Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
קרקע נקנה בכסף כו' מ"ש בכסף ובשטר ובחזקה משנה הוא בפ"ק דקידושין ומ"ש ובקנין ר"ל בקנין סודר דהיינו חליפין ואינו שם במשנה אבל מבואר הוא בכמה מקומות בתלמוד והא דקראו סתם קנין נראה מפני שזה היה עיקר קניינם דכתיב וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר שלף איש נעלו וגו' והתם שדה הוה א"נ להכי נקרא ק"ס סתם קנין לפי שכל אחד מקנה לחבירו דבר מה שהרי אין חליפין בלא כלי משא"כ בשאר קניינים שאחד קונה לבדו וכדין במכר כן הדין בשכירות כמש"ר בס"ס קצ"ב וקצ"ה:
ואין נקנה בפחות מש"פ כ' ב"י דנלמד מדאמרינן בריש קידושין דאשה בפחות מש"פ לא מקניא וכתבו התוס' דטעמא משום דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון עד כאן לשונם והא דכ"ר דבפחות מש"פ אינו נקנה דמשמע הא בש"פ נקנה היינו היכא שכל הכסף שנותן בעד המקח אינו אלא פרוטה א"נ הוא יותר מפרוטה ונתנו לו בתורת פרעון סתם ולא עייל ונפיק אזוזי א"נ זקף עליו השאר במלוה דהוי כאילו כבר קבלו ממנו אבל אי לא"ה אפילו פרוטה אינו קונה וכמו שיתבאר בסמוך ורבינו קיצר כאן וסמך אמ"ש בסמוך אבל א"ל שאינו ר"ל דמי המקח אלא כסף שנותנין על המקח כדי שיחול בו הקנין קאמר שלא יהא בפחות מש"פ ובזה קונה בכל ענין ובקנין הכסף בדמי המקח לא קמיירי השתא ויתבאר לקמן בדברי רבינו בזקפו במלוה וכיוצא בו דא"כ מהיכן ילפינן דאין כסף פחות מש"פ קונה מאשה ואשה גמרינן משדה עפרון והכסף הנזכר בשדה עפרון משמע שהיה דמי שוויו של שדה:
ואפי' נתן לו הכסף ע"מ שיחזירנו כן הדין בכל הקניינים חוץ מבקדושי אשה כמש"ר ר"ס כ"ט בא"ע ושם כתבתי הטעם משום דאין אשה נקנה בחליפין וזה דומה לחליפין ע"ש:
אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפ' וקנה לך כו' זה נלמד מדין ערב דערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי מוכר נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד ומקנה שדהו: וא"ל יקנה לי כו' דאל"ה במאי גלי דעתיה דניחא ליה בכך אבל ברישא שנתן הלוקח למוכר עצמו א"צ שיאמר מידי וכן נמי בסיפא מה"ט וכמ"ש בסמוך ועד"ר:
וכן אם אדם אחר א"ל למוכר כו' זה נלמד מדין עבד כנעני דתנן במתניתין קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה את עצמו ויוצא לחירות אע"ג דהוא לא חסר ולא מידי האי גברא נמי אף ע"ג דלא חסר ולא מידי קני להאי שדה:
אם הלוקח אדם חשוב כו' דוקא כאן בעינן אדם חשוב כיון שהוא אומר הילך מנה שלי והוא חסר ממון לכן אם אינו אדם חשוב במה יקנה שהרי אפילו הנאה אין כאן אבל בבא שכ"ר לפני זה אף ע"ג שאינו אדם חשוב כיון שמקדים זה ציוויו ובשליחותו הוציא זה מעות כדי שיקנה הלוקח קרקע הרי הוא כקיבלו המוכר עצמו כ"כ המ"מ פ"ה מהלכות אישות: חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה עיין בד"מ וכאן לא הצריך רבינו שיאמר הקונה שדך מכורה לי (וכ"כ ב"י) ואע"ג דילפינן ליה מאשה ובאשה כ"ר בא"ע סימן כ"ז שצריך שיאמר הוא הרי את מקודשת לי כו' נראה דה"ט משום דגבי קידושין כתיב כי יקח איש אשה שהכל תלוי בו אבל כאן א"צ אלא גילוי בעלמא דניחא ליה במקח זה וכאן ודאי ניחא ליה ללוקח זה במקח זה ועד"ר:
אבל במקום שכותבין שטר איני קונה כו' כ"ה שם דף כ"ו והטעם כיון דרגילין בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקט שטרא ועיקר דעתו לקנית על השטר הוא רש"י. וכ' הר"ן [עב"ח שמביא ל' הר"ן] וכ"כ הרשב"א הביאו ב"י וד"מ בס"ס קצ"א וכ"כ מור"ם לעיל סימן ס"ו סי"ד ע"ש: אם ארצה כו' פי' שיהיה תלוי ברצוני דוקא ולא ברצונך: וכן הדין אם התנה כו' כ' ב"י ופשוט הוא:
נתן לו משכון פי' אפילו נתנו לו משעה ראשונה שקנה ב"י: לא קנה פירש"י משום דמנה אין כאן הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה וכתב ר"י אבל אם אמר קנה בגוף המשכון כנגד מעותיך קנה וע"ל סימן ר"ז ס"ס כ"ב:
אלא א"ל הנה כו' דייק רבינו וכ' אלא אמר כו' לאשמועינן הא נתן לו סתם כנותן לתחילת הפרעון דמי וכ"כ רש"י ור"ן: הנה לך ערבון ויקנה לי ערבוני פי' שאמר הרי לך ה' זהובים ויהיו בידך בתורת ערבון וקנס שאם אחזור בי יהיה הערבון מחול לך וגם ערבון וה יקנה לי מידך שדך כן משמעות ל' ערבון וכמ"ש בדרישה אבל באמת רבינו לא נחית כאן לכתוב דין זה בשא"ל אם אחזור בי יהיה מחול לך אלא אפילו א"ל סתם הרי תקבל מעות הללו ויקנה לי כל שדך כיון שא"ל מדעתו לקנות במעות הללו כל השדה והמוכר אינו מוזיל גביה מש"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו וכדמסיק ועד"ר: ומהמקום הגרוע כדין לוקח חצי שדה וע"ל סימן רי"ח:
אבל אם מכר לו שדה כו' בפרק האומנין דף ע"ז גרסינן בגמרא והביאו הרא"ש וכתב ז"ל תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן מהם ה' מאות זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העידית אע"ג דב"ח דינו בבינונית הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזיל מוזיל ומזבן ובזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית כדין ב"ח דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו רבנן שיגבה מבינונית והכא לא שייך נעילת דלת רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פב"ב מכרתי שדה פ' לפ' ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות ופריך בגמרא טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והתניא הנותן ערבון לחבירו כו' עד ארשב"ג בד"א בזמן דא"ל ערבוני יקון אבל כו' (וכתבתי ל' לעיל בסמיך בדרישה) ל"ק הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק וע"ע בהרא"ש שם [ורובו כתוב בב"ח כאן] ובזה דברי רבינו מבוארים דמ"ש נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן כו' וכנגד המעות שנתן כבר איזה שירצה כו' ור"ל כיון שנתבטל כנגד המעות שנשאר לו עדיין דתנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו כיון דעייל ונפיק אזוזי נתבטל נמי אפילו כנגד המעות שכבר נתן וגם קנהו בשטר או בחזקה (ואע"פ שרבינו כתב רבותא זו דאפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר כו' לענין חזרה כנגד המעות שעדיין לא נתן מלשון הרא"ש משמע קצת דכ' לרבותא זו גם לענין דיכול לחזור אמה שכבר נתן אפילו החזיק כבר כו' והיא היא ודוק) אפ"ה נתבטל מקח הראשון לענין זה שאיזה מהן שרוצה לחזור מפיסוק הראשון יכול לחזור אבל מ"מ כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד אם המוכר חוזר מפני שנתייקר יכול לומר ללוקח איני רוצה ליתן לך חצי קרקע זו שנתת עלי בדמים כבר בערך שפסקנו כ"א בשער של עכשיו אך ידו על התחתונה שאם ירצה הלוקח יאמר תן לי מעותי או אם ירצה יכול לומר איני רוצה במעות אלא בקרקע דוקא לפי שיעור מעותי וצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו והטעם כתבתי לעיל בל' הגמרא והרא"ש ומבואר ג"כ בלשון רש"י משום שדרך בני אדם שמוכרין נכסיהן הקטנים ומטלטלים אפילו בזול כדי לקנות בהן קרקע גדולה ועתה שחוזר המוכר נמצא שהזיקו לכן גובה מעידית שבנכסיו כניזק ועדיף מניזק דבניזק אם יש למזיק מעות אפילו סובין יכול לסלקו בהן למזיק וא"צ ליתן לו מעידית כ"א כשבא לסלקו בקרקע וכמש"ר בסימן תי"ט ע"ש אבל זה אם יש להמוכר מעות צריך ליתן לו קרקע ומהעידית שבנכסיו כנגד מעותיו אם ירצה הלוקח וכ"ש אם אין לו מעות להמוכר אלא מטלטלין שצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אבל מ"מ מהני למוכר חזרתו שנותן לו כשער של עכשיו ואע"ג שהעיכוב בא מחמת הלוקח שדחה את המוכר בפרעון מ"מ כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד הלוקח על העליונה וכמ"ש בשם הרא"ש הנ"ל ובזמן שהלוקח חוזר מפני שנזדלזלו השדות יד המוכר על העליונה להחזיר לו מעותיו או קרקע ומהזיבורית שבנכסיו מ"מ מהני לו חזרתו של לוקח לענין שנותן לו כשער של עכשיו הזול כנ"ל ביאור הדברים ע"פ שיטת הרא"ש הנ"ל וע"פ מ"ש בתשובתו סוף כלל צ"ו והביאו רבינו בס"ס רכ"ו מ"ש. ולולי ההיא תשובה היה נראה לפרש דברי הברייתא ודברי רבינו בע"א יותר מדוקדק דלפי' הנ"ל ק"ק דאין סברא לומר דבחזרת המוכר יכריחהו הלוקח ליתן לו מעידית שבנכסיו דנהי דהוא מזיק מ"מ לא גרע ממזיק דפורע לו אפילו בסובין (ולפירוש הראשון צ"ל דשאר מזיק כיון דאין בידו להשיב לו דבר הניזק בעצמו לא החמירו עליו לשלם לו דוקא מהעידית מה שאין כן במזיק זה דבידו לתקן ליתן לו דבר הנמכר שהוא בעינו ובעבורו בא לו ההיזק וק"ל) ועוד דהא כתבו התוס' פרק האומנין דאפילו דין מזיק גמור אין לו דצריך לפרוע לו כל היזקו וזה אינו פורע אלא כשיעור המעות שקיבל ממנו ועוד יש לדקדק בלשון הברייתא דקתני רצה אומר לו או תן כו' ואילו כוונת הברייתא דהברירה הוא ללוקח כשחוזר בו המוכר ליתנו רוצה אומר תן לי מעותי או תן כו' ולפחות הו"ל למיתני או אומר תן לי קרקע כו' ובנוסח זה הביאו הרי"ף והרא"ש להאי ברייתא וודאי לא לחנם דקדק וכן גם רבינו לא כתב אי אומר כו' וכן ברמב"ם לכ"נ יותר לפרש דלאו ברירה לשכנגד החוזר ממש קאמר אלא כולה חד ברירה היא וה"ק אם המוכר חוזר גם בפלגא שקנה כבר מחמת שנתייקרה הקרקע יד הלוקח על העליונה לומר למוכר או תן לי מעותי ואם אין לך מעות תן לי חלק קרקע כנגד מעותי ומעידית שבנכסים דוקא וכשער של עכשיו ואין המוכר יכול להגבות לו מבינונית או זיבורית של נכסיו כשאר ב"ח מיהו הברירה ביד המוכר ויכול לסלקו במעות ואפילו סובין כ"ז שירצה כשאר מזיק וכן אם הלוקח חוזר בפלגא קמייתא מחמת שהוזלו הקרקעות ידו על התחתונה ואומר לו המוכר או קח מעותיך או קח קרקע מזיבורית שבכל נכסי נגד מעותיך וכשער של עכשיו ואף אם נאמר דלא גרע הלוקח משאר ב"ח דאם יש מעות להלוה צריך לסלקו במעות ולא בקרקע וכמש"ר סימן ק"א מ"מ אם אין לו מעות יכול לסלקו בקרקע ובזיבורית ובזה ידו דהמוכר על העליונה דאומר לו עמוד במקחך וקח מזיבורית שבה כשער שפסקנו או אתן לך סובין או מזיבורית שבכל נכסי כיון דאין לו מעות וכדין זה מסתבר לדינא ומתיישב על ל' רבינו וגם דברי הרמב"ם נראה לפרש הכי וכן משמע מל' המ"מ שהביא בחזרת הלוקח ובחזרת המוכר פי' הרמב"ן דנוטל כשער של עכשיו ע"ש והיינו משום דס"ל כרבינו דהמקח בטל לגמרי (וכמ"ש בדרי') נמצא שנעשו מעותיו חוב על המוכר ולא שייך עוד שער שפסקו אבל ממ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל נראה יותר כמ"ש ראשונה ועד"ר שם כתבתי פי' הר"ן דהיה לו שיטה אחרת בסוגיא זו ע"ש ודוק: ואי לא עייל ונפיק כו' ז"ל ב"י ומשמע דבשלא החזיק ולא קנה בסודר עסקינן וגם לא קנה בשטר במקום שאין כותבין שטר ואפ"ה במקצת המעות שנתן נתקיים המקח לגמרי מאחר דלא עייל ונפיק אזוזי עכ"ל ור"ל נתקיים המקח והשאר עליו הלואה: והראב"ד כו' לא מצי לוקח הדר והא דתנא בברייתא הנ"ל אם הלוקח חוזר בו מפרש הראב"ד לא שחוזר ממש אלא שאינו רוצה לפרעו וא"ל לך ושוב אין בידי שיחזור בו המוכר מפני דחקו וכ"כ נ"י וכתב עוד דמיירי שהמוכר גילה דעתו שמוחל לו שיחזור כיון שדחהו בלך ושוב ומ"מ יד המוכר על העליונה ושכ"כ ברשב"א ע"ש וב"י הביאו:
ואם מכר לו השדה כו' היינו דברי רשב"ג הנ"ל דאמר מלמדין אותן שלא יחזרו כו' ואז מהני אפילו אי עייל ונפיק אזוזי וכדמסיק רבינו: מפני שהיא רעה כו' [כמו בב"ח]:
לא קנה ושניהם כו' דאנן סהדי דע"כ מכר המוכר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר מעות כדי לקנות שדה קטנה תחתיה רש"י: אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח כו' איבעיא פרק האומנין ריש דף ע"ח אי הוה כמוכר שדה מפני רעתה כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקל עליו למכור אותה ש"מ לא חביבה היתה עליו או לא: ומ"ש בשם הרמב"ם לפיכך הרוצה לחזור כו' היינו כנגד מה שנתן זה דמים וקיבלם המוכר אין המוכר יכול לומר לו טול מעותיך שקבלתי ממך והחזר לי מקחי וגם הלוקח א"י לומר החזיר לי מעותי וטול מקחך אבל המותר אינו יכול לכופו בב"ד שיתן לו הדמים כיון דלא אפשיטא ואיכא למימר שדומה למוכר שלא מפני רעתה ומ"מ אם תפס המוכר מעצמו אין מוציאין מידו דאיכא למימר שדומה למוכר מפני רעתה וז"ש ואי תפס כנגד המעות שנשארו בידו כו' ור"ל שנשארו ביד הלוקח ודקדק הרמב"ם וכ' שתפס ממקח שמכר דהיינו אם נזדלזל הקרקע וחזר הלוקח מפיסוק הראשון כגון שקנה שדה במנה ונתן עליו חמשים זהובים ועכשיו שני שלישי השדה אינם שוים יותר מחמשים זהובים וקאמר דא"צ ליתן לו יותר מחצי שדה עכ"פ וגם באותו חצי שדה אם תפס ממנו המוכר ואינו רוצה ליתן להלוקח אלא השליש ונשארו בידו ממנה שני שלישים שהן שווים חמשים זהובים עתה לפי שער הזול אין מוציאין מידו אבל אם תפס ממקום אחר מן הלוקח מטלטלין או מקרקעי כדי להכריחו שיתן לו כפי שער שפסק עמו ס"ל דמוציאין ממנו כיון דלא אפשיטא האיבעיא. ואפשר דאפילו הרא"ש דחולק אר"ת וס"ל דמהני תפיסה בדבר אחר וכמ"ש לעיל בסימן א' ס"ו בשמו ע"ש מודה בהא דדוקא בדבר שעיקר חיובו מוטל על הגברא ליתנו או לקיימו ואין לפנינו דבר מיוחד שעליו המה מחולקין כ"כ דזה וזה משל אותו גברא ותופסו עד שיקיים הדבר המוטל עליו משא"כ בזה דמחולקים המה במכירת השדה שהוא דבר מיוחד. ונראה דה"ק אם נתייקר שער השדות ותפס הלוקח שני שלישי הקרקע בשביל החמשים שנתן אין מוציאין מידו והרמב"ם ורבינו שכתבו תפיסת המוכר רבינו נמשך אחר דברי הרמב"ם והרמב"ם כ"כ אשמכר לו שוה מנה במאתים ושם אורחא דמילתא דהלוקח חוזר בו מפני שקנהו ביוקר מש"ה כ' הרמב"ם דאם חזר הלוקח ותפס המוכר אין מוציאין מידו א"נ מסתמא המוכר תפס כיון דמכר מפני שצריך המעות וזה אינו נותנן לו ודוק. ועד"ר שם כתבתי גירסת הרמב"ם וקאי אענין אחר דומה לענין זה שכ"ר ומשם למד רבינו לענין דין זה ועיין בא"ע שם כתבתי ישוב ופי' אחר למה כתבו שתופס במותר מכר ע"ש שהוא שייך ג"כ למ"ש כאן:
וכתב הרמ"ה ז"ל בית יוסף הרמ"ה בא לפרש בכמה פעמים מיקרי עייל ונפיק אזוזי ולא נהירא דזה מפורש גם כן בדברי הרא"ש לפני וה וגם רבינו כבר כתבו לעיל אלא שהרמ"ה חידש לנו דאפילו לא מצאו וביקש ממנו כו' וק"ל:
ופי' עוד כו' או ביום שקרוב לו לפרוע האי לפרוע נראה דקאי אעייל ונפיק דקאמר לעיל מיניה וה"ק דעייל ונפיק ביומא דמקיימא להו לזבינא לפרוע ור"ל ביום שקבעו לו לפרעון או ביום שקרוב לו פי' או ביום שלפני הזמן דהיינו שקרוב לו עייל ונפיק וא"ל הזמן לך מעות כי למחר אני רוצה לוקח ממך ויותר היה נראה להגיה או ביום שקבע לו ור"ל דעייל ונפיק לופרע ביומא דאוקי זבינא דהיינו ביום המכר או דעייל ונפיק ביום שקבע לו לפרעון אלא שברוב הספרים לא גרסינן כך בין כך ובין כך מלת לפרוע קאי גם אלעיל אעייל ונפיק אבל אין לפרש דה"ק דעייל ונפיק ביומי דאוקי לזבינא דהיינו ביום המכר או ביום שקרוב לו ר"ל ביום הקרוב ליום המכר דהיינו למחרת יום המכר לפרוע לו דהא כ' אח"כ אבל אי לא עייל ונפיק ביומא כו' אפילו עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה: ולא גלי דעתיה פי' שאם לא יתן לא יחזור:
ומטלטלין דינם כמקרקעי לדבר זה שאפי' אם משך וכו' דקדק רבי' וכ' לדבר וה ללמדנו דאינם שווים אלא במה דל"ק כולו אפילו אם כבר משך הלוקח כל המטלטלים נמי דלא מהני חזקה ושטר וק"ס בקנין קרקע להיות כל המקח קיים בכה"ג וכנ"ל אבל מ"מ מחולקים הם בתרתי דבקרקע אמרינן דגם נגד מה שנתן יכול לחוור אלא שידו על התחתונה ויטול בקרקע כשער של עכשיו ואף שלא יגיע לו בשיעור דמים שנתן שיעור חלוקת קרקע מ"מ אמרי' דיטול חלקו בקרקע וימכרנה למי שיש לו קרקע סמוכה לאותו שדה או יעשה זה שכנגדו גוד או אגוד או ישמשו בו זמן אחר זמן משא"כ במטלטלים דאם הוא בר חלוקה צריך לקבל בשיעור דמיו כשער שפסק עמו תחלה (ואפשר דה"ט דקנין משיכת מטלטלים דמשכן לרשותו עדיף טפי וגם משום דמטלטלים רגילין לימכר מעט מעט יותר מקרקע) ואם אינו בר חלוקה המקח בטל לגמרי וצריך להחזיר מעותיו שקיבל ולא אמרי' שיד החוזר על התחתונה וזהו שמסיק רבי' וכ' אלא שבזה יש חילוק כו' כ' תחלה שיש ביניהן חילוק במטלטלים שאינם ראוים ליחלק דהמקח בטל ולא אמרי' ביה דיד החוזר על התחתונה ואח"כ כ' החילוק שביניהן בדבר שראוי ליחלק דבמטלטלים אינו רשאי לחזור כנגד מה שנתן לו לגמרי וחייבי' לעמוד בפיסוק שפסקו אהדדי מתחלה: ומ"ש אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון חמור ל"ד קאמר אלא נקטה משום דהכי הוה עובדא בגמ' כמ"ש בדרישה וה"ה לב"ח דאינן עומדין ליחלק כמ"ש לעיל בס"ס קע"א וכ"כ בב"י כאן ומסיק וכ' דהרמב"ם לא חילק ביניהם לגמרי וס"ל שאין חילוק בדבר שראוי ליחלק לאינו ראוי ליחלק בין בקרקע בין במטלטלים ולעולם אמרי' בהו דיד החוזר על התחתונה ושהרא"ש כ' כסברא הראשונה ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה:
וטעה במעות במניינם וכו' אבל בטעות במקח לא שייך דין זה דאם קנין קרקע הוא כבר אמרו דאין או קנאה לקרקעות ואם מטלטלין הוא וה תלוי בדין אונאה כמבואר לקמן בסי' רכ"ז ורל"ב: