Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עובר בלאו דכתיב וכי תמכור ממכר לעמיתך או קנה וגו' לא תונו: לפי שבכלל לא תגזול הוא פי' שגם זה גזילה הוא ואגזילה כתיב והשיב את הגזילה דאמרינן לאו הניתק לעשה דהשבה הוא ואין לוקין עליו וכמו שכתב רבינו בסימן שנ"ט וש"ס ועד"ר: הכי גרסי' כן פסק רב אלפס כו' ול"ג וכן בוי"ו וכן הוא בס"י דהא ודאי רבינו סבירא ליה כהסכמת הרא"ש דמייתי לבסוף דאפילו בפרוטה יש אונאה ומתחילה לא כ' אלא דעת הרי"ף שכ"כ בפ' הזה אמשנה דף נ"ה דקתני ה' פרוטות הן ולא חשיב אונאה ש"מ דאינה בפרוטה וכן אמר רב כהנא שם וכתב שם הרא"ש אר"כ דאמר הכי דס"ל דאין אונאה כ"א במעה שהיא מטבע של כסף כיון דאפיקתיה מפרוטה של נחושת והרא"ש מסיק שם וכתב דהלכה כלוי דאמר יש אונאה לפרוטה וס"ל דאונאה בכלל פרוטה דגזילה היא ואותו חשבה תנא דמתניתין. והא דלא פריך תלמודא התם בדף נ"ה ומשני לה כדמשני ישיבת הדיינים אליבא דלוי ע"ש בהרא"ש ובסיגנון זה סידר ג"כ רבינו דבריהן ועד"ר:
כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות ז"ל המשנה בפ' הזהב כו' [ע' בב"ח שהביא ל' המשנה ול' הגמרא] וע"ש בפרש"י וקיי"ל כשמואל וע"ד זה המה דברי רבינו ועד"ר:
כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' דינר ופרוטה נקט בלישנא נ' וס' דינרים לרבותא לאשמעינן אע"ג דאינה לחבירו י' דינרים פחות פרוטה אפ"ה אינו מחזיר ועד"ר. ובדבר שבמדה ושבמשקל לא בעינן שתות כמש"ר לקמן בסימן זה ובר"ס רל"ב:
שיש בו שיווי ממון דהיינו פרוטה ולמעלה: ודרך העולם למחול כו' ז"ל הרא"ש דרך העולם למחול עד שתות דאף אם יבוא המתאנה לערער לא ישומו השמאים בשוה זה אומר יש בו אונאה וזה אומר אין בו אונאה לכן מקבל עליו שתיקה ואינו מערער עכ"ל: אם הלוקח מגר דאל"כ על הרוב המוכר בקי בממכר שהיה בידו כמה ימים יותר מהלוקח שבא עכשיו ליקחנו: אם לא שפירש ר"ל שאומר יש בו אונאה כך וכך אם תרצה ליקחנו כך וכמו שאכתוב לקמן בסעיף כ"ו: ופעמים שהמוכר מזלזל בממכרו כו' או שהוא דוחק למעות כו' בסעיף י"א יתבאר שהמוכר מחמת דחקו אינו יכול לחזור על אונאתו אפילו ביתר משתות כי ידע ומחיל מיהו היינו דוקא דידעינן דידע במעות דהיתה ביתר משתות והיינו כמ"ש דמזלזל כ"כ עד שנותן בעדו בכדי שאין הדעת טועה ואז תולין לומר דמחמת דחקו מכר ומחל אבל מסתמא אף שהוא דחוק אינו מזלזל [אלא] בכדי שתות ודוק: וירא שמים יוצא ידי שניהם ר"ל אם נתאנה הוא אינו מתגרה מדון עם המאנה לומר לו אינך יוצא ידי שמים וחושש לדעת האחרון ואם אינה הוא אחר חושש לדעה ראשונה:
אין כאן חזרה פי' חזרת אונאה:
אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו סיפא פי' ארישא דהאי חפץ במקחו איני ר"ל שאמר כן בפירוש אלא שאינו שואל אונאתו (אותו) והוא דבר והיפוכו אמ"ש לפני זה אלא אם המתאנה תובע אונאתו אבל בחפץ במקחו בפירוש כ"ע מודו דאין המאנה יכול לחזור וכמ"ש בסמוך בדברי ר' יונה: אין המאנה יכול לבטלו פי' אם רוצה לחזור מפני שהכלי שמכר חביב עליו ונתחרט שמכרו ואפילו תוך כדי שיראה לתגר כו' (אבל אם חוזר מפני שהוקר המקח נתבאר דינו בסי"ב) והטעם משום דיכול לומר לו המתאנה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך בתמיה א"כ יהא חוטא נשכר: כ"כ רי"ף והרמב"ם עבד"ר: אבל אם המתאנה נתרצה במקח פירוש כגון שאמר כך בפני עדים שרוצה לקיימו או שתבע אונאתו וכן משמע בר"פ הספינה והיינו כשנתאנה המוכר אבל במתאנה הלוקח אפילו בלא ריצוי אלא כששהה יותר מכדי שיראה לתגר נמי דינא הכי וכדמסיק רבינו וק"ל: אין המאנה יכול לחזור בו כן צריך להיות וטעמא משום דאז שייך למימר אי לאו דאוניתן כו': אף על גב דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר פירוש היכא שנתאנה הוא ל"ת גם בכהאי גוונא כיון שקודם שיעור כדי שיראה לתגר היה יכול לחזור גם הוא א"כ לעולם ההחזרה בידו משום דלא פלוג רבנן בדבריהם ע"ז אמר הכא אינו יכול לחזור מיד שנתקיים המקח גבי לוקח מטעם דא"ל אי לאו דאוניתן (כתב) ועבד"ר דשם מבואר בע"א:
עד מתי יכול לחזור שם בב"מ דף מ"ט:
לשון א"א הרא"ש כו' שם בפ' הזהב אהא דאמר ר"נ ל"ש אלא לוקח כו'. ויש לדקדק בלשונו שאם מברר כו' ז"ל הב"י וא"י כו' [עב"ח שהביאו] ולי נראה שדקדק ולמד מדברי הרא"ש דאם אירעו אונס מתחילה אף דעבר ונתעצל האונס אח"כ קצת עדיין יכול לחזור בו ולומר מחמת האונס שבתחילה נשתכח הדבר מדעתי אח"כ ודקדק זה מדבריו מדכתב ואם נתעצל בלא עיכוב אונס דהוא כפל ל' דאם אירעו אונס לא הוה נתעצל אלא ודאי ה"ק דדוקא אם נתעצל בלא עיכוב אונס כלל דהוא הוא דאינו חוזר וק"ל ועיין בד"מ בישוב דברי המרדכי:
אבל מוכר כו' עד שיזדמן לו כו' שם מימרא דר"נ דף נ"א: וכ' הרמב"ם כו' בפי"ב מה"מ כ"כ ז"ל ה"ז אינו חוזר פי' המוכר:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל ק"ב כ"כ: הא דאמרינן מוכר לעולם חוזר עד מתי יהיה כו' ק' מאי שאל עד מתי והרי בהדיא שנינו לעולם חוזר ומפרשינן שם בגמרא עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע אי טעה אי לא טעה וכמש"ר לפני זה והשואל דידע זה דאמרינן מוכר לעולם חוזר ידע ג"כ האמור גביה דהיינו עד דמיתרמי ליה כו' ועוד דהרא"ש לא השיב ע"ז כלום [אלא] אהא דשאל לו דלפעמים אדם מוכר מפני דחקו או שנשתנה השער ובשאלה כתוב זה לשאלה בפני עצמה שהרי כתב ועוד שאפשר כו' והנה אעתיק ל' התשובה שהשיב להשואל ואדקדק בה ומתוכה תתבאר לנו גם השאלה כי ז"ל התשובה מתוך דברי רי"ף יתבאר כל זה כי הוא כתב אבל מוכר לעולם חוזר מ"ט לוקח נקט מקחו בידו וכל היכא דאזיל מחוי ליה אי טעה אי לא טעה מוכר ליכא מקחו בידו עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה ולאו קא מהדר ומזה יש ללמוד כיון דחזרת המוכר לעולם אינו אלא בשביל שאנו תולין שלא נתברר לו טעותו עד עתה הילכך מפני שינוי השער כו' עכ"ל תשוב' הרא"ש ויש לדקדק בתשובה במ"ש שיתברר מל' הרי"ף ומה יתרון מצא בל' הרי"ף הנ"ל מל' הגמרא הנ"ל וע"כ צ"ל שיש בתשובה זו חסרון הניכר דהשמיט הסופר מוידע דטעה קמא עד וידע דטעה בתרא וכן הוא ל' הרי"ף שם בפ' הזהב ז"ל אבל מוכר ליתא למקחו בידו עד דמיתרמי זבינא כזבינתיה וידע אי טעה [אי לא טעה] הילכך לעולם חוזר עד דמיתברר דאיתרמי ליה כזבינתיה וידע דטעה ולא קא הדר ביה עכ"ל הרי"ף וכן מצאתי מוגה בתשו' אשר"י מדויקת בל' הרי"ף הלזה והשתא כ' הרא"ש שפיר דמל' הרי"ף יתבאר כל זה כי שאלתו היתה עד מתי יהיה זה ור"ל אם יחזור אחר שנה או שנתים והלוקח יאמר שמסתמא נזדמן לו זבינא כזבינתיה בזמן ארוך וידע ולא קהדר והמוכר יאמר שלא נזדמן ליה ועוד דאפשר שמכרו מחמת דחקו כו' והשיב שמהרי"ף יתברר לו שהרי"ף העתיק כל' הגמרא הנ"ל ומסיק וכ' הילכך לעולם חוזר עד דמיתברר כו' ש"מ דכל שלא נתברר הדין עם המוכר וגם יש ללמוד מזה לענין שינוי השער כו' דבודאי לא האמינהו למוכר לעולם אלא מפני החזקה דלא היה חוזר עתה יותר מבראשונה אם איתא דנזדמן ליה זבינא בנתים וזה לא שייך לומר בנשתנה השער או מכר מחמת דחקו כן נ"ל ברור פי' השאלה והתשובה ורבינו קיצר דכל כוונתו אינו אלא ללמד לנו הדינים דרך קצרה וכתב לשון השאלה וסמך על המבין שיבין דהשאלה דעד מתי יהיה זה היה אם יטעון הלוקח שמסתמא נזדמן זבינא כזבינתיה אם היה נאמן ושעוד שאל אם ישתנה השער או ימכרנו מחמת דחקו וכתב ג"כ שהרא"ש השיב לו על השאלה בשינוי השער ומכירה מחמת דוחק דהדין עם הלוקח ועל שאלתו הראשונה לא העתיק תשובתו וכאילו לא השיב לו עליו וממילא הדין עם המוכר וכל' המשנה וגמרא דסתמי וקאמרי דהמוכר חוזר לעולם עד דמיתרמי ליה כו' גם נרמז ונלמד תשובה לשאלה הראשונה ממה שהשיב דמפני שינוי השער ודחיקת השעה אינו יכול לחזור והוא מטעם שכתבתי שבהני אינו יכול לחזור משום דאין בהללו חזקה לומר מדחזר עתה ולא חזר לפני זה כו' ממילא נלמד דבמקום דיש חזקה לומר מדחזר בו עתה ולא חזר לפני זה כו' ש"מ דלא אזדמן זבינא מתחילה כזה עד עתה ומש"ה יכול לחזור בו עתה וק"ל מ"מ מן התימה על רבינו שלא בירר דבריו כדרכו ודוק:
מכר לו שוה ד' בה' כו' מימרא דרב חסדא בב"ב דף פ"ז העתקתי ל' בדרישה: ומש"ר עד שהוקר ועמד על ז' לאפוקי על ו' דאינו אלא שתות שהרי קיבל [ה'] ורבותא קמ"ל אע"פ שהיה ביטול מקח מתחילה ועד סוף אפ"ה אין המוכר יכול לחזור כו' והטעם משום דא"ל לוקח אי לאו דאוניתן כו' וכמ"ש לעיל: אפ"ה א"י לחזור בו ואע"ג דכתב ר יונה והרא"ש לעיל דכל זמן שהלוקח יכול לחזור בו גם המוכר המאנה יכול לחזור בו שאני הכא דנתייקר ומסתמא אין הלוקח עומד לחזור בו ומ"מ לוקח יכול לחזור בו: אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרינן לאלתר כשהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי דכיון שנתנו חכמים כח בידו שיכול לחזור עד זמן ידוע אין רוצה לקיים המקח לגמרי וטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה עכ"ל הרא"ש: והוזל ועמד בג' כו' כאן לא פירש זמן אימתי הוזל שהרי מוכר יכול לחזור בו אפילו לאחר זמן מרובה כדלעיל: ועמד בג' כו' דהיינו כדי ב"מ ללוקח שנתן לו ד' וכל' רבינו כ"כ הרמב"ם בהדיא בס"פ י"ג דמכירה וע"ש: ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח סלע הא' כצ"ל פי' אע"פ שחזר לדין ב"מ אצל מוכר כו' אפ"ה כיון שאם תבעו קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאתו גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה הוקרו ועיין בדרישה מ"ש: שוה ששה כו והוזל ועמד בשלשה וה"ה בד' אלא איידי דנקט בבא דבסמון שהוקרו ב' נקט נמי כגון שהוזלו ב' כעין זה כתבו התוס' פ' הספינה על רב חסדא ע"ש:
כשם שיש אונאה כו' משנה בפ' הזהב:
ובכל דבר שייך אונאה כו' בין בבהמה בין בספרים כו' משנה שם דף נ"י אל דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות כו' עד ר' יודא אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו עכ"ל ובגמרא שם דף צ"ח מביא ברייתא ומפרש טעמו דר"י ס"ת לפי שאין קץ לדמיו בהמה ומרגליות מפני שאדם רוצה לזוזגם פי' רש"י מי שיש לו שור שיפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול שהמצמד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית שוה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידות עכ"ל והלכה כחכמים ומזה יתבאר לך טעם למה כ"ר בכל דבר שייך אונאה אע"ג דבעבדים ובקרקעות ובשטרות והקדשות לית בהו אונאה וכמש"ר עצמו בסמוך דל' המשנה נקט דקתני בה לא אמרו אלא אלו ור"ל דוקא אלו לחוד דאין להו אונאה דמתמעטי מקרא וכמ"ש שם אבל שאר כל דבר שגופו ממון והוא מיטלטל יש בו אונאה ובזה מיושב דברי רבינו דכ' בתחילה כלל ובכל דבר שייך אונאה וחזר וכ' פרט בין בבהמה כו' ללמדך דלאו כללא לגמרי הוא אלא דוקא בהני פרטי דגופן ממון דהן דברים המיטלטלין וק"ל:
וכתב הרמב"ם ויש ללוקח לחזור כו' ז"ל ב"י בפי"ב מה"מ כ"כ על ספרים ומרגליות ולמד כן מדיהיב טעמא בגמרא גבי מטבע דשאני טלית דכל אינש קים ליה בגוה משא"כ סלע דשולחני קים ליה כו' ש"מ דשאני לן בין דבר שהכל בקיאין בשומתו ובין דבר שאין הכל בקיאין בשומתו:
ואף במטבע יש בו אונאה משנה הוא שם סוף דף נ"א ופליגי בו תנאים ר"מ סובר א' מכ"ד בדינר ר' יהודה ס"ל א' מי"ב בדינר ור"ש ס"ל בשתות בדינר והא דהתחיל רבינו וכתב ואף במטבע יש בו אונאה קשה מאי אף דקאמר הא ליכא מ"ד דלא יהא בו אונאה ואדרבה ר"מ ור' יודא ס"ל דאית ביה אונאה טפי מבדברים בעלמא דאפילו בא' מכ"ד או מי"ב הוי אונאה וי"ל דהו"א דלא יהא בו אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב ומטבע גופא אין בו המקח והממכר קמ"ל ומאחר דאמרו דיש בו אונאה ס"ל לר"מ ור"י דיש בו אונאה טפי מבדברים בעלמא: ופסק רי"ף עד שתות כו' פלוגתא דאמוראי הוא בפ' הזהב ופסק הרי"ף כרבא דפסק שם כר"ש הנ"ל והרא"ש כתב שם על דברי הרי"ף אמנם רבה גרסינן הכא לא רבא כו' וכיון דגרסינן רבה א"כ הלכה כאביי דבתראה הוא ואביי ס"ל שם דהלכה כר' יודא הנ"ל דלא דמי מטבע לטלית דטלית עד שתות מחיל אינש סלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל וע"ש בתוס': וכן פסק הרמב"ם כו' בפי"ב מה"מ: והוא שיהיה במקום שאין כו' שאם היו מוציאין אותו במשקל אפילו בכ"ש חוזר כמש"ר בר"ס רל"ב וכן היה מותר לקיימו לפי שכל הנוטלו ישקלנו וכ"כ התוס' והמ"מ:
כדפרישית לעיל בס"ה כ"כ ומשום דגם אחר יקבלנו מידו ואין להמקבל הפסד בזה כלל:
ושיעור חזרה למטבע כו' שם דף נ"ב עד שיראה לשולחני אבל בטלית כל אינש קים ליה בגוה לכך לא חלקו ביה בין כרכים לכפרים משא"כ בסלע שאין הכל קים ליה בגוה כ"א שולחני: עד ע"ש שבא להוציא לכבוד שבת ואז ידע אם יקבלוהו ואפילו עשיר שיש לו מעות אחרים להוציא מ"מ ודאי יותר ניחא ליה להוציא אלו ולהחזיק המעות שהן ודאי טובות ומיהו צ"ע למה לא אמר אם הוציאה בע"ש ואחר שבת בא זה שקבלו ממנו והחזירו לו מה יהא דינו של זה וכי יפסיד מכיסו מאחר שיש בו כדי אונאה (לא) יותר וי"ל דיכולין (הולכים) [לילך] לכרכים ולעיירות ושם הן שולחנין והו"ל להראות להן וז"ש הרא"ש והרי"ף בפסקיהן שבע"ש מוציאו בשוק אבל ז"א וכי על פי כפרים הרחוקים מהעיירות יכנסו בע"ש לעיירות וק"ל וי"ל דכל שיחסר המטבע כ"כ אף אם זה לקחה מ"מ אין רגיל שגם אחר יקבלנו ממנו כשיבוא להוציאה ובודאי הרגיש בו האחר ולא לקחה מיד והו"ל להחזירה לבעליו בע"ש או אחר שבת ומדלא החזירו ודאי מחל לו וסבר אוציאנו ע"י הדחק ואם קבלה אחר ממנו מסתמא הרגיש שהיתה חסרה וקיבלה כדי להוציאה ע"י הדחק: אם הוא מכירה פי' שהיתה שלו: ובלבד שתצא ע"י הדחק פי' אבל אם אינה יוצאת כלל אפילו מדת חסידות ליכא כיון שהוא המתין מלהחזירה כ"כ זמן רב ויש קצת דאיה לזה ממאי דקיי"ל שאם שהה יותר מכדי שיראה לתגר אפילו לקח שוה ק' בר' אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו ומטבע שאינה יוצאה ע"י הדחק ודאי לא גרע משוה מנה במאתים וק"ל ועוד ראיה מדלא אמרו גם בטלית ושאר עניינים שמדת חסידות לקבלה אף אחר בכדי שיראה לתגר ש"מ דלא אמרו כן אלא במטבע שרגיל הוא שיכולין להוציאה ע"י הדחק אף אם היא חסרה משא"כ בשאר דברים ועד"ר שהוכחתי פי' זה:
נפחתה וחסרה עד כדי אונאה כו' ברייתא וגמרא שם דף נ"ב ע"א: אבל לא יקבנה מן הצד דחיישינן שמא יחתכנה סביב עד שלא יהא ניכר הנקב ויוציאנה בשקל:
חסר עד שעמד על חציו שם בברייתא קתני עד כמה תפחת ויהא מותר לקיימה בסלע עד שני דינרין ופירשוהו בגמרא כגון שנפל לאור ופחת בחד זימנא עד חציו דאל"כ הא מיד שנפחתה שתות אסור לקיימה ורבינו סתם הדברים משום דס"ל דוקא התם דקתני בברייתא עד כמה תפחת ומשמע לתלמודא שפחת אצלו דאל"כ הו"ל למימר היתה חסרה חציה כו' מש"ה הוצרך תלמודא למוקמי בכגון שנפלה לאור כו' אבל לרבינו לא נקט לשון הגמרא וכתב חסר עד שעמד על חציו ומיירי באיזה אופן שנהיה כגון שמצאו כך או שנתנו לו האנס וכיוצא בו וק"ל:
מכיר לי באלו כתב הרמב"ם כו' בריש פי"ג דמכירה כ"כ אע"פ דלחליפין נתכוונו ובאונאה ממכר כתיב מ"מ כיון שאמר ל' מכירה יש לו אונאה והיינו כרבא דאמר כן בר"פ הזהב משמיה דרב הונא: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דספיקא הוא כו' דהוכיח שם דא"א לגרוס רבא אלא רבה ור' אבא משמיה דרב הונא פליג וסבירא ליה דאין לו אונאה כיון שלתורת חליפין נתכוונו ומספקא ליה הלכתא כמאן:
כתב הרמב"ם החליף כלים בכלים כו' כ"כ שם בריש פי"ג ע"ש: ומ"ש אפילו מחט כו' אין בו אונאה כו' מדכתב אחר זה דשומא בפירות מהני דיש להן אונאה דבחליפי כלים לא מהני ביה שומא ואע"ג דמקפיד עליהן שהרי שמו אותן וכ"כ המ"מ שם וכ"כ תלמידי הרשב"א מטעם דמכר כתיב ולא חליפין ועד"מ:
אבל החליף פירות בפירות בין שמו אותן כו' מדלא קאמר בין (לאשמועינן כלל) [לא שמו אותן כלל] משמע דגם בשמו אח"כ מ"מ היתה החליפין אדעתא דהכי שיהיו שוין זה כמו זה ולכן אע"פ דקיי"ל דפירות (אינן) נקנין בחליפין (דבעינן) [דלא בעיא] שומא אלא [דאינן נקנין בחליפין] דמיעטן רחמנא מנעל (כדלעיל סי' ר"ג) היינו כשאינו מקפיד בשומתן דאז תורת חליפין להן אבל מקפיד לשומן בשויהם אז תורת מכר להם ונקנין זה בחילוף זה דהוא בתורת דמים כמוכר לו דבר שנתחייב לו זה בחליפי דמיו וכמ"ש לעיל בסימן ר"ג וכ"כ ב"י ומיהו דוקא פירות שאינן מתקיימין ולכן נכנסין בגדר המכירה לענין קנין ולענין אונאה אבל כלים שמתקיימין אפילו חליפין ומקפיד עליהם אין להם אונאה שאינם נכנסים בגדר מכירה ולא קרינן בהו כי תמכור תמכר לא תונו וגו' וחילוק זה למד הרמב"ם מירוש' דפ' הזהב ודוק בהמ"מ שם פי"ג וז"ל סמ"ג לאוין ק"ע ונראה טעמו מפני שאין עושין חליפין כא' מכלים ובהמות ודרך חליפין כשנעל קטן קונין דבר גדול עכ"ל:
אמר המוכר חפץ זה כו' ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה כו' בב"מ דף נ"א גמרא ז"ל איתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אומר יש לו עליו אונאה ושמואל אומר אין לו עליו אונאה כו' עד א"ר כגון לדידי מפרשא ליה מיניה דמר שמואל האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה עכ"ל הגמרא ופסקו הפוסקים כרב דאפילו באומר ע"מ שאין עלי אונאה יש לו עליו אונאה דהלכתא כרב באיסורי ואונאה איסור הוא ונתבאר ממ"ש דאפילו שמואל דפליג עליה דרב מודה בא"ל על מנת שאין בו אונאה ומ"מ כתבו רבינו משום פרש"י דלפרש"י יש בו נ"מ לדינא דסבירא ליה דבכה"ג אפילו מקח טעות הוה ויכול לחזור בו מה שאין כן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה והא ראיה שהביא רבינו לשון רש"י באחרונה משום דמיסתבר ליה כוותיה וק"ל ודקדק רבינו וכתב דהאומר על מנת שאין בו אונאה אין זה תנאי במקום שאמרו יש בו אונאה גם כן בשביל פי' רש"י דכתב דהוא מקח טעות מש"ה כתב אין זה תנאי ר"ל דלא הועיל בדבריו כלום לפרש"י: ופי' הרשב"ם כו' כ"כ. התוס' שם בשמו ומטעם משום דל' ע"מ שאין בו אונאה משמע שמתנה עמ"ש בתורה ורש"י כתב שם שלשון זה אינו משמע שמתנה עמ"ש בתורה אלא ל' תביעת אונאה פי' וכאילו אמר אני מבטיחך שאין בו אונאה ולא תצטרך לתבעני על אונאתו והרי יש בו והוא ע"מ קאמר דתלה מקחו בזה נמצא דהוי מקח טעות:
ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה כלומר אע"פ דבכה"ג אינו עיקר ד"ת אלא מתנה עמו שאפילו יהיה בו אונאה שימחול לו שלא יתבענו ממנו ומה"ט במתנה בשביעית בכה"ג מועיל התנאי לכ"ע וכמ"ש בסימן ס"ז ס"ב אפ"ה באונאה אינו מועיל עד שיפרוט בפירוש כדמפרש תלמודא טעמא התם דף כ"א אליבא דרב ז"ל הכא מי ידע דמחל ופי' רש"י מי ידע דאיכא אונאה הוא סבר דאין בו אונאה:
אבל אם פירש כו' כן הוא לשון הברייתא שם דף הנ"ל ועד"ר: כתב הרמב"ם ז"ל כו' בפט"ו ממכירה כ"כ ולמדו מדין האומר לחבירו שפחה זו גדמת היא כו' שכ"ר בסימן רל"ב ס"ח: שה"ז ידע בודאי כו' לטעמיה אזיל דס"נ דאינו יכול למחול דבר שאינו קצוב וע"ל סימן רל"ב דשם כתבתי דיכול להיות דגם רבינו מודה בכה"ג ע"ש:
בע"ה המוכר כו' עד לא היה מוכר כלי תשמישו שם דף נ"א ופירושא הוי כמפרש יודע אני שיש בו אונאה וע"מ כו' דאין עליו אונאה והא דכ"ר בסי"ג כשם שיש אונאה להדיוט כך כו' והיא משנה בפ' הזהב כבר תירצו בגמרא התם במיני סחורה קאמר דבה בין תגר בין ב"ה יש להם אונאה אבל לענין כלי תשמישו של אדם בין תגר בין ב"ה אין להם אונאה דכלי תשמישתיה חביבין עליו ומה שאמרו ב"ה משום דלגבי כלי תשמישו ב"ה מיקרי וק"ל: אלא כל ב"ה אין לו דין אונאה פי' כשמוכר כלים ועיין בתשובת הרא"ש כלל ק"ב שהאריך בנתינת טעם לזה: דוקא בשתות דעליה איתמר בגמרא:
ופי' א"א הרא"ש ז"ל כו' שם על מ"ש רש"י בשם השאילתות דטעמא משום דהו"ל כמפרש כו' כתב הרא"ש כן דוקא שהלוקח יודע שזה כו' פי' יודע שמה שהוא מוכר הן כלי תשמישיו: אבל אם לא ידע כו' או שקנה ע"י סרסור באשר"י של דפוס שבידינו ליתא האי תיבת או אבל בס"י וגם ברמזים איתא וה"פ או אפילו יודע בו הלוקח שכלים אלו מכלי תשמישתיה של ב"ה נינהו מ"מ כיון שנתנם לסרסור למכור לא שייך לומר אי לאו שהרבו לו בדמים כו' דכל המוסר לסרסור דעתו למכור כפי השער ועמ"ש בסמוך בסל"ה בפרישה ועיין מש"ר בסמ"ח בשליח שנתאנה דהוי ביטול מקח בכ"ש ואם השליח אינה להלוקח לרב האי ג"כ המכר בטל ולהר"ר יונה דינו בשתות כשאר כל אדם שאינה להלוקח שכתב דינו כו' כאן בסרסור דהוא ג"כ כשליח כמש"ר ס"ס קפ"ה סתם כדעת ר"י וה"ז ג"כ דעת הרא"ש כמש"ר בשמו סימן ק"ט גם יש לחלק בין שליח לסרסור שיש לו שייכות טפי במקח ודוק: דינו כלוקח מהתגר כלומר דינו כלוקח כלים שאינם לתשמישי הבית ואינהו שתות דמחזיר אונאה ואפילו קנאו מסרסור ודין סרסור כדין שליח כמש"ר בר"ס קפ"ח ובסמוך בסמ"ט כ"ר בשם רב האי דאם אינה השליח להלוקח בכ"ש ג"כ המקח בטל מ"מ הרא"ש כ"כ לסברתו דס"ל כסברת ר' יונה דפליג עם רב האי שם וכמש"ר בשמו בסימן ק"ט וק"ל:
או לקח ואינה או נתאנה כו' גם המרדכי בפרק הזהב ס"ל כוותיה בהא דאם לקח ב"ה כלים ביוקר דאין בהם דין אונאה משום דמאני תשמישתיה יקרים עליה עכ"ל אבל במוכר ונתאנה לא ידעתי טעם לדעת הרמ"ה גם ב"י תמה על דבריו ואפשר שדעת הרמ"ה דאפ"ה איכא למימר כיון שב"ה הוא ודאי דעתיה היה לקנות כלים אחרים דחביבין עליו יותר לצורך תשמישתיה ומש"ה אין בו אונאה וכיוצא בסברא זו כתב בסימן זה ס"ה ע"ש אבל יש לתמוה היכא דלקח ואינה למה לא יהא בו דין אונאה ואפשר משום שחכמים השוו מדותיהן דכיון דאם הוא נתאנה אין בו דין אונאה גם אם אינה אין בו דין אונאה: ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל כו' לא שהרא"ש כ' דברי הרמ"ה וכתב עליו ול"נ כו' אלא שהרא"ש סתם וכתב אבל מאני תשמישתיה יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח אבל אם נתאנה הוא הוה דינו כתגר כו' ע"ש וכ"כ ב"י: ומ"ש או קנה פי' או קנה ואינה או נתאנה:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל ק"ב סימן ג' כ"כ: ומ"ש אם לא יוכל לחזור בו אם לוי כו' פי' אם לא יוכל לחזור עליה מוכר מחמת שאין לו או שילך לו אם יוכל כו' וכמו שהשיב הרא"ש: מידי דהוה אמראה דינר לשולחני בסי' ש"ו דהדיוט חייב ל"ד קאמר הדיוט אלא לאפוקי איסור ודנכו שהיו מומחין גמורים וכן משמע בסמוך ממה שהשיב לו הרא"ש וק"ל: ומה הדין במראה לתגר כו' פי' וגם באתי בשאלתי לידע מה הדין אם היה מראה לתגר: וכיונו שלוי ימצא כו' ס"א ימצע וכן הוא בתשובה אבל גי' ימצא עיקר שהרי לא בקשו מלוי דרך מיצוע אלא שומת שיווי ממש וק"ל:
כיון שמסר החפץ ס"א שמשך: ומ"ש ע"פ שומת לוי דאילו משיכה בלא שומא לאו כלום היא דלא סמכה דעתיה דלוקח אלא דא"ל כדשיימו לה בי תלתא כמש"ר בס"ס ר"ו:
למראה דינר לשולחני דכל אדם כו' כן עיקר הגירסא ור"ל בין שהוא שולחני שרוצה בשכר או אפילו בחנם ובס"א כתב וכל אדם ול"נ דהא כ"ש הוא דאם שולחני חייב כ"ש שאר אדם וכ"כ בתשובה דכל אדם וז"ל התשובה שם (כלל ק"ב דין ג') חוץ מדנכו ואיסור שהיו בקיאים גדולים:
ששאלת על סרסור שהביא חפץ כו' בכלל ק"ב דין ה' כ"כ: כמו שהתנה עמו כי החפץ כו' כצ"ל והכל טענה א' הוא וכן הוא בתשובה ובי"ס כתיב גם החפץ וג"כ צ"ל שלא לטענה בפני עצמה אמר כן שטענו לקיים תנאו אינה טענה כי א"צ לקיים תנאו כדמסיק אם אין החפץ שלו (ונ"ל) [וגם צ"ל] משום ערבות בשעת מתן מעות שזה טען לטענה בפני עצמה וכמו שכתב וגם טוען כו' אלא ר"ל וגם שהיה זה וזה ותוכן השאלה עם התשובה נ"ל שהיה כדרך זה ודאי ראובן לא ידע מתחילה שהיה של שמעון ומש"ה הלך אצלו ליעצו כמה הוא שוה אבל כשבא אצלו גילה לו שמעון שהוא מסרו לסרסור וא"ל שהוא בזול בסך זה ושבאם יאמרו קרוביו שהוא ביוקר יחזיר לו המעות ובזה יתיישב שפיר הל' שאמר ליה אחזיר לך המעות דמשמע דהוא א"ל תן לי בעדו סך כזה עתה ואחזירנו לידך כשיאמרו קרוביך שאינו שוה כ"כ וגם א"ש שכתב שראובן טען עליו שהחפץ הוא שלו והול"ל תחלה שנודע לו שהוא שלו אבל למ"ש א"ש דמסתמא לאו ברשיעי עסקינן ויועצו ולא יגיד לו האמת אבל בשומא אפשר שטעה שמעון וסבר שהוא שוה (ועוד שאר קושיות שאכתוב בסמוך יתיישבו) וע"פ דברים אלה קנהו באותו סך ונתן לשמעון המעות והנה ראובן בא בשתי טענות על שמעון להחזיר לו מעותיו הא' לקיים מה שהתנה עמו גם מאחר שהחפץ היה שלו ושתיהן טענה א' הן דאילו מטעם שהתנה עמו לחוד סבר דיכול לומר שאינו רוצה לעמוד בדיבורו ואי משום שהחפץ היה שלו וקיבל ואינהו יותר משתות סבר לא אמרו חז"ל שיחזור על אונאתו או ביטול מקחו כ"א בכדי שיעור שיראה לקרוביו או לתגר כשהמה בעיר ולא בנדון זה שלא היו בעיר ונשתהה הדבר אבל מכח תרוייהו יחד טען עליו ומאחר שבאו דמי אינאה לידך שאתה בעל החפץ והבטחתני להחזיר לי אפילו לאחר זמן שיראה לקרוביו שאינן בעיר החזר לי המעות שבאו לידך ע"י הבטחתך לי וע"ז שמעון השיב לו שלא היה בעל החפץ וממילא א"צ לקיים תנאו ועוד בא מטענה אחריתא לומר ערבת לי בשעת מתן מעות כלומר אף אם לא הוה החפץ שלך מ"מ אתה ערבת בשעת מתן מעות ומחויב לקיים תנאו אפילו בלא קנין ומש"ה כתב וגם טוען ולא כתב כן בתחילה וגם טוען שהחפץ שלו מפני שזה טען לטענה בפני עצמה ולא הראשון ושמעון לא השיב לו על טענה זו כלים דהרי זה אינו תלוי ברצונו כיון דהיה ערב בשעת מתן מעות וגם הרא"ש לא הזכיר זה בתשובתו ואפשר לומר משום דיש לדמות זה למש"ר בשם הרמב"ם בסימן קל"א סי"ג ערב ששיעבד עצמו על תנאי אף ע"פ שקנו מידו לא משתעבד ויכול להיות דה"נ סבר שמעון שהחפץ שוה כ"כ וכנ"ל ושהקרובים יאמרו גם כן שהוא שיה כ"כ ואף שהרא"ש חולק שם על הרמב"ם לא רצה הרא"ש להאריך ולהכניס נפשו בפלוגתא בתשובה זו והשיב לו הרא"ש כי שמעון בעל החפץ מיקרי מאחר שנתנו מידו לסרסור ואף שנשתהה החזרה עד ששלחה ליד קרוביו מ"מ זהו בכלל מ"ש עד שיראנו לקרוביו מאחר שלא היו כאן תגרין ולא קרוביו ושאם שמעון הוא ב"ה לא מהני טענתו דהוא בעל החפץ לחוד אם לא נתאנה ביתר משתות ואע"ג דכאן נתאנה יותר משתות השיב לו על כל הצדדין אף מה שאין שייך למעשה זה ומשה"נ השיב לו שאם שמעון ב"ה אין בו אונאה אע"ג דבנדון זה א"ל שהוא סרסור אלא ר"ל בעלמא אם היה שהיה ב"ה אבל א"ל שלפי טענת ראובן השיב לו שהוא טען עליו שהחפץ הוא שלו ולולי טענתו לא היה תובעו וכנ"ל ועפ"ז אמר ליה שאם כדבריו הוא ב"ה שלו אין לך עליו אונאה ז"א דהא לפי תשובת הרא"ש שהשיב דכיון שמסר לסרסור נקרא בעל החפץ וכנ"ל ומדהשיב שנקרא בעל החפץ משמע אף שאינו בעל החפץ דינו כבעל החפץ והיינו דוקא לענין גריעותא לחייבו באונאה ולא לענין מעליותא להיות דינו כבעל הבית כשחביבין עליו כליו וק"ל (ומ"ש (בשתות ועד) שתות עד [ועד] בכלל) אבל מכל מקום כיון שהתנה עמו וגם החפץ היה שלו כל תנאי שבממון קיים. ומש"ה הוכרחתי לכתוב שהמעשה כך היה ששמעון גילה לו מיד שהוא נתנו מידו לסרסור דאל"כ לא היה משיב הרא"ש כל תנאי כו' כיון שבשעת התנאי לא היה יודע שהוא בעל החפץ גם לא היה משיב שבאם הוא ב"ה אין לו אונאה כיון שלא ידע בשעת המקח וכמש"ר בשם הרא"ש בסכ"ח גם נתיישב במ"ש שהוצרך הרא"ש להאריך במה שהשיב הלכך היתה החזרה תלויה בראיית קרובים גם מיושב במה שראובן טען שיתן לו כמו שהתנה כו' במה נתחייב לקיים התנאי שהתנה בעת שלא ידע שהחפץ היה שלו: וכל תנאי שבממון קיים צ"ל דכל בדלי"ת ובתשו' כתוב כל תנאי והיא היא:
הכנעני עו"כ אין לו אונאה ברפ"ב דבכורות יליף לה מדכתיב אל תונו איש את אחיו וכנעני שאינה לישראל כו' כ"כ הרמב"ם פי"ג דמכירה וכתב המ"מ שכן יש ללמוד מסוגיא דבכורות ועד"ר: ומ"ש מחזיר האונאה כו' פי' כשידינו תקיפה עליהן דלא יהא כח הכנעני חמור כו' כצ"ל:
הנושא והנותן באמונה כו' בב"מ דף נ"א: ופי' הרמב"ם ז"ל כו' כצ"ל כי הרמב"ם כ"כ פי"ג דמכירה וכן הגיה ב"י ובא לאפוקי מפרש"י ע"ש וכתב המ"מ דהטעם הוא לפי שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה: ומש"ר בשם י"מ נראה שהן התוס' שכתבו שם ז"ל ונראה דהיינו שמאמינו בכמה קנאה ונותן לו כך ויותר מעט והשתא שייך שפיר אין לו עליו אונאה עכ"ל וכן הוא בהג"א ונראה שיש חילוק גדול בין ב' הפירושים האלו דאילו לרמב"ם דוקא כה"ג שא"ל חפץ זה בכך וכך קניתיו והיא לקח אדיבורו ממני הוא דאמרינן דאין בו אונאה אבל אם בשעה שלקח החפץ מידו לא הזכיר לו בכמה לקחו אפשר דיש בו אונאה שיאמר אילו הייתי יודע זה לא הייתי לוקחו מידך כי לא עלתה בדעתי שקנית כ"כ ביוקר כנ"ל וכן דייקא לישניה ודוק בלשון הגהות אשר"י ותמצא ודלא כמ"ש ב"י דדברי הי"א בכלל דברי הרמב"ם הן ושינה רבינו בלשון י"מ דמתחילה בל' הרמב"ם וכתב שא"ל המוכר בכך וכך קניתיו ובלשון י"מ כתב שהלוקח א"ל תן לי החפץ כמו שקנית כו' משום דאי א"ל המוכר תן לי ריוח כך וכך ודאי היה מגלה לו נמי מיד בכמה קנהו משא"כ כשהלוקח דיבר עמו וא"ל תן לי כמו שקנית וק"ל ועד"ר: וי"מ דאפילו כו' כצ"ל: ומ"ש אין בו דין אונאה שאפילו כו' זה חוזר גם כן אדברי הרמב"ם וסיומא דשני הפירושים היא וק"ל:
והנושא והנותן באמונה כו' שם בברייתא: שאינן שוות עשירית כצ"ל ופי' שאינן שוות דינר אחד שהוא חלק עשירית מכל המקח ובס"א כתוב בהדיא שאינם שוות דינר כו': לא יאמר קניתי כו' וכן אחשוב הרעות כו' פי' דרך התגרים הוא כשקונין יריעות וכל כיוצא בו הרבה ביחד ויש בהן רעות וטובות מתפייס הלוקח ליתן בעד כל אחד זהוב אף שיש בהן רעות שאינן שוות כ"כ בשביל שנותן לו הטובות שהן שוות טובא גם כן בזהוב וז"ש לא יחשוב הרע באמונה דהיינו ע"ש המכירה שבאמת נתפייס ליתן בעד כל א' זהוב והטובות בשוות שאינו רוצה ליתן לו באמונה כמו שקנאן בזהוב כ"א בשוויים ודברי רבינו אלו כפי' התוס' ע"ש דף הנ"ל ושם מבואר יותר:
ואלו דברים כו' בב"מ דף נ"ו ועד"ר וטעמן מבואר בברייתא שם וכתבו התוס' בר"פ המוכר הבית לא משום דעביד אינש דזבין ארעא ביתר מכדי שוויה דהא איתמעטו ג"כ עבדים ושטרות אלא דגזירת הכתוב הוא ע"ש וכעין זה כתבתי בסימן רי"ד ובמשנה קתני ג"כ יצאו הקדשות שאינו נקרא עמיתו ורבינו השמיט זה משום דהקדש דבדק הבית אינו נמצא בזמנינו וצדקה שלעניים דין חולין יש לו כמש"ר בסימן רי"ב ע"ש ועד"ר:
וכתב הרמב"ם כו' עד פלגא ולא פלגא בכלל עבד"ר ושם מפורש טעם פלוגתתן וגם למה הקדים רבינו לכתוב דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף:
ובחטין שזרען בקרקע כו' מיבעיא כו' ל' הגמרא דף נ"ו כמונח בכדא דמי ויש בהו אונאה א"ד בטלינהו גבי קרקע ואין בהן אונאה: כגון שמכר לחבירו קרקע כו' רבינו פי' כפרש"י והתוס' אבל להרמב"ם שיטה אחרת ועד"ר: ואמר שזרעה כראוי כו' דאי באומר שדאי בה שיתא ועדים מעידים שלא שדי בה אלא ה' הוה מקח טעות וחוזר כמש"ר לקמן סימן רל"ב דדבר שבמשקל ובמנין אפילו בכ"ש חוזר וכן מפרש שם בגמרא לכן הוצרכו לומר דמיירי שאינן מחולקין בכמות הזריעה שידוע ששדי בה ה' אלא שהוא אומר שדי בזריעה זו ועדים מעידים שקרקע זו בעי טפי מ"מ לא חשיב זו אונאה קרקע כיון דאי הוה שדי בה כדבעי לה היתה שוה דמי המכירה נמצא שהאונאה מן החטים תוספות: לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע וכן אין משביעין אותו אלא היסת דאין נשבעין על הקרקעות כמ"ש לעיל סימן צ"ה:
וכשם שאין אונאה לקרקע כו' עד אבל לשכירות מטלטלין יש אונאה בעיא דאיפשיטא הוא שם דף כ"ו ע"ב בשכירות מטלטלין ומשום דשכירות ליומא ג"כ ממכר הוא ועד"ר:
וכתב הרמב"ם כו' בפי"ג דמכירה כ"כ: אפילו לזמן מרובה כו' הטעם כתב המ"מ שלא נתנו זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר ואין כן דרך בשכירות עכ"ל וצ"ע שאחר זה כתב הרמב"ם ורבינו הביאו בסמ"ז דקיבל עליו לארוג בגד דשניהן חוזרים לעולם כמוכר ומדמדמהו למוכר אף (אם) [אנו] נאמר דאם השהה כ"כ עד שנזדמן לו שכירות כשכירות זה לא מצי לחזור דומיא דמוכר דג"כ אין זביניה בידו וכנ"ל בסימן זה וצ"ע:
מפני שהוא כקונה אותו לזמן כו' ואע"פ שיכול לחזור אפילו בחצי יום (ב"מ ע"ז.) מ"מ כל זמן שלא חזר הרי הוא משועבד לו לעשות מלאכתו ביום זה ועבד"ר:
ומ"ש ואין לעבדים אונאה אע"ג דהא דאין לעבדים אונאה הוא משום דהוקשו עבדים לקרקעות וזה נלמד דמכתיב והתנחלתם אותם לבניכם (ויקרא כה מו) ובפועל ישראל לא שייך זה אפשר דלא חלקו בשם פועל:
אבל קבלן יש לו אונאה דאינו משועבד לו לגמור מלאכתו ביום זה ועיין בדרישה:
שליח שמכר כו' בקידושין דף מ"ב: אין בו דין אונאה פי' אלא שהמכר בטל אפילו בפחות משתות ואפילו במקרקעי והטעם משום דא"ל לתקוני שדרתיך כו' והא דכתב לעיל ר"ס קפ"ה ומכרו בנ' ופסיד כו' היינו היכא דלא נתאנה שאינו שוה אלא נ' אלא שעבר על דעת בע"ה שצוהו שלא למכור אלא במנה: ואפוטרופא דינו כשליח כ"כ הרמב"ם שם וסיים וכתב דאינו דומה לב"ד מפני שהוא יחיד:
ואם אינה את הלוקח זה קאי גם אשליח: כתב רב האי כו' ע"ל ר"ס קפ"ב: והר"ר יונה כתב כו' לעיל בסימן ק"ט כ"ר עליו והכי מסתבר לא"א הרא"ש ז"ל ע"ש: וזוכה המשלח ביתרון פי' ולא השליח ביתרון והטעם כמו שכתוב בסי' קפ"ג ס"י ע"ש:
האחין שחלקו כו' שם מימרא בר"פ האיש מקדש: שאם הטעו זה את זה במטלטלין כצ"ל ובמטלטלין הנדפס בסוף ט"ס וצריך למחוק: אין אונאה לקרקעות עד פלגא היינו לדעת רא"ש ור"ת כדלעיל:
שאלה לא"א ז"ל כו' כלל צ"ח סי' ה': ולא שמו אל לבם שהמבוי סתום כו' פי' אינו מפולש ואמרינן בפ"ק דב"ב דף י"א דאחד מבני מבוי . שביקש להחזיר פתחיו למבוי אחר בני אותה מבוי יכולין לעכב עליו וכ"ר בסימן קס"ב ומבואר שם בגמרא דאילו היתה אותה מבוי מפולשת כיון דבלא"ה רבים שכיחים שם לא היה מצי לעכב על פתיחתו למבוי זו וכן מבואר שם בתשובת הרא"ש כלל צ"ט ע"ש: ומה שטוען שמעון שהוא יסלק כצ"ל וכן הוא מבואר שם בתשובה ששמעון רצה לסלק: כיון שבשעת החלוקה טעו הדיינין שם בתשובה מבואר כי חלוקה זו עשו ע"פ דיינין ע"ש: