קטן ד"ת כו' וכ"כ הרמב"ם פכ"ט ממכירה ועיקר השמועה בהנזקין דף נ"ט שם תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובגמרא ועד כמה אחוי רב יודא לבריה כבר ו' כבר ז' רב כהנא אמר כבר ז' כבר ח' במתניתא תני כבר תשע כבר עשר ול"פ כל חד לפי חורפיה וטעמא מאי א"ר אבא אר"י משום כדי חייו ואמרינן עלה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ע') אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ע"כ וטעותן עד כמה א"ר זירא עד שתות בגדול בעי אביי מתנתו מאי כו' עד מתנתו מתנה א' [מתנת] שכ"מ וא' מתנת בריא א' מתנה מרובה וא' מתנה מועטת עכ"ל הגמרא ומדאמרינן דמקחן מקח משום כדי חייו ש"מ דמד"ת אין מקחן מקח וכ"כ המ"מ ובזה דברי רבינו מבוארים: ומ"ש שמבן שש שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן היינו מבר שית כו' ולפום חורפיה דגמרא: ומ"ש בשם הרמ"ה דעד י' צריך בדיקה טעמו מפני שבר י' הוא שיעור המאוחר דגמרא דנקרא פעוטות אלא שמחולקים דלהרמ"ה מי' ואילך מסתמא חריף אבל אי ידעינן ביה דאינו חריף ואינו יודע בטיב מו"מ אין מקחו מקח ולהרא"ש אין צריך רק שלא להיות שוטה דומיא דבן י"ג בקרקעות שקנה או שניתן לו במתנה דס"ל להרא"ש הכי וכמ"ש בסי"ג אבל עד י' שנה גם הרא"ש מודה דצריך להיות חריף והיינו יודע בטיב מו"מ ונראה דטעמו מדלא נזכר בגמרא הנ"ל החריפות כ"א עד י"ש וק"ל: ומ"ש ויודע בטיב מ"מ פי' בריר לן שיודע בטיב. ול' טיב פי' בערוך בערך טב ז"ל דבת הארץ תרגום ירושלמי טיבא בישא ומטיבתן של קרובים אתה למד טיבתן של רחוקים עכ"ל. משמע שהוא לשון עניין: אבל לא בקרקעי דמכירת קרקע צריכה הבנה גדולה: עד שתות הוי מחילה ואע"ג דאמרו רז"ל יתמי לאו בני מחילה נינהו מ"מ חכמים שתקנו משום כדי חייהן שיהא ממכרן ממכר תקנו נמי שיהא דינו כגדול במחילה עד שתות וגדולה מזו תקנו שיהא מתנתן מתנה אפילו במתנה מרובה כ"כ המ"מ. ומש"ר והרמב"ם כתב קטן עד י"ב שנה כו' ע"ש פכ"ט מה"מ ונוסחא שלפנינו שם אינו כן כמ"ש בדרישה ונוסחא זו נראה דלעניין ד"ת איירי. וכמ"ש לענין נדרים שנדריה נדר דבר תורה מי"ב ואילך ואחר שמעל בהקדשו שהקדיש לוקה עליה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בפרק י"א דנדרים באריכות ע"ש ומביאו רבינו בי"ד סימן רל"ג ע"ש ה"נ לענין מקחו וממכרו כשיודע בטיב מו"מ ועד"ר: אבל יש לו אפוטרופוס כו' כל מיני אפטרופוס קאמר אפילו בעל בית שסמכו היתומים מעצמן אליו דכיון שיש להם מי שימכור ויקנה בשבילן ליכא בהן תקנה משום דכדי חייהן והיינו דוקא עד שיגדיל ועיין בד"מ: משום כדי חייו פי' דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה: ולפי דעתינו אנו רואים כו' כלומר אף שאסור למכור אלא כשיעור כדי חייו מ"מ דעתינו נוטה ונראה דאם יש שם הרבה ממון שנותנין לו ממנו קצת בסחורה כדי שיתלמד שזה ג"כ טובתו ובכלל כדי חייו: ומ"ש ולפי מראית עיני הדיינים ר"ל כך דעתי נוטה שהדיינים שבכל זמן וזמן כשיבוא לפניהן ענין כזה יתנו עיניהן לדבר כמה יתנו בידו ואם יש תועלת בנתינת ממון לידו ולפי ראות עיניהן כן יעשו ומסיק רבינו וכתב דהרמב"ן כתב דלא פלוג רבנן וק"ל ולא כי"מ דמ"ש ולפי דעתינו הוא כמו לפי ראות ב"ד דז"א דאל"כ למה חזר וכתב אח"כ ולפי מראית עיני הדיינים ועיין באשר"י פרק הנזקין שכ"כ בשם רב האי וכתב דברי הרמב"ן עליו וגם הר"ן שם: אנו רואין שאם יש כו' שנתן לו כו' כצ"ל וכן היא בהרא"ש הנ"ל: והרמב"ן כתב כיון כו' כצ"ל וכ"כ שם באשר"י וכתב שהביא הרמב"ן ראיות לדבריו וכ"כ ב"י שצ"ל הרמב"ן:

ומתנתו מתנה כו' בעיא דאיפשיטא בפ' הניזקין: בין במתנה מרובה אע"ג דבמכר לא התירו אלא כדי חייו כל חד וחד לטעמיה במכר שתקנו שיהיה מכירה משום דא"כ לא מזבני ליה ולא זבני מיניה לכן דוקא כדי חייו אבל יתר לא ובמתנה שתקנו משום דאי לא עביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה אפי' מתנה מועטת ומשה"נ אמרו אם נותן לו מתנה מרובה ודאי נייחא גדול עביד ליה ולהכי מתנתו מתנה דאם לא תהא מתנתו מתנה לא יעבדו לו אינשי אותו דבר גדול והנה הכל בכלל התקנה וק"ל: ומ"ש בין מתנת שכ"מ פי' שהקטן נתן לאחרים כשהיה שכ"מ ואע"פ דלא שייך ביה טעמו כי היכי דליעבדו ליה מיליה לא פלוג רבנן כ"כ ר"ן:

ודוקא מטלטלי כו' שם כ' הרא"ש כן: אפילו נתנה לו במתנה או שקנאו כו' כ"כ הרא"ש כלל ס"ה וסוף כלל א': אפ"ה לא הוה מתנתו מתנה כו' פי' אפילו מתנה דעדיפא ממכר שהרי תחלת התקנה היתה דאפילו מרובה הוה מתנה קמ"ל דאפ"ה מקרקעי לא: או שקנאו לו אפוטרופוס עבד"ר ס"י וא"ת אי יש לו אפוטרופוס א"כ גם מטלטלי לא יכול ליתן כמ"ש לעיל במכר דכי יש לו אפוטרופוס אינו יכול למכור ודוחק לומר דמיירי דנסתלק האפוטרופוס בשעת המתנה וי"ל דכ"כ ע"פ מש"ר בסמוך בשם ר"ח דבמתנה אין חילוק בין יש לו אפוטרופוס לאין לו: שלא ירשה מאביו דאילו במה שירש מאביו שלא טרח בה פשיטא דלא הוה בה מתנתו מתנה (וכמש"ר בסמוך לענין מכירה) אלא אפילו קנאה בדמיו או שטרח ועבד נייחא נפשיה לחבריה וחבריה יהיב ליה השדה במתנה אפ"ה לא הוה מתנה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה בכלל הנזכר סימן ט' כ"כ: שיכול ליתנה לאחר במסירה וכתיבה דהקנאת שטרות כ"ר ר"ס ס"ו וקמ"ל רבינו דאע"פ שהשטר הוא שעבוד קרקעות ויש לו דין קרקע לענין שבועה ואונאה ושאר עניינים אפ"ה יכול ליתנו: ור"ח כתב דמתנתו מתנה כו' כ"כ הרא"ש ס"פ מציאת האשה בשם ר"ח ונראה דקאי אמ"ש לפני זה ז"ל ומתנתו נמי הוה מתנה ור"ל במ"ש תיבת נמי דאע"ג דפרק הנזקין איבעיא להו אי מתנה דומיא דמכר מ"מ הא איפשיטא לבסוף דמתנתו מתנה ומשמע מינה דס"ל דעכ"פ לא עדיף מתנה (וכן דעת הרמב"ם וכ"כ ריב"ש בסימן ק"ט שיש חולקים בזה על דברי ר"ח) ומש"ה מסיק רבינו וכתב ור"ח כתב כו' בל' פלוגתא וק"ל: דלענין מתנה אין חילוק כו' ומיהו היינו דוקא במטלטלין אבל מקרקעי לא וכמ"ש לעיל: שהאפוטרופוס אין רשאי כו' פי' והואיל דתקנו שמתנתו מתנה בכל ענין מתנתו מתנה אשר"י:

וכתב הרמב"ם כו' שם בפכ"ט מה"מ: אין מקח הקטן וממכרו קיים כצ"ל: אינו מקבל מי שפרע פי' הקטן ודין מי שפרע נתבאר בר"ס ר"ד: ואחרים שחזרו בהן פי' שחזרו ביתומים קטנים מלמכור להן: עומדין כו' ולא אמרי' דהשוו מדותיהן דלא יהא על האחרים דין מי שפרע בחזרתו כיון דאין דין מי שפרע לקטן בחזרתו וכמ"ש בב"ד שטעו או שהטעו בשתות וכמש"ר בסימן ק"ט סי"א:

ומ"ש וכן אם קנו מיד הקטן אף דאיירי כאן שלוקחין מהקטן ובכליו של קונה קונין דהיינו שהלוקחים נותנים סודר שלהם והמוכר אוחז בידו הסודר ובחילוף הסודר שקיבל מקנה לו המקח וא"כ הו"ל למימר שהקטן קונה מידם ה"נ ה"ק שקני המטלטלים ע"י ידו דקטן דהיינו שהקטן משך בידו מהן הסודר והקנה להן המטלטלין וכן מ"ש אח"כ ז"ל וכן קטן שקנה מטלטלים מאחרים וקנה מידם שהוא כפל לשון נמי ה"פ שקנה המטלטלין ע"י שידם משכו ממנו הסודר או הקטן שכר מהן מקום המטלטלין כו' וק"ל: או השכיר מקום כו' כדי שיהיה אותו מקום כחצירו דלוקח ויקנה לו המטלטלין שקנה מן הקטן: שאין מוציאין מיד הקטן כלום כו' דוקא כשהמשיך שכל משיכה בעינן שימשכנה מרשות המוכר למקום שיש לו חלק בו וכמ"ש בסימן קצ"ז דאין צריכין תו להוציא מיד הקטן הוא דמהני אבל לוקח זה שלא משכו ועדיין הוא ביד הקטן אין מוציאין מידו מכח הקנין שעשה ולמה שלא קנה בשכירות מתורת חצר ע"ז לא כתב הרמב"ם טעם וכתב המ"מ שלא הוצרך לכתוב טעם דפשיטא הוא דשכירות מכירה היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי ואע"פ שיש לחלק דדוקא במכר להיות יוצא מתחת ידו דקנין עולמית הוא דאינו יכול משא"כ זה דלא תצא מתחת ידו אלא להקנות על ידו מטלטלי מ"מ לא פלוג רבנן:

שהקנין כשטר כו' היינו משום דסתם קנין לכתיבה עומד וכל מקום שאינו ראוי לכתיבה הקנין אינו קנין ולא תימא כשם שבעלמא מהני ק"ס כמו משיכה במטלטלין גם כאן יהיה כאילו משך קמ"ל דלא:

או שכר את מקום המטלטלין כו' כדי שיהיה אותו מקום כחצירו ויקנה לו המטלטלין שקנה ע"ז מסיק שלא קנה שהרי אפילו היה זה חצירו מעולם אינו קונה לו דחצר משליחות איתרבאי וכשם שאין שליחות לקטן כך אינו קונה לו חצירו אבל לא בעי למימר דלא קנה בשכירות קרקע משום דאין קנין לקטן בקרקע נמצא דלא זכה בקרקע ששכר שהרמב"ם לטעמיה שכתב והביאו רבינו בסמוך דזכין לקטן שלא בפניו וזכה בקרקע שקנה וכ"כ המ"מ ליישב בזה הרמב"ם מהשגת הראב"ד ע"ש: ולא מדין ידו כו' דאילו היה מדין ידו הוה קנה דכיון דהוא בידו אין מוציאין מידו וכמו שתקנו שמשיכתו בידו הוה משיכה והוא ג"כ מה"ט וגם מציאה שבא לידו יש בו גזילה מפני דרכי שלום וכ"ש בקנין שיש דעת אחרת מקנה אותה וסיים שם הרמב"ם וכתב ז"ל ולא יהיה הקנין או שכירות מקום גדול מחצירו עכ"ל וכתב עליו המ"מ דאין ראיה מכאן להיכא שקנו מאחרים מפני מה לא זכה עכ"ל ור"ל דוקא במציאה לא זכה חצירו מפני שאין דעת אחרת מקנהו לו אבל זה שקנה מאחרים ויש דעת אחרת מקנה ודאי זכין לו חצירו וה"ה לשכירות דהו"ל כחצירו גם הראב"ד השיג עליו מה"ט:

אבל קטנה שנתרבתה מידה פי' חצר של קטנה נתרבתה מידה ולא מדין שליחות וזה יתבאר בגמרא שם ובדברי רבינו לקמן בסימן רס"ח: ומ"ש קונה מטלטלין מאחרים ט"ס הוא וצ"ל קנתה מטלטלין דהא אקטנה קאי וא"א לפרש דמ"ש קונה ר"ל חצירה של קטנה וחצר ל' זכר הוא דהא סיים וכתב ע"ז אם קנתה מידם וחצירה לאו מתורת קנין קונה ובמיימוני דפוס גדול וקטן כתב תקנה המטלטלין וא"ש נמי שתקנה יתפרש להבא אקטנה כמו קנתה לעבר ואף שזה שקנתה המטלטלין אם קנו מידה אינו ממה שקאמר חצרה מתורת יד איתרבאי מ"מ ס"ל כיון דמצינו בקטנה קנין של גדול במה דחצירה קונה לה משום הכי נמי תקנו חז"ל שקנתה בקניינה כמו שקונה בה הגדול וק"ל:

ויראה לי שהקטן שקנה קרקע כו' ז"ל המ"מ פכ"ט דמכירה זה מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה כו' עד וכבר כתבתי שיש סוברין דאפילו מדאורייתא יש להן זכייה כשדעת אחרת מקנה אותן ומה שחידש המחבר הוא שאפילו במקח שהרי אין מקחו מקח ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו עכ"ל ור"ל שאפילו במקח שאם בא הקטן לחזור במקחו יכול לחזור לא אמרינן כמו שאין המקח נגמר גבי הקטן הלוקח דהרי מצי לחזור בו כך לא יהא נגמר גבי גדול המוכר ויחזור בו כשירצה קמ"ל דלא משא"כ במתנה דהמתנה שנותנין לקטן נגמר גם גבי קטן דמסתמא ניחא ליה לקבלה ולא יחזור וק"ל: ומ"ש ונתן דמים והחזיק נ"ל דל"ד דבעי תרווייהו אלא במקום שקונים הכסף בנתינת דמים לחוד סגי וע"ל סימן ק"ץ וה"ק קטן שקנה קרקע בין שהקנין היה בכסף או בחזקה כו' ומק"ס לא איירי כאן: שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו רבינו קיצר בדברי השגת הראב"ד ובדרישה כתבתי לשונו ושביארם המ"מ דר"ל דקנין אלים ועדיף מכסף שהרי כסף אף שהעבד קונה בו את נפשו לצאת בו לחירות מ"מ בעי גט שיחרור וע"י קנין יצא לחירות וא"צ גט שחרור ש"מ שהמקנה ע"י קנין מקנה כל קניינו ומפקיע אפילו איסור עבדות שבו ומש"ה קטן שקנה מהגדול ע"י ק"ס הגדול אין הגדול יכול לחזור בו משום דהקנה לו כל קניינו מיד ולא שייר בידו כלום ומה"ט גופא אמרינן דקטן שמכר לאחרים ע"י ק"ס בשעת הקנין הקנה לו כל קניינו וגמרו כאילו משכו בידו דמי ולא מצי הקטן חוזר בו ועד"ר שם כתבתי מ"ש המ"מ ע"ז:

ויראה מדברי א"א כו' עד"ר שם כתבתי מקור דברי הפלוגתא ומ"ש שם: אין מקחו מקח פי' אפילו קנה קרקע ונתן דמיו והחזיק ונראה דדוקא לענין אם הקטן בא לחזור קאמר דאין מקחו מקח אבל אם הגדול בא לחזור אינו חולק הרא"ש על הרמב"ם דכתב רבינו לפני זה בשמו דבכלל זכין לאדם שלא בפניו הוא וא"ת א"כ מאי בא רבינו ללמדנו במאי דכתב בשם הרא"ש דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל והו"ל לקצר ולכתוב שיראה מדבריו (דאשה) [דאם הוא] גדול והוא חריף מוכר אפילו בנכסי אביו ודלא כהרי"ף י"ל משום דעד הנה עיקר דברי רבינו היה מדין מכירה וקניית מטלטלין ומעתה התחיל לכתוב דין מכירה וקניית קרקע משום הכי התחיל מעיקרא לומר דיראה מדבריו דס"ל דמ"ש בגמרא דקטן במקרקעי אין מכירתו מכירה ואין קנייתו קנייה היינו דוקא עד שיגדיל דבזה חילק בין קרקעות למטלטלין אבל משהגדיל והוא פיקח מוכר כו' וק"ל ועד"ר מ"ש לפני זה בס"ו: אחר שהיו לו י"ג שנים פי' לזכר ולנקבה י"ב שנים סגי גם בזה כדאיתא שם בגמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ה ע"ב):

עד שיהיה בן כ' שנים כו' דחיישינן שמא ימכור בזול כיון שאינו יודע בטיב משא ומתן מסתמא דעתו נוטה אחרי מעות אבל אם קנה קרקע כיון שקנאו ונתן כמה מעות בעד השדה לא מיקרב דעתיה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאו ואוהבו יותר לכן במתנה אע"ג דלא שייך ביה ה"ט מ"מ כיון דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה וכיון דלאו ממילא אתא כמו בירושה קפיד: ואפילו אם הביא תוך שנת ך' עדיין אין יכול למכור זהו מ"ש בגמרא שם תוך זמנו כלפני זמנו ולא אמרינן בזה דמקצת שנה כשנה ונתבאר מזה דמ"ש ואפילו (הכי) [הביא] הרבותא לאו (אההיא) [אהביא] קאי אלא אמה שהוא בשנת ך' וק"ל: ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח רבינו נמשך בזה אחרי דברי הרא"ש שכתב שם אהא דאיתמר דאין יכול למכור עד שיהא בן ך' שנה ז"ל נראה דהיינו דוקא לענין דאין מכירתו מכירה אבל מקחו מקח משעה שהגדיל דהא לא שייך בו ה"ט דדעתו קרובה לזוזי ומה"ט נמי נראה דדוקא בנכסי אביו אינו יכול למכור אבל אם קנה קרקע יכול למכרו כו' (וכמ"ש טעמו בסמוך) ועד"ז הן דברי רבינו דהחחיל וכתב המימרא דאינו יכול למכור כו' ועליו כתב אבל אם קנה מקחו מקח ואח"כ סיים וכתב דאפילו יכול למכור אותו קרקע שקנה וק"ל וכתבתי זה משום דמקצת אריכות דברים בזה בדברי רבינו שלא לצורך מש"ה כתבתי דהוא משום דנמשך אחר הרא"ש: כשלא היו לו סימני סריס סימני סריס מבוארים בא"ע סי' קע"ב ע"ש: אבל אם קנה קרקע כו' אהא דאינו יכל למכור מה שירש מאביו כשאינו חריף עד שיהא ך' שנה קאי: אפילו אינו יודע בטיב כו' שאילו לא הגיעו הנאה גדולה לא היה נותן ומתנה דבר שאינו שכיח הוא ואמרו חכמים יתקיימו דבריו כדי שיהיו דבריו נשמעים גמרא כתבתיה בדרישה: אינו יכול למכור לאחר שיגדיל כצ"ל ונמחק תיבת עד וכן מצאתי בח"מ של קלף וכ"נ מוכח דקודם שיגדיל ליכא מ"ד שיכול למכור: ובנכסי אביו כו' גם הרמב"ם ס"ל כוותיה וכמש"ר בסמוך סט"ו בשמו: במתנת שכ"מ שהיא כירושה פי' במתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין ולא קנאו בחייו ואם עמד חוזר אבל אם לא הוה בכולה בעי קנין ולא מקרי מתנת שכ"מ אלא מתנת בריא כמ"ש לקמן סימן ר"ן ס"ו:

אע"ג דמכר קודם שנתברר נ"ל דצ"ל דבמכר בבי"ת וה"ק אע"ג דבמכר קודם כו' מ"מ אם נתברר כו': כל שאילו כו' ממכרו ממכר פי' כגון בחריף ובנכסי אביו מבן י"ג שנים ובנכסי שקנה אפילו אינו חריף כדלעיל ועיין בריב"ש סימן תס"ח שהאריך בזה:

שמכר בנכסי אביו משום דס"ל כהרי"ף דעד ך' אין מכירתו מכירה בקרקע שירש אפילו הוא חריף משא"כ בשאינו נכסי אביו והוא חריף דבי"ג שנים סגי וכמש"ר בשמו בסי"ג וה"ה דהיה יכול לומר שמכר בנכסים שקנה והוא אינו חריף אלא לרבותא כ"כ דאף על גב דהוא חריף יכול להוציא: שמין לו ומחזיר השאר מדסתם וכתב שמין לו נראה דס"ל דשמין לו כדין יורד ברשות וידו על העליונה ליטול מהפירות שיעור הוצאתו וגם שכר טרחתו כדרך פועל או שתלא וכמש"ר בסימן קע"ז ויתבאר לקמן בסי' שע"ב:

ואני אומר שאפילו קטן ולא מיחה כו' כתב המ"מ אפשר שלמד כן ממ"ש מתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה א' ולא מיחתה שוב אינה יכולה למאן ואע"ג דההיא ממונא ושם איסורא מ"מ גם זה מדין שתיקה הוא ואף כאן השתיקה היא כהודאה ומועילה וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה הפסידה עכ"ל והא דלא הביא ראיה מממון לממון דהרמב"ם כ' והביאו רבינו לעיל סימן קמ"ט סכ"ג דאם אפלה לפני הקטן ג"ש אחר שהגדיל הוי חזקה כיון דלא מיחה ויש לחלק דשאני התם דטוען כשהגדיל דלא מכרתיהו לך לעולם בזה ריעא טענתיה דא"כ לא הו"ל להניחו לאכול חינם משא"כ כאן שמודה שמכר אלא שרוצה לחזור בו ולהחזיר לו מעותיו וממ"ש הרמב"ם כיון שלקח המעות ומשתמש הלוקח ולא מיחה משמע דתרתי בעינן וק"ל:

מי שמכר כו' ובאו קרוביו כו' שם דף קנ"ה ושם בגמרא אמרו עוד טעמים אחרים דאסור לבדקו משום דמנוולא וגם מטעם דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ורבינו חד מינייהו נקט ב"י:

קטן שלוה מאחרים כו' עד וא"א הרא"ש ז"ל חילק כו' כ"כ בפ' שני דייני גזירות ע"ש וע"ל סימן צ"ו סי"ב שם כ"ר דין קטן שנשתבע על דבר שיש בו הנאה ממנו כגון על עסק מו"מ כו' ואותו הדין כתב הרא"ש בפ' הדיינין ושם כ"ר הדין סתם בלא דעת חולקין וכאן כ' דעת הרמ"ה ור' יונה שחולקין ולכאורה נראה דכאן איירי אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אפ"ה ס"ל להרא"ש דצריך לשלם וה"ק כמו שתקנו שכשיגיעו לעונת הפעוטות דמקחן מקח משום כדי חייהן ה"ה לצורך מזונותיהן אפילו בעודן קטנים יותר צריך לשלם דבצורך מזונותיהן ס"ל דאין צריכין לעונת הפעוטות ובזה דוקא פליג הר"י אבל זה דוחק דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב שם בסימן צ"ו ג"כ דין לוה לצורך מזונות קודם זמן פעוטות אלא נראה שגם כאן הלך רבינו בדרכו דשלא במקום מקור הדין מקצר וכותב הדין אליבא דהלכתא ועיין בש"ע סט"ו דנראה דס"ל כשינויא קמא:

החרש דינו כקטן כו' עד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל מקור הדברים הוא מפ' הנזקין כתבתי בדרישה ע"ש: אבל לא בקפיצת פיו פי' עקימת שפתיים דאינו סימן טוב כ"כ וניכר כמו רמיזה: וכתב א"א ז"ל שם בס"פ הניזקין כ"כ ועד"ר: וא' חרש גמור שאינו לא שומע כו' וא' נשתתק כו' דינן שוה כו' ונקט הני תרתי משום דחרש גמור כו' הוא משנה בהנזקין ונשתתק הוא ברייתא הביאה בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"א) וכמ"ש בדרישה וחרש גמור דבעי בדיקה נלמד מסברא דנשתתק וכ"כ המ"מ ומדכ"ר דינן שוה נשמע שגם בזה דינן שוה דכשם דבחרש גמור מטלטלי אין מקרקעי לא ה"ה בשומע ואינו מדבר מטלטלין אין מקרקעי לא: ומ"ש כמ"ש בספר א"ע בסימן קכ"א כ"כ ע"ש ונראה דרבינו ס"ל דדוקא נשתתק דנעשה בו שינוי בגופו דמתחלה היה יכול לדבר ואח"כ נשתתק וכל שינוי הוא רע ודאי שטותו או חולי הביאו לידי זה ומש"ה דינו שוה לחרש גמור אבל אם היה משעת לידה שומע ואינו מדבר והיינו אלם דינו שוה למדבר ואינו שומע ועל שניהם אמרו בברייתא וזה וזה הרי הן כפקחים לכל דבריהן ועד"ר ואפילו בקרקע א"צ בדיקה: ומש"ר ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח ולא קאמר ג"כ שאלם שהוא שומע ואינו מדבר משעת לידה שג"כ דינו כן נראה דלרבותא נקטו דאפילו זה דנקרא בשם חרש דהא חרש הוא מצד שאינו שומע וכן בברייתא שם קראו חרש אפ"ה הוי כפקח ומכ"ש שומע וא"מ והוא כן משעת לידה דדינו כפקח והא דכ"ר על הרמב"ם ז"ל הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע דמשמע שרבינו סבר איפכא שהחמיר יותר באינו מדבר ושומע מבמדבר וא"ש וזה ודאי אינו כמ"ש אלא ר"ל הרי החמיר יותר כו' ר"ל הרי הוא החמיר הרבה במדבר וא"ש דאפילו בבדיקה לא מהני בקרקע כן נ"ל ודלא כב"י דכתב דנקט רבינו לדבר ואינו שומע דניכר מתוך דבורו אם הוא בן דעת דא"כ תקשה לרבינו ג"כ הברייתא דקתני הרי הן כפקחין לכל דבריהן (מיהו בזה י"ל דע"כ צ"ל דיש לרבינו ישוב להברייתא שהרי רבינו לא סתר מיניה לדברי הרמב"ם וכמ"ש בדרישה (ע"ש) ועוד למה כתב תחלה ואמר נשתתק כו' הול"ל נמי אלם שדינו כחרש. ועוד דלפי' ב"י ק' ממ"נ במאי קמיירי תשובת הרא"ש דמייתי רבינו בסמוך ס"כ אי ביכול לדבר אפילו לא היה שומע כלל ס"ל לרבינו דהרי הוא כפקח ואי באינו יכול לדבר ק' אף שהיה שומע שמיעה גמורה הלא ס"ל לרבינו לפי' הב"י דדינו כחרש דזהו נשתתק. וע"ק דהרא"ש כתב שם ז"ל דע כי בכל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שא"מ ולא שומע כלל וכך היה ממעי אמו וא"כ למה כ"ר בנשתתק דשומע היא דינו כחרש גמור אבל לפי מ"ש א"ש הכל ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרא"ש כך היה ממעי אמו לא כ"כ אלא לחומרא ור"ל הא דבעינן שיהא א"ש וא"מ היינו דוקא כשהוא כן ממעי אמו לאפוקי אם נשתתק אח"כ אז אפילו שומע דינו כחרש וק"ל:

שאלה לא"א כו' בכלל פ"ה דין י"ב כ"כ ולעיל בסמוך כתבתי פירושו והוכחתי דמיירי אפילו באלם שאינו יכול לדבר מ"מ כיון ששומע כשמדברים עמו בקול רם הרי הוא כפיקח:

שוטה אין מעשיו קיימים שם דף קנ"ה ובפ"ב דכתובות ע"ש:

וכתב הרמב"ם כו' עד השיכור כו' שם בפכ"ט כ"כ:

ומ"ש שמא בסוף עת שפייתו ובתחלת שטותו כו' במיימוני שם כתב שמא בסוף עת שטותו או בתחלת שטותו ודברי רבינו מדוקדקין בעיני יותר משום דבסוף עת שפייתו יסברו העדים שהוא שפוי כמעיקרא ומקחו מקח והוא סוף שפויו שאז מתחיל שטותו ובכלל שוטה שאין מקחו מקח הוא מש"ה צריכין העדים לדקדק בדבר אבל על מקחו דשוטה גמור א"צ דקדוק דהכל רואין שהוא שוטה:

השיכור כו' קיימין ואם הגיע כו' כצ"ל וכן הוא במיימוני פכ"ט ובש"ע וכ"מ בספר ישן. מיהו א"צ למחוק נוסחא ספרי הטור שבידינו שכתב בהן ז"ל קיימין והוא שלא הגיע לשכרות של לוט והוא כו' אלא שצריכין להגיה דל"ת וכצ"ל דהרי הוא כשוטה כו' ור"ל דהרי אם הוא כן הוא כשוטה וק"ל:

כתב הרמב"ם כו' שם בפכ"ט: זוכה בהן כו' פי' שלא מדעת הלוקח ולכן הברירה בידו ולא ביד המוכר שהרי המוכר נתנו ליד האחר לזכות להלוקח:

וכן העבד כו' בלא רשות האדון לכך הברירה ביד האדון וק"ל: לא רצה כו' במתנה נמי שייך שאינו רוצה כגון שיש בהן עבדים ואינו רוצה לזווגן כמ"ש בסימן רמ"ג ל' הגמרא או משום שונא מתנות יחיה בסימן רמ"ט וקע"א: ואין צריך לקנות כו' האי א"צ לקנות אקיום ואביטול קאי דגם בביטולו הו"א דדינו כראובן שקונה משמעון ורצה ראובן לחזור בו ולהקנות לשמעון דלא קנה שמעון בדיבור בעלמא שהרי כבר יצא מרשותו עד שיחזור ויקנה בא' מדרכי הקנאות מראובן כמש"ר בסימן רמ"ג ס"י ובסימן רמ"ה ס"י ע"ש שהוא פלוגתת רבנן ורשב"ג והלכה כרבנן:

דין מכירת כו' עד בספר א"ע כו' בסימן צ':

ב"ד שמכרו כו' הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ל' מה"מ והם מותרין למכור קרקעותיו כדי לשלם חובות אבי היתומים אבל אין מתנתו מתנה כיון שאינה שלו. כאשר יתבאר לקמן סימן ר"ץ:

המוכר או קונה כו' ירושלמי פ' אחרון די"ט ופסקוהו הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם סוף ה"מ וכן הדין לענין אם קידש או חלץ ויבם וכמ"ש בא"ח סימן של"ח וע"ל סימן ר"ח: