Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המוכר את הספינה כו' בב"ב (דף ע"ג): והעוגין והם הברזלים כו' וכן הוא אומר הלהן תעגנה גמרא ור"ל שהוא מל' תעגנה שהוא מורה על עיכוב וקישור דבר שאינו יכול לזוז ממקומו: ואת כל המשוטים ובכלל זה החבלים שמושכין אותם בהם לנמל כ"כ המ"מ: ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה כן הוא הגירסא בכל ספרי רבינו של דפוס ושל כתב וז"ל הברייתא שם המוכר את הספינה מכר את האסכלא כו' ופי' ר"ש אסכלא כבש של ספינה שעולין בו ובמיימוני ר"פ כ"ז כ' שניהן ז"ל ואת הכבש והאסכלא שעולין בהן לספינה ויורדין עליה עכ"ל וכתב המ"מ ר"ש לא גרס כבש בברייתא אלא אסכלא ורבינו (הרמב"ם) גרס שניהן כבש ואסכלא ופי' אבן מיגא"ש דאסכלה ר"ל בית הכסא שבספינה עכ"ל וק"ל דאם כן לא הו"ל להרמב"ם לכתוב שעולין בהם לספינה לשון רבים משמע דגם אסכלא מין כבש הוא וגם הול"ל להיפך את האסכלא ואת הכבש שעולין לכ"נ דהרמב"ם ס"ל דשניהן מין כבש הן אחד מטולטלת ועומדת חוץ לספינה שעולין בה מיבשה לספינה כי פתח הספינה העשויה כמין בית מן הצד באמצע גבהו הוא וכשרוצין ליכנס מיבשה להספינה צריכין לעלות בכבש וכן כשבאין לפתחה של ספינה אין קרקעו שוה לה ויורדין בכבש א' משם למטה לתוך הספינה לישב שם ונראה שאותה שהיא לפנים היא קבועה טפי מש"ה יש לה שם אחר ונקראת אסכלא או מטעם אחר יש לה שינוי שם והשתא א"ש הא דכתב הרמב"ם הכבש והאסכלא שעולין ויורדין בהן שבאמת כל אחד מהן עשויה לעלייה וירידה דהיינו בכבש עולין בו כשנכנסים לספינה ויורדים בו כשיוצאין מהספינה ובאסכלא הוא איפכא עולין בה ביציאה ויורדין בו בכניסה ור"ש ורבינו לא גרסו בברייתא שניהן אלא אסכלא ופירשוהו כבש ואף שהן ודאי אינם מחולקין בהא וג"כ סוברין שהן שנים מ"מ ס"ל שם אחד לשניהן ורבינו משעת יציאה מהספינה איירי שאז עולין בו מהספינה לפתחה ומשם יורדין ליבשה מש"ה כתב ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה והול"ל ג"כ ויורדים אלא שקיצר ותפס לשון ר"ש שכתב ג"כ ביה ל' עלייה א"נ מ"ש ליבשה ר"ל לצורך יבשה והירידה היא בכלל וק"ל: ואת בור המים אשר בה הם מים מתוקים שלוקחין מהם לשתות כי מימי הים מלוחים: אבל לא מכר הביצית שם סובר ר"נ דמכר את הביצית וסומכוס אמר דמכר את הדוגית ול"מ כמ"ש בדרישה ואפ"ה כ"ד שאינן נמכרים כי הרי"ף והרא"ש כתבו דלית הלכתא כותייהו פי' אף על פי שהן קשורין תמיד בספינה גדולה: שהולכין בה ליבשה ל' ר"ן שמטילין אותם לים להוציא סחורה ליבשה לפי שאין הספינה יכולה להגיע לארץ שמפני כובדה היא נכנסת במצולה ואע"פ שהן תשמיש לספינה דדמי לעבדים שאע"פ שהן תשמיש לספינה ראויין הן לעצמן ולשמש לדברים אחרים וה"ה לדוגית עכ"ל ובדרישה כתבתי ל' הגמרא ול' ר"ש ומשם מוכח דנקרא ביצית בל' בבלי בלא טעם ולכאורה נראה ליתן טעם שנקראת ביצית ע"ש היגאה גמא בלא ביצה ישגה אחו בלי מים שהוא ל' אגם ורקק שמפני טיט ועפר הסמוך לשפה דהיינו ביצה אין ספינה יכולה לילך שם: שצדין בה המלחים נראה דדקדק לכתוב המלחים ללמדנו שאפי' אין שום אדם צודה בה אלא המלחים אפ"ה אינו בטל אגב ספינה וק"ל:
המוכר הקרון פי' עגלה שם דף ע"ז: ואם קשורין זה בזה כלומר בשעת המכירה (פליגי) שאז ודאי על הכל נתכונו כיון דאיכא דמים יתרים:
מכר הקרון מכר גם הפרדות כו' לפי שהפרדות נגררות אחר הקרון דאי אפשר לעגלה שתלך בלי פרדות אבל אין הקרון נגרר אחר הפרדות שאפשר לרכוב אפרדות בלתי הקרון:
אבל המשכיר הקרון כו' אפי' אינם קשורין כו' לפי שאין דרך לשכור קרון מזה ופרדות מזה כ"כ ר"ן פי' וא"א לקרון שתלך בלי פרדות אבל איפכא לא וכדלעיל וק"ל:
המוכר הצמד כו' שם במשנה וצמד הוא העול של הבהמה שנותנין עליה בשעה שמנהיגין אותה לחרישה: אלא אפילו יש מקצת כו' ויש מקצת שקורין כו' לדברי הרשב"ם ל"ד מקצת קאמר אלא אפילו יש רוב שקורין לבקר צמד אפ"ה לא מכר אם לא שהכל קורין לבקר צמד וכמ"ש לעיל סימן רי"ד גבי המוכר בית בבירה גדולה וכן יתבאר בסמוך ושם במכר את הבירה אמרינן דאם מכר לו מצרים וכתב לו ולא שיירית לי כו' דמהני גם במקצת דקורין לבירה בית והכא בדין זה לא שייך לפלוגי בהכי: ולא נתן את המעות מוציאין ממנו כו' פי' מוציאין ממנו כל הדמים אע"פ שאין הצמד שוה אלא מעט ולפי מה שהסכים רבינו בסמוך שאם הוא בכדי שאין הדעת טועה שמתורת מתנה זכה המוכר במעות ק"ק מה טעם להוצאה זו שמוציאין מהלוקח כל המעות וכי כופין על המתנה הא ודאי פשיטא שכל הנותן מתנה יכול לחזור בו כל זמן שלא נתנו ודוחק לומר דמיירי בהקנו מיניה שהרי רבינו לא הזכיר קנין וי"ל נהי דבסתם מתנה שנתנו לו משעה ראשונה לשם מתנה יכול לחזור בו מ"מ זה שבתורת מקח וממכר ירד ליה ועל תנאי נתינת כך וכך מעות משך זה החפץ ודאי מועלת המשיכה שאינו יכול לחזור בו וצריך ליתן המעות אף ע"פ שאין המוכר יכול לזכות בו אלא מטעם מתנה וק"ל: ואין הדמים ראיה פירש לומר ודאי משום קנין הבקר נתן כ"כ: אלא אם טעה בכדי כו' כלומר אם היתרון אינו כ"כ אלא דרך אדם לטעות ביתרון כזה יש לו דין אונאה כמו שוה ה' בוי"ו ודין ביטול מקח דהיינו ביותר מוי"ו כמ"ש בסימן רכ"ז: בכדי שאין הדעת טועה כמו הכא שקנה צמד שאינו שוה אלא דינר במאה דינרין יש לנו לומר למתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ועי' בסימן רכ"ז סי"א פי' אין הדעת טועה: כך פסק רשב"ם ור"ח כו' עיין בר"ן שכתב דר"ח ס"ל כרב האי וכ"כ בב"י לכן נ"ל להגיה כאן וצ"ל כך פסק רשב"ם והרמ"ה: ור"ח ורב האי כתבו כו'. שוב מצאתי כן בח"מ של קלף ישן וטעם פלוגתתן הוא אי הלכתא כשינויא קמא או כשינויא בתרא ע"ש דף ע"ח: וא"א ז"ל כתב כדברי רשב"ם ל' ב"י אע"פ שלא כ"כ בפי' מ"מ מתוך שכתב הני תרתי לישני התם משמע שפוסק כלישנא בתרא וכ"כ ר"ן לדעת רי"ף עכ"ל:
אפי' אם היו קשורין כו' וס"ל דוקא עגלות ופרידות דמפורש שם בברייתא דינא הכי: אבל אם קשורין כו' דס"ל דתנא דברייתא קתני לה בקרון וה"ה לצמד דחד טעמא אית להו: ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר כו' ל' ב"י כוונתו לומר שאין הכל קורין צמד לבקר אלא הרוב ע"כ ולי נראה להפך הלמ"ד צריך להיות צמד לבקר והוה כאילו אמר לבקר צמד אלא שרבינו העתיק בזה ל' הרמ"ה נמצא בדבריו כתוב כן והמדפיסים טעו במה שראו כתוב לעיל לבקר צמד ועפ"ז הדפיסו כאן לצמד בקר ושוב מצאתי שגם הרמב"ם פכ"ז דמכירה כתב להאי לישנא שקורין לצמד בקר וגם בש"ע ס"ח כתב המחבר האי לישנא גם מ"ו ר"מ כ' בהג"ה ס"ח וכתב הא לישנא ודוחק לומר שנפל טעות בכולם ונראה ליישב דקאי אמאי דסיימו מכר הבקר לא מכר הצמד וע"ז א"ש מ"ש דאפילו קורין לצמד בקר ועד"ז יש ליישב כאן ל' רבינו שהעתיק הרמ"ה שכ"כ וביאור המשך ל' רבינו כך הוא תחילה כ"ר כדעת רשב"ם שאין הדמים מודיעין אא"כ הכל קורין לבקר צמד השתא קאמר שהרמ"ה סובר שאפילו אין הכל קורין לבקר צמד כיון שרובא קורין ליה כן נמי אמרינן הדמים מודיעין וכ"כ ב"י לפי מ"ש ליישב הנוסחאות שלפנינו שכתוב בה לצמד בקר יתיישב נמי המשך ל' רבינו ועד"ר וק"ל: אבל פירש לרדיא פי' לחרישה:
כ' הרמב"ם המוכר את העול כו' בפכ"ז דמכירה כתב כן: ומש"ר ותימה הוא כו' עד"ר שכתבתי והוכחתי דהרמב"ם מיירי בקשורין להדדי ודוק:
המוכר החמור כו' בב"ב דע"ח [עיין ל' המשנה והגמרא בב"ח] והלכה כת"ק איבעיא להו בעודן עלייהו מחלוקת כך גירסת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש וכתבו הם ז"ל ולא איפשיטא הך איבעיא הילכך בין בזה בין בזה אין מכורין והמע"ה וס"ל הרי"ף ור"י דמדקאמר אבל באוכף ומרדעת הכל מודין דאפילו באינן עליו מכורים נמצא דלדידהו אוכף ומרדעת נמכרין מכירה גמורה אפילו אינן עליו ושק ודיסקא שעלו בתיקו אינן נמכרים מכירה גמורה אפילו הן עליו דהא הלכה כת"ק אלא הוה דינייהו המע"ה והרמ"ה וסייעתיה חולקין וס"ל דהאיבעיא קאי גם אהודאה והא דנקט בלישנא ל' מחלוקת משום דהא בהא תליא דאם פלוגתא דידהו בשק ודיסקא איירי דוקא בעודן עליו אם כן באוכף ומרדעת נמי דמודה בו ת"ק הוא דוקא בעודן עליו וכיון דלא לפשטה האיבעיא הוי כשאין האוכף מרדעת עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ובזה דברי רבינו מבוארים וה"ק לדעת הרי"ף אוכף מרדעת דהן כלי רכיבה מכורין עם החמור מכירה גמורה ודאית אפילו אינן עליו משום דסתם חמור לרכיבה עומד אבל לא מכר מכירה גמורה ודאית את השק ודיסקא ומרכבת הנשים אפילו הן עליהן אלא בעיא דלא איפשיטא היא וכל המוחזק בין מוכר בין לוקח הוה השני המע"ה: אא"כ שאמר הוא וכל כו' פי' שאז מכר מכירה ודאית וקנאו ומפרש בגמרא דעליו לאו דוקא קאמר אלא אי א"ל הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולם מכורין ושק ודיסקא כשאינן עליו אינן מכורין כלל לרבנן דקיי"ל כוותייהו נמצא דמשייר בשק ודיסקא אינן מכורין אפילו הן עליו ור"ל וכ"ש כשאינן עליו קיצר במה שהיה לפרש ההבדל שביניהן דבאינן עליו אינן מכורין לגמרי משא"כ כשהן עליו דהוא ספק מכורין וגם בסמוך בדברי הרמ"ה קיצר בזה ודוק: ומש"ר ואפילו אם אמר חמור וכליו כו' עד"ר: ודעת הרמ"ה הוא דאוכף ומרדעת אינן מכורין מכירה גמורה אא"כ הן עליו ושק ודיסקא אפילו הן עליו אינם נמכרין מכירה גמורה וסתם רבינו לכתוב אינן מכורין אע"ג דהן מכורין קצת ואח"כ מאם פירש לו לרכיבה והלאה ר"ל באין מכורין אין מכורין כלל וה"נ דודאי סתם אינן מכורים משמע כלל לא אלא דבריש דבריו קאי אדברי רי"ף הנ"ל דכתב דאוכף ומרדעת אפילו אינן עליו מכורין ור"ל מכירה גמורה וכתב הוא עליו דאינן מכורין אותה מכירה דקאמר הוא היינו מכירה גמורה ובשק ודיסקא נקט ל' הרי"ף כי לא חידש בו כלום אלא שפי' דבריו יותר דה"ה דבאומר וכל הראוי להיות עליו סגי ומ"ש ואם פירש לו לרכיבה כו' שק ודיסקא אינן מכורין ר"ל אינן מכורין כלל וה"ט כיון דסתם חמור לרכיבה עומד והוא פירש לו לרכיבה מה שלא היה צריך ודאי ליפות כחו אמרינן ולמידק דשק ודיסקא וכל הכלים דעבידין למשאוי לא יהיו מכורין כלל ולכן אפילו הן ביד הלוקח מוציאין ממנו והא דלא אמר דהיפוי כח אתא לענין אוכף ומרדעת דאפילו אינן עליו הן מכורין י"ל דניחא ליה למימר דהיפוי כח אתא לענין אינן מכורין דהממון היכי קאי תיקום מלומר דאתא לענין שיהא אוכף מכורין בכל ענין שהוא הוצאת ממון ממקומו: ומ"ש ואם פירש למשאוי שק ודיסקא אם הן עליו כו' ה"ט כיון שפירש לו למשאוי נעשה שק ודיסקא כאוכף ומרדעת בסתם וכשם שאוכף ומרדעת בעודן עליו מכורין לגמרי ואם אינן עליו הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע כיון דמספקא לן אי היה דעתו דמוכר עליהן בשעת המכירה וכמ"ש לעיל ה"ה נמי כאן ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורין כלל דכיון דפירש למשאוי הוה אוכף ומרדעת כמו שק ודסקיא בסתם וכנ"ל וכשהן עליו הוה חומרא לתובע כמו שק בסתם ואם פירש בין לרכיבה כו' אז נעשה שוים והדין בהם כאשר הדין באוכף ומרדעת בסתם שהרי כאן אין יתור ל' במ"ש לרכיבה דכיון דהוצרך לפרט ולומר בין למשאוי הוצרך נמי לומר בין לרכיבה דאל"כ הייתי אומר דבמה שפרט למשאוי הוא מיעט לכלי רכיבה ודוק כנ"ל ביאור דברי הרמב"ם ובזה נסתלקו כל תמיהות ב"י גם במ"ש דרבינו בכדי נקט בדברי הרמ"ה דאם פי' לו לרכיבה דשק ודיסקא אינן מכורין אפילו הן עליו דכל הפוסקים ס"ל הכי זה אינו דלדברי הפוסקים הו"א דגם בזה מידי ספק לא נפקא והמע"ה והרמ"ה בא ללמדנו בזה דאינן מכורין כלל ומטעם שכתבתי דמדלא היה צריך לפרט לרכיב' ופרטו אמרינן דלמידק קאמר ומש"ה סתם רבינו בזה וכתב שאינן מכורין ואח"כ בפרט למשאוי כתב דהוי קולא לנתבע כו': וא"א הרא"ש ז"ל כ' כדברי רב אלפס ועד"ר:
המוכר פרה כו' זה נלמד מב"ב דף ע"ח ע"ב ומדברי התוספתא שהביאוה הרי"ף והרא"ש שם וטעמא דמלתא דבשלמא פרה אפשר דלחלבה הוא צריך ושפחה דינה כפרה דראויה להניק את בנו אבל תמורה מניקה למה אמר: ומש"ר ואצ"ל אם א"ל שפחה סתם מ"מ כתבו רבינו דל"ת דוקא קאמר לומר שפחה מניקה דפרט מעליותא דמניקה ולא פרט נמי מעליותא דולד הוא דאינו מכור אבל בשפחה סתם דלא פרט כלל אימא דהוי בכלל קמ"ל:
המוכר שפחה לחבירו כו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש שם: ומ"ש ולא הקטלאות ע"ל בא"ח סימן ש"ג ובי"ד סימן קצ"ח ושם מבואר דשני מיני קטלאות הן:
כתב הרמב"ם בפכ"ו דמכירה כ"כ: האומר לחבירו ראש עבד זה כו' מכור חציו כו' עד"ר:
המוכר הראש בבהמה גסה כו' בב"ב ד' פ"ג וכ' שם ר"ש בשם תו' בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כפי מנהג המדינה וכמ"ש בסמוך: מכר הקנה פר"ש היא הריאה ונקראת כן ע"ש קנה שלה:
כתב רשב"ם כל אלו הדברים כו' וקמ"ל דאע"ג דכמה דברים הן אף שאין נמכרים בכלל בית וחצר ומרחץ ובית הבד ושדה מ"מ בנותן מתנה המה נתנין עמהם משום דנותן בעין יפה נותן וכמש"ר ס"ס רט"ו וכבר כתבתי שם מילתא בטעמא ע"ש:
(יז) מכר בור מכר מימיו מכר אשפה כו' כן הוא לשון המשנה בב"ב דף ע"ח ופר"ש בור של מים מכונסים אשפה מקום עמוק ג' או גבוה ג' שרגיל לתת שם זבל בהמותיו ואמרינן עלה בגמרא דף ע"ט אמר רבא מתניתא יחידאי היא כו' ומדאמרינן יחידאי היא משמע דלית הילכתא כוותיה דמתני' וזהו טעמא דהרי"ף והרמב"ם ר"פ כ"ז מה"מ אבל רשב"ם כתב דאעפ"כ הלכתא כסתם משנה וע"ש הטעם ועיין בב"י שנתן קצת טעם לפסקי הרי"ף והרמב"ם:
ואם מכר המים והזבל כ' הרמב"ם שלא מכר הבור והאשפה יגעתי ולא מצאתי זה בכל ספרי הרמב"ם וכן מוכח מדלא כתב הב"י בש"ע שלו אלא מ"ו ר"ס כתבו בהג"ה וצריך להגיה רשב"ם במקום רמב"ם כי כן כתב הרשב"ם במלתא דפשיטותא במשנה דף ע"ח:
מכר כוורת מכר דבורים כו' שם דף ע"ח: ומ"ש וכן נמי איפכא הוא מהתוספתא:
ומ"ש בד"א שפירש כו' הוא מהרא"ש ועבד"ר: אלא יקח לוקח ג' נחילים הראשונים ומכאן ואילך כו' משנה שם דף ע"ט וז"ל הר"ן כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים ויושבים על נוף האילן ומביאין כוורת חדשה ומכניסין לה לתוכה ואלו ג' נחילין כמו שיוצא זא"ז רצופים נוטל אותם הלוקח ומכאן ואילך המוכר נוטל אחד והלוקח א' וכל היוצא אחר חבירו גרוע מהראשון לפיכך יטול בדילוג כדי שישארו לו גם למוכר מן הטובים קצת ולא יטול כל הכחושים והגרועים וכן פי' ר"ש ובזה דברי רבינו מבוארים: ואם מכר סתם פירות שובך כו' בב"ב דף פ' הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ובגמרא והא תניא בריכה ראשונה ושניה אמר רב הונא לא קשיא הא לה הא לאמה כך גירסת ר"ח ורשב"ם מ"ש אמה דמצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן ליה איהי נמי תצטוות אאמה ואזוגא דשבקינן לה אמה אברתא מצטוותא ברתא אאמה לא מצטוותא ע"כ ופירושו ע"פ שיטת רשב"ם בקיצור הכי הוא הלוקח פירות שובך כלומר מה שתלד האם שיש עתה בשובך בכל חודש משך שנה זו ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חודש זכר ונקבה חוץ מחודש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הן לסוף שני חדשים עושים ולדות בכל חודש וכל שני ולדות קרויין בריכה צריך הלוקח להניח הבריכה הראשונה שתלד אחר המכירה ופריך בגמרא דברייתא משמע שני בריכות דהיינו אותה בריכה שתלד בחודש ראשון אחר המכירה ואותה שתלד אח"כ בחודש השני ומשני ל"ק הא לה כו' כלומר הא דקתני ראשונה ושניה לא שצריך להניח שתי בריכות ממה שתלד האם אלא ג' דורות זה אחר זה ותנא דמתניתין קתני דמניח בריכה לצורך האם והיא קרויה ראשונה וברייתא קתני דמניח בריכה ראשונה ושניה ושניה לצורך לה ר"ל לצורך הב' וראשונה לצורך האם ואע"פ שהשניה היא ראשונה לה מ"מ קרויה שניה כנגד אם הראשונה נמצא הכלל שאין הלוקח מתחיל ליקח פירות שובך עד שיהיו בשובך ג' בריכות יחד ואותן ג' בריכות יהיו דוקא אם ובת ובת בתה אבל אם וב' בנות לא סגי כלל והטעם שאמה אברתא לבד מצטוותא דרחמי האם על הבת אבל ברתא דהיינו בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה ואבן זוגה לבד אא"כ יש לה בנים דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שניה ואם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהוה להו חבורות טובא ותו לא צריך להניח עוד והתוס' מפרשים כמעט בשיטה זו אלא שהם מפרשים דראשונה ושניה דקתני בברייתא ל"ד אלא תחילת דברים הוא וה"ה לעולם צריך להניח לכל זוג וזוג בריכה ראשונה כו': וכ' הרמב"ם אם היו בה אמהות ובנות בפ' כ"ג מה"מ כ"כ ובדרישה הוכחתי דמדלא כ"ר והרמב"ם כתב כו' ש"מ דלא לאפלוגי כתבו רבינו אלא להוספה והוא דס"ל להרמב"ם דבד"א (דבעי) [דסגי] בהנחת ג' בריכות זא"ז דוקא כשלא היו בשעת המכירה בשובך אלא האמהות אבל כשהיו בשובך בשעת המכירה ב' זוגות אמהות ובנות אז צריך להניח בשובך ה' זוגות הכל יחד כדי שיצטוותו זא"ז ועד"ר שכתבתי זה בטוב טעם ומ"ש אמהות הוא שם כולל לאב ואם דהיינו בריכה אחת ומ"ש ובנות פי' כמו בנים ור"ל זכר ונקבה דהיינו בריכה שניה ומה שאמר סתם אמהות ובנות לפי שאין יונה נקראת [אלא] לשון נקבה כדכתיב כיונים על אפיקי מים רוחצות וראיה מעלה זית טרף בפיה וכמ"ש רש"י שם: ומ"ש וכל הנולד מאותן שתי בריכות בהרמב"ם איתא וכל הנולד מאחר שתי הבריכות אבל לשון רבינו מדוקדק ביותר וקמ"ל בזה שאחר שהניח לאמהות בריכה אחת אחר המכירה ולבריכה שהיתה בתחילה ב' בריכות תו מה שילדו א"צ להניח ומכ"ש שאין צריך להניח מה שילדו האמהות והבריכה ראשונה עוד: ומ"ש והבריכה הראשונה כמו ומהבריכה הראשונה ובזה דברי רבינו מבוארים: