השליש ממה שנתן להעכו"ם כו' מדסתם רבינו וכתב השליש ממה שנתן העכו"ם ולא כתב השליש משיווי הקרקע (וכל' רבינו כן הוא משמעות ל' המשנה וגמרא ורש"י וכל הפוסקים) נראה מוכח מזה דלא אזלינן בתר שיווי הקרקע אלא אחר מה שנתן להעכו"ם הן שקנאה בזול יותר מרביעית דהיינו שקנאה שוה מ' בעשרים הן שקנאה בשוויים או אפילו ביוקר שוה מ' בנ'. ואפילו יש להלוקח עדים ע"ז לעולם צריך ליתן לבעלים עוד שליש ממה שנתן להעכו"ם דהיינו רביעית מלבר. וה"ט כיון דהסקרקון דרכו למיזל שליש ואין אונאה לקרקעות וגם האי לוקח מסיקריקון ידע תקנת חכמים דצריך לפייס בעלים הראשונים ברביעית מש"ה לא חלקו חז"ל בתקנתיוהו. והשתא א"ש מה שמסיק רבינו וכתב ז"ל ואם אינו מאמין לו בכמה קנאה וגם אין לו עדים בכמה קנאה ישבע לו בכמה קנאה דמשמע דברישא מיירי אף שיש עדים בכמה קנאה אפ"ה צריך ליתן לו שליש. וק' מאי פסקא הלא לפעמים קנה שוה מ' בכ' והו"ל ליתן לו המחצה. ופעמים קונה שוה מ' במ' ולא הו"ל ליתן לו כלום אלא ודאי כדכתיבנא. ולפ"ז אם קנאה הלוקח בזול יבחרו הבעלים ליקח רביעית בקרקע ואם קנאו ביוקר יבחרו ליקח שליש מהמעות. ומש"ה קאמר דאם אין עדים בכמה קנאה כו' פי' דאם טוען שקנאה בזול והבעלים אינם מאמינים לו שמא קנאו ביוקר. וניחא להו טפי ליקח שליש מעות מרביע קרקע או איפכא ודו"ק. ואף שגם לפי מ"ש לא הו"ל לרבינו לסתום אלא לפרש מ"מ נ"ל מוכרח לפרשו כן כי חפשתי על כל צידי צדדים בגמרא ופוסקים ולא אשתמט שום חד מינייהו לתלות השליש בשומת הקרקע. רק בשיעור נתינת המעות שנתן לסקריקון תלוי הדבר ומשמע דאם ידוע בעדים או שמאמין להלוקח או שנשבע בכמה לקחה צריך ליתן לבעלים שליש ממה שנתן לעכו"ם בין אם נתן לו פחות שליש משוויה או יותר (פחות או יותר) משויה. ורבינו נמי דכתב בסיפא ז"ל ואם אינו מאמינו וגם אין לו עדים כו' ומשמע דדין קמא מיירי דיש עדים או מאמינו וזה לא נזכר בשום פוסק. אלא ודאי מוכרח לרבינו שכן הוא דעתם במה שסתמו וכתבו שיתן הלוקח לבעלים שליש ממה שנתן לעכו"ם וכמ"ש ודו"ק:

ואח"כ קנאה מהעכו"ם מקחו קיים פי' קיים לגמרי וא"צ ליתן לו אפילו שליש: ואח"כ מהבעלים כו' פי' אם ירצו הבעלים ואם ירצו יתן להם שליש וק"ל: ואפי' עשה לו שטר כשמואל דאמר הכי שם וה"ט דאמרינן מיראה עבד א"נ יאמר השני נוח לי והראשון קשה ממנו. רש"י. וזה לא שייך בשקנה תחלה מישראל דאיך ידע שמא לא יתרצה העכו"ם למכור להאי ישראל וק"ל: או שהודה לו נראה דצ"ל שמודה לו ור"ל שהוא מודה עדיין בפני ב"ד שקיבל המעות רק שטוען שמחמת יראה קיבל אמרינן מדלא מוסר מודעא אגב זוזי גמר והקנה לו אבל כשהודה בפני עדים תחילה שקיבל המעות ועתה אומר שמחמת יראה הודה טענתו טענה. וכן כ"ר לעיל סימן ר"ה בס"ב וח' ע"ש:

שטוענין לומר כו' ונתן להם שליש כו' שם בברייתא וטעמו דאילו היתה עדיין ביד לוקח הראשון והיה טוען כן היה נאמן במיגו דקניתיה מינך תחלה ואכלתי שני חזקה וכל מאי דמצי טעון טוענין להלוקח ממנו והוה מצ"ל דטוענין שמא קנאה מהבעלים קודם שקנאה מסיקריקון דג"כ המקח קיים וא"צ ליתן לו כלום כמ"ש לעיל. ורבינו חד מינייהו נקט: וביד לוקח שני ג' כו' דאמרינן בכה"ג אם היתה הקרקע עד הנה ביד לוקח ראשון יהיה נאמן בטענתו כנ"ל מש"ה טוענין כן להלוקח שני אלא שבאם לא היתה ביד הראשון יום א' לא הוה טוענין הב"ד לזה הלוקח כיון שהוא עצמו לא טען כן דהו"ל חזקה שאין עמה טענה וק"ל:

לקח העכו"ם כו' כתב הרמב"ם כו'. בפ"י מה"ג כ"כ ועד"ר וה"ה כי משכנה ישראל ביד עכו"ם ועיין בד"מ וע"ל סימן שע"א מדינים אלו:

בא עכו"ם בעקיפין כו' דדוקא גבי סקריקון גמר ומקני מחמת שרוצה להרגו אז נתייאש כו' עיין בד"מ: פי' רש"י כו' שם אברייתא: אלא שמין כמה יתן ז"ל ר' גרשון (והביאו התוס' והרא"ש בפ' הכונס) בע"ה יתן להלוקח מה שההנהו וכתב הרא"ש שם על דבריו ז"ל ואינו נותן לו כל מה שהוציא כמו רועה שקדם במקלות (בסימן ש"ג) דהתם נתכוון לטובת בעל הצאן אבל הכא לצורך עצמו קנהו עכ"ל ולזה נמי כיון רבינו במ"ש שמין כמה היה רוצה כו' פי' וא"צ ליתן להלוקח כל מה שהוציא. וכמו שיד בע"ה על עליונה בזה כן הוא נמי על העליונה אם קנהו הלוקת בזול והב"ה לא היה יכול להשתדלו מהעכו"ם כ"כ בזול דבכזה לא אמר ר"ג ליתן לו כפי מה שההנהו וא"צ ליתן להלוקח בזה אלא כפי מה שהוציא ולא הוצרך ר"ג לפרש זה דפשוט הוא דאיך יעשה סחורה בביתו של זה וכמ"ש הרא"ש ה"ט בתשובה בהדיא ועוד דר"ג לא בא אלא ללמדינו דאין הדין כרש"י וסייעתו דס"ל דהלוקח צריך להחזיר בחינם קמ"ל דלא אלא צריך ליתן לה כל מה שההנהו. גם מפני שסתמא דמלתא לא היה יכול הב"ה להשתדל ליתנהו לו בזול יותר. מש"ה כתב ר"ג שצריך ליתן לו כל מה שההנהו וכן היה כוונת הרא"ש בתשובה שהביא רבינו אחר דין זה. שבאותה תשובה סוף כלל צ"ה נשאל ע"ז ע"ש. וכאשר כתבתי נתיישב נמי דל"ת ששם בתשו' דימהו הרא"ש לרועה שקידם ברועים כו' ובפסקיו פ' הכונס הנ"ל כתב דלא דמי דבפסקיו איירי הרא"ש באם היה יכול הב"ה להשתדל בזול יותר ובתשובה איירי כשלא היה יכול להציל בזול יותר גם נתיישב דל"ת דשם בתשובה כתב אבל יותר ממה שהוציא כו' הרי כתב האי דינא בל' אבל ורבינו שהביא התשו' כתבו בל' א"צ ליתן לו יותר ובאמת לשון וגם אינו מיושב שפיר. דהרי לפני זה איירי בצריך ליתן לו ובמ"ש ניחא דרבינו הביא כאן התשובה כאילו לא הושבה על השאלה הנ"ל והביא תחלה דברי ר"ג דאמר דשמין לו והיינו דאין הולכין אחר הוצאת הלוקח אם היה יכול הב"ה להשתדלו בזול יותר ואח"כ כתב שהרא"ש כ"כ בתשובה והוסיף בפירוש דבריו ב' דינים חדא דלפעמים הולכין אחר הוצאת הלוקח עד כדי דמי הבית והיינו מסתמא שלא היה יכול הב"ה להשתדל בזול יותר. השני דוגם בזה אין הולכין אחר משמעות ל' כ"כ והיינו דאם קנהו הלוקח בזול א"צ הב"ה שיתן לו כפי מה שההנהו וק"ל ובמ"ש נתיישב נמי דל"ת דברי רבינו אהדדי דמתחיל וכתב דשמין לו כו' ואח"כ כתב דנותן לו כפי הוצאתו ודו"ק:

וכתב א"א הרא"ש סוף כלל צ"ה:

ומ"ש ואם בעודה בידו בנה אותה שם בתשובה השיב כן על מה ששאלוהו: טול עציך ואבניך כו' ע"ל סימן שפ"ה נתבאר דין זה: