מחמת אונס כו' אינה מתנה בפ' ח"ה (דף מ' ע"א) והטעם דדוקא גבי מכר דמקבל זוזי אמרינן דאגב זוזי ואונסא גמר ומקני אי לאו דמסר מודעא כמ"ש לעיל ריש סימן קנ"א ור"ה והאי אונס ל"ד אונס גמור וידוע אלא אפי' בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה במתנה זו המתנה בטלה וכן איתא בגמרא בהדיא דגילוי דעת במתנה ובגיטא (וצריכין לחלק דבגמרא פ' השולח מסקינן דהלכה כאביי ביע"ל קג"ם והגימ"ל הוא גילוי מילתא בגיטא דלאו מילתא היא וכ"פ הפוסקים ובטור א"ע סימן קמ"א ע"ש) מהני לבטלן וכ"כ רבינו לעיל סימן ר"ה סי"ב ע"ש והשתא א"ש מש"ר אחר זה ז"ל לפיכך המוסר מודעא כתבינן ליה אע"ג דלא ידעינן באונסיה כו' כיון שגילה דעתו כו' דק' מאי לפיכך הא לפני זה כתב דצריכין דידעינן באונסיה אלא ודאי אונס ל"ד הוא אלא כל שגילה דעתו דלא ניחא ליה ונותן ודאי מחמת שום ענין נתנו למראית עינים ולא בלב שלם ואותו טעם וענין שהיה לו נקרא אונס במתנה וק"ל: אפילו אם קבל עליו אחריות ר"ל אע"פ דבקנה מסקריקון והדר מבע"ה דג"כ לא מהני ביה שטר אפ"ה מהני קבלת אחריות וכמש"ר לעיל בסי' רל"ו ס"ב סקריקון שאני וכמ"ש רבינו לעיל סימן קנ"א ס"ג ע"ש:

ואפילו אינו מוסר מודעה כו' שם ע"ב בשם נהרדעי:

ואח"כ בטלה מדעתו פי' לאפוקי בטל באונס אע"ג דבמכר דיהיב זוזי אפי' בטלו באונס הוה בטול לדעת הרא"ש כדלעיל ס"ס ר"ה:

וכל מתנה כו' צריך שתהא גלויה ומפורסמת ל"מ אם כו' בגמרא פ' חזקת (בבא בתרא דף מ' ע"ב) גרסינן אמר ר' יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה ה"ד מתנה טמירתא א"ר יוסף דא"ל לסהדי זילו איטמורו וכתבו ליה איכא דאמרי א"ר יוסף דלא א"ל תיתבו בשוקא ובברא ותכתבו ליה מאי בינייהו א"ב סתמא איבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן וכתב הרא"ש שם אהא דאמר ר' יודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה ז"ל ואפילו אי תפיס מפקינן מיניה שאנו אומדים דעתו שלא גמר לתת לו בנפש חפיצה אלא שהוצרך לפנים לתת לו הילכך לא קנה ולא שיהיה הדבר מסופק אם קנה או לא קנה ואפי' אי הוי ספיקא דדינא לא מהניא תפיסה דתפיסת ספיקא לאו תפיסה היא ואוקי ממונא בחזקת מריה כדאמרינן פ"ק דמציעא תקפה כהן מוציאין מידו עכ"ל והן הן הדברים שכתב רבינו בשם הרא"ש בסמוך שאפילו במטלטלין מוציאין דומיא דתקף כהן הבכור דהוא מטלטלין ואע"ג דהרא"ש כתב דבריו אדברי רב יודא דאמר מתנתא טמירתא כו' הא קיי"ל כא"ד דפירשוהו אפילו בסתמא ודעת הרמ"ה שמחלק במטלטלין נ"ל דלא קאי אלא אסתמא ולא גילה דעתו בהדיא דנותנו בטמירתא ואפשר דס"ל דהא דמסקינן בגמרא דחיישינן בסתמא כלומר דספיקא הוא והא דכתב הרמ"ה ז"ל וטוען דבמתנה גמורה יהביה ניהליה אינו ר"ל שטוען שבפניו אמר לעדים שיהביה ניהליה במתנה גלויה ומפורסמת וכדפירשו ב"י ודייק מיניה הא אי מודה המקבל דלא אמר כן לעדים דמוציאין מיניה דז"א דא"כ הול"ל וטוען שנתנו לו במתנה מפורסמת אלא ר"ל שטוען ידעתי שלא לפנים נתנו לו אלא בכל לבבו ודעתו נתנו לו ומסיק דהרא"ש ס"ל דאפילו בכה"ג מפקינן מיניה דומיא דתקפה כהן ונ"ל דהצעת דברי רבינו דהתחיל וכתב ל"מ אם אמר תתחבאו כו' ועליו כתב ואפילו אם תפש והוא אליבא דכ"ע ואח"כ כתב שהרמ"ה ס"ל שבסתם מהני תפיסה ושהרא"ש חולק גם ע"ז וק"ל וזהו דלא כמ"ש הב"י ע"ש: ומ"ש בין של שכ"מ נראה דדוקא שכ"מ אבל מצוה מחמת מיתה כ' הרי"ף והרמב"ם ברפ"ט דזכייה דהויא מתנה וכתבו רבינו בסימן רנ"ג סעיף ז' והטעם שמצוה מחמת מיתה ודאי אין נותן לפנים כדי להחניפו דהא מיית ואזיל ליה וגם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה וגם מצינו שהקילו במסוכן שאומר כתבו גט לאשתי אע"ג דלא אמר תנו לפי שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבו ותנו ה"נ אמרינן דמתוך טרדתו לא אמר כתבו בשוקא וכ"כ בית יוסף ומיהו כל זה דוקא בסתמא אבל אי אמר בהדיא איטמרו וכתבו ודאי גם במצוה מחמת מיתה לא הויא מתנה והאידנא אפילו בשכ"מ אין מדקדקין דלא גרע מכל אדם דכתב רבינו בשם הרא"ש בסמוך ס"ח דהויא מתנה האידנא וכן מבואר שם באשיר"י ע"ש וע"ל סימן רנ"ג סעיף ז' מ"ש עוד מזה: ומש"ר אא"כ א"ל כתבוהו בשוקא כו' נראה דה"ק אא"כ א"ל כו' ואז אף אם לא כתבוהו בשוקא אלא בביתם מ"מ כיון דגילה דעתו שאינו מפקיד אם יכתבוהו בשוקא לא מיחשב למתנה טמירתא וק"ל:

ומ"ש הרמ"ה מוציאין הקרקע מידו משום דבקרקע לא שייך חזקה מודה הרמ"ה דמוקמינן אחזקת מרא קמא:

אבל אי מקנה ליה בקנין או בחזקה לכאורה נראה שטעמו דהר"ר יוסף שס"ל כר' ירוחם שכתב בנט"ו ח"ב (הביאו בית יוסף כאן בסעיף ו') דאם החזיקו אותו מעכשיו לא שייך בה דין מתנה טמירתא עכ"ל (וכ"כ מ"ו ר"ס בש"ע בסעיף ג') ובכל הני ג"כ מקנהו מעכשיו ואפשר דה"ה אם כתב לו שדי נתונה לך ונתנו לו דקני ג"כ מיד אע"ג דמצווה אח"כ לעדים לכתוב לו ג"כ שטר ראיה אצ"ל להן כתבוהו בשוקא מה"ט דקנה מיד: כיון דסתם קנין לכתיבה עומד דכמאן דא"ל כתבו דמי כו' פי' כל שקנו מידו הוא מטעם שהלוקח או המקבל מהדר ומבקש מהנותן שיקנהו לו כדי שהעדים יכתבו לו שטר דכל קנין לכתיבה עומד נמצא דכשקנה לו הנותן הו"ל כאילו אמר לעדים אני מקנה לו האי שדה וכתבו לו שטר וכיון דהוי כאילו הזכיר הכתיבה צריך שיזכיר הכתיבה שתהיה מפורסמת באופן המועיל ואי לא הו"ל כאילו אמר אטמרו וכתבו: ומ"ש ולזה הסכים הרא"ש ז"ל עבד"ר:

וכתב הר"ר יונה כ"כ נ"י בשמו בפ' חזקת: אבל ודאי צריך לצוות על החתימה כו' פי' ולא סגי בציווי על הכתיבה שתהא בפרהסיא ב"י: אע"פ שלא צוה על המסירה פי' לא צוה שינתן וימסר לו בפרהסיא (וכ"כ רמ"א בש"ע סעיף ד' אבל בפנים בש"ע כתב עדי מסירה ע"ש) אבל אין פי' עדי מסירה דכשיש עדי חתימה א"צ למסור בעדי מסירה וע"ל ס"ס נ"א ובסימן ס"ה מ"ש שם:

וכ' א"א הרא"ש ז"ל שם בפרק חזקת כתב כן: האידנא דלא כתבינן כו' פי' ואמאי לא חיישינן כיון שלא כתבוהו בשטר ודאי גם הנותן לא אמר להן אלא סתם כתבו ומתנה טמירתא היא: משום דנהיגי כו' פי' נהגו למכתב בתוך השטר איך שא"ל כתבו בשוקא כו' (אבל בימי האמוראים אף שא"ל כתבו בשוקא לא היו נוהגים לכתוב בתוך השטר איך שא"ל כתבו בשוקא כו' כ"א כשצוה להן בפירוש לכתבו מש"ה כשבא לפניהם שטר שלא נכתב בו איך שא"ל כתבו בשוקא היו מצריכים בירור שא"ל בשעת הקנין כתבוהו בשוקא) ומפני שהיה המנהג פשוט כ"כ נשתרבב המנהג לדידהו דלא הזכירו כלל בשעת הקנין לומר כתבוהו בשוקא אלא סומכים אמנהג הסופרים ונעשה להן הסתם כאילו אמר בפירוש ומשם נשתרבב המנהג יותר כיון דהנותן אונו מזכיר כלל דגם הסופרים אינן כותבין כלל כי הדבר מורגל ופשוט בפי כל כלל הדברים דמ"ש משום דנהיגי פי' משום דהיו נהיגי והילכך ראשון שהזכיר רבינו קאי אמנהג קדמונים והילכך שני אמנהגינו ור"ל כיון שמתחילה היו רגילין לכתוב בכל שטרות ואמר לן כתבוהו כו' הילכך נתבטל דין התלמוד דהיינו שצ"ל כתבוהו בשוקא משום דסתם אדם דעתו היה כן אף שלא פירש ומזמן ההוא שהורגלו בני אדם שלא לומר נתפשט המנהג שג"כ לא כתבו הסופרים דכיון דאינו מזכיר לפניהן כתבוהו בשוקא הם אינן כותבין כי מסתמא דעת כל אדם כן וע"ז מסיק וכתב הילכך הו"ל כאילו אמר כתבוהו בשוקא והשתא א"ש דל"ת דדברי רבינו סותרין זא"ז כמ"ש בדרישה וגם א"ש הא דפתח בלמה לא כתבינן האידנא וסיים בהילכך הוה כאילו אומר משום דחדא באידך תליא אלא דמתחלה דייק דמדאנו רואין שכל השטרות הבאין לפנינו אינו כתוב בו כן ש"מ שגם כשלא מזכיר לפניהן הנותן כתבוהו בשוקא מועיל המתנה ומסיים דה"ט משום דהו"ל כאילו אמר ועבד"ר ושם כתבתי עוד מה שהכריחני לפרש כן ואכתי קשה הא דכ' הרא"ש בתשובה והביאו רבינו בסימן ס"א ס"ז ז"ל וכל דבר שנהגו לכתוב הן נאמנות הן כתבוהו בשוקא שכבר נהגו הסופרים לכתוב כו' ש"מ שגם בימי הרא"ש היו נוהגין לכתוב כן וצ"ל דמ"ש שכבר נהגו ר"ל שבימים קדמונים נהגו כן ועל אותו מנהג סומכין עדיין שיכול הסופר לכתבו בלא ציווי הנותן והוא קצת דוחק ועבד"ר:

מתנה טמירתא לא חשיבא אפילו במודעא ז"ל הגמרא שם אמר רבא והויא מודעא לחבירתה אמר רב פפא הא דרבא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזיל לקדושי אשה כו' (וכמש"ר) עד אתו לקמיה דרבא א"ל לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהוי מודעא לחבירתה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה ונראה דבהא פליגי ר"י הלוי ור"ח דר"ח ס"ל דאחר דמסיק רב פפא לומר ולא היא התם מוכחא מילתא כו' מה"ט לחוד קאמר דפסק רבא דלא קנתה האשה ור"י הלוי ס"ל דמדאמר מאן דחזא סבר משום דהוי מודעא ע"כ לא טעו לסבור הכי אלא משום דשמעו מרבא דתלי טעמא דלא קנתה האשה משום מתנה קמייתא וסברו שאותה מתנה ראשונה לחוד גרמה דהוי כמודעא וע"ז מסיק רב פפא לומר ולא היא אלא טעמא דרבא משום דגם נלוה אליו טעם דמתנה שנייה היתה קצת באונס וק"ל כן הוא פי' כלל דבריהן ועכשיו אכתוב פי' פרטי דברי רבינו בזה. מ"ש אלא אם כן כצ"ל והאי אא"כ איכא הוכחה אתיא גם אליבא דר"ח אלא דלר"ח אין הביטול למתנה שנייה מכח מתנה הראשונה כלל אלא מכח הוכחה דמתנה שנייה ולר"י מצרפינן ההוכחה לגילוי מילתא דמתנה הראשונה וכדמסיק: ומ"ש ופי' הר"ר יוסף הלוי דה"ט כו' כלומר הא דהוצרך לבטל המתנה שנייה במתנה הראשונה הא בלא"ה לאו מתנה היא כיון דהיתה אונס ותירץ דאונס דאתי מחמת נפשיה הוא זה ואי בעי כפי ליה ליצריה ולא היה מקדש אשה זו ב"י וע"ל סימן ר"ה ס"ו: ואי בעי מצי למיכף כו' פי' ומש"ה אפילו לגילוי דעת כל שהוא דמבטל המתנה לא חשבינן להאי אונסא ואדרבה אמרינן כמו שקידושי אשה ברצון היו בודאי גם המתנה ברצון היתה דלאו כל כמיניה לקדש בהשטאה לכן בעינן מודעא קמייתא ומיהו במתנה קמייתא לחוד לא סגי אע"פ דבעלמא כי מסר מודעא אפילו שהוא שקר שאינו אנוס אפ"ה מתנתו לאו מתנה כדלעיל שאני הכא שהמודעא לא היתה אמתנה זו עצמה אלא ממשמעות מתנה אחריתא משום הכי בעינן שיהיה גם קצת אונס במתנה זו השנייה: דאנוס הוה דאפילו בלא מודעא כו' כצ"ל: