Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האומר לחבירו בית כור עפר הנה אעתיק לפניך לשון המשנה וגמרא בקיצור כדי שתדע מקור לשונם והוספת דברי המפרשים ז"ל בריש פרק בית כור (בבא בתרא דף ק"ב ע"ב) תנן האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהין עשרה אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה. ואם אמר לו כבית כור עפר אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה ע"כ. ובגמרא אמר רב פפא אע"פ שאין מלאים מים (פי' אנקעים עמוקים דמתניתין קאי) מ"ט אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום א' ויראה לו כשנים ושלשה מקומות (פי' ר"ש דהיינו לחרוש למעלה ולמטה והמוכר ג"כ יודע שדרך הלוקחים היא כן והו"ל לגלות שיש בו טרשין) מתקיף לה רבינא והא דומיא דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו אף הני נמי דלאו בני זרעים נינהו כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן ופחות מכאן נמדדין עמה א"ר יצחק טרשין שאמרו בית ארבעת קבין אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בתוך ה' קבין ורבי יוחנן אמר שמובלעין ברובה של שדה. בעי ר' ירמיה בר אבא רובן במעוטה ומעוטן ברובה מהו תיקו ע"כ לשון המשנה וגמרא ומעתה נבאר דברי רבינו מ"ש בית כור עפר כו' לשון המשנה נקט ובסמוך יתבאר אם עפר דוקא קאמר או ל"ד נקט: ומ"ש אפי' אם ראוי' לזריעה הא דכתב ראוין ל' רבים אנקעים קאי דנקט רבינו בל' רבים וכן מוכח מל' הרמב"ם והש"ע שכ"כ אנקעים (וא"כ) [ומש"ה] כתבו או סלעים גבוהים י' אבל סלעים מסתמא אינן ראוי' לזריעה וכמ"ש לשון הגמרא. ומה"ט כתב נמי רבינו בסמוך באם אינן עמוקים אפילו מלאים מים שאינן ראויים לזריעה ולא כתב כן גם אסלעים. מיהו גם סלע לפעמים הוא עפר עליו למעלה וראוי לזריעה וכדאמר בסמוך היה סלע מלמטה ועפר מלמעלה וגם הטעם דאין אדם רוצה לחרוש למעלה ולמטה שייך נמי בסלעים אבל הרמב"ם כתב כלשון הגמרא ע"ש פכ"ח: ופי' רשב"ם דוקא שהם רחבים ד' טפחים דתרתי בעינן גבוהים י' ורחבים ד': שאז חשובין כו' שהם חשובין רה"י בשבת: וכתב הרמב"ם אין נמדדין כו' אלא כו' פי' הא דקתני במתניתין אין נמדדין עמה ר"ל אלא לוקח אותם בלא דמים. ומ"ש בכלל בית כור. ר"ל נותנים לו נוסף על הבית כור שקנה והן בטילין אצל הבית הכור ובכלל הקנים הן: וה"מ עד רובע כו' מדברי הרמ"ה היא אבל הרמב"ם לא חילק ביה: ורשב"ם פי' שישארו כו' ז"ל ב"י כן נראה ממ"ש אין נמדדין עמה אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק: ומ"ש וכן נראה מדברי א"א הרא"ש שכתב אין מודדין עמה אלא קרקע המישור שביניהם כו' שם בפסקיו. ומדלא הזכיר אלא קרקע המישור משמע דהנך אין ללוקח בהם כלום עכ"ל ב"י ור"ל דמרשב"ם מוכח בהדיא מדכתב נותן לו בית כור כו' משמע ולא יותר. אבל הרא"ש דלא כתב לשון נותן אינו מוכח זה מלשונו. אבל מ"מ נראה מדבריו כן. ומ"ו ר"ש ז"ל כתב על דברי רבינו ז"ל ואני לא אדע איך מובן בזה שהוא ס"ל כרשב"ם ועיין בספרי פ' בית כור סי' ב' (וכל) [עכ"ל] ול"נ דדייק רבינו כן מדכתב הרא"ש וצריך הלוקח לקבלו ואינו יכול לומר כו' ש"מ דס"ל דעיקר דין זה הוא לטובת המוכר והיינו שישארו לו הסלעים דאל"כ למה לא כתב ג"כ שהמוכר אינו יכול לחזור כשיוודע לו שצריך למדוד לו בית כור במישור וגם ליתן לו הסלעים בלא דמים וק"ל: כדברים אבודין ביד המוכר. נראה דמדמה זה להאומר הן חסר הן יתיר והותיר יתר מרובע לבית סאה וכולם יחד המה פחות מט' קבין דאמרינן במשנה וכתבו רבינו בסמוך ס"ח דהברירה ביד המוכר אם רוצה צריך ליתן לו בעד היתרון דמים כיון שלא הגיע היתרון לשיעור קרקע והוה כדברים אבודין להמוכר וה"נ דכוותייהו. אבל הר"ן והמ"מ כתבו דלא דמי דהתם הקרקע הוא שוה ואין קפידא להלוקח כאשר יתן לו דמים עבורם עב"ח:
ופי' רשב"ם דוקא כו' שם בפרק הנ"ל: אבל ר"י פי' אפי' א"ל בית כור כו' והא דקתני במתניתין עפר לרבותא דסיפא דאעפ"כ פחות מגובה י' נמדדין עמה וכ"כ רמב"ן בחידושיו: לא היו הנקעים כו' נמדדין כו' משום דאין לך שדה שלא יהיה בהן טרשין ונקעים ובטולי להו לגבי שדה גמרא ור"ש: והוא שלא יהיה בכולן פי' כי מצרפת לבקעים דכולי ארעא יחד לא הוה אלא ד' קבין לכור אבל טפי מד' קבין כולי האי לא מחיל לוקח דהא בית כור עפר אתני עמו והא דכתב שיעור ד' קבין לכור ר"ל וממילא על חצי כור ב' קבין ר"ש: ומש"ר ז"ל ומיהו היה אומר א"א הרא"ש לא נמצא זה מבואר באשר"י ואפשר דבעל פה שמעו רבינו ממנו וכן רגיל ב"י לדקדק ולכתוב היכי דכתב רבינו בשם הרא"ש היה אומר כן: וכתב הרמב"ן בנו"ן כצ"ל: א"נ עד ארבע אמות כצ"ל ור"ל כשאינן רחבים אלא י' או אינן רחבין אלא ד"א ואז נמדדין עמה כיון דאין בגובהן עשרה וכן הוא בהדיא בדברי הר"ן בחידושיו והוא מהירושלמי ז"ל רחבן כמה ר' ינאי אומר עד י' ר"י בר בון אומר עד ד' אמות וס"ל להרמב"ן דאם היה בא' מהן רחב בשיעור זה לכל מר כדאית ליה אע"פ שכולן יחד אינן אלא ד' קבין ואינן גבוהין י' לא הוה בטל דהוא חשוב ויש לו שם בפני עצמו: א"ל כבית כור עפר כו' (דמשמע כבית כור עפר ולא בית כור ממש אלא כמות שהוא ר"ש): ופי' רשב"ם דהכא נמי בעינן כו' וכן דקדק הרא"ש מדברי הרי"ף שכתב מימרא דרב יצחק (שאמר טרשים שאמרו בית ד' קבין) מיד אחר המשנה בלא פסקא משמע דאכולה מתניתין קאי ע"ש אבל הרמב"ם חולק אזה וכמו שסיים רבינו בסעיף ה' וכמ"ש שם: וקאמר רב עוקבא שצריך כו' כלומר הא דאמרינן כל שאינן גבוהין י' ואין בהן יתר מד' קבין נמדדין עמה דוקא שיהיו מפוזרים בתוך כו' וכן מימרא דר' יוחנן שהזכיר רבינו בסמוך ג"כ אהך בבא נאמרה בגמרא ורבינו סדרה כאן לפי דלטעמיה אזיל דס"ל דה"ה לגבוהי' ועמוקים י' ואמר כבית כור עפר אני מוכר לך דהוה נמי דינא הכי: אבל אם מכונסים בפחות כו' עב"ח: אבל פחות מד' קבין כיון שאינן גבוהין י' נראה דנקט הכי משום דמיירי השתא ביה וה"ה נמי גבוהים י' בכבית כור עפר דהוי נמי דינא הכי לדעת רשב"ם ורבינו: ומ"ש אפי' היה סלע א' נמדד עמה היינו דוקא בזה דכולן יחד אינן ד' קבין אבל כשכולן יחד הן ד"ק כבר כתב בשם הרמב"ן בסמוך לפני זה דכשהן רחבים ד"א אינן נמדדין עמה: דרוב בית כור י"ו כו' דבית כור למ"ד סאין: חשובין כסלע יחידי כו' בענין סלע יחידי כתב רבינו בסמוך דדוקא בשאינו מובלע בשדה הוא דאינו נמדד עמו וכאן במובלעים מיירי לכן נראה דמ"ש כאן דהן חשובין כסלע יחידי אינו רומז להן סלע יחידי דלקמן אלא אדאינן חשובין מפוזרין אלא כמכונסין כסלע אחד יחד: דרבי יוחנן פליג כו' דלא סגי במה שהן מובלעים בה' קבין אלא בעינן שיהיו הד' קבין מובלעים ברובו של שדה וגם שלא יגיע לבית סאה מהן רק רובע טרשין. אלא מוסיף על דבריו כו' כגון שאלו ה' קבין כו' פי' דס"ל דרב עוקבא ור' יוחנן מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ותרוייהו איתנהו שהד' קבין מפוזרין בה' ואותן ה' ברובה של שדה וזה א"א למצוא אלא שיהיה רצועה ארוכה וקצרה ברחבה וצריכין לתרווייהו דאי לדברי מר עוקבא לחוד הוה אמרינן דאף אם היו הה' קבין שהד' קבין טרשים מובלעים בהן עומדים במקום א' בריבוע נמי הוה בטל קמ"ל ר"י דבעינן שיהיו נבלעים ברובה של שדה דווקא ואי לאו מילתא דרב עוקבא הו"א דאפי' אין הפסק כלל ביניהן דהיינו אם הד' קבין נעשו מהן רצועה א' מושכב ע"פ י"ו סאין בלי הפסק ביניהן ג"כ נמדד עמה כיון דמובלע ברובה של שדה בטילה גבה קמ"ל רב עוקבא דבעינן שיהיו מובלעים ד' קבין בה' דהיינו י"ו רבעים טרשים בכ' רביעים מהשדה ואז יהיה בין הכל ד' רבעים הפסק ביניהן וממילא ברצועה הנמשכת ע"פ י"ו סאין יהיה הפסק רביעית הרובע כשהוא א' מי"ו בקב) בכל בית סאה ואף לפי האבעיא דאיבעיא להו רובן במיעוטו כו' עכ"פ יהיה הפסק בין בית סאה לבית סאה אלא שהרצועה היא קצת רחבה ועומד בהז' סאות בכל א' יותר מרובע הקב וק"ל: ומסתברא כפי' רשב"ם עבד"ר: לא היו מובלעים בשוה כו' עד ט' רבעי הקב בז' סאין כו' לשון הרשב"ם ה"ג רובן במעוטה ומעוטן ברובה וכולה חדא איבעיא היא וה"פ אם רובן של ד' קבין דהיינו ט' רבעים בז' סאין (דהוא המיעוט מהי"ו סאין שאמר ר"י שיהיו נבלעים בתוכו) מהו מי אמרינן כיון דרובן של ד' קבין אינן מפוזרין כראוי כמו שכל הד' קבין אין מפוזרין כראוי ואין נמדדין עמה א"ד לא אמר ר' יוחנן אלא שיהיו כל הד' קבין מובלעים ברובה של שדה לאפוקי היכא דכולן במיעוט השדה דהוה כולן רצופין יותר מדאי כו' עכ"ל הרי לפנינו דגרס רשב"ם רובן במיעוטן ומיעוטן ברובן ועפ"ז הוצרך לפרש דהיינו ט' בז' וז' בט' ולא גרס רובן במחצה ומיעוטן במחצה. וגם אח"כ כתב בפי' האבעיא או דלמא כו' דר"י לא אתא אלא למעוטי היכא דכולן במיעוט השדה ולא קאמר דאתא למעוטי היכא דכולן במחצה של שדה כל זה הוא מטעם דמחצה יש לו דין רובא ולא דייקי כולי האי וכדאמרינן בעלמא מחצה ע"מ כרוב דמיא ובעינן דוקא רובא דמנכר והיינו ט' בז' וז' בט'. דר"י נתן שיעור שיהיה בכלל בית סאה רובע ובט' סאה היה להיות ט' רובעין והרי הן חסרים שנים והוא מנכר משא"כ כשלא היה חסר אלא א'. וגם מה"ט נראה דלא קמיבעיא ליה אם ט' רובע הקב עומדים בעשרה סאות יז' רובע הקב עומדים כו' דנמדד עמה ובלאה"נ כיון דבזה רוב הרבעין המה מפוזרין לא חוששין תו למיעוט הרובעין (ועיין בדרישה) ורבינו בשיטתיה דרשב"ם אזל וכמ"ש לפני זה דמסתבר ליה כרשב"ם: וכן מיבעיא אם הם עומדים בעיגול ז"ל הגמרא דף ק"ג ע"ב בעי ר' ירמיה כשיר מהו כשורה מהו איצטדינים מהו דרך עקלתון מהו תיקו. תנא אם היה סלע יחידי אפי' כ"ש אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למיצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה: בעי רב פפא מפסק עפר בנתיים מהו תיקו (גם ברמב"ם כתב אבעיא זו וצ"ע על הרי"ף והרא"ש שהשמיטוהו וגם על רבינו שכתב בפשיטות דאם היה הסלע סמוך למיצר תוך ג"ט דאינו נמכר בתוכה. ובגמרא הנ"ל הוא אבעיא דלא איפשטא היכא דעפר מפסיק ביניהן) בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מהו תיקו ע"כ. ופי' רשב"ם דאבעיא ליה אם הן מפוזרין ברובא של שדה ולא בריבוע כעין חצובא דהתם ודאי מזדרעא בנתייהו שתי וערב וכשיגיע אצל הסלע יגביה מחרישתו מעט. אבל עשויין בעגול כאצעדה לא מזדרע בנתייהו כ"כ ואת"ל דהכא נמדדין כשורה מהו שכל כנגד שורה אינו יכול לחרוש וכל חרישה בשתי וערב היא ומיהו ע"י הדחק יכול לחרוש ואת"ל כשורה נמדדין אצטדין כזה? מהו וכן כולן אחרון אחרון לא מזדרע כראשון עקלתן כזה? ומלשון הגמרא ופי' ר"ש שכתבתי מוכח שמ"ש בספרי הטורים ז"ל וכן מיבעיא אם הם עומדים בעיגול או בשורות הרבה זו אצל זו. האי בשורות ט"ס דהא בעומדים בשורה א' קא מיבעיא ליה וכנ"ל אלא צ"ל או בשירה ור"ל דבעייתו שהיה עומדים הרבה זו אצל זו. ומוכח נמי דמש"ר לעיל בפירוש ר"ש והרמ"ה דמיירי שהד' קבים מובלעים ברצועה ארוכה לא מיירי שהרצועה היא חתיכה א' זה בצד זה דהא מסיק וקאמר דזהו אבעיא דלא איפשטא באמרו כשורה מהו אלא מיירי שעומדין ברצועה כעין זה ברצועה כזה? ועב"ח ובסמ"ע:
וכן מבעיא היכא דהוה עפר מלמטה כו' ז"ל הר"ן אם יש עפר תחת הסלע שאפשר לעקור הסלע ולחרוש תחתיו או אם יש לו עפר מלמעלה שאפשר לזרוע שם מעט אע"פ שאינו עמוק כעומק המחרישה (דאילו היה עמוק כעומק המחרישה כיון שאינו גבוה י' אף שהיה בהן יותר מד' קבין היו נמדדין עמה) ועיין בר"ן ור"ש דפרשו דאיבעיא זו ולא קאי לענין הבלעת ד' קבין אבל הרמב"ם ורבינו ס"ל דקאי אזה:
ואם הוא סלע יחידי כו' עד אפי' אינו גבוה י' כו' ברייתא שם ומפרש ר"ש דאמתניתין קאי דקתני פחות מכאן נמדדין עמו וקתני שאם היה הסלע יחידי היינו שהוא עומד על מצר השדה או אפילו הוא בתוך השדה אלא שהוא אינו מובלע בתוכו אלא עומד תוכו סמוך למיצר ובא המוכר למדוד לו משם אפי' נמוך מי' וקצר מד' טפחים אפילו הכי אין נמדדין עמה ע"כ. ובשטתו הלך רבינו ולרמב"ם שיטה אחרת בזה ועב"ח: ויראה מדברי הרמב"ם כו' אז בכל ענין כו' פי' בין ביתר מד' קבין בין לשאר כל האיבעיות בכל ענין אם א"ל כבית כור הכל נמדד עמו דס"ל להרמב"ם דלא קאי כל הנ"ל כ"א כשלא אמר כבית כור והוא פחות מגבוה י' וק"ל:
וכל זה מיירי כשאינו עומד כו' עד"ר: לפיכך כשאומר לו כו' ואפי' אין חסר ממנו אלא קב כו' לשון לפיכך דקאמר קאי אמ"ש לפני זה דכל שיש בטרשים יותר מד' קבין אין נמדדין עמו וצריך להשלים לו מדידת הבית כור מקרקע המישור דטפי מד' קבין אין אדם מקבל כנ"ל והו"ל כחסר ובזה אם היה חסר קב היה צריך להשלימו. ומש"ר ואפי' קב ל"ד קאמר אלא איידי דבעי למיתני בסיפא אפי' חסר ז' קבין ומחצה הגיעו נקט נמי ברישא קב אבל אפי' פחות קב משלים לו ועד"ר: אם עומד כו' כן חלקו התוספות והרא"ש כדי לתרץ קושיא גדולה שקשיא להו בסוגית הגמרא כמ"ש בדרישה. והכלל שתדע שג' דינים יש האחד בית כור עפר סתמא ואינו עומד בתוכו אפי' ניכוי בדמים לא שייך אלא צריך להשלים לו כל הפחת בקרקע או מבטל המקח אם ירצה. השני בית כור סתמא ועומד בתוכו אי נמי אינו עומד בתוכו וא"ל הן חסר הן יתיר מחילה גמורה הוא עד רובע לבית סאה. הג' אם א"ל מדה בחבל מנכה לו מהדמים אא"כ יותר מרובע לסאה ומטעמים שיתבארו בסמוך בכל א' במקומו: דוקא כשאמרו בית כור עפר זה כו' אבל בית כור סתמא לא ואפי' עומד בתוכו לכאורה ק' הדיוקי' אהדדי דמסיק וכתב סתמא דהיינו דלא אמר זה וגם לא סיים לו הוא דלא הא אמר זה הוי מחילה ומתחלה כתב דוקא דאמר זה וגם סיים לו ולק"מ דודאי אין נפקותא בעומד בתוכו אם לא א"ל זה או שהוא יודע שמוכר לו זה דמה נ"מ בעומד בתוכו כשאינו יודע מה מוכר לו. ור"י הלוי שכתב תחלה דאמר זה היינו היכא דאינו עומד בתוכו דאז רגיל לומר זה אבל כשעומד בתוכו מסתמא מתחילה הכניס המוכר אדעתא דהכי למכור לו אותו מקום שמראה לו ועומד בתוכו. ומש"ה לא כתב הרא"ש ולא הר"י הלוי זה בעומד בתוכה וכן דייק לשון הרא"ש שכתבתי בדרישה שכתב דהכא מיירי בעומד בתוכו ורואה אותה כו' וק"ל ול' הר"ן בשם ר"י בן מאגש מבואר יותר שכתב ז"ל דהאי דינא ליתא אלא במסייע לו שדה וא"ל בית כור עפר זה כו' ע"כ מבואר דמיירי כשאינו עומד בתוכו אלא שמסיים לו הבית כור ואמר בית כור פלונית דהיינו בית כור זה וכן מוכח מל' המ"מ ע"ש ועבד"ר ולקמן סעיף י"א גם לקמן בסי' שכ"א כתב רבינו ז"ל היה עומד בתוכו וא"ל בית השלחין זו כו' הוכחתי שם בפרישה ודרישה דעומד בתוכו ל"ד קאמר שם ע"ש: ז' קבין ומחצה הגיעו דהיינו רובע הקב לסאה ולבית כור שהוא ל' סאין עולה ז' קבין וחצי אבל טפי מזה לא מחיל איניש אפי' א"ל הן חסר הן יתיר וכמו שיתבאר לקמן:
מדה בחבל כו' משנה שם ופי' ר"ש מדה בחבל כלומר בצמצום יהיה בית כור כמו שמודדים במדת חבל לא פחות ולא יותר ואם יחסר מנכה לי: פיחת כל שהוא כו' פי' שלא היה באותו שדה בית כור שלם וה"ה נמי אם היה טרשים בו יותר מכשיעור מנכה לו מן הדמים ולא דמי למ"ש רבא דכל דבר שבמדה אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומקח טעות הוי (וכמש"ר לקמן ר"ס רל"ב) דה"מ במטלטלין אבל במקרקע קי"ל לרבנן דניחא ליה להלוקח ליקח מה שימצא לפי המדה הן חסר הן יתיר ומוכר נמי הכי קא"ל לפי מדת החבל אני מוכר לך ואם יחסר תנכה לי כ"ש ר"ש והתוספות כתבו עליו דלא דק דבמקרקעי נמי איתא בהדיא כן בריש פ"ב דקידושין אלא אר"י דרבא איירי כשמדדו והטעהו במידה אבל הכא לא מדדו עדיין אלא באין למדוד כו' ע"ש ריש דף ק"ד וכ"כ ר"ן בר"פ האיש מקדש וע"ל בדרישה ר"ס רל"ב וגם אין שייך כאן אין אונאה לקרקעות דהיכא דמטעה זא"ז שאני ודו"ק: הוסיף כל שהו יחזיר והברירה ביד המוכר ליתן לו קרקע או דמיו וכמו שמפורש בסמוך וכ"כ ר"ש:
דאמרינן אם פיחת או הותיר כו' לפני זה כ"כ בשם הרא"ש דהסכים לסברא הראשונה וע"פ הסכמתו כ"כ: ה"ה נמי אפי' אלף רבעים כו' ולא אמרינן כל שהרבעים עולים ליתר מט' קבין שהוא שיעור שדה לאו מחילה הוא: וכל מה שהוסיף יחזור לו כו' כך שנינו שם במשנה ע"פ מה שפירשוהו בגמרא כמ"ש בדרישה ופרשב"ם ז"ל לענין הפחת דכיון דחסר טפי מרובע לסאה לא מחל מידי כו' ע"ש: ומה מחזיר לו כו' אלו חלוקים ג"כ שייכים לעיל באומר מדה בחבל אני מוכר לך ובמשנה ג"כ עליו קאי וכ"כ ר"ש וכמ"ש לעיל. והוה התוספות ל"ה רבעים פי' דהיינו ט' קבין פחות רובע: צריך ליתן לו כשער הזול פי' המוכר צריך ליתן ללוקח והלשון דחוק דהול"ל צריך למכור לו ורבינו לשון הגמרא תפס אלא שבגמרא גופא לא יתיישב הלשון אבל לשיטת הרמב"ם שכתבתי בדרישה יתיישב בטוב דקאי אלוקח ודו"ק: פחות מל"ו סאין שאז יגיע יותר מרובע לכל סאה: או צריך לקבל כו' שהרי הגיע לשיעור שדה: מיבעיא ולא איפשטא ולקולא כו' דכל ספיקא דממונ' הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע ולכן גם כאן כיון שהלוקח מוחזק בקרקע הרי הוא כנתבע ומחזיר לו מה שירצה ועד"ר: קודם שיחזיק כו' פי' קודם שיחזיק בהמותר ומש"ה כ"ר דוקא ברישא בהיה שדה ונעשה גינה ולא כתבה בסיפא בהיה גינה ונעשה שדה וה"ט דברישא בהיות שדה וכבר מדדו ומצאו יותר מרובע לסאה ולא הגיע לט' קבין ובירר המוכר שיקח מהלוקח דמים ואח"כ שב אותו המותר להיות גינה אילו כבר עשה הלוקח חזקה בהמותר נמצא דברשותו נעשית גינה ובזה לא קמיבעיא ליה דודאי אין ביד הלוקח לחזור מנתינת הדמים וליתן לו קרקע אלא אבעיתו הוא דוקא קודם שהחזיק הלוקח בהמותר דביה שייך לומר דנעשה גינה ברשות מוכר כיון שלא החזיק בה הלוקח אבל סיפא בהיה מתחלה גינה דאז המותר היה עומד מיד ברשות מוכר ואפי' לא עשה בה המוכר חזקה כיון דמתחלה היה כל הקרקע שלו אלא דמ"מ איבעיא ליה כיון שמכרו לזה הלוקח הכל יחד דלמא נאמר נלך אחר עיקר השדה שהיא של לוקח וברשות הלוקח שב להיות שדה ומחויב ליתן לו דמים ולא קרקע ודו"ק וזה נלע"ד ברור ולא כב"י עד"ר: ונעשית גינה שנובע בה מעיין שגינה צריך מים יתרים: מה שירצה פי' הלוקח: דכיון דליכא בהאי שדה. אמר ל' דכיון דמשמע בפשיטות דליכא טפי בהאי שדה דאי איכא בה טפי לא שייך לומר גביה פיחת דלמה יפחת מלמדוד לו עד תשלום כל הכור כיון דאיכא כאן טפי: ליכא לחיובי למיהב ליה משדה כו' פי' דל"ת כשם שאם הותירו ט' קבין אמרינן דמוכרח המוכר לקבלם בקרקע כיון דיש להם שם שדה ה"ה נמי כשפחתו ט' קבין והלוקח רוצה בקרקע יכול לכפות למוכר שיתן לו קרקע ט' קבין כיון דשם שדה להם זה לא מחייבין אלא לעולם מנכה הדמים: מה אעשה בשדה קטנה כו' אע"ג דכבר כתב ביתר רובע דאיירי אפי' אם קנה ממנו אלף סאות וה"ה בפיחת רובע נמצא דיגיע להפחת טובא מ"מ יכול הלוקח לומר לא נחתי ליקח שדה כ"א גדולה כ"כ כמו שדיברתי עמך וכל מה שאינו גדולה כ"כ קטנה כנגדה מקרי ועד"ר:
א"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר כו' משנה שם דף ק"ה ועד"ר שם הארכתי וכן ארצה ואכתוב הסכמת דעתי דנראה דרבינו ס"ל דהרמב"ם (בפכ"ח דמכירה) פי' מ"ש בגמרא דהולכין אחר פחות שבלשונות ר"ל אחר הלשון שמפחית הדיבור של המוכר שהתחיל ואמר בית כור עפר אני מוכר. ואמרינן דלאו בדוקא בית כור א"ל אלא כוונתו היה כדסיים הן חסיר הן יתיר ואם יש בו יתרון מרויח הלוקח ואם יש בה חסרון מפסיד הלוקח א"נ משום דג' לשונות הן אם א"ל בית כור אני מוכר לך סתם ואינו עומד בתוכו אם חסר לו כ"ש מבטל המקח כנ"ל ואם אמר ליה מדה בחבל ונחסר אינו מבטל המקח אלא מנכה לו בדמים. ובחסר ויתר הוה מחילה וכנ"ל וע"ז קאמר דהולכין אחר הגרוע שבהלשונות וק"ל ורשב"ם ס"ל דפי' הגמרא הוא דמפחיתין כח של לוקח לעולם. ומדסתם רבינו נראה דסבירא ליה דהרמב"ם ורשב"ם שניהן מיירי אפי' לא נתן הלוקח עדיין הדמים וכן מוכח מדכתב בל' רשב"ם ז"ל ואם פיחת לא ינכה דמשמע דעדיין המעות בידו ובדרישה כתבתי דטעמיה הוא כיון דהמוכר מוחזק בקרקעתו הדין עמו ולומר מש"ה אמרתי שני לשונו' כי נסתפקתי אם הוא חסר או יתר ונתכוונתי לל' מדה בחבל אם יהיה חסר ולל' הן חסר כו' אם יהיה יותר. ומדשתק הלוקח קיבל עליו מה שמכר לו והראב"ד תלה הדבר בנתינת הדמים לבד ועד"ר שם כתבתי הוכחות וראיות לזה שכתבתי ודו"ק: ומ"ש ואם פיחת כ"ש לא ינכה ל"ד כ"ש אלא ה"ה רובע לסאה ואיידי דרישא נקט ועיין מ"ש לעיל בדרישה: והראב"ד ז"ל כתב נתן הלוקח כו' כ"כ בהשגות שם וביאור דבריו נראה דר"ל דאם נתן הלוקח כל המעות אז ממ"נ הוא תובע אם פיחת הוא תובע שיחזור לו דמי הפחת ואם הותיר פי' והוא כבר נתן כל המעות אפי' מה שמותיר על הכור ועכשיו תובע מעותיו הנותרים ואומר לא ידעתי שהדין שרובע בסאה הוי מחילה עכשיו אני יודע שהאי מותר שייך לי כיון שאמרת הן חסר הן יתיר החזר לי מעותי שנתתי לך נגד המותר בזה הוי המוכר נתבע ולקולא דידיה אזלינן ובזה כתב שהוא קולא למוכר וחומרא להלוקח בין בחסיר בין ביתר. ואם לא נתן מעות כו' פי' ואם לא נתן כל המעות והמוכר מבקש דמי הקבים הנותרים או אם פיחת והלוקח לא נתן עדיין מעות הפחות והמוכר מבקש מעותיו אז הוא תובע ואזלינן לקולא דנתבע והוא חומרא לתובע בין בחסר ויתר:
א"ל בית כור עפר אני כו' שם דף ק"ו ז"ל בסימניו ובמצריו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה עכ"ל המשנה וז"ל ר"ש בסימניו ובמצריו האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הכמנים והמצרים הללו הכל לך פחות משתות הגיעו דכיון דא"ל בית כור עפר אני מוכר לך כהן חסר והן יתיר דמי כדאוקמינן לעיל והשתא דהוסיף ואמר בסימניו ובמצריו מטפינן שיעורא עד שתות דכיון דהראה לו המצרים כמאן דמכר ליה שדה זו סתמא דמי כמות שהוא בין קטן בין גדול אלא דאהני מאי דאמר בית כור שלא יהא חסר יותר משתות וכן דלא ליהוי מותר יותר משתות עכ"ל ר"ש. ואף שיש קצת שינוי לשון בין לשון רבינו ולשון רשב"ם דרבינו כתב א"ל בית כור כו' עד כמו שהוא בתוך סימניו ומצריו. ורשב"ם לא הזכיר שצ"ל כמות שהוא ועוד שאר שינויים מ"מ הענין א' דהא בלאה"נ צריכין ליישב מנ"ל לרבינו דצ"ל כמו שהיא. וגם לרשב"ם מנ"ל דצ"ל הכל קח לך ונראה דס"ל דהמשנה הנ"ל דבסימניו ובמצריו קאי אהמשנה דר"פ דהתחיל וקתני האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך ומפרש ואזיל ומחלק בין אומר בית כור עפר סתם לבית כור במדה בחבל או בית כור הן חסר הן יתיר. ובין בית כור בסימניו ובמצריו. וס"ל דלא שייך לומר בסימניו ובמצריו אא"כ הראה לו תחלה מצרי השדה או שכבר ידועים לו (אבל אינו ניכר וידוע לו כמה מידת' דאילו הכיר וא"ל בסימניו ומצריו הגיעו עד רביעית כמש"ר אחר זה בסי"ג) וכיון שכבר הראם לו למה אמר לו בסימניו ובמצריו ע"כ צריכי' לומר דרצה בו כאילו אמר הכל קח לך והיינו כמות שהיא בסימניו ובמצריו הידועים לך דכ"ר. נמצא דמ"ש ר"ש בתוך הסימנים והמצרים הללו אין זה פירוש דסימניו ומצריו דהמשנה אלא ר"ל מכח לשון המשנה דקתני בסימניו ובמצריו דפי' שא"ל אני מוכר לך השדה יחד בתוך סימנים מוכח דכבר הראה לו הסימנים וכיון דמיירי דהראם לו שפיר כתב דכיון דא"ל בית כור עפר אני מוכר לך כהן חסר ויתר דמי והיינו כמש"ר בס"ח דכל שא"ל בית כור עפר זה דינו כהן חסר והן יתר. ומה שסיים ר"ש וכתב ז"ל דכיון דהראה לו המצרים כמאן דהמוכר לו שדה זו סתמא כמות שהיא בין גדולה כו' לא בהראה לחוד תליא הדבר אלא קאי אמ"ש לפני זה דא"ל בסימניו ובמצריו ואזה קאמר כיון דא"ל בסימניו ובמצריו וגם הראה לו לפני זה המצרים מכח תרוייהו הו"ל כאומר שדה זו כמות שהיא כו' דאילו אמר בסימניו ובמצריו לחוד ולא הראהו לו תחילה ודאי לאו כלום כיון שאין ידוע לו על איזה שדה א"ל כמות שהוא או הכל קח לך. ומ"ש ר"ש כמאן דמכר לו שדה זו סתמא. ר"ל ולא הזכיר בית כור כלל דמי וק"ל: ומש"ר היה הפחת יותר משתות מנכה לו כו' פי' אף משתות עצמו מנכה לו דמים שהותיר וכמש"ר אח"ז שמחזיר אף השתות ומה שלא כ"ר כן ברישא משום דבעי למיכתב עליה והוי דינא כדלעיל לענין חזרת קרקע או מעות וזה לא שייך בפיחת וכמש"ר בס"ס ח' וכ"כ ב"י והמ"מ שנסתפק היינו דוקא בל' הרמב"ם דגם ביתר משתות לא גלה דעתו אם צריך להחזיר גם השתות ע"ש. ומש"ר שאם יש בתוספת פחות מט' קבין כו' אע"ג דבמכירת כור איירי עד הכא והוא ל' סאין ושתות ממנו הוא הרבה טפי מט' קבין הא כבר כתבתי והוא פשוט דל"ד קתני בית כור אלא הכל לפי ערך ומה"ט כתב רבינו בסעיף (ב) [ח'] שיעור ד' (קבין) [סאין] דהולכין בו לפי שיעורו וק"ל:
ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה א"ל בית כור עפר זה ומצר לו מצריו הרי הוא כאילו אמר ליה בסימניו ומצריו ר"ל הרי דינו כמו ששנינו במשנה א"ל בסימניו ובמצריו דשם שנינו דפחות משתות הגיעו משום דהוה יתור ל' וכנ"ל וקמ"ל הרמ"ה דבכה"ג דא"ל זה וגם מצר לו המצרים נמי דינא הכי ונ"ל דס"ל כשיטת הרא"ש הנ"ל ס"ו דס"ל דכל שעומד בתוכו וא"ל בית כור עפר אני מוכר לך הרי הוא כאילו א"ל הן חסר הן יתיר וה"ה אם אינו עומד בתוכו רק שא"ל בית כור עפר זה וכמש"ש ומש"ה האי דא"ל זה וגם מצר לו מצריו מכח יתיר לשונו אמרינן דלטפויי אתא ועד שתות הגיעו אבל לר"י הלוי הנ"ל בס"ו דס"ל דלא הוה דינא כא"ל הן חסר הן יתר עד שא"ל זה וגם מצר לו מצריו לדבריו המשנה דוקא קאמר בסימניו ובמצריו דהיינו שמיצר לו מצריו וא"ל קנהו כמות שהוא בתוך מצרים הללו. ומשום דרבי' ס"ל כהרא"ש מש"ה כתב כאן כתב הרמ"ה ולא כתב והרמ"ה כתב בל' פלוגתא וק"ל:
ומ"ש ולא סיימוה במיצריו ר"ל שאינה ניכרת וידוע לו כבר כל מצריו שמכרה לו דאילו היתה ידוע' לו כבר הו"ל כא"ל זה וגם מצר לו מצריו והו"ל כא"ל בסימניו ומצריו גם י"ל דמ"ש ולא סיימא משום דבעי' שיאמר בסימניו ובמצריו ע"ז קאמר כאן דאם מצר לו ולא סיימא לומר בסימניו:
המוכר שדה לחבירו וא"ל סימניו ומצריו והלוקח מכירה כו' כבר כתבתי דהאי בסימניו ובמצריו דכתבו ל' המשנה תפסו וכאילו אמר בית כור עפר אני מוכר לך קחהו כמות שהוא בתוך מצריו וכאן יש בו עוד עדיפותא דבלא סימנים שמצר לו וא"ל קנהו כמות שהיא והכירה כבר מש"ה אפי' חסר' רביעית צריך לקבלו וכך היה בגמרא מעשה דמכר לו וא"ל שהוא כ' אמות ולא הוה אלא ט"ו והיינו רביעית ומשה"נ כ"ר שא"ל ר' ולא הוה אלא ק"ן והמ"מ כתב שם ול"ד רביעית אלא אפי' היה פחות חציה הגיעו. ומש"ר ז"ל ר"ל שהיא יפה כאחרת ששוה ר' האי ששוה נראה דט"ס הוא דהא לא איירי משויה אלא במספר המדות שא"ל שהיא גדולה במדתה מאתיים אמות וצ"ל כאחרת שיש בה מאתים. וכן הוא בש"ע וק"ל עיין שם ודו"ק:
האומר לחבירו בית כור פלוני כו' בריש פ' המקבל וברמב"ם פכ"ח ונראה דכאן אף אם אין הלוקח מכירה מ"מ כיון דנקרא בית כור והוא א"ל פלוני על הלוקח רמיא להוודע אם כור ממש קא"ל או שם בית כור ולא הויא מקח טעות: והוא שנקרא בית כור כצ"ל:
וכן אם אמר לו כו' שם בגמרא וברמב"ם שם: וכתב הרמב"ם כו' שם בסוף פ' כ"ח:
האומר לחבירו חצי שדי כו' משנה וגמרא בפ' בית כור (בבא בתרא דף ק"ו ע"ב) וז"ל המשנה משמנין ביניהן ופי' ר"ש ז"ל ע"פ הגמרא דאם היתה שדה בת ק' אמה בק' דינרים ויש בה ל' אמות מקום שמן ששוה נ' דינרים נוטל המוכר ונותן ללוקח ע' אמה מן הגרוע בנ' דינרים ונ"מ דרוצה אדם בקב עידית מבשני קבין זיבורית אעפ"י שהן שווין בדמים וכן כשאמר לו חצי שבדרום לא אמרי' מדאמר חצי שבדרום אני מוכר לך דדוקא קאמר שם יהא מכור לך וכדס"ל להרמב"ם שהביא רבינו אלא ר"ל שלא ישומו אלא החצי שבצד דרום הן שהוא טוב הן רע וכפי דמיו יתן לו ועל מה שכתב רבינו ולא נהירא כתב מ"ו ר"ש ז"ל ז"ל ואדרבה פי' הרשב"ם ל"נ עיין בספרי פ' בית כור בסופו עכ"ל עיין בד"מ וסמ"ע מ"ש:
והמוכר נותן לו מחצה הנשאר כו' משנה וגמרא שם ופי' ר"ש גדר לגדר שדהו מכל צד מחיות שלא יכנסו לתוכו דסתם מוכר חצי שדהו מכרו לו עם כל צרכי השדה אבל היכא דמכר לו שדה שלם התם כיון דמכר לו את כולו מה יוסיף ליתן לו יותר עכ"ל ר"ש: לעשות חריץ צורך החריצין מפורש שם כדי שלא תקפוץ חיה הקטנה כגון נמייה ואוכלת התבואה: וחוץ לאותו חריץ כו' לשון הגמרא ולעביד חריץ ולא לעביד בן חריץ (פי' החריץ הקטן) איידי דרווח קיימת בגויה וקפצה (ופר"ש נכנסת לתוכה ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת) ולא לעביד אלא בן חריץ איידי דקטן קיימת אשפתיה וקפצה:
ראובן שהיה לו שדה כו' עד פלגא דאית לי בארעא כו' מימרא דרבא פ' המוכר את הבית סוף (בבא בתרא דף ס"ג) ומ"ש ולא פי' כו' וכתב כו' כלומר לא פי' כמה אמות מכר לו אלא כתב לו פלגא כו':
היה לו בקעה כו' מימרא דרב נחמן שם דף ס"ב ע"ב ומ"ש לא קנה אלא אותו שדה בגמרא פריך ה"ד אילימא דקרו לשדה שדה ולבקעה בקעה פשיטא שדה זבין לה בקעה לא זבין כו' עד לא צריכא דאיכא דקרו לבקעה בקעה ולשדה שדה ואיכא נמי דלבקעה נמי קורין שדה מה"ד כולה זבין לה קמ"ל מדהול"ל ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום ולא כתב ליה שיורי' שייר ע"כ. וקיצר רבינו בפרטי דין זה וסמך אמ"ש בסי' רי"ד ס"י בדין מוכר לחבירו בית בבירה גדולה ושם בגמרא סמוכין הני שני דינים יחד ושניהן מימרא דרב נחמן נינהו ועבד הגמרא להו צריכותא דאי אמר דיני דבתים בבירה גדולה לחוד הו"א דוקא בית דכל אחד תשמישתיה לחוד הוא דלא זבין אחריני בהדי האי אבל בקעה דכולי חדא תשמישתי הוא אימא כי אמר סתם ר"ל כל הבקעה קמ"ל. ואי אשמועינן בקעה הו"א בבקעה הוא דאמרי' הכי משום דלא היה אפשר ליתן סימנין ומיצרים לשדה זו כ"א מצרים החיצונים שסביב הבקעה שהוא של ראובן ושמעון אבל בית שהיה יכול למצר לו מצרי אותו בית עצמו שכל בית יש לו בנין משונה מחבירו כי מצר לו מצרים חיצונים ודאי להקנות לו כל שבתוכן נתכוין קמ"ל: אע"פ שסיים כו' משום שמצרים ניכרים מצר לו כדלעיל סימן רי"ד:
ארעא דבי פלניא כו' שם סוף דף ס"א עובדא כך היה: אינו נותן לו אלא מהפחות שבהם משום דיד בעל השטר על התחתונה: ואם אמר לו ארעתא כו' עד ופי' רשב"ם כל זה מסקנת הגמרא שם:
ומש"ר בשם הרמ"ה דה"ה אם אמר ארעתא כו' פי' בין א"ל ארעתא סתם בין אמר ארעתא דבי חייא ועד"ר: ואין קורין ארצות בלשון פרט פי' לאפוקי אמר בדרך כלל כגון ארץ מצרים ארץ כנען שאז כולל הכל יחד וה"ה ל' ארעתא ג"כ אינו כולל בתים וגנות:
זיהראי כו' פיר"ש כל הקרקעות נקראי' כן: אפילו לא אמר כל נכסים כו' עד"ר:
האומר לחבירו נכסי דבי פלניא כו' עובדא הוה מייתי ליה הגמרא בפ' ח"ה ריש ד' ל' ובס"פ מי שמת ע"ש: ומ"ש לא מכר לו אלא קרקעות שקנה מפ' כ"כ גם ר"ש שם דמסתמא דעתו היה דוקא אהני דקנה מפ' אם לא דאין לו שום שדה דקנה מאותו פ' דאז צ"ל דדעתו היה אאותו שנקרא על שם הפ' וכדמסיק רבינו וק"ל: ומש"ר על המוכר להביא ראיה פי' יביא ראיה דאותו שרוצה ליקח לא קנה (וכן משמעות לשון הגמרא ורשב"ם) ואז מהני אע"ג דאמר כל נכסי דפלניא ולא אמרינן דיקח שתיהן וכן מייתי לה שם פח"ה אההוא דאמר כל נכסי דבר סיסין מזביננא לך כו' ע"ש ומשה"נ הוצרך המוכר לטעון דזו שרוצה לוקח לא קנה ממנו דק' אף אם קנה שניהן הא יד בעל השטר על התחתונה ונותן לו איזה שירצה אלא ודאי אם יודע לו שלקח ממנו שתים יבוא ליקח מידו שתיהן והא דסיים רבינו וכתב ז"ל ואי לא יביא ראיה צריך ליתן לו השדה כו' ולא כתב דאם לא יביא ראיה צריך ליתן לו שניהן זו מכח השם וזו מכח הודאתו משום דהמוכר יאמר לו אם אתה תלך אחר הודאתי קח זו לחוד דהא אי אתה יודע שזו של פ' היתה אלא מכח הודאתי ובשעת הודאתי אמרתי לא זו אלא זו וק"ל: