בקנין כיצד הקונה יתן כו' הטעם דקיי"ל כרב דמפרש בריש הזהב הא דכתיב וזאת לפנים בישראל וגו' ושלף איש נעלו ונתן לרעהו בועז הקונה נתן להגואל המקנה משום דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה כי היכי דליגמר וליקני ליה עכ"ל הגמרא וה"ה אי אחר נתן הכלי להמקנה שיקנה בו הקונה וכמש"ר בסמוך משום שייך בו ג"כ האי טעמא: והוא יקנה לו החפץ שלו כו' אע"ג דכאן אקרקע קאי דגם קרקע בכלל חפץ מל' מה שלבו חפץ וק"ל: נקנו חליפין ללוקח כו' ועדיף משטר דאינו מועיל אלא במוכר מפני רעתה וזה מועיל בכל וכדין חזקה וכמ"ש בס"ס קצ"ב:

ואין אחד מהם יכול לחזור כו' כ"כ הרמב"ם פ"ה מה"מ ומיירי אחר שפסקו מלעסוק באותו ענין וכמש"ר בס"ס זה או שפירשו בשעת הקנין בלא חזרה: אפי' אם אין עדים בדבר כו' כ"כ הרמב"ם שם וטעמו דלא איברו סהדי אלא לשיקרא וכמ"ש סימן תפ"ט:

אלא ע"מ להחזיר כו' דבע"ק דקידושין דף ס' אמרינן בכולהו קני מתנה ע"מ להחזיר לבר מאשה וכבר כתבתיהו בדרישה ר"ס ק"צ:

דהיינו שיעור ג' אצבעות פי' ג' על ג' אצבעות וכן הוא בהדיא בב"מ דף ז' אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קרינא ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי והטעם משום דכלי בעינן דכתיב ושלף איש נעלו ופחות מג' על ג' לאו כלי הוא כדאשכחן לגבי טומאה רש"י וזש"ר שיעור כלי דהיינו כו' שהוא ידוע שהוא ג' על ג': והרמב"ם כתב אפי' אם אינו תופס כו' פ"ה מה"מ ופי' המ"מ שטעמו מדאמרינן בב"מ בדף הנ"ל אדברי רב משרשיא הנ"ל ומ"ש מדרב חסדא דאר"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת (ר"ל הרי כאן ג"כ עיקר הגלימא נשאר ביד הקונה ויכול לנתקו מיד המקנה שתפס בו ג' על ג' ולהביאו אצלו ולא נחשב כלי ביד המקנה) ומשני התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן ואיכא ודעת המחבר כיון דבגט כיוצא בזה אינה מגורשת דאזלינן בכל שהוא יכול לנתקו (ומיחשב כאילו הוא בידו) ה"ה גבי קנין דאזלינן בתר התופס שהוא יכול לנתקו ומש"ה אפי' אין בה ג' על ג' קונה בו ואם אינו יכול לנתקו בעינן שיהיה בו ג' על ג' כדרב משרשיא הנ"ל וכ"כ ברמב"ם שם בהדיא. והב"י כ' על הגה"מ דפ"ה שהביא דכתב בו דצריך ג' על ג' ז"ל ויש לפרש דבריהם דהיינו לומר שיהא בסודר גע"ג אבל לא בעינן שיתפוס כל הג' עכ"ל ב"י ור"ל דאף בשיכול (הקונה) [המקנה] לנתקו דכתב הרמב"ם דא"צ שיתפוס גע"ג מ"מ בעי' שיהא בכל הסודר ג' על ג' ואז כיון (שהקונה) [שהמקנה] יכול לנתקו מיחשב להרמב"ם כאילו כל הגע"ג בידו והוה דומיא דנעל אבל הרשב"א כת' דליתא לדברי הרמב"ם בהא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעינן כריתות אבל הכא נתינת כלי בעינן והא ליכא עכ"ל המ"מ:

ושלא בפני הקונה דזכין לאדם שלא בפניו:

ולכך הורגלו לעשות כו' הב"י הביא דברי הבעל העיטור שכתב טעם אחר במאמר השני ז"ל השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח בית דין או עדים דעבדי שליחותייהו דקונה ודמקנה וכתב גאון הטעם כיון דאי תפיס להו מקנה לחליפין לא מפקינן מיניה וחזו ב"ד דאתו לאנצויי תקנו למיקני בכלי שאינו של קונה כו' ולמפסקיה עכ"ל ור"ל דרב אשי קאמר בנדרים דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הר"ן והרא"ש כתבו בהדיא דרב אשי לדחויי בעלמא קאמר וקיי"ל דמפקינן מיניה אפי' אי תפס מש"ה כתב הרא"ש טעם אחר למה קונין בכלים של עדים וכמש"ר בשמו:

קונין בכלי אפי' אין בו כו' בר"פ הזהב (בבא מציעא דף מ"ז:)

ומש"ר ולא בשאר כל המטלטלין כו' שם גרסינן אר"נ ל"ש אלא בכלי אבל בפירי לא רב ששת אמר אפי' בפירי מ"ט דר"נ אמר קרא נעלו נעל אין מידי אחריני לא ואסיקנא התם דהלכתא כר"נ ופי' רש"י שם ופ"ק דקידושין כל מילי דלאו כלי אפי' שוה הרבה פירי מיקרי לענין חליפין ומשום דפירי שכיחי נקט פירי עכ"ל ולדבריו אפי' שור וחמור דראוין למלאכה ומטבע שנפסלה גם כן אין קונין בה וכן מוכח מל' רש"י עוד שם דף מ"ה בד"ה מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין אבל התוס' כתבו בקידושין דף כ"ח בשם ר"ח ור"י דכל דבר העומד למלאכה הוי דומיא דנעל וקונין בה ובזה דברי רבי' מבוארים דמ"ש ולא בשאר מטלטלין שאינן כלי כ"כ בין לפירש"י ובין לפר"י ואח"כ מסיק וכתב שלר"י בבהמה נמי קונין בה ומדכתב רבינו סתם בהמה משמע אפי' בטלה נמי קונין וטעמא כיון דעומד לגדל צמר ויגזזו אותו לעשות ממנו בגדים הוי דומיא לכלי ועד"ר:

אין קונין במטבע אע"פ שהוא כמו כלי דראוי לתלותו בצואר בתו או לשקול בו מכל מקום אין קונין בו כיון דיש לו צורה אדעתא דצורה קמקני וצורה עבידא דבטלה שהמלך פוסל לה והו"ל כדבר שאינו מסוים והר"ן כתב והוה ליה כאותיות שאין גופן ממון ועיין לעיל סימן ר"ג ועד"ר: ולא בכליו של מקנה כרב הנ"ל ולאפוקי מלוי דאמר שם הגואל נתן נעל לבועז הקונה:

אבל אם א"ל הקונה קנה כו' אפשר דלרבותא כ"כ דאע"ג דהקונה הסכים לזה שיקנה למקנה [מיד בלא] חפץ המקנה דלאו כל כמיניה שיקנה הוא מיד ויקנהו חפצו לאחר שלשים יום וק"ל ובסוף סימן קצ"ז ס"ט דכ"ר האומר לחבירו משוך כו' משום דשם במשיכה איירי ואין הלוקח מקנה לו חפצו נגדו מש"ה קאמר דהמוכר אמר משוך: ע"מ שתקנה לי מעכשיו כו' מדברי התוספות דפרק האומר הבאתי ל' בדרישה משמע דע"מ כדי קני מעכשיו כדי לא קני ולפ"ז צ"ל שלא כ"ר שיאמר מעכשיו וע"מ אלא כדי שיתפרסם הדבר שהוא במעכשיו ב"י גם מלשון התוספות דהאומר דמסקי וכתבו ולכך טוב לומר ע"מ מעכשיו משמע דיאמר תרווייהו ולא משום חיוב דדינא אלא ליתרון טובה והטעם שעל מנת מהני יותר מל' מעכשיו כו' [כמו בב"ח] ועד"ר:

כל זמן שעוסקים באותו ענין בפרק י"נ יש פלוגתא בזה רבא ור"י וזהו א' מג' דברים שהלכתא בהן כרב יוסף לגבי רבא והם שדה ענין ומחצה וזהו ענין שעסוקין באותו ענין ושדה מפורש בסימן קע"ג ומחצה בסימן רמ"ז וכמ"ש כל אחד במקומו: מה שאין כן בשאר דרכי הקנאות ז"ל הרא"ש פי"נ ודוקא בקנין הוא שנתנו חכמים זמן לחזרה כי כן דרך לקיים כל דבר ומקיימין אותו בק"ס שלא יחזרו בהן לכך נתנו חכמים שעה להתבוננות אבל בכל שאר קניינים הגבהה משיכה מסירה כסף שטר וחזקה אין בהן חזרה אחר כדי דיבור עכ"ל ורבינו כתב בר"ס קכ"ו טעם אחר בין קנין שיש בגוף הדבר לאינו בגוף הדבר והוא מבעה"ת שכתב כן וכמ"ש שם מ"מ גם לאותו טעם נראה דכסף ושטר ג"כ אינן יכולין לחזור בהן דמיד כשנתן לו הכסף בעד הקרקע נסתלק [בעל] השדה והוה ליה כמעמד שלשתן דכתב שם וכן במתנה כשא"ל שדי נתונה לך דנסתלק מיד וכשכתב לו שדי מכורה לך הא נתבאר בסימן קצ"א דלא מהני שטר לחוד כ"א במוכר שדה מפני רעתה ואז אנן סהדי דסלק המוכר ממנו לגמרי מיד ומש"ה גם הלוקח אינו יכול לחזור בו:

כך שכירות קרקע נקנה בהם ברייתא במרובה ופי' רש"י השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתב לו ביתי מושכר לך ומסר לו את השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור ואע"ג דכ"ר לעיל סי' קצ"ב כתבו כאן לאשמועינן דגם לק"ס הוה שכירות קרקע וכ"כ ב"י ס"ס קצ"ב ע"ש והא דלא נטר רבינו ע"כ לכתבן יחד משום דהוצרך לכתבו שם בס"ס קצ"ב לענין דין דאינו שייך (בדין) [כאן] דשם אשמועינן דאע"פ דהחזיק בשדה של קנין [לבד] מועיל אותו החזקה גם לשדה של שכירות אף שלא החזיק בה משא"כ כאן [דיש] בהן קנין דכשמקנה בק"ס מקנה לו וא"ל בק"ס זה קני לך זה בקנין וזה בשכירות (והכי) [והוי] כולן שוים בקנין ולא כ"ר כאן אלא שקנין מהני גם בשכירות וק"ל:

ובשאלת קרקע י"א שאין כו' עד"ר: