש לעיל מלבד שלא ילוה בריבית לעכו"ם ומשמע דלא קפיד אלא דלא ילוה להן בשטרות אבל על משכון לא קפיד: ואומר שהם ממה שנמכר בהקפה פי' ולא היה אפשר להסתחר בלא זה: שלא הרשהו למכור בהקפה ומה שאמר לו בתחילת התנאי מלבד שלא ילוה לעכו"ם לאו למימר שליהודים יכול למכור בהקפה אלא אפילו ברבית לא תקיף וכ"ש ליהודים וק"ל: הדין עם שמעון כו' כלומר מצד טענת ראובן שלא הרשהו כו' הדין עם שמעון אבל אם היה המנהג שלא להקיף ודאי פשע שמעון כמו שמפרש ואזיל: אז יחלקו גם ההקפות כפי תנאם פי' אם לשליש או לרביע: יכול להשביע פי' בשבועת השותפי' הבאה אף על השמא ונקיטת חפץ: אבל אם אין המנהג פי' וממילא המנהג שלא למכור בהקפה וק"ל:
עוד שאלה כו' כלל פ"ט ס"י: עליו ועל שמעון כו' פי' בידיעתו ול"ד למש"ר בסי' ע"ז ס"ב ומדכתב בטענת שמעון שאומר אני אפרע השטר לפי שהוא עלי וגם בסוף התשובה כ' וגם שמעון נזכר בשטר כו' דמשמע דאין שמעון יודע מזה אלא מה לעשות הואיל ושמו הוא נזכר בשטר ונראה דמיירי ששמעון היה טוען שגם הוא לא היה יודע בהלואה אלא שנתן לאביו חתימתו לעת שיצטרך ללות מעות כדרך השטרות בזמן הזה הנקראין ממרמות. ומה שסיים שם בתשובה וכ' ז"ל עוד אני אומר שע"י השטר כו' [עיין בב"ח שמביאו] הכי פירושו ועוד אני אומר אם הוא שהיה ביד ראובן עליהם שטר גמור בעדים ואינו כעין ממרמות אזי יתבאר ע"י השטר כו' ומ"ש כי רבית הוא פי' אף שיש עדים שהסחורה שלו היתה מ"מ כיון שלא נזכר עיסקא בשטר אלא כ' עליו הקבלה בחוב גמור ואסור לעשות כן בעיסקא שמא יפסיד ויגבה ממנו כל הסך וכמש"ר בי"ד סימן קע"ז דזהו קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא רבית: ואיני יודע שטוען שמעון הוא שמא כצ"ל:
אחד מהשותפין כו' כל זה הוא ל' הרמב"ם פ"ה משלוחין והיא כתובה אחר הך בבא שהביא רבינו בסי"ז אך שרבינו הפסיק בשאלת הרא"ש ששייכים לענין הנ"ל:
אחד מהשותפין שבא ליישן כו' גם זה הוא מל' הרמב"ם שם: ומ"ש עד הזמן הידוע ר"ל שדרך העולם ליישן עד אותו הזמן. ומ"ש וכן פירש"י כו' ר"ל כיון שכתב רש"י שאין אחד יכול למכור קודם הגעת הזמן בלא דעת חבירו ממילא נשמע שאם אחד ירצה לישן עד הזמן הידוע אין חבירו יכול לעכב:
ואם מכר כו' אין לחבירו עליו כלום פי' אם מכרו אחר שהגיע הזמן וק"ל:
וכתב עוד הרמב"ם כו' ר"ל כתב עוד מדיני השותפים ולפי שבבא זו כתובה בפ"ד משלוחין ושותפין ולא גבי הני בבית הנזכרות לפני זה לכ"כ רבינו בוה וכתב עוד הרמב"ם: כל אחד מעכב על חבירו נראה דגם הרא"ש ותוס' ס"ל כן ודלא כבית יוסף ועד"ר:
נשתתפו כו' שם ברמב"ם ועד"ר ויתבאר עוד לפנינו בסל"ב ול"ג: ואם לא היתה באותה סחורה דין כו' ע"ל סימן קע"א: היה זמן ידוע לאותה סחורה כו' עד"ר:
היה להם חוב כו' אלא חולקין וכשיפרעו כו' ג"ז לשון הרמב"ם וס"ל דאין חולקון החובות עצמן מיד והרא"ש כליג וס"ל דגם החובות חולקים מיד וכמש"ר מיד אחר זה בשמו:
היה עליהם חוב לאחר כו' כל זה ל' הרמב"ם בפ"ד והוא נלמד ומסתעף ממימרא דרבא דאמר הני בי תרי דעבוד עיסקא כו' וכתבתי ל' בדרישה וכ"כ ב"י וכו' דמסיק שם מזלא דבי תרי עדיף וה"נ מסיק וקאמר שהשנים מרויחים יותר מהאחד ואע"ג דשם רבא איירי מתרי דמקבלי עיסקא מאחר וניחא ליה להנותן שיתעסקו וירויח גם לחלקו עד סוף הזמן והרמב"ם שכ' היה עליהן שטר כו' סתם שטר מיירי שלוו מא' וכן משמע מדסיים וכ' אפילו אמר נחלוק וטול אתה כנגד כל השטר ושלם כל השטר ולא הזכיר שיתן לו ריוח לזמנו לק"מ דהא כתבתי שם בדרישה דלפי מאי דמסיק שם לומר מזלא דבי תרי עדיף אין חילוק בין מקבלי עיסקא או שותפין בשלהן אלא שכאן מיירי בשכלה זמן השותפות או שנשתתפו סתם דע"ז קאי האי בבא ואז כ"א יכול לחזור כשאינן אחראין זה לזה דמי מעכב אם בשביל שרוצה האחד להחזיק בידו המעות ולהרויח או שירא שמא יפסיד ומזלא דבי תרי עדיף כיון דכבר כלה זמן השותפות אינו משועבד להיות עמו לטובתו משא"כ כשהן אחראין זה לזה דאז אף שכלה זמן השותפות מ"מ האחריות דיש להב"ח על כל א' מצטרפין יחד עד זמן פרעון של השטר וכאילו נשתעבד מתחילה שלא להפריד זה מזה עד שיגיע הזמן ויפרעו כולו אבל בתוך הזמן יאמר אחד אני רוצה להחזיק בחלקי עד סוף הזמן ואני ירא שאפסיד משא"כ כשאתה עמדי דמזלא דבי תרי עדיף ולא אפסיד ואם נפסיד פעם אחד נרויח בפעם אחרת למלאות אבל בשביל שירויח מכח מזל בי תרי מכח זה לא היה יכול לעכב החלוקה כיון שכבר כלה הזמן ואין האחריות מצרפן אלא בהדי תשלומי כל החוב בלי הפסד ולפ"ז גירסת שהשנים מרויחים בשי"ן מתיישב יותר מגי' המיימון שכתב בה והשנים מרויחים בוי"ו דמשמע דחדא ועוד קאמר חדא שמא אפסיד ועוד בשביל שנרויח יותר וז"א וכמ"ש אם לא נאמר שכ"כ משום דגם ארישא כשלא כלה זמן החלוקה קאי ושם שייך לומר גם בשביל שנרויח טפי ודוק: וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כו' בכלל צ"ח סימן ז' ואמה שס"ל להרמב"ם דאין חולקין החובות מיד וכמ"ש ע"ז כתב אבל להרא"ש חולקין החובות מיד: ואם אין בו שיעור חלוקה והיינו כשאין שם אלא שטר א' דאל"כ אף שתאמר שאין לו עליו שטר כלל מ"מ לא מצינו תוב שאין בו שיעור חלוקה אם לא שיהיה פחות מש"פ ומזה ודאי לא איירי הרא"ש ב"י:
הנותן מעות כו' ג"ז דברי הרמב"ם שם: לילך לו למקום פ' לסחורה פי' להסתחר שם במעות אלו אבל אין פירושו לקנות סחורה דא"כ הו"ל לסיים עד שילך למקום שהתנו ויחזור וימכור כמו שסיים בפירוש א"נ לקנות סחורה קאמר ותיבת למכור שבסוף דבריו קאי אלפניו ואלפני פניו וק"ל:
וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל המקבל כו' נראה דחדא קאמר וה"ק כמו שכתבתי הדין בנותן המעות לחבירו כו' דאין הנותן יכול לחזור עד שנעשה המעשה שהתנו ביניהם כ"כ הרא"ש ג"כ בהמקבל מחבירו עיסקא דהנותן אינו יכול לחזור בו ובפרק המקבל על מימרא דרבא הנ"ל כ"כ ז"ל אבל הנותן א"י לחזור בו דחציה הוה מלוה עד אותו זמן וגם חצי הפקדון נתן לו רשות והשליטו להשתכר בו עד הומן עם המלוה ומשועבד הפקדון להשלים החסרון עכ"ל פי' ומש"ה אינו יכול לחזור ולומר תן לי החצי ומאי איכפת לך כיון שגם כשהוא בידך אתה נותן לי חצי הריוח קמ"ל דנהנה כשהוא בידו להשלים החסרון: המקבל יכול לחזור בו כדין פועל כו' ע"ל סימן של"ג ס"ב שכ"ר שקבלן אין לו דין פועל ושאם חוזר בו ידו על התחתונה כמו ב"ה שחוזר בו וכאן דימהו לפועל לחלקו מב"ה וי"ל דשאני התם דמיירי דמקבל עליו לעשות מלאכה פ' או לחרוש ולזרוע שדה פלונית דעושה מלאכתו באיזה יום שירצה ואין שם עבד עליו משא"כ בקבלן דהכא צריך לעשות מחייתו בכל יום ויום שם עבד עליו ומיהו זה (רווחן) [דוחק] דהא גם כאן סתם עיסקא קאמר ופעמים העיסקא הוא לקנות לו חיטין בשער הזול ולהמתין עד שיתייקרו וכיוצא בו דבר שאינו עוסק בו תמיד (הכמו') (וכמ"ש) בסמוך:
שני שותפין שיש להן תביעה כו' כתבתי ביאור דברי רבינו מהאי עניינא לעיל ס"ס קכ"ב שגם שם כ' האי דינא ע"ש ועכשיו באתי להוסיף קצת ביאור לפי הענין: בד"א שלא כו' פי' בד"א שאם היה בעיר א"י לתבעו שלא נתחייב כו': לא הפסיד שותפו בהודאתו פי' ויכול לומר שאינו כן: וכן אם יש לו להביא ראיה יביא פי' דחבירו אף אם מביא תו ראיה לא מהני ליה כמש"ר בסימן כ' אבל זה מביא ואינו נפסד במה שאמר חבירו שאין לו ראיה: ויורדין לנכסיו אע"ג דהשותפין היו תובעין אפשר דמתגלגל מילתא מכח טענותיהם שנעשו נתבעים א"נ נ"מ לענין אם היה לאחד משכון אצלם שהם צריכים להשיב לזה האחר משכונו ואמר ל' יורדין לנכסיו לכלול דאפילו ממונא דמחוסר גוביינא מגבינן מיניה ול"ד לנתבעים משעה ראשונה דלא גבינן מיניה מידי דמחוסר גוביינא כמש"ר בסמוך סל"א בשם הרמ"ה דהתם יכול למימר מי יתן והיית מחריש מלתבעני עולמית וק"ל: שימתינו לו עד שירד לדין פי' וירויח בזה שיתנו לו זמן חדש משעת פסק דין וכל זה כשהיה בעיר אבל כשלא היה בעיר אף שאין לו צד טענה להפטר מ"מ נותנין לו זמן כאילו היה אותו פעם תחילת הדין וע"ל ס"ס קכ"ב דשם קיצר ולא כ' אלא האי דאין יכול לשנות בטעמא כו' ע"ש: הייתי בודק כו' כלומר שאף שלא הייתי משנה בטענות בהעדאת העדים הייתי בודק והייתי עושה אותם מוכחשים: היכא שלא היה בעיר כו' יכול להחרים כו' פי' אבל כשהיה בעיר ויכול לשנות בטענות וכיוצא בו שיכול לתבעו ג"כ לא שייך לומר שיכול להחרים משום דמצי אמר יודע הייתי שירד שותפי עמד לדין ואני שלחתיו אך לתיקוני שדרתיו ולא לעוותי וק"ל:
כתב הרמב"ם פ"ג מהל' שלוחין כ"כ: וכ' א"א הרא"ש ז"ל בפ' מי שהיה נשוי: וליתא דמאי איכפת ליה כו' דבריו סתומים ובלי טעם ונראה דהא דכתב הרא"ש ועוד דמצי א"ל כו' האי ועוד הוא כמו וגם ומכח שני טעמים אלו יחד כייפינן ליה לדון על הכל דכיון שלעצמות התביעה אין הנתבע מפסיד במה שידון על הכל דאם יזכה הרי פטור ממנו ואם יתחייב כנגדו אף אם לא ידון עמו אלא על החצי הלא יגלה השותף זה לחבירו במאי זכה נגדו ויטעון גם הוא כן ויזכה נגדו או יקח לשותף הראשון למורשה ואף שיהיה לו היזק בהרווחת זמן שיצטרך לשלם השתא הכל בפעם א' לא חששו לזה כיון שאם לא ידון אלא על החצי יפסיד התובע בגוף התביעה שיצטרך ליתן החצי מחלקו לשותפו הילכך צריך להשיב לו על הכל והשתא סיים רבינו שפיר וכ' שמסתברא לו יותר סברת הרמב"ם שכיון שאם יתחייב יתחייב בכל נמצא מפסיד הזמן ולקתה מדת הדין ומ"ש הרא"ש שלא יחוש לזה שא"כ יפסיד התובע ע"ז כ"ר וכי בשביל שאינו כו' ודוק ועמ"ש עוד ביאור לדברים הללו בס"ס קכ"ב: ואלמלא שאין לי להכריע כו' עד"ר:
שתבע אחד לאחד מהן כו' עד"ר. מפני חוב שיש לו על המוכר כו' הא דלא קאמר חוב שיש לו עליהן או שיש לו עדים שהם גזלוהו ממנו אפשר דרבותא קאמר דאפילו בכה"ג מסתמא ל"מ אחד מהן למיסתר דינא וכ"ש כשיש לו עליהן טענה שא' קאי במקום השני וק"ו ועד"ר: כגון קרקע או בהמה או עבד נראה דר"ל כל חד כדיניה דקרקע יכול להוציא מידן בלא דמים בין מחמת גזלת המוכר או מחמת חוב שנתחייב לו אבל בהמה ועבד א"י להוציא כ"א בטענת גזילה שמביא עדים שגזל ממנו המוכר וצריך ליתן להלוקח דמי קנייתו מפני תקנת השוק כמש"ר בסימן שי"ו אבל בטענה שנתחייב לו אין שייך כ"א כשיש בידו שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי גם בעבד מצינו גביית חוב המוכר כגון שעשאו אפותיקי אבל בבהמה ל"מ אפותיקי כמש"ר לעיל סימן קי"ז ובסימן צ"ו ע"ש:
אחד מהשותפין כו' עד ואין חולקין אלא בב"ד הכל מדברי הרמב"ם בפ"ה משותפין וכבר כתבו רבינו ג"כ בר"ס קע"ה ע"ש מ"ש: ואפילו הן הדיוטות פי' ר"ן אפילו אינן יודעין בדין כלל אלא שבקיאים בשומא דא"א לפרושי כאן כמו שמתפרש הדיוטות בכ"מ והיינו דאיכא בהו חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו ומסבר דא"כ פשיטא דטפי מהכי א"צ דבכל ד"מ סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן עכ"ל וברמב"ם כ' דהני ג' צ"ל נאמנים מ"ש ופשוט הוא מש"ה לא כתבו רבינו ב"י וע"ל ר"ס ג': אבל אם יש להם מעות כו' אפילו בלא ב"ד כו' ומיהו יחלוק לפני ב' לראיה וכמש"ר ר"ס קע"ה ומפני שאין חיוב בדבר ליקח ב' דלא איברי סהדי אלא לשיקרא וכמש"ר בסימן קפ"ט לכן לא כ"ר שצריך ב': קצתם חדשים וקצתם ישנים וישנים טובים מחדשים כמ"ש בס"ט:
וכתב הר"י דוקא כו' עיין בהגמ"ר פ' א"נ: אבל אם שמו מעות בשותפות דוקא במעות הוצרך לומר חילוק זה מפני שהן נחלקים בלא ב"ב כמ"ש לפני זה אבל נשתתפו בשאר עניינים בלא"ה נמי צריך ב"ד: או לג' שהן ב"ד פי' הג' שצריך לחלק לפניהן הן הן נקראים ב"ד וא"צ יותר והאי דצריך לג' לא כדי שיתוודע לחבירו ע"י דא"כ בב' סגי וכמש"ר ר"ס קמ"ו בענין מחאה דבפני ב' סגי דחברך חברא אית ליה אלא דמגלה דעתו בפני ב"ד כדי שלא יאמר שיתפו אח"כ מסתמא גם בשבילי טרחת ונחלוק הריוח: ומשמע מדבריו כו' דמדכתב עד שיודיע לחבירו או לג' ש"מ דס"ל דבהודעה סגי אפילו בע"כ של חבירו: ואין זה כדברי הרמב"ם שכתב כו' בפ"ד משותפין כ"כ וכתבו רבינו בסכ"ג: וכ"כ הראב"ד פי' ולכן דברי הרמב"ם עיקר וכבר כתבתי לעיל שס"ל להרא"ש ורבינו כהרמב"ם ולא כב"י:
והרויח או הפסיד כו' פי' בחצי שלו ומיירי שעסק בעסק שהתעסק בו תחילה ומש"ה גם ההפסד לאמצע ודוק: שחבירו לא יערער כו' פי' כיון שהפסיד בודאי יהיה ניחא לחבירו בחלוקתו כדי שלא יהיה לו חלק בההפסד: ול"נ שלא חלק כו' עד"ר:
שאלה כו' בכלל פ"ע ס"ח כ"כ וכבר כ"ר בסימן צ"ג סכ"ג ע"ש: שאם יברר שמעון כו' משמע דלא סגי ליה בעדות שיעידו שהוצרך שמעון לשלם להעכו"ם בשביל היהודי אותו החוב וה"ט דדילמא כבר פרע היהודי ובעלילה בא עליו העכו"ם ומש"ה צריך עדים שיעידו שלא פרעו להעכו"ם ומש"ה האריך ולא כ' בקיצור שהדין עם ראובן וק"ל ועד"מ מ"ש בהדומה לזה בסעיף זה ועמ"ש בסימן צ"ג: שיפרע ראובן וכל מה כו' כצ"ל וכל בוי"ו וכ"ה בתשובה שם וכן משמע מדחזר וסיים שיפרע ראובן חלקו דהראשון קאי על פרעון החוב עצמו והשני קאי על פרעון שאר הוצאות שיפרע ג"כ חלקו בו מיהו י"ל דא' הוא לשון השטר וא' ל' הרא"ש וק"ל:
וראובן אומר כשיבוא לך הפסד אז אפרע לך לעיל בס"ס צ"ג כ' ז"ל וראובן השיב כשיבוא לך הפסד כו' אז תתבעני לדין ע"ש ווה כמו מה שהשיב על תביעה הראשונה כמוזכר גם כאן שהשיב לו ראובן כשיבוא לו הפסד יתבענו לדין כו' והרא"ש השיב באלו התביעות דלא כדברי ראובן ולא כדברי שמעון אלא יודה מיד לפני עדים כו' ור"ל עכשיו אינו מחויב ליתן עליו שטר גמור שמחייב נפשו לשלם כשיצטרך שמעון לשלם כדברי שמעון דלא ניחא ליה לאינש דיצא קול חיוב עליו וגם לא כדברי ראובן שלא רצה לעשות [כלום אלא] יתבענו בהודאתו וישלם ע"פ הדיינים וטעמו דהרא"ש מפורש בדבריו דבתביעה הראשונה ששמעון כבר נתחייב בשטר מש"ה גם ראובן צריך להתחייב נפשו בשטר מיד משא"כ באלו שתי תביעות דגם שמעון לא נתן אנפשו שום שטר וע"ל סימן צ"ג מה שכתבתי עוד מזה אבל זה נ"ל עיקר:
וראובן ידע כ"כ רבינו ל' התשובה ג"כ לעיל סימן צ"ג סכ"ו שידע עד"ר: ושמעון אומר כיון שהיו שותפים כו' והיה נ"ל לתועלת כו' כצ"ל והכל לשון בעל התשובה והוא בל' נסתר וכן הוא שם בתשובה כלל פ"ח דין י"ד וע"ל סימן צ"ג דכתב זה הלשון בל' נוכח והיא היא: ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות והיינו מכח דהתנה כן אבל אם לא התנה כבר נתבאר לעיל ס"ח דהרא"ש ס"ל כר"י דנוטל הריוח בשוה:
עוד שאלה כו' כלל פ"ח סי"ד: ה"ג ראובן ושמעון היו אחין ושותפין כו' דאחין היו ויש בו נ"מ לדינא כדמסיק אח"כ בסמוך דקאמר ששמעון מחל לאחיו כו' טורח בשביל יתמי אחיו כו' וכן הוא בתשובה בהדיא אחין ושותפין: והניח אשה ובנים נקט בנים משום אינך שאלות שמסיק וכתב דדרך אחין לטרוח בשביל יתמי אחיו כו': כפי התקנה כו' כמפורש בא"ע ר"ס קי"ח דהיינו שחולקין העזבון בינה ובין הזוכין בירושתן שכל א' נוטל מחצה: ועוד אומרת לאלמנת ראובן כו' לאו דב' תביעות תבעה דהא אלמנת ראובן לא השיבה אלא על טענת הית מה אלא חדא תביעה תבעה וה"ק לפי תקנה אתה צריך ליתן לי חצי הנכסים והנכסים נתמעטו מכח שהשיא בעלה יתומה ומש"ה תבעה היא לאלמנת ראובן לפי שאחר שהניח להשותפות כפי מה שלקח בעלה יגיע לחלקה יותר: ששמעון מחל לאחיו לכאורה נראה דאפילו אי לא אחיו היה היתה נאמנת במגו כיון שטוענת ברי שמחל לו בפני אלא כיון שהן אחין היה משיב מסתבר יותר לומר שבודאי מחלו מיהו י"ל דאי לא אחיו הו"ל כמגו במקום חזקה דאין דרך שותפין למחול כ"כ ומש"ה ראה וכתבו הרא"ש בתשובה [שלו] שמחל לאחיו ולא כ' שהשיבה אלמנת ראובן שמחל לאחיו וק"ל: במגו כו' אין לך בידי אלא כך וכך כו' פי' במגו אילו היתה רוצה היתה נוטלת מהממון כפי הסך שהשיאוה ליתומה ותאמר אח"כ הרי לפניך עזבון בעלינו וקח את חלקך בראש נגד חלק נדן היתומה וק"ל: או נתתי לך מקצת וא"ת [עיין הקושיא בב"ח] וי"ל דגם טענה זו שהיא טוענת בעלך מחל לבעלי ליתן לה כל מה שירצה טענה גרועה היא ונגד הסברא לכך מהימנינן לה במגו זה בשבועה א"נ מ"ש נתתי לך ר"ל בעלי אמר שנתן לך או לבעלך שזהו ג"כ בל' בני אדם בכלל נתתי לך ותירוץ זה צ"ל בסמוך סמ"ג בתביעה שתבעה אלמנת ראובן כך וכך נתנו לי במתנה והוצאתי בבית דנאמנת במגו דנתתי לך חלקך ושם לא שייך לומר שינויא קמא: והשיבה אלמנת ראובן באותה שעה כבר חלקנו שאלה ותשובה זו צריכה ביאור ונראה דמתשובת הרא"ש על שאלתו מתוכה נלמד ונראה מה הותה טענתן של האלמנות ומוכח מתוכה שטענת אלמנת ראובן היתה כי מאחר שחלקנו באותה שעה מקצת הנכסים ומחלקנו השיאנו אותה ולא היה לך עלי ועל בעלי שום חיוב בשעה שהשיאנוה אף שאח"כ פייסתני לבטל החלוקה אל תאמר דהו"ל כאילו לא חלקנו מעולם והשיאנו מהשותפות דאז ודאי היה לך ליטול כנגדו דז"א טענה כי בשעה שחזרנו לשתף כבר היתה נשואה והיה לך לפרש ולהתנות (אך) בשעה ששתפנו מחדש שיהיה לך בהשיתוף יותר ואת לא עשית כן אלא פייסתני לבטל החלוקה דקדק לומר פייסתני לרמז שטענה מאחר שאת הדרת אחר חזרת השיתוף אף שידעת שהשיאנו היתומה זה היה ודאי מכח אחת משתים או שידעת דבשעת חלוקת המקצת היה בעלי מרויח באותו חלק כשיעור מה שהוציא בנדונייתה או שמחלת לו ההוצאה בהיות שידעת שהוא מרויח טפי ואף שאלמנת ראובן אינה טוענת בברי כן מ"מ הו"ל כשנים שהן בשותפות יחד ואין ידוע כמה יש לזה בשותפות וכמה יש לזה שמחזיקינן כל השותפות בשוה ואינו נאמן המוחזק לומר יש לי שני חלקים בשותפות וכמש"ר בסמוך בסי' קע"ט והא דכתב רבינו לעיל בסימן זה ס"ד שכשנשתתפו יחד בלא שומא שאח"כ בשעת חלוקה שמין חלק של כל אחד כמה היה מתחילה ואותו סך יטול כל אחד בראש היינו דוקא שם שבתחילת השותפות לא היה להם בשוה משא"כ הכא שבתחילת השותפות היה להן הכל יחד בשוה אם איתא שאח"כ היתה כוונת אלמנת שמעון שלא יהיה הכל בשוה היה לה להתנות והרא"ש השיב אם מחלוקה השיאוה הדין עם אלמנת ראובן דהיה לאלמנת שמעון להתנות אח"כ ואם מהשותפות השיאוה הדין עם אלמנת שמעון כיון שבשעה שלקח הממון מהשותפות להשיאה נתחייב לשמעון כנגדו וכדמסיק. וא"ת הלא גם אלמנת ראובן לא טענה אלא כבר חלקנו במקצת ומאותה חלוקה השיאנוה וא"כ גם היא יודעת שאם לא השיאוה מהחלוקה שאלמנת שמעון תטול כנגדו ולמה האריך הרא"ש ולא הו"ל להשיב אלא הדין עם אלמנת ראובן ואי ר"ל שצריכה לברר אם טענתה אמת גם בזה הו"ל להשיב בקצרה ועוד שכבר נתבאר למעלה שהיא נאמנת בשבועה במגו אם לא שנתברר היפך דבריה י"ל דהרא"ש נסתפק בטענת אלמנת ראובן אם ר"ל שמאותו מקצת השיאוה ממש או ר"ל כיון שכבר התחלנו לחלוק ודעתינו היה לחלוק גם המותר הו"ל כאילו חלקנו בכולו א"נ ר"ל אף שלקחנו הנדונייא מהמעות שעדיין היה בשיתוף מ"מ דעתינו היה למלאות מעות השיתוף מחלוקת הממון שהיה בידינו והוה כאילו השיאנוה מחלוקה ואח"כ פייסתני לערב ולשתף והו"ל כאילו כבר מלאנו אותן מכח טענה שמחלת או שידעת שהרויח בעלי בשעת החלוקה וכמ"ש דאל"כ הו"ל להתנות ומפני ספק זה הוצרך הרא"ש להאריך ולכתוב שני חלוקות א"כ הוא כו' וא"כ הוא כו' ודוק. אבל אל תטעה לומר כיון דהרא"ש שינה בלשונו דבחלוקה הראשונה כ' ז"ל אם הוא כדברי אלמנת ראובן שהתחילו לחלוק כו' ובחלוקה שניה כ' ז"ל אבל אם אחר שלקחו כל א' דמ"ה שינה הלשון מחלקו ללקחו שבחלוקה שניה מיירי כשלא חלקו כלל ממש אלא שלקחו כל א' קצת ממון מהשותפות ומאותו הממון השיאוה ומש"ה כתב דאף השיאוה מחלקו כיון דלא חלקוהו ממש הרי הוא כאילו השיאוה מהממון שנשאר בהשותפות דז"א דהרי אח"כ כתב הרא"ש ז"ל כי כשיבואו לחלוק שנית ש"מ דגם בראשונה היתה חלוקה אלא שהרא"ש שינה הל' כפי הדין בכל חלוקה קרא ג"כ שמו עליו דבחלוקה הראשונה כ' שהדין הוא כשחזרו ועירבו דהוה כשותפות חדשה מש"ה כתב חלקו ובחלוקה שניה כתב דהדין נותן דהו"ל כאילו לא חלקו מעולם וכמ"ש ומש"ה כ' ל' לקחו וכל זה הוא ברור ועיין בתשו' הרא"ש שם כלל פ"ט בשאלה זו שכתב ז"ל והשיבה אלמנת ראובן כו' ואע"פ שאח"כ פייסתני לבטל החלוקה כשחזרנו לערב יודעת היתה שכבר היתה נשואה ואעפ"כ ערבת (ממנו) [ממונך] כו' הרי גם מל' זה מבורר בשאלה עצמה שטענת אלמנת ראובן היתה את ידעת ונתרצית לשתף ולא התנית וק"ל:
שתות ממה שיש להם לפרוע כו' כל' הזה כ"כ בתשובה והל' מגומגם וצריכין לפרשו כאילו אמרה הד' שנים שכבר עברו בימי אלמנותי שבעלך ניכה בהן שתות המס בעבורי לפי התקנה תנה לי אותו הניכוי בראש אבל דוחק לפרשו שהתקנה היתה שכל אלמנה תהיה פטורה שתות מן המס ד"ש את מיתת בעלה ולא יותר כי תקנה כזו לא מצינו לפטור האלמנה על זמן אלא כל זמן היותן אלמנות ועוד דא"כ הו"ל תקנת העיר לפטור האלמנות ד"ש מהמס כו' וק"ל: כי דרך אחין השותפין כו' טורח כו' ע"ל סימן רפ"ז:
גם עתה לא יקפידו כו' פירוש דוקא בהוצאה שגם בחיי שמעון לא הקפידו משא"כ למס שנפחת לאלמנה דנתחדש לאחר מותו:
וברשות ראובן בעלה הא דיש רשות לבעל להרשות אשתו על ממון השותפות היינו משום דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ונראה דמיירי כשעשתה לאותו אחר שליח לקנות לה סחורה אבל ליכא למימר שנשתתף עמה דכה"ג אפילו לבעל לא היה כח לעשות כן כמ"ש בשם הרמב"ם סי"ז וק"ל אבל הל' אינו משמע כן וצ"ע:
לעכו"ם שהיה חייב להם כו' ור"ל שמחזיר ש"ח לעכו"ם ולא היה פרוע אלא רובו ומכח שהחזירו אבדו בפשיעה שלא שילם להן מעט הנשאר ובתשובת הרא"ש נדפס שפשע שהחזיר שט"ח שהיה ללוי (צ"ל לעכו"ם) עליו שהיה פרוע רובו כו' ולפ"ז ה"פ שפשע שהחזיר ש"ח שכבר היה פרוע רובו ומכח שהחוירו חזר התובע עליהם והוצרכו לחזור לשלמו כו' אבל בתשו' הרא"ש מדוייקים מצאתי מוגה שהיה להם על עכו"ם וכן מוכח מיניה וביה שט"ס הוא דאם הם היו חייבין לעכו"ם שט"ח שעליהם בידם מאי בעי ולא שייך לומר שהחזירו לעכו"ם ועוד דא"כ ההפסד לא הגיע להם מחמת החזרה אלא שנולד להן אח"כ ובתשובה כפל ושילש לומר שבחזרה הפסידו וק"ל: אם תברר בעדים כו' לכאורה קשה הא משמעות הל' משמע שהיא מודה שהחזירו אלא שטוענת שאין וה פשיטא כיון שעשה בו כמו בשלו שגם לו היה חלק בחוב זה ולטובה נתכוין וסבר שמה שמאמין לעכו"ם יהיה תועלת להם במקום אחר מהעכו"ם וא"כ למה השיב לברר וצ"ל דל"ד בירור בעדים קאמר אלא ה"פ אם תברר ע"י אנשים מבינים ויודעים שחזרת השטר הזה לא היה בו כ"כ תועלת כאשר יש לחשוש בו בהפסדו אז ודאי היה החזרה ההיא פשיעה ושגעון וחייב שמעון לשלם כל ההפסד אע"פ שנעשה בו כמו בשלו ולפ"ז א"ש דלא השיב שתשבע אלמנת ראובן שפשע בחזרת השטר שהרי היא נאמנת בשבועה בכל טענותיה וכמוזכר אלא לפי שא"א לה שתשבע ע"ו דשמא לטובה נתכוין לכן יכירו זה אנשים שיודעין בטיב משא ומתן וק"ל: דפשיעה גמורה כו' ושותפין שומרי שכר כו' צ"ל דלא היו בתחילה בשמירה יחד דאל"כ הוה שמירה בבעלים כ"כ רבינו לקמן סימן רצ"א דאפילו בפשיעה פטור אבל א"ל דשאני הכא דעשה פשיעה גמורה ופשיעה גמורה אפילו בבעלים חייב וכדין שטרות דאין בהן דין ד' שומרים ופסק הרי"ף והרא"ש דאפילו פשע בהן פטור ואפ"ה פסקו דאם הזיק בידים חייב כמ"ש בסימן ס"ו ה"נ דכוותה דזה מיקרי מזיק בידים דהא הרא"ש סיים וכתב דשותפי ש"ש הן וחייבין בגניבה ואבידה וז"א כשהיה בבעלים והול"ל וחייבין בפשיעה כזו:
רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות כו' משמע דבמזונות ודאי לא הקפידו והיה לאמצע כ"א מה שהיה צריך והא דכתב הרא"ש לעיל בטענת אלמנת שמעון שהוציא ראובן יותר כו' ז"ל אם נהגו עד היום לצמצם כו' משמע דמספקא אם מקפידין בהוצאה או לא נראה דשם איירי בשאר הוצאות בלא מזונות דבהן יש מקפידין ויש שאינן מקפידין א"נ כיון דהכא קאי על אלמנת ראובן שתבעה כאן מה שהוציא שמעון לרפואה ולעיל תבעה אלמנת שמעון לאלמנת ראובן בשביל הוצאת הבית לכן השיב כיון שאלמנת ראובן עצמה טענה תחילה לפטור נפשה מטענת מזונות משמע דכך נהגו לזון ביחד בלי קפידא מהשותפות א"כ מה"ט עצמו אין לו תביעה על אלמנת שמעון בשביל הרפואה שהרפואה כמזונות דמי וק"ל:
ואין לתובע שום טענת ודאי ע"ז פי' ואין משביעין על הספק כמש"ר בסי' ע"ה: