אין אדם מקנה כו' זה לשון הרמב"ם פרק כ"ב דמכירה: ריח התפוח כו' כצ"ל: הקנה לחבירו דירת ביתו כו' בפ' מי שמת ואע"ג דהוה כדבר שבא לעולם כיון דמיד ראוי לדור בביתו אפ"ה כיון דאין בדירה עצמה ממש אין קניין חל עליה:

וכן המוכר רחל לגיזותיה כו' ושפחה לעובריה כו' כצ"ל הב"י הקשה שהדברים הללו כפולים שכבר כתבם בסי' ר"ט ועוד שאין כאן מקומם שכאן מיירי בדין קנייה דבר שאין בו ממש ואילו דין קנייה דשב"ל יש בהן ממש. ול"נ שאין פי' מוכר רחל לגיזותיה ופרה כו' הנזכר כאן כפי' של אם מכר האילן לפירותיו או פרה לעוברה הנזכר לעיל בסי' ר"ט דהתם לא איירי אלא ברוצה להקנות לו דבר מיוחד כגון פירות או עובר שעתידים לצמוח או להוליד בשנה זו ומקנה לו הפרה או האילן כדי שע"י יקנה דבר מיוחד ההוא שעדיין לא בא לעולם אבל כאן מיירי שגוף הדבר שהוא בעולם מקנה לו שיקנה ממנו כל ההנאות שאפשר שיהיו ממנו דומה לטעם הדבש ודירת ביתו הנ"ל שמקנה לו הדבש והתפוח לזמן מה ליהנות מגופו הטעם והריח וזהו דשלב"ל אלא שאין בו ממש ולהכי דייק רבינו וכתב לגיזותיה עובריה וולדותיה ל' רבים דמשתמע שמקנה אותה לו להנות מהיוצא מהם זמן מה ול"ד גיזה וולדות קאמר אלא ה"ה כל שאר ההנאות שאפשר ליהנות ממנה אלא שרבינו נגרר אחר ל' הרמב"ם שכ"כ והרמב"ם אצל קניין דברים שלב"ל כתב לדברים אלו ורבינו העתיקם כאן כי היכא דלישתמע מינייהו כמ"ש וזה דומה למה שמסיק רבינו וכתב בשם הרמב"ם החילוק שיש בו אם מקנה הקרקע לפירותיה דאין הגוף מכור כ"א הפירות או אם מכרה לזמן קצוב דאז מכור גם הגוף לאותו הזמן לכל דבר ודו"ק:

כדפרישית לעיל כו' בסי' ר"ט ס"ח:

ואפי' לא הזכיר לו שיור בחצר פי' אפי' לא הזכיר אויר החצר: וא"ל ע"מ שהדיוט' כו' וע"ל סימן רי"ד סי"א כי שם מקור הדין ושם מבואר הטעם:

כתב הרמב"ם המוכר כו' עד ס"ח בפכ"ג דמכירה כ"כ: הרי זו מכירה ומשתמש כו' לאפוקי מהראב"ד שהשיג עליו ע"ש:

אינו יכול לשנות בצורת הקרקע פי' לכאורה נראה דר"ל כגון חפירת בורות וכיוצא אבל קרקע העשויה ליטע יכול לשנות לזריעה כמ"ש בסמוך בסוף סעיף זה ז"ל הקונה שדה לפירות יכול לנוטעה ולזורעה או להובירה ומיהו אינו מוכרח דנוכל לפרש בסמוך דמ"ש לנוטעה ולזורעה כו' ר"ל כל א' כדינו ואשמועינן דיכול לזורעה כל אימ' שירצה אעפ"י שדרכה להוביר או להובירה במקום שדרכה לזרוע ובמיימו' ובש"ע כתוב בסמוך לנוטע' או לזורעה כו' ע"ש: אבל הקונה כו' ה"ז בונה והורס כולי כתב המ"מ שטעמו שזה דומה לקרקע בזמן שיובל נוהג שהיה יכול לעשות בה מה שירצה עד היובל בין שהיה קרוב או רחוק ואעפ"י שהיה ידוע שתחזור הקרקע לבעליה ה"ה הקונה לזמן קצוב עכ"ל ולפ"ז מ"ש הרמב"ם כמו שעושה הקונה כו' לעולם ה"ק כמו שמי שקונה קנין עולם הקניין הוא בידו לשנותו ולעשותו בו מה שירצה לעולם כן זה שקנהו אפי' לשנה א' נעשה בשנה זו בו מה שירצה וגם ביובל היה הדין כן שלא חלקו בה התורה בין קנהו כמה שנים לפני היובל ובין קנהו רק שנה א' מחשב שלו לגמרי בתוך זמן קנייתו וי"מ דמ"ש הרמב"ם כמו שעושה הקונה קניין עולם כו' דר"ל ע"ד עבדו לעולם שפי' לעולמו של יובל ומילתא בטעמא קאמר וכמ"ש המ"מ וז"א שהרי משמע דהמ"מ חידש זה טעם על הרמב"ם ועוד דא כן לא הול"ל כמו קנין עולם לעולם דהא הראייה הוא כמו שביובל אפי' לא קנהו אלא שנה א' קודם היובל היה יכול לעשות בו מה שירצה והכי הול"ל כמו שעושה הקונה בזמן היובל אפי' על שנה א' וע"ש בהשגות הראב"ד כתב מתחיל' כמשיג על דברי הרמב"ם ולבסוף כתב ז"ל עוד אפשר לומר מוכר שדיהו לס' או לנ' או למ' שנה כו' ולעד"נ דלא בא להשיג על הרמב"ם בזה ולומר דוקא לזמן ארוך כמו מ' שנה דינא הכי ולא לזמן קצר כמשמעות ל' הרמב"ם דאין טעם לדבר דמה לי מ' שנה מה לי שנה ובפרט שהראב"ד הביא ראייה מיובל וביובל היתה מכורה לפעמים גם בשנה הסמוכה ליובל אבל המ"מ הבין להראב"ד שלהשגה כ"כ וכן פירשו ב"י וצ"ע: פירות שדיהו לחבירו פירוש אחר כו' כצ"ל והני ד' תיבות דהיינו פי' אחר שבאו לעולם אינו שם ברמב"ם אלא רבינו כתב לפרש דברי הרמב"ם דאל"כ הפרש גדול יש בינייהו שזה נקנה וזה אינו נקנה ועבד"ר: שהקונה שדה לפירות יכול לנוטעו כו' פי' אף במקום שדרכם לזורעה שנה ולהוביר שנה והוא טובה לקרקע למען תת כחה לשנה הבאה טפי וכמ"ש בסי' קמ"א וקמ"ג האי קונה לפירות עושה בה כבשלו ואם ירצה יכול לזרוע בכל שנה שהרי הרוצה להזיק בשלו מי ימחה בידו וה"ה בנוטעה דהנטיעה יש לה שיעור בכמה אמות נוטעין אילן והוא יכול ליטע ברצונו משא"כ בשכירות ואף שקי"ל שכירות ליומא ממכר הוא מ"מ להאי דינא לאו ממכר הוא: והשוכר אינו רשאי להשכיר עד"ר:

וכתב עוד דין העניים כו' פכ"ב מה"מ כ"כ ע"ש: יהיה הקדש או תתנו לצדקה או יהיה אסור עלי כו' ע"ש במיימו' דלא כתבם בסדר זה אלא ז"ל יהיה הקדש או יהיה אסור עלי או אתתנו לצדקה אעפ"י כו' הרי דסידר יחד יהיה הקדש ויהיה אסור גם כתב אתננו במקום תתנו ולגירסת המיימו' הוא זו ואצ"ל זו דאתננו. וצ"ל דכ"כ כדי ללמדינו ששוים הם אמירת ל' יהיה ואמירת ל' אתן בדברים הבאים מאלו ושחד טעם לשניהן ועד"ר ע"ש ורבינו סדרם בסדר לא זא"ז דל"מ כשאמר יהיה הקדש דחל עליו הנדרים אלא אפי' אמר לבני ביתו כשיוולד תתנוהו לצדקה ג"כ נאסר ול"מ הללו דאסרם אכ"ע בתורת הקדש וצדקה אלא אפי' לא אסרם אכ"ע אלא אמר יהיה אסור עלי אפ"ה חל עליו האיסור והא דקאמר תתנוהו לצדקה ולא קאמר תתנוהו להקדש ה"ט משום דגם הקדש מקרי צדקה אלא דברישא שרוצה שיהיה אסור מעצמו בלא נתינה צריך לומר שיהיה הקדש אבל אין לפרש דמ"ש תתנוהו לצדקה דמיירי בשכ"מ שמצווה כן לבניו דא"כ לא הו"ל ליסתום אלא לפרש ועוד דא"כ מאי הואיל וכן הוא אם מצווה כו' דכתב הא גם לפני זה דיבר [בשכ"מ] אלא ודאי תתננו מיירי שמצוה לבני ביתו שיתנהג בציווי ובשליחותו בחייו והו"א דוקא בחייו דשלוחו של אדם כמותו אבל אחר מותו אינם מחוייבים הבנים ליתן מה שא"ל אביהן קמ"ל הואיל וכן הוא וק"ל: אע"פ שאינו מתקדש כו' פי' ואין העניים זוכין בהן מטעם שנתקדש מאליו או שנקנה להן מחמת דיבורו אלא לפי שעליו מוטל לקיים דבריו מתורת נדר ואעפ"י שלא אמר אתן מ"מ כיון שאמר יהיה להקדש לאחר שיולד הרי נאסר על כל אדם מכח נדרו וממילא הו"ל כאילו אמר אתנהו לצדקה ועד"ר:

והואיל וכן הוא כו' כשהוא שכ"מ כו' וכתב ב"י ואע"ג דאין הנודר כאן והיורשים לא נדרו ס"ל להרמב"ם כיון דשמעו ושתקו סברו וקיבלו והו"ל כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם עכ"ל ב"י והמ"מ כתב דהטעם משום מצוה לקיים דברי המת ול"נ דס"ל דכיון שקיבל עליו תו אין ממון ירושה לבניו הוא אלא העניים זוכים בו: ויש גאונים שחולקים ואומרים שלא זכו כו' שס"ל שאפילו מתורת נדר לא זכו ועד"ר: ואין דעתי נוטה כו' כל זה מדברי הרמב"ם:

ודעת א"א הרא"ש ז"ל כו' כשיבא לידי אתננו פי' דאז קיבל עליו בנדר משא"כ כשאמר יהיה הקדש דלא קיבל עליו בתורת נדר וגם אינו מוקדש מיד הואיל וליתא בעולם ועד"ר:

והראב"ד השיג עליו ג"כ ומחלק בין א"ל ל' אתן לאמר ל' יהיה ועוד השיג עליו לענין שאין היורשים חייבים בקיום נדרו ועד"ר: חייב אדם את עצמו שקיבל על עצמו: אבל אם אמר ינתן כו' פי' אבל אם אמר לאחרים או שאמר לבניו תנו כו':

שאלה לא"א ז"ל כו' בריש כלל י"ג כ"כ: ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו עד"ר:

שאין הקדש כו' וכ"כ לעיל ס"ס צ"ה: