המוכר לחבירו דבר במדה כו' מימרא דרבא פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב:) וטעה אפי' בכ"ש פי' טעה במנין המידות או המשקלות: אלא כשטעו בשומא משום דאין כל אדם יכול לצמצם הדמים ולהכי כל הפחות משתות לא קפיד אינשי וכמ"ש בר"ס רכ"ז בס"ה: חוזר לעולם פירוש מחזיר האונאה וכדמסיק ולשון גמרא נקט ומ"ש לעולם ר"ל אפילו לאחר זמן מרובה ואפילו הוא פחות משתות אבל המקח קיים והיינו דוקא בדבר שיכול להשלים וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה"מ ועד"ר: ונתן לו יתרון פי' שלקח בדמיו פחות מהראוי לו וכן מ"ש וקיבל פחות פי' שנתן ללוקח יותר מהראוי לתת בדמים שקבל. אבל לא שהיה הטעות במנין המעות שזה כתב אח"כ: וכן אם טעה במנין המעות כו' רמב"ם שם והוא ממימרא דרבא הנ"ל: אם הוא בכדי שהדעת כו' בפרק א"נ סוף דף ס"ג הוא מימרא דר"נ ע"ש: ומש"ר וכן אם מצא עשר פעמים ב"ב כו' דטעי בעשיריות וה"ה במקום שמונין אחד א' איכא למימר טעה בעשיריות וז"ל רש"י שם ואם היו העודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות כדפרשינן ויש כאן טעות של חמשים בדילוג א' ובחמשה העודפות טעה בין ג"פ ה' לד' פעמים ה' או אם העודפות ט"ו או כ"ה טעה ג"פ או ה"פ בחשבון של ה': א"צ להחזיר כלום פי' אפי' אותן שיוצאין בחשבון המנין דכמו דהאחרים הן מתנה כולה נמי מתנה הן רש"י:

וה"ה לכל המקבל כו' בפרק איזהו נשך שם: וכתב הרמב"ם אפי' קנו מידו כו' בפ' הנ"ל כ"כ ואדברים שבריש הסימן קאי וכ"כ ב"י: קניין בטעת וחוזר פי' שצריך להחזיר לו מה שטעה אבל המקח קיים:

וכתב הראב"ד ז"ל כו' (שם בהשגות) גם הראב"ד ס"ל דהא דאמר רבה דבר שבמשקל ובמדה חוזר היינו שחוזר האונאה אבל המקח קיים. אלא שחילק וכתב דהיינו כשלא א"ל זה. אבל א"ל שק זה אני מוכר לך אזי יש חילוק אחר שאם אינו יודע שלא יהיה בו המדה שא"ל הוי מקח טעות וחוזר לגמרי אפי' אם רוצה להשלים לו שהרי שק זה א"ל כמו שהוא. אבל ידע שלא יהיה בו כדי מידתו אפי' שאומר זה הרי סביר וקביל והמקח קיים אחר שישלם לו ודו"ק בדרישה: היה תופס שק מלא אגוזים פי' וכיון שהמוכר תפיס בו לא היה יכול הלוקח לשער כמה יש בו: הילך שק זה. דוקא קאמר זה כדפרישנא: ויש בו סאה של אגוזים הא דלא נקיט בקיצר וא"ל הילך סאה זו של אגוזים כדנקט בסיפא נראה דרבותא קאמר דאע"פ שבתחלה א"ל הילך שק זה בדינר ולא הזכיר שום מדה אפ"ה לא אמרינן דמה שהזכיר אח"כ ויש בו סאה פטומי מילי בעלמא הוא ולא מכר לו סאה אלא מ"מ כיון שהזכיר סאה יכול הלוקח לומר סאה דווקא קניתי ושק זה כמו שהיא ואיני רוצה בהשלמה וכן בסיפא נמי רבותא קאמר דאע"פ שתחילת דיבורו היה הנה לך סאה של אגוזים אפ"ה אם לא מצא סאה אין המקח בטל בשביל כך וק"ל: אבל אם היה לפניו כו' וזה יודע כו' פי' כיון שהוא לפניו ממילא זה יודע שאין בו שיעור המדה ואף אי לא ידע כיון שהיה לפניו ויכול לשער ולעמוד על שיעור המדה ולא עשה סבר וקביל אותו כמו שהוא: הנה לך סאה כו' לשון הנה כלשון זה דמי וכאילו אמר סאה זה של אגוזים אני מוכר לך:

מכר חפץ לחבירו ונמצא כו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' הזהב: שזהו מקח טעות פי' ולא אמרו שיעור חזרה בכדי שיראה לתגר אלא גבי אונאה: והוא שלא נשתמש כו' עד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל הכל מדברי הרמב"ם פרק ט"ו דמכירה: אין מחשבין פחת המום אפי' למ"ד דאפילו דבר שא"א להשלים קיים המקח ומחזיר אונאה שאני הכא שחסרון בכולו שהמום מפחית ומגנה ונותן דופי בכל החפץ משא"כ בחסרון מדה וק"ל: הרשות ביד המוכר כו' נראה דלדעת ר' יונה שכתב רבינו לעיל סי' רכ"ו סעיף ז' בשמו דכל זמן שהמתאנה יכול לחזור גם המאנה יכול לחזור כו' ה"נ אפי' אם אין הלוקח מבקש הפחות כ"ז שלא גילה דעתו שרוצה בקיום המקח יכול המוכר לחזור ודו"ק:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בסוף כלל צ"ו כ"כ. ובין ההסכמה והמכר כו' דקדק השואל לפרש שבין ההסכמה באו עכו"ם דאי לאו הכי פשיטא דמחל הלוקח על כל הקלקולים שימצא בו דאל"כ למה לא ראה תחלה על הבתים לזה אמר שבאמת מתחלה חקר וידע שלא היה בהם אך אח"כ נתחדש בהם הקלקול הוא דבר מועט כו' שהוא ינכה ס"א ושהוא ינכה כו' ובין כך ובין כך חדא מלתא היא וכאילו אמר כיון שהקלקול הוא דבר מועט כו' אנכה מדמי המכר כו' ור"ל ודאי אם היה הקלקול פחת וחסרון גדול בבית היה הדין עם שמעון שיכול לומר איני רוצה בבית מקולקל אפי' ע"י ניכוי אבל השתא שאין כאן אלא קלקול מועט וקל לתקנו אמאי לא יקבלו ע"י ניכוי (השרב) [והשיב] שהדין עם ראובן בזה וק"ל:

כתב הרמב"ם כל שהסכימו כו' שם בפט"ו דמכירה כ"כ: כל הלוקח סתם כו' כצ"ל ונמחק ו' של וכל אף שהוא גם מדברי הרמב"ם מ"מ בבא בפני עצמו הוא ומשום סיפא נקטיה וק"ל:

וזה נוטה לצד דבריו שכתב כו' בפי"א דמכירה כ"כ: ואני כתבתי למעלה בס"ס ר"ז וסי' ס': וה"ה שיכול למחול פי' וא"צ שיאמר מום זה או מום פחת כך וכך אבל מיהו צריך שיאמר לו הוי יודע שיש בו מום כדלעיל סי' רכ"ז סעיף כ"ו ועד"ר:

המוכר פרה לחבירו וא"ל יש בה מום כו' מימראות בפרק האומנין ד' פ' ע"א ע"ש ובדרישה הבאתי הסוגיא ויש בסופה שתי נוסחאות א' לרש"י וא' להרא"ש ורבינו נמשך אחר נוסחת הרא"ש דגרס אפילו היו בה כל המומין ע"ש: ומש"ר ונמצאת נשכנית רי"ף ורא"ש מנאו האי דנשכנית בין מומים הגלויים אבל הרמב"ם כתב כמ"ש רבינו וכתב עוד או רבצנית ע"ש: אבל אם יש בה מומין הניכרין בין כולן כו' כלומר אע"ג דאין בה כל המומין הגלויים דחשיב אין הלוקח יכול לומר כשם שראיתי שאין בה קצת מאלו הגלייים סברתי שגם הנסתרים אין בה אלא אדרבה כיון שראה שיש בה קצת מומין הגלויין הו"ל למידק ולמיחש שמא ישנן בה גם אותן שאינן גלויין ומדלא בדק ודאי סביר וקביל: ואומר יש בה מום פלוני ופלוני כצ"ל וגם המ"מ ציין לשון הרמב"ם כן (אבל הרמב"ם שלפנינו תפס שם ל' הגמרא וע"ש) וכן מוכח מדסיים וכתב ונמצאו בהן המומין כו': ואפי' היה בה כו' פי' אפי' היו בו הרבה שאינן גלוין וסד"א יכול לומר לא סברתי שיהיה בה כ"כ מומין שאין ניכרים ול"ד למציעתא דהתם סמך אדבריו דלא הזכיר לו אלא חד מום שאינו ניכר קמ"ל דאפ"ה המקח מתקיים וכ"ש כשלא מצא בה אלא קצת מומין שאינן נגלים (וכן הוא בהדיא ברמב"ם פט"ו דמכירה ונמצאו בה כולן או מקצתן) ומה שסיים שלא הזכיר לו אלא מומין שבה פירוש שהרי לא הזכיר מהמומין הנגלים אלא אותן שיש בה לאפוקי אם היה מזכיר עמו מום גלוי שאין בו אז היה מקח טעות אע"ג דבמציעתא כתב דבמקצתן ג"כ אינו מקח טעות שאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא שהזכיר לו מומין הרבה שאינן נגלין וכולן יש בה דיכול לומר סברתי דעכ"פ אין כולן בה ולא הייתי יכול לבדוק אחריהן מאחר שאינן נגלין ועוד דיכול לומר כשראיתי שבמומין הנגלין קצתם אין בה סברתי שגם המומין שאינן נגלין מקצתן אין בה ואם היה כן הוי מקח טעות כיון דאיכא תרתי לגריעותא ומ"ש לפני זה ואפילו היו בה כל המומין דמשמע מכ"ש כשלא היו בה כל המומין שאינן נגלין היינו דוקא כשכל הנגלין יש בה וכדמסיק וכתב שלא הזכיר כו' וכמ"ש דאז ליכא תרתי לגריעותא וק"ל ועד"ר והא דכתב והראהו לו לרבותא כ"כ דאפילו הראהו ואינו יכול לומר אמרתי שלא יהיה בו אלא מום זה שהראה לי והשאר להשביח דעתי אמר ועד"ר:

אא"כ נמצא בהן שחין רע כו' פי' ושחין רע מתיש כחו ואינו יכול לעסוק בשום מלאכה: וכן אם נמצא בו צרעת כו' פי' שאדם קץ בו נמצא שאינו יכול להתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה וה"ה נמי אם יש לו שחין רע בידו אע"פ שאזנו מתיש כחו מלעסוק במלאכתו. או מוכתב למלכות פי' והמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה כ"כ שם הרמב"ם אבל מדכ"ר בסמוך ז"ל וי"א דגונב נפשות הוי כמו מוכתב למלכות משמע שפי' דמוכתב למלכות להריגה שגזר עליו שיהרגנו כל מי שמוצאו וכן פרש"י: גנב או קוביוסטוס כו' מפני שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הרעות אא"כ פי' כ"כ רמב"ם בפ' הנ"ל: קוביוסטוס גונב נפשות כצ"ל וכן הגיה הב"י: וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהל' מכירה כ"כ:

המוכר פרה לחבירו כו' פא"נ דף נ"א ע"ש ברא"ש ור"ן: ומש"ר אם קנאה תוך ג' ימים נראה דתיבת אם הוא ט"ס וצ"ל וקנאה דהא התחיל וכ' ז"ל אם היה ידוע שהיתה טרפה כשלקחה כגון סניקב כו' וזה ברור שאין ידוע שהיתה טרפה כשלקחה א"ל בהצטרף שני העניינים שהוגלד פי המכה וגם קנאה תוך ג' ימים וק"ל: על הלוקח להביא ראיה דברשותו נולד הספק וכמש"ר ס"ס רכ"ד בשם הרא"ש ואע"ג דבגמרא אמרו המע"ה היינו משום דסתמא דמלתא כל כמה דלא יהיב ליה דמי לא יהיב ליה חפצא: או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב כו' או לאו מכאן מוכח דס"ל דאף לאחר ג' ימום לנקיבתו פעמים שאינו מוגלד פי המכה דאל"כ לא הוי כאן ספק אם ניקב קודם ג' ימים אלא הול"ל הספק אם ניקב אצלו או אצל המוכר והכל תוך ג' ימים וק"ל ועמ"ש בס"ס רכ"ז: וכ' הרמב"ן כו' כ"כ הרא"ש בפ' אלו טריפות בשמו: והר"ר אפרים כו' עיין בדרישה:

וכתב הרמב"ם מכאן כו' בפי"ו מה"מ כתב כן אדין הנ"ל: ואם שינה ועשה כו' גם זה נלמד ממילא משם מדנקט תלמודא הדין בשחיטה שהוא מום שדרכה בכך משמע הא מום אחר לא: כיצד קנה כו' שם פי"ו לא כתב כיצד אלא שהמ"מ כתב שמה"ט הוא ובאמת האי כיצד לא א"ש כ"כ דהא לא קאי כ"א אבבא ראשונה לחוד: קנה בגד כו' פי' כשעדיין לא נחתך כלל אלא עדיין ביד המוכר או האומן קרוי בגד: ומ"ש. נודע לו המום מחמת הקריעה ר"ל שקודם הקריעה לא היה המום ניכר בו אלא בשעת הקריעה ראה והרגיש שהוא בגד ישן ומקולקל וזהו דומיא דשחט בהמה ונמצאת טריפה דקודם השחיטה לא היה (די) לו לידע מהמום וכן מ"ש אח"כ תפרו ואח"כ נודע לו המום מיירי במום שלא הו"ל אפשר להוודע קודם הקריעה דא"כ לא הו"ל לקרוע בלא בדיקה אחר המום וק"ל: אם השביח כו' נוטל כו' פי' השביח יותר על מה שהיה שוה אילו לא קרעו ותפרו דלא היה שוה אלא ח' מחמת המום וע"י תפירתו השביח עד שאין המום פוחת ממנו כ"כ שעכשיו שוה ט' דינרים ל"מ שצריך זה להחזיר לו דמיו ללוקח אלא אפילו הדינר שהשביח צריך ג"כ ליתן לו והא דקיצר ולא הזכיר דצריך להחזיר לו דמיו משום דאיירי נמי כשלא נתן הלוקח דמים להמוכר ונ"ל דה"ה אם קנהו בי' וע"י מומו אינו שוה אלא ה' וע"י תפירתו השביח עד ששוה י"א דיכול לחזור בהקנין וצריך לשלם לו אפילו השבח דיכול לומר הלוקח בכלי שהיה בו מום לא ניחא לי והרי עכ"פ נשבחה ע"י תפירתו:

המוכר קרקע כו' גם זה מדברי הרמב"ם שם ואע"ג דאין אונאה לקרקעות מ"מ מחמת מום המקח בטל אפילו בשוויה כמש"ר בסימן רל"ג: ואם היה חצר ודר בו ז"ל המ"מ זה פשוט בח"נ בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי עכ"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל ק"ב סימן י"ב כ"כ: ואם הדבר ספק המע"ה פי' מי שהוא מוחזק לוקח או מוכר ידו על העליונה ועד"ר:

ששאלת שמעון שקנה כו' שם כלל ק"ב סימן ז' ע"ש: שלא היה יכול למכרו אלא בדוחק דכל היודעים בטיב שמן טוב לא יקנו אותו: ורוצה להחזיר לו השמן רוצה לדמותו למום שאפילו אם ירצה המוכר לשלם הפחת לו אין הלוקח מחוייב לקבלו כדלעיל ס"ד: ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה כו' מפני שהשואל קיצר ולא כתב לו תשובת ראובן המוכר אם טוען שלא התנה עמו מתחלה אלא על שמן כזה שנתן לו שהוא טוב אע"פ שאינו צלול או אם היתה תשובתו שאמת הוא שהתנה עמו על שמן טוב וצלול ושמן כזה נתן לו והוחלף ביד שמעון מש"ה הוצרך הרא"ש להשיב על שניהן וכתב אם ראובן ירצה לישבע לפטור נפשו אזי ישבע שנתן לו שמן כאשר התנה ובזה נכללו שתי התשובות ואם אינו רוצה לישבע ושמעון ישבע להוציא מידו אצלו יתחלק השבועה לפי תשובתו ולפ"ז מ"ש ושזה הוא השמן כו' הו"ל כאילו אמר או שזה הוא כו' גם י"ל שכתב ושזה כו' משום דאפשר דראובן יטעון שניהן מעולם לא התנה עמי בפירוש ליתן לו שמן צלול ואעפ"כ אני מעצמי נתתי לו טוב וצלול ובא"כ הוא טענתו צריך לישבע אשניהן וק"ל: ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו כו' ועיין בש"ג פ' הזהב שכתב על תשובה זו וז"ל ונראה דהיינו דוקא בשניהם מרוצים בכך דאל"כ אין המוכר יכול לכוף ללוקח שיחזיק במקח כו' ע"ש וכ"כ בעל הש"ע סי"ד ז"ל או ישומו כמה דמיו פחותים ואם ירצה הלוקח לקחתו יחזיר לו הפחת עכ"ל ור"ל ראובן צריך לקבל שמנו שמכר או יתן לשמעון הפחת אם ירצה שמעון מיהו גם אם ירצה שמעון אינו יכול לכוף לראובן על כך אלא יחזור ראובן ליקח שמנו וככל ביטול מקח דאין הא' יכול לכוף לחבירו שיתן לו האונאה ולא אתא לאשמועינן אלא שאחר שישבע הלוקח צריך המוכר להחזיר לו דמיו אם לא שיתרצה ליקח הפחת וקצת ראיה לדבריהן הוא ממש"ר בסימן רל"ג ז"ל אבל אם מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות לוקח הוא חוזר בו כו' ואין המוכר יכול לחזור בו כו' והוא מהמשנה וכמ"ש שם מיהו אין ראיה גמורה משם דהא יש לדמותו למוכר על שם כסף צרוף ונמצא כסף סיגים דכתב המרדכי דאין יכולין לבטל המקח אלא נותן לו הדביני וביני ועד"מ שם: וגם למה יערבנו לרמות כו' ור"ל כיון שהוא עכור יצטרך לערבו בתוך שמן טוב ולמכרו. ובספרים אחרים [הגי'] יעכבנו ר"ל למה יצטרך (להחזירו) [ליעכבנו] עד שיתרמה למי שלא יהיה בקי וירמה אותו וימכרנו בטוב אלא שיש לדקדק על לשון ולמה דמשמע שמותר לעכבו לרמותו כו' אלא שאמר למה יהיה מוכרח לעכב כו' והוא תמוה דהא אפי' לעכו"ם אסור לרמות כדלעיל בסי' רל"א וצ"ל דבכה"ג לעכו"ם מותר כיון שהוא רואה מה שהוא קונה ואינו דומה לגניבת דעת וגזל ומש"ה כתב לרמות בו העולם:

המוכר לחבירו כו' בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) ועד"ר: ולא ידע שלא אכל ומת כו' פי' הרא"ש בפ' המפקיד דמיירי דפירש לו שקנאו לרדיא דאל"כ יכול לומר לו למה לא שחטתו מיד כדלקמן סכ"א והיא מימרא דשמואל פרק המוכר פירות א"נ אפילו מכרו לשחיטה הוה מקח טעות שצריך להיות שיחיה עד יום השוק: ואם הוא סרסור שקונה ומוכר ואפשר כו' כצ"ל ועיין בי"ד סימן קנ"א דכ"ר דאיש כזה נקרא ספסרא ולא סרסור וכן הוא ל' הגמרא כאן בפ' המפקיד וכמ"ש בדרישה אלא שרבינו לשון הרמב"ם תפס וליכא לטעות בדבריו כיון שכתב דקונה ומוכר וק"ל: ואינו נראה כן כו' עד"ר: מכל מקום הטעה אותם וצריך לשלם כן צריך להיות:

וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה כו' תשובה זו אינה נדפסת אבל כתובה היא בכלל ק' בסימן ו': המוכר ביצים לחבירו כו' עיין בב"י שכתב ע"ז ואין הנדון דומה לראיה דנראה דגם הרמב"ם מודה בזה דע"כ ל"ק הרמב"ם דפטור הסרסור אלא מפני שהיה לו להלוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה גם הסרסור מחזירו לבעליו כמבואר בדבריו אבל בביצים מוזרות לא שייך ה"ט דהא אין אדם עשוי לבקע ביצים אלא בשעה שצריך להן עכ"ל ב"י ול"נ דהנדון דומה לראיה דאם נאמר בביצים דלא היה הלוקח יכול לבדוק גם במוכר לו הביצים שקנאן גם הוא נאמר כן דלא היה יכול לבדקן קודם שמכרן לו ואיך יוציא ממון מידו אלא ע"כ צ"ל כיון דשניהם שוין אדעתא דהכי לא קנאן והמכר בטל וחוזר על מוכר שלו ה"נ נאמר בנדון זה דשור דשניהם שוין דלשניהם היה אפשר לבדוק דכיון דאדעתא דהכי לא קנה המקח בטל וק"ל וזה נלמד מל' הרא"ש שכתב בתשובה זו ז"ל אע"פ שקנאן גם הוא ונתאנה מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים עכ"ל הרי דס"ל דיד הלוקח על עליונה:

המוכר לחבירו בב"ב כו' דף צ"ב ובגמרא דף צ"ג מפרש דליכא פלוגתא בזה דדוקא בזרעוני גינה חייב באחריות ע"ש: שיכול לומר לאכולה מכרתים לך פי' ולהכי לא דקדקתי בהן אם הם טובים לזריעה או לא ודוק לקמן מ"ש: כיון דרובא וחזקה מסייעין כו' נראה דדוקא הכא שאינו מחזיר לו הזרע בעינן (אבל) [רוב וגם] חזקה אבל בשור שנגח דבסמוך סכ"א שמחזירו לו לא הצריך הרמ"ה שם תרווייהו: דוקא כשאין דבר אחר לתלות בו כ"כ הרי"ף שם: אבל כל זמן שאין לו דבר לתלות בו מסתמא כו' חזר וכ"ר זה כדי לכתוב עליו דמסתמא חייב ול"ת שצריך להיות ידוע שלא היה מחמת ליקוי וכ"כ הרא"ש וז"ל משמע מתוך דברי הרי"ף שכל היכא שאין הליקוי ידוע כגין ברד וכיוצא בו תלינן בגריעותא דזריעה עכ"ל: אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתם כו' פסק רבינו כת"ק דפליג על רשב"ג בברייתא בב"ב דף צ"ד וכאן מיירי כשלא ידע המוכר שאינם טובים כ"כ לזריעה דאל"כ קשיא הא כ"ר בסמוך בס"כ בשם הרמ"ה דאם המוכר ידע במום חייב בהוצאה ודוחק לומר שהרמ"ה פסק כרשב"ג דא"כ לא הוה רבינו מביא דבריו סתם אחר שכבר פסק הוא כת"ק אלא ודאי כמ"ש וכן דייקא ל' רבינו שהרי כתב אבל כל זמן כו' מסתמא הוא חייב באחריותן כו' דל' מסתמא משמע דמיירי שאין ידוע וניכר בזרעים שאינם טובים לזריעה ומש"ר לעיל שיכול לומר לאכילה מכרתי לך כו' ולא כ' שיכול לומר לא ידעתי שלא יהיו טובים לזריעה אפשר שם קמ"ל דאפילו ידע בהן שאינן טובים א"נ ה"ט משום דאף אם לא ידע במום הו"ל למוכר לעיוני בהו ולמבדק בהו אם טובים אם לא כיון דיהיה פסידא גדולה להלוקח משא"כ כשלא יהיה לו אלא הפסד טירחא:

וכתב הרמב"ם מכאן כו' עד והרמ"ה כתב כו' הכל מדברי הרמב"ם הוא דכ"כ בפי"ו דמכירה ועד"ר: ומ"ש ומודיעו שמוליכו כו' נראה דמיירי שאין המוכר יודע שיש בו מום אלא מדהוה ליה למידק שלא יגרום היזק לאחרים לכך כיון שהודיעו שרוצה להוליכו צריך להחזיר לו הדמים ואע"פ שבדין שור שאין לו טוחנות הנ"ל בסט"ו ס"ל לרמב"ם דעל הלוקח הו"ל למידק שאני התם דהמוכר סרסור הוה משא"כ כאן שהוא בע"ה: ואפילו אם נגנב כו' נ"ל דהכי הוא הצעת דברי הרמב"ם דאם הודיעו מתחלה דרוצה להוליכו למדינה אחרת והוליכו שם ומצא בו מום חוזר הלוקח על המוכר וצריך להחזיר לו דמיו מיד שמודיעו שאינו רוצה לעמוד במקחו מפני המום שמצא בו ול"מ בזה דיכול הלוקח להחזירו אלא אפילו נגנב או נאבד להמוכר נגנב שהרי הודיעו שחוזר במקחו והיה לו לשלוח שם ליקחנו ולשמרו אבל אין נראה לפרש דאחר שהודיעו ר"ל שרוצה להוליכו דא"כ ל"ד להודיעו שכתב אח"ז בדברי הרמב"ם בס"ך ועד"ר ובאם נגנב קודם שהיה הלוקח יכול להודיע לו שחוזר במקחו בזה לא איירי כאן ומסתמא הוא ג"כ ברשות המוכר דהמוכר הו"ל לרמיא אנפשו מתחלה וכמ"ש דזה מיירי כשגילה לו תחלה שרוצה להוליכו למדינה אחרת (והא דכ"ר אחר שהודיעו ר"ל מאחר שעשה מה שמוטל עליו וה"ה אם רצה להודיעו קודם ולא היה לו באפשרות ולאפוקי אם היה יכול להודיעו באופן שהיה יכול המוכר להצילו ולא עשה תדע דהא ודאי אף אם הודיע להמוכר ונגנב קודם שהצילו המוכר ודאי הוה פסידא דמוכר נמצא דאין נ"מ בהודעה זו וק"ל) אבל אם לא גילה זה מתחלה שרוצה להוליכו למדינה אחרת לא מהני ההודעה שחוזר בו מחמת מום ואפילו לא נגנב אין המוכר חייב להחזיר לו דמיו עד שיביא המקח יעמידנו במקום המוכר ויודיעו שחוזר בו שיד הלוקח המוציא על התחתונה וכמ"ש לפני זה דאפילו בלוקח זרעוני פשתן יכול לומר לאכילה מכרתי לך ה"ה דיכול לומר בזה דלא מכר לו להוליכו למדינה אחרת בפרט כיון דגם הוא לא ידע שיש בו מום:

ואח"כ כתב דאם לקח ממנו מקח ולא הוליכו למדינה אחרת אלא עדיין הוא כאן ונגנב אחר שידע הלוקח שיש בו מום הרי הוא ברשותו ומיירי דנגנב קודם שהידיעו למוכר דיחזור בו כי נמצא בו מום דאם הודיעו מסתמא המוכר היה לוקחו לרשותו כיון שהוא עמו בעיר וכן מוכח ממ"ש אח"ז דמיירי כאן בלא הודיעו וע"ש ברמב"ם דכ' ז"ל הרי הוא ברשות לוקח עד שיחזיר המקח למוכר (נראה דר"ל עד שיגלהו למוכר דיחזור בו מחמת המום דאל"כ האי עד שיחזור בו למה לי): ואם התליע כו' ה"ט דמסתמא גם בבית המוכר היה נפסד מחמת המום ולא מהני להמוכר ההודעה: ה"ג ואם היה לו להודיעו כו' פי' ואם היה נ"מ בהודעה זו להמוכר שהמוכר היה יכול לעשות רפואה ותיקון שלא יהיה נפסד מחמת המום הרי היא ברשות לוקח וגם בלא הגהה נוכל לפרש כן ומש"ה לא עירבב ותני הרמב"ם גניבה ואבידה והתליע ונפסד מחמת המום בחד בבא משום שלענין גניבה ואבידה גם מסתמא אם לא הודיעו עומד ברשות הלוקח משא"כ בהפסד מחמת מומו וכמ"ש כן נ"ל המשך דברי הרמב"ם ודלא כב"י וד"מ שפי' בע"א וכמ"ש בדרישה ובסוף הניח דבריו בצ"ע ודוק: והרמ"ה ז"ל כתב ואם המוכר ידע כו' חייב אף בהוצאה כו' נראה דגם הרמב"ם מודה בזה כיון שהמוכר היה יודע בהמום שחייב אף בהוצאה דהולכה ולא פליג אהרמב"ם אלא כשלא ידע שהוא כתב דאין הלוקח חייב אלא בטירחא כו' משמע דבטירחא להביאה מיהא חייב והרמב"ם כתב דהטיפול להביאה על המוכר כמבואר לעיל בדבריו ועד"ר:

לרדיא פי' לחרישה ומסתמא דמי רדיא (עדיפי) [טפי] מדמי בשר וק"ל: כגון דאייקור בשרא כו' כלומר בתחילה בשעת קנין היה הבשר ביוקר ובדמי רדיא ועתה הוזל הבשר א"נ אפילו עדיין הוא ביוקר מ"מ יש נ"מ לענין טירחא דצריך לטרוח ולמכור הבשר וכן הוא בהדיא שם בגמרא: מ"מ לא אזלינן בתר רובא כצ"ל: ומ"ש חזקת ממון עדיפא ר"ל בהאי עדיפא דדבר גדול הוא החזקה אבל אם רובא זבני לשחיטה ס"ל דמוציאין מיד הלוקת המעות ולא מהני ליה החזקה כ"כ מאחר שכבר המשיך הבהמה אליו וקנהו בקנין ומש"ה קאמר דוקא אפילו כי הדדי נינהו משא"כ כשיש המעות ביד המוכר דאין (מום אין) [מוציאין] מידו אע"ג דרובא זבני לרדיא כיון דכבר קנהו הלוקח בקנין גמור וק"ל: והמוכר מכירו לאפוקי אם אינו מכירו דלא הוי מקח טעות ב"י:

ואי זבין לרדיא ולשחיטה כו' מבואר מתוך סוגיא הנ"ל: ומ"ש ואע"ג דקיי"ל כרבנן כו' כ"כ התוס' והרא"ש בריש פ' הפרה בשם ר"ת והר"ן בר"פ המוכר פירות: נקרא שור לכ"ע כו' לדברי הרמ"ה דלעיל סימן ר"ך ס"ו ל"ד לכ"ע קאמר אלא אפילו אם נקרא שור לרובא דעלמא סגי ולדעת רשב"ם דוקא קאמר וכמ"ש שם: