Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שקבל עליו קרוב או פסול בס"פ ז"ב (דף כ"ב ע"א) במשנה ז"ל א"ל נאמן עלי אבא (פרש"י לדיין) או ג' רועי בקר ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. היה חייב חבירו שבועה. ואמר לוה דור לי בחיי ראשך ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו עכ"ל המשנה (ופרש"י דור לשון שבועה) ובגמרא שם אמר רב דימי וכגון דקבלה עליה בחד ומסקנת הפוסקים ע"פ הגמרא משמיה דר' יוחנן דבאתן לך ולאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים וכתב הרא"ש שם דלפני גמר דין אפילו במחול לך יכול לחזור בו אפילו לחכמים כו' תו מסקינן שם בגמרא דאין לאחר הקנין כלום אפילו לפני גמר דין ע"ש זהו כלל הדברים ומעתה אבאר דברי רבינו דרך פרט. מ"ש בין אם קבל התובע כו' פי' ל"מ כשהתובע מקבל לפטור הנתבע שאינו יכול לחזור בו שהרי מכיון שיצא זכאי זכה זה מיד במה שבידו. אלא אפילו באתן לך נמי מועיל הקבלה להוציא ממון ע"י רש"י: אם קנו מידו כו' ואין שייך לומר כאן דאתן לך הוה קנין דברים וכמש"ר לקמן (ר"ס רמ"ה) דשאני התם דבא ליתן לו מתנה משא"כ הכא דיש לו דין עמו וקנו מידו דמה שיפסקו יקבל עליו לשלם לו וק"ל: אבל לאחר גמר דין אפילו לא קנו ממנו אינו יכול כו' היינו כשקבלם לדין ופסקו דין ביניהם וכדדייק לישנא דרבינו דבדין איירי אבל כשקבלו לפשרה נתבאר לעיל (בס"ס י"ב) בשם הרא"ש דאפי' בכשרי' צריך קנין ועבד"ר: יראה מדבריו שיכול לחזור בו כו' ונראה אפי' לא הוציא כו' עבד"ר:
ואם כופר ואומר כו' ישבע נ"ל דר"ל היסת שהרי הדיין שמכחישו קרוב או פסול הוא ועוד דליכא כאן כפירת ממון כ"א כפירת קיבולו עליו לדיין: וה"ה אם קבל כשר א' במקום ב' נלע"ד דל"ד נקט במקום ב' דגם במקום ג' יכול לקבלו ואינם יכולים לחזור בו וכדמוכח בסימן שאחר זה שמסיק שם ז"ל וכל זה דוקא בדיין א' כגון מומחה או יחיד וקבלוהו עליו משמע ומוכח שם דאין יכולין לחזור בו וכן מוכח (בסימן כ"ה) ובכמה דוכתי והא דנקט כאן במקום ב' היינו משום דקבלת קרוב או פסול זה אתאמר נמי אקבלתו לעדות ושם בשנים סגי. א"נ משום רבותא דפסול אתא לאשמועינן דאפי' במקום ב' דהיינו שלקח כשר א' ופסול א' ופירש דבריו שהכשר יהיה במקום א' והפסול יהיה במקום שנים אפ"ה יכול לחזור אע"פ דאיכא כשר בהדיה:
אפילו שקבל הפסול עליו במקום שנים נראה דה"ה במקום ג' דאין אחר קנין כלום:
וההוא דאמר ליה לחבריה כו' כתב הרמ"ה כו' בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"ב ע"ב) מייתי שם תרי עובדי מענין נאמנות הא' ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא ומסיק דנאמן לגבי לוה לחוד ולא לגבי שני עדים. השני. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא ומסיק דנאמן אפי' נגד מאה עדים. ורבי' (בר"ס ע"א) כתב דין שני העובדות זא"ז וכתב עליהן דברי הרמ"ה הללו מוכח מזה דהרמ"ה גם בסתם נאמנות ס"ל דבעינן שיהימנוהו בשעת הלואה אז בעי קנין וגם כאן כתב רבי' כדברי הרמ"ה ועוד דאל"כ ק' למה הביא רבי' להרמ"ה דס"ל בההוא דבעי קנין ולא הביא להרי"ף דכ"כ בהדיא בר"פ ז"ב בשמעתין דההוא דמהימנת לי כבי תרי וקנו מיניה מהני ע"ש. והא דכתב הרמ"ה כיון דקבל עליו פסול כבי תרי. י"ל דכל שהענין נגמר אפומיה דפסול בלי צירוף כשר בהדיא כבי תרי מקרי. גם י"ל משום דאף כשהימנוהו סתם והלוה אמר שפרעו וגם מביא עד המסייעו המלוה נאמן לומר שלא פרעו כמ"ש הרא"ש בפרק הכותב והביאו הב"י (בר"ס ע"א) משום הכי קרא גם לנאמנות סתם כבי תרי. גם המ"מ הביא לדברי הרמ"ה הללו בפט"ו דמלוה אסתם נאמנות וכן דעת הרי"ף ורש"י ור"ן ובעל התרומות וכמ"ש בדרישה. וסיים רבינו וכתב דהרא"ש ס"ל דא"צ קנין ל"מ בנאמנות סתם אלא אפילו בהימנוהו כבי תרי מטעם כל תנאי שבממון קיים וכאדם האומר כו' ומוכח מזה דגם בהימנוהו נגדו לחוד ס"ל [להרמ"ה] הכי [אלא דהרא"ש ס"ל דאפילו בהימנוהו כבי תרי נמי א"צ קנין] דג"כ הוי דבר שבממון ולא גרע מהאומר אל תפרעני כו' ועד"ר שם כתבתי מכמה קושיות והוכחות דרבינו לא הביא להרא"ש לפלוג אדברי הרמ"ה כ"א לפרש למה לא הצריכו בההוא דא"ל מהימנת לי כו' דוקא קנין כמו דבעי בקיבל עליו קרוב ע"ש ודו"ק: דאדם קרוב אצל עצמו פי' מש"ה מקרי מלוה פסול לגבי העדאתו על הלוה והאמינו כבי תרי הרי איכא תרתי לריעותא מש"ה בעי קנין אי קבלה בשעת הלואה כמו כאן בקיבל עליו קרוב או פסול במקום ב': וא"א ז"ל כתב דלא בעי כו' נראה פשוט דלא קאי אלא אההוא דא"ל לחבריה כו' אבל בקבל קרוב או פסול לדיין או לעד כבי תרי מוכח מדברי הרא"ש דפרק ז"ב (דף קנ"ג ריש ע"ג) דגם הוא מודה דבעי קנין וה"ט דשאני כשקבלו בתורת עד ודיין כשנים שהוא תרתי לריעותא נגד מה שצוותה התורה משא"כ בהימנוהו עליו דאינו נגד התורה דיכול אדם לבזבז בנכסיו ומש"ה רל תנאי שבממון קיים וק"ל:
וכן מי שנתחייב שבועה לחבירו כו' כבר כתבתי בר"ס זה ל' המשנה ומינה נלמד דזה אריש הסימן קאי דכשם שהמקבל קרוב כו' יכול לחזור בו קודם גמר דין כל שלא קנו מידו כך הדין לענין שבועה שהשבועה הוא גמר דין דזה: ומש"ר בין שאמר התובע כו' או שאמר הנתבע כו' כ"כ הרמב"ם פ"ז דסנהדרין. ונראה דר"ל בין שהיה הנתבע חייב שבועה חמורה וא"ל התובע דור כו' בין שהיה התובע חייב שבועה חמורה כגון הנשבעין ונוטלין וא"ל הנתבע דור כו' דכן משמע לשון מי שנתחייב כו' דמשמע מי בין תובע בין נתבע גם מדקאמר בין שאמר תובע כו' או שאמר נתבע כו' דמשמע דשני אמירות הן זו בזו אבל לא איירי כאן מהיפך שבועה מנתבע לתובע ובסוף הסימן כתב בהיפך שבועת היסת ועמ"ש עוד מזה בסמוך.
ומש"ר וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואומר איני רוצה לישבע כו' עד ורש"י פי' כו' עבד"ר שם כתבתי שזה מדברי הרא"ש הוא ונתבאר לך משם דלדברי רש"י הללו גם ברישא בא"ל דור לי בחיי ראשך ובסיפא במי שהיה חייב היסת כו' ובמי שלא היה חייב שבועה כו' מיד שיצא מב"ד איני יכול לחזור בו דבכל דבר ס"ל לרש"י דקבלתו בב"ד ויציאתו משם אחר קבלתו מיקרי גמר דין ומיהו אם לא יצא מב"ד גם רש"י ס"ל דכל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו. אבל ר"ת חולק ארש"י וס"ל דדוקא בשבועה תליא מילתא ולא ביציאה והנה רבינו התחיל וכתב דאם לא קנו מידו יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע והיינו לכל מר כדאית ליה לר"ת אפילו יצא חוץ לב"ד ולרש"י דוקא בעודו בב"ד והא דלא כתב זה רבינו מיד דלרש"י אין צריך שישבע דוקא משום דנמשך אחר ל' רש"י ורש"י לא גילה דעתו כי אם בההוא דפוטרין אותו ומיניה למדו לאידך בבי והא דחזר וכתב רבינו בבבא דשבועת היסת דבעינן קנין או שבועה ולא כתב נמי או שיצא מהב"ד משום דאותה בבא הרמב"ם המציאה ורבינו העתיקו משם וברמב"ם לא נזכר שם יציאה מב"ד אלא תלה בכל הבבות החזרה בקנין או בשבועה מש"ה נקט רבינו ג"כ כלישניה ומיירי כמסקנת הרא"ש בלא יצא עדיין מהב"ד ודו"ק: