וטוען בעל הפרה שילדה קודם כו' וכן המוכר כו' כן הוא ל' המשנה בפ' השואל ומיירי כאן דאומר אני מחליף חמור בפרה שלך כמות שהיא ואחר כך המה מחולקים אם היתה מעוברת בשעת פסיקא ומשיכה דאל"כ קשה הא כבר נתבאר בסימן ר"ך ס"י דהמוכר פרה לא מכר את ולדה אם לא שאמר פרה מעוברת או לפחות פרה זו (להרא"ש) אני מוכר לך ואי מיירי שאמר כן והיתה אז מעוברת א"כ אם אינו נותן לו גם הולד יאמר בעל החמור שמקחו מקח טעות ומפני שאין כאן מקום דין קניית הולד אגב אמו קיצר כאן וסמך אמ"ש בסי' ר"ך וק"ל: וכן המוכר שפחתו ז"ל נ"י וכ"כ רש"י הא דנקט כו' [עב"ח שהביאו]: על הלוקח להביא ראיה כו' גם במחליף פרה בחמור שייך לומר הלוקח על בעל החמור שבא ליקח מבעל הפרה משא"כ בעל הפרה שכבר לקח ובא החמור לרשותו וק"ל: אלא עומדת באגם ואפי' אם הלוקח כו' פי' אפילו בכה"ג דאיכא תרתי לריעותא גבי מוכר אפ"ה על הלוקח להביא ראיה דקיי"ל כחכמים דפליגי אסומכוס וס"ל דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא ולאפוקי ממונא לא אמרינן ברי עדיף וכ"ש בשמא ושמא אך אם הוא מוחזק בולד אז אפילו לרבנן חזקתו עדיפא מחזקת מרא קמא ועל המוכר להביא ראיה מה"ט גופיה דהמע"ה ועד"ר: כתב הרמב"ם לא הביא כו' בפ"כ מה"מ כ"כ וז"ל שם המחליף כו' [עב"ח שהביא ל' הרמב"ם] ובמשמעות דבריו הוא דמה שסיים וכתב לא הביא ראיה ישבע כו' קאי גם אמ"ש לפני זה דאפילו אמר המוכר איני יודע כו' דגם בזה ס"ל דנשבע המוכר שאינו יודע ומחזיק בולד הפרה וא"ת הא מסיק דאפילו בשמא ושמא יחלוקו כ"ש בשלוקח טוען ברי והמוכר שמא י"ל דמ"ש הרמב"ם תחלה דאפילו טען איני יודע כו' זה קאי אכשהן קאים ברשותו דהמוכר ומ"ש אח"כ אע"פ שהפרה עומדת באגם כו' לא קאי אאמר איני יודע כו' דסמיך ליה אלא אדלעיל מיניה קאי ומיירי כשהמוכר אמר ברי וכן דייק לישניה שלא כתב ואע"פ שהפרה עומדת באגם כו' או ואפילו הפרה עומדת כו' בוי"ו הצירוף וכמש"ר ואפילו כו' דהוה משמע דקאי גם אדסמיך ליה ועוד מדחזר וסיים אע"פ שהפרה עומדת באגם כו' הרי הן בחזקת המוכר ועל הלוקח כו' ש"מ דזו היא בבא בפני עצמה והשתא מסיים שפיר וכ' ואם לא הביא ראיה ישבע המוכר כו' ואתרוייהו קאי דבין עומדת ברשות מוכר והוא טוען א"י א"נ טוען ברי והיא עומדת באגם לעולם אין לו ראיה ישבע המוכר ויטול כל הולד והא דפסק כסומכוס דיחלוקו היינו כשהמוכר טען שמא וגם אינו ברשותו ודוק. כל זה כתבתי ליישב דברי הרמב"ם אבל לרבינו לא קשה מידי דהוא חולק בסמוך על הרמב"ם וסובר דגם בשמא ושמא ועומדת באגם המע"ה וה"ה בברי דהלוקח ושמא דהמוכר ולהמ"מ פי' אחר בדברי הרמב"ם כתבתיהו בדרישה ע"ש והקורא יראה ויבחר: בנקיטת חפץ לא קאמר דישבע ש"ד אלא בנק"ח והיינו שבועת המשנה ואם הפרה עומדת באגם א"ש דנשבע בנק"ח כדין כל הנשבע ונוטל (כדלעיל סי' פ"ז) אבל אם היתה עומדת (באגם) ברשותו לכאורה אין טעם לשבועה זו בנק"ח ונראה דה"ט שאף אם היא ברשותו מ"מ כיון שהפרה היא ודאי של בעל החמור והולד נגרר אחריה הו"ל בעל הפרה קצת כנוטל מידו מש"ה נשבע ש"ח ועד"ר שם כתבתי מאין למד הרמב"ם שבועה זו ושגם רבינו מודה לו בשבועה זו ולא כ' עליו ול"נ כ"א אמ"ש בשמא ושמא יחלוקו: זה אומר ברשותי ילדה והלה שתק זכה השני בהולד פי' זה שטוען זכה ונקרא השני נגד השותק (ובפ"א) [ובה"מ] כ' בהדיא זכה הטוען:

היו לו ב' שדות א' גדולה כו' עד נשבע המוכר ש"ד כו' משנה שם דף ק' ובגמרא שם אמרינן ז"ל אמאי ישבע הא מה שטענו לא הוד' לו דהו"ל כתבעו במנורה גדולה והודה לו בקטנה כמ"ש בסימן פ"ח ומה שהודה לו לא טענו ועוד הילך הוא ועוד אין נשבעים על העבדי' (ומש"ה כ"ר ברישא דישבע היסת דהרי לפנינו טעמיה דאין נשבעים ש"ד עליהן והמ"מ נקט חד מהן ע"ש) א"ר אושעיא כגון שטוענו עבד בכסותו ואכתי כסות מה שטענו לא הודה לו אר"פ בדלייפי עכ"ל הגמרא וכתב הר"ן ז"ל שהבגד כו' [עב"ח שהביא כן בשם נ"י] ובזה דברי רבינו מבוארים: ואגב זה נשבע גם על [כו'] העבד כו' דתנן נכסים כו' [עב"ח שהביאו]: אם אין עסק שבועה ביניהם וכו' וכמ"ש בסמוך: פטור פי' וישבע המוכר היסת שאינו יודע דלא אמרינן ברי עדיף להוציא ממון אפילו עומד באגם או בחצר שאינה של שניהם מיקרי הלוקח מוציא משום דלמוכר יש חזקת מרא קמא וכנ"ל: ואם יש עסק שבועה ביניהם כגון שתובעו ב' עבדים כו' הנ"י כתב האי דינא בעבד א' שתובעו בעבד גדול בכסותו והוא מודה לו בעבד וכסותו ואינו יודע אם גדול או קטן ונראה שרבינו ניחא ליה למינקט ל' הגמרא שממנו נלמד דין זה שדין זה נלמד מהא דאמרינן התם בהשואל (דף צ"ח) אמתניתין דזה אומר שאולה מתה כו' דאמרינן לימא תיהוי תיובתא דר"נ דאמר מנה לי בידך כו' ומשני שאני הכא דיש עסק שבועה ביניהם כגון שא"ל ב' פרות שאולות יש לי בידך כו' דהתם לא סגי ליה דלא קאמר ב' פרות וכדמוכח מהסוגיא דהתם לכן נקט נמי רבינו הכא בטוענו ב' עבדים גם יש בשני עבדים צד רבותא דל"מ בתובעו בגדול והוא אומר איני יודע אם הגדול או הקטן דמשמעות דבריו הוא דכשירצה ליקח מהגדול שיעור הקטן יקח ממנו וכיון דמודה מהגדול עצמו קצת אין חידוש כ"כ שישלם המותר כיון שאינו יכול לישבע אלא אפילו בתבעו שנים והודה לו בא' ומהשני אינו מודה כלל אלא טוען איני יודע אפילו הכי אמרינן דאפילו בעבד משואיל"מ וק"ל: ומודה על האחד ועל הב' כו' דהו"ל מודה במקצת וצריך לישבע ואינו יכול לישבע כיון שאמר איני יודע לפיכך משלם ודוקא בטוען עבדים עם כסותם דינו הכי שעיקר השבועה על הכסות היא באה אבל אם אין כסות אין נשבע על העבד אפילו יש הודאה במקצת והאי משלם גם אעבד קאי ועד"ר: