המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כו' כן משמע בפרק קמא דגיטין דף י"ד וע"ש באשר"י דף צ"ט: ומה שכתב כיון שהחזיק הזוכה כו' האי חזקה ל"ד הוא דבמטלטלין לא שייך חזקה אלא ר"ל שעשה בו אחד מהקניינים שזכה בו ע"י וק"ל: ומ"ש שיד המקבל על העליונה כו' עד ואם אינו רוצה אינו מקבל פי' כגון שיש בהן עבדים ואינו רוצה לזונן או משום דשונא מתנות יחיה (כמש"ר בסימן קע"א ובס"ס רמ"ט) ומיירי כשהקנהו ע"י אחר שלא בפני המקבל ודומה למש"ר בשם הרמב"ם (שכ"כ ר"פ ל' דמכירה ופ"ד דזכייה לענין מתנה) לעיל בס"ס רל"ה סכ"ה בענין מכירה ז"ל המוכר קרקע או מטלטלין וזיכה בהן אחר להלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה כו' וכתב המ"מ שם שפשוט הוא דאם אינו רוצה בו הו"ל בכלל מ"ש אין חבין לאדם שלא בפניו ומהתימה על הב"י שכתב דדין זה נלמד מפלוגתא דרשב"ג ורבנן בפ' י"נ בכותב נכסיו לאחר והיה בהן עבדים כו' ומיירי בצווח מעיקרא כו' ע"ש וז"א במשמעות לשון רבינו דהא סתם וכתב כאן ולא הזכיר צוויחה וההיא דינא דצווח מעיקרא מיירי בזיכה לו ע"י אחר בפניו ורבינו כתב לאותו דין לקמן בס"ס רמ"ה ע"ש בסט"ו אבל כאן מדבר במזכה לו ע"י אחר שלא בפניו וכן ברמב"ם שני דינים הללו סדורים זא"ז בפ"ד דזכייה וגם בכאן ודאי אם כשהודיעו האחר מהמתנה שזכה לו והוא שותק הוה מתנה ומיירי בצווח מיד כששמע קמ"ל דל"ת דלא ליהני ביה צויחה כיון דכבר זכה בו אחר בשבילו וק"ל:

בד"א שאמר זכה במתנה כו' מימרא דאביי בר"פ השולח: לא הוי כזכי כו' עיין סימן קכ"ה ס"ו דכתב כן ודוקא בהלואה ופקדון שהיא ממונו של המקבל בקל זוכה בו אפילו בל' הולך משא"כ במתנה אבל מ"מ משום מחוסרי אמנה איכא בחזרתו אם המתנה היא מועטת כדלעיל ס"ס ר"ד: ואם המקבל עני פי' דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט עבד"ר:

אלא א"כ הוא ברשותו פי" של הזוכה וכן כתבו רבינו לעיל סימן קכ"ה בשם הרמ"ה: לכשיבוא ברשותו כו' פי' וכשהיה מתחילה ברשות הנותן דאל"כ הו"ל כדבר שלב"ל כדלעיל ס"ס רי"א ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמ"ש לקמן וק"ל:

ופי' ר"ת דה"ה אם אמר תן כו' והרמב"ם כתב דתן הוי כזכי כו' ע"ל בסימן קכ"ה מ"ש דל"ת דבריהן אהדדי: לא הוי כזכי במתנה פי' אלא דוקא במלוה ופקדון לחוד כדלעיל סימן קכ"ה ס"ז ומטענות הנ"ל: שלא יגיע לידו פי' מיד השליח ליד המקבל:

אמר לשנים כו' אבל אם אמר כו' מימרא דרבא בר יצחק בפ' הספינה: זכו בשדה פי' הרא"ש דסתם זכו משמע בק"ס: והחזיקו בשדה פי' עשו חזקה המועלת כדי לזכות ע"י השדה בשליחות המקבל ול"ד חזקה קאמר אלא ה"ה נמי אחד משאר הקניינים והראיה שסיים בקנין וק"ל: שלא יכתבו לו השטר דאין עושין שטר בע"כ של נותן דאם יפה כחו במתנה בע"פ לא ניחא ליה דתיהוי מתנתו בשטר דאית ליה קלא יותר זיילי נכסי: אע"פ שהקנה לו השדה ע"י בקנין פי' אף שכבר זכה המקבל בגוף השדה באחד מן הקניינים ול"ד בקנין סודר א"נ רבותא קאמר דאפילו אם כבר הקנהו לו ע"י בק"ס וסתם קנין לכתיבה עומד אפ"ה אין כותבין לו השטר כיון שחזר בו וכמ"ש רבינו בסמוך סעיף י"ב:

אבל אם אמר להן זכו כו' ע"מ כו' יכול לחזור בו שלא יכתבו לו השטר כו' פי' אע"פ שכבר החזיקו לו בהשדה לא אמרינן כיון שתלה הזכייה בכתיבה כשם שאינו יכול לחזור בזכייה כיון שכבר החזיקו כך אינו יכול לחזור בכתיבה אלא אדרבה אמרינן כשם שיכול לחזור בכתיבה דודאי לא גרע מאילו לא אמר ע"מ כך יכול לחזור בזכייה ודוק: שתכתבוהו ותתנוהו לו קאמר כלומר מה שאמר כתובו מסתמא היתה כוונתו שיתנוהו לו אחר הכתיבה:

וי"א דוקא כו' אבל אם אמר זכו כו' דדוקא בכתיבת השטר דהוא חובתו של נותן אין רשאין לכתוב חובתו בע"כ כיון דהוא עשאם שלוחים לכתוב גם הוא יכול לבטלם אבל בע"מ שתתנו למקבל ר' זוז אין זה חובתו אלא כשאר תנאי דעלמא וקיי"ל כל האומר ע"מ [כאומר] מעכשיו דמי הילכך בע"כ כשיתקיים התנאי תתקיים המתנה למפרע אבל דעת הרא"ש הוא דאין זה כשאר תנאי שכל תנאי שהוא לטובתו של מקבל צריך הוא עצמו לאתנויי וכשהתנה המוכר או הנותן לא מיקרי תנאי אלא פטומי מילי בעלמא הוא הילכך לטובתו של הלוקח לאו תנאי הוא ויכול המוכר לבטל התנאי והמעשה בטל ממילא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א"כ המעשה קיים אפילו לא יתקיים התנאי דלטובתו של המתנה הוה תנאי כיון שאמר על מנת ויכול לחזור בגוף המתנה כל זמן שלא נתקיים התנאי אפילו לא נתקיים בגרמתו כיון שתלאן אהדדי ועיין באשר"י פ' הספינה שכ"כ שם ועבד"ר: ובזכו לו וכתבו לו את השטר שחוזר בשטר כתב ר"ת כו' בפ' הנזכר בתוספות ודוקא בזכו לו וכתבו לו כתב ר"ת דאין הדין כן במכר להכריח הלוקח על הקנין ולחזור בשטר אבל בשאמר לו ע"מ דתלה הקנין בהשטר גם ר"ת מודה דיכול לחזור בהשטר והרשות ביד הלוקח לחזור בהקנין וק"ל ועבד"ר: אבל אם הוא שטר מכר כו' כותבין כו' עבד"ר: לא קניתי אלא ע"מ כו' אע"פ דבלא שטר נמי גבי ממשעבדי וכמ"ש בדרישה מ"מ דילמא ימותו העדים או ילכו למדינת הים א"נ שאני הכא דמיחה בעדים תו לא מפקי קלא כ"כ וכמ"ש בדרישה ע"ש וק"ל: גם המוכר יכול לחזור בשטר אם יקבלו כו' ס"א או יקבלנו וכן משמע באשר"י ולפי גי' אם צ"ל דה"ק אם הלוקח אינו רוצה לחזור במקח אף אם הדין נותן שלא יתן לו שטר דבזה שייך לומר דגם המוכר יכול לחזור בו אבל אם אין לוקח רוצה ליקחנו בלא שטר והמקח חוזר להמוכר בעל כרחו לא שייך למימר בזה דהמוכר יכול לחזור בשטר דהרי אם חוזר בשטר מקחו בטל: וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל עבד"ר:

(יא) והר"ר יונה כתב (כ"כ נ"י שם בשמו) וחילק בין זיכה לו ע"י אחר כו' שכתב בו ראייתו מסוף דבריו שכתב וי"א כו' והא דמייתי רבינו ריש דברי הר"ר יונה י"ל דאל"כ הייתי אומר דמדכתב הר"ר יונה די"א כן ש"מ דאיכא דפליג עליה ולא ס"ל הכי מש"ה מייתי רבינו גם ריש דבריו וס"ל לרבינו דליכא מאן דפליג על הי"א בהדיא דאף דברישא דדברי ר' יונה מיירי שמדבר המוכר עם הלוקח עצמו שהרי כתב דא"ל שדה זו אני נותן לך באחריות לך חזק וקני מ"מ גם שם לא איירי דוקא דליכא אלא מוכר ולוקח אלא גם בעדים ולרבותא קאמר דאע"ג דלא אמר אלא לו לבדו אפ"ה יש לו אחריות מבנ"ח ובסיפא במ"ש אבל לכתוב לו השטר כו' איירי דהעדים עשו החזקה ולא הלוקח והא דלא פי' דבריו שם כן משום דלא נחית שם לחלק בהכי והשתא א"ש דל"ת למה כתב רבינו דר' יונה חילק כו' כיון דלא כ"כ אלא בשם י"א וריש דבריו איכו כן ודוק: ומ"ש משום דהוי קנין דברים כוונתו במ"ש בתשובה הביאה רבינו בסמוך בסעיף י"ד שכתב ז"ל האי קנין דברים הוא שאין כאן קנין שיחול השיעבוד עליו כו' ע"ש וכלל דבריו הוא שכל קנין שאין בו תועלת לגרום שיעבוד נכסים יותר מיקרי קנין דברים משא"כ כשקונה או החזיק בשביל האחריות במתנה דהקנין גורם חיוב האחריות דלולי הקנין לא היה אחריות במתנה אבל כשקונה על השטר סתם ולא פירש דבריו באחריות גם ע"י שטר אינו מחויב באחריות במתנה ובמכר בלא שטר נמי טורף אחריותו ממשעבדי ולפי מ"ש בדרישה בשם מ"ו ר"ם ז"ל דבזה דעשה מחאה לא גבה ממשעבדי דתו לא מפקי קלא כ"כ א"כ גם ע"י שטר לא יפקע הקול כ"כ כיון דכבר מיחה וגילה דעתו דלא ניחא ליה בקול ומש"ה לא הוי אלא קנין דברים אבל בדרישה כתבתי דנראה לי דלא איירי ר' יונה במכר כ"א במתנה וכאן בשטר איירי דלא הזכיר אחריות בדבריו מש"ה לא הוי אלא קנין דברים דאילו הזכיר אחריות הרי קנין השטר הוסיף לטרוף ממשעבדי ע"י השטר ודוק ועבד"ר: ומ"ש וי"א דאפילו כו' טעם הי"א שחלקו בין כשמחזיק הלוקח בעצמו נ"ל דס"ל דהלוקח עצמו כשמחזיק בהשדה דעתו ודאי לקנות באותה חזקה גם השטר ושלא יקנה זה בלא זה כיון דשייכי אהדדי ולא הוה קנין דברים דבהדי קנין השדה קונה גם כן השטר משא"כ כשמקנהו ע"י אחרים דמאי איכפת להו לאותן אחרים לדקדק שלא לקנות השדה כ"א בקנין השטר ומש"ה הו"ל הקנאת השטר קנין דברים ולא חל כן נראה לי ודוק: ומ"ש אבל כשאומר ללוקח כו' עד אינו יכול לחזור בו לפי מ"ש הרא"ש והרמ"ה בסמוך דלעולם יכול לחזור בהשטר נראה דה"נ יכול לחזור בו המוכר אלא שבאם יחזור בהשטר הרשות ביד הלוקח ג"כ לחזור מהמכר אלא שבא"כ הוא דוחק מ"ש זה במקבל דהיינו מקבל (שהוא) [מתנה] דמסתמא אינו חוזר מקבלת המתנה בשביל שאין נותן לו שטר: מתחייב נמי באחריותו דכמו שמתחייב בו' כצ"ל דכמ"ו בדלי"ת:

שאלה ראובן שקנו מידו כו' בראש כלל ס"ו כ"כ: מיחה הניתן שלא יכתבו השטר וא"ת הא גם בכתב זכירה גובין כמו שכתב רבינו בריש סימן ס"א י"ל דמ"מ לא ניחא דליפשי שטרי עליה. וגם יותר קלא יש לשטר ממה שיש לכתב זכירה. שוב עיינתי בתשובה זו וכתוב שם בל' השאלה ז"ל ותקנת העיר שלא ישוה שטר אם לא יהיה מכתב יד הסופר כו' ע"ש ריש כלל ס"ו אלא שא"כ לא הול"ל לרבינו להשמט זה. והיותר נראה לי דמ"ש שמיחה לכתוב השטר אין כוונתו על הכתיבה לחוד כ"א על הנתינה לידו ובכלל ההמחאה היה שלא ליתן לו גם הזכירה תדע שהרי סיים הרא"ש וכתב ז"ל ואי משום שכבר כתבו הזכירה רשב"ם פי' כו' דיכול לחזור בו והתם ע"כ ר"ל יכול לחזור בו מליתנם לו וק' דהו"ל לפרש כן אלא ודאי שגם מ"ש לפני זה שבא למחות כו' ר"ל שמיחה הנתינה לידו וק"ל:

ובמקומינו נוהגין כו' עד דע כי נכתב השטר ולא תוכל למחות. הלשון דחוק מאוד דאם בא לומר שבכה"ג מהני ז"א כמ"ש מיד בסמוך שאפילו קנו ממנו בפי' ע"מ שלא לחזור אפ"ה יכול לחזור בו וא"ל דהתם ה"ט כדקאמר דהוי קנין דברים שכבר נשתעבדו לו נכסיו בשעת מכירה והיינו שקנהו תחילה ואח"כ עשה קנין על השטר. והכא אמר דהיו נוהגין דמתחלת הקנין אמרו הוו יודעין שנכתב שטר ועשו קנין עליו עם המכירה ביחד דלא שייך למימר שכבר נשתעבדו כו' דאכתי ק' דלא מהני זה לדעת הרמב"ם שכתב רבינו בשמו בסמוך דהוי דבר שלא בא לעולם. ואם נאמר דאה"נ קאמר במקומינו שנוהגים שהעדים אומרים כו' ללא תועלת עושין כן שהרי אפילו אם קנו מידו על השטר כו' הלשון אינו סובלו. ועוד שבתשובה עצמו הפסיק בין האי ובמקומינו ובין מ"ש ואפילו אם קנו כו' הפסק גדול ורב לכן נלע"ד להגי"ה דע כי נכתב השטר שלא תוכל כו'. וה"פ העדים אומרים הרי אנו מתרים בך שנכתב ונמסר השטר במהירות וזריזות היותר אפשרי באופן שלא תוכל למחות בנו שקודם שתמלך בדעתך לחזור כבר יהיה כתוב וחתום ונמסר ע"כ גמור עתה בדעתך כדי שלא יהיה לך אח"כ תערומות עלינו. וממילא נשמע ממנהג זה שכל שלא נמסר כבר יכול לחזור בו אפי' אחר הכתיבה וכמ"ש אח"כ: דהאי קנין דברים בעלמא הוא כו' שם בתשובה ריש כלל ס"ו מדמה זה לקנו מידו לחלוק עמו החצר שכתבו רבינו לעיל ריש סימן קנ"ז. והוא גמרא ערוכה בריש בתרא ע"ש ומ"ש שם:

וי"א שאם אמר כו' שמיד שכתבוהו כו' פי' דס"ל דהא דאמרינן בגמרא סתם חוזר בשטר ומשמע אפילו לאחר שנכתב היינו כשאמר וכו בשדה וכתבו לו השטר דלא אמר להן שיזכו לו בהשטר. אבל אם הקדים הזכרת הכתיבה ועלה הזכיר ל' זכייה משמע לי"א הללו דזכייה זו גם אשטר קאי ואחר שיכתבוהו לו השטר הו"ל כאילו בא ליד המקבל: דבההוא שעתא כו" כלומר בההוא זימנא שקנו מידו לזכות השטר בשביל הלוקח לא היה השטר בעולם ואיך יחול הקנין אשטרא הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וק"ל:

ששאלת ראובן הוציא שטר משכונא כו' בכלל ס"ו דין ג' כ"כ: אצל ישמעלים א' שפחתה צ"ל דעניינה של לאה נעשית ע"י לוי מש"ה לקח הוא הכרך מהשפחה וגם אמר מעולם לא צותה לאה כו' וק"ק מנא ידע זה אלא ודאי אמר אי איתא דצותה היה לי ידיעה מזה וק"ל: שלאה נתנה החצר בקנין כו" פי' וכיון שהוא שטר אקנייתא שנזכר בו קניין אף אם לא היה מגיע השטר לידו לעולם מ"מ זכה בו דעדים קא זכו ליה משעת הקנין לאפוקי אם לא היה נזכר בשטר שום קנין רק היה כתוב בו שדי נתונה או מסורה לך לא קנה ליה עד שהגיע השטר לידו בחייה כדין כל שטר הודאה וכמש"ר ס"ס ל"ט והא דמשמע מתשובה שכתב רבינו לעיל ס"ס רמ"א אלמנה שנתנה לא' מבניה כו' דאין הקנין חל עד לאחר מיתה שאני התם שהקנין הנזכר בשטר היה באופן שלא יקנה אותה כ"א ע"פ התנאי המבואר בו ולהכי מסתמא לא היה הקנין חל עד לאחר שיקויים התנאי וכמ"ש שם ועיין בגוף תשובה כלל ס"ו דין ג'. ומ"ש וגם שטר זה אין ידוע שהיה ביד הנותן כו' ר"ל גם כו' דמה"ט לחוד בלי טעם ראשון זכה בו שאול:

ששאלת ראובן מת כו' בסוף כלל ק"ה כ"כ: ואחותו מתה קודם שמת הוא פי' קודם שמת ראובן אחיה וכ"כ דאם היתה בחיים היה מוטל עליה לברר טענותיה. ואם מתה אחר מות אחיה ראובן קודם שתבעה השטרות כ"ש דאיכא ריעותא דמאחר שנראה שמת אחיה היה לה להוציא השטרות מיד היורשים מיד בבירור טענותיה. אבל אין לפרש דמ"ש קודם שמת הוא ר"ל קודם שמת בעלה שגם בעלה מת כדמסיק וכתב ויהבינן ליה ליורשי הבעל דא"כ נמצא בעלה יורשה ואיך מסיק וכתב בהשאלה דיורשיה תובעים השטרות אלא ודאי מיירי שמת בעלה קודם שמתה היא: ושטר הקרקע שהיה לה כו' בתשובה כתוב שטרי הקרקעות כו' ואותה הגירסא מיושבת יותר ע"פ מה שמסיק וכתב שטר קרקעותיה ודאי שלה היו. ואיכא לספוקי בשטר המתנה כו' אבל בשטר מתנה שנתן בעלה לה משמע דלא היו מסופקים מפני דהיו ידוע שהיה בחזקתו בחיי בעלה או אחרי מותו. כיון דלא אשתכח ברשותו ואיכא בהדיא וכו' פי' וגם איכא בהדיא שטרא מתנה דיהיב לה בעלה. ואיכא למימר שהשלישו בידו שני השטרות שלא יקויים מתנה א' מהן עד שיקויים השנייה וממילא מאחר דנתקיים בידה המתנה שנתן לה בעלה זכה ג"כ הבעל במתנה שנתנה היא לו: תשובה ודאי שטר נדונייתא נראה דהמשך דברי תשובתו כך היא דהשיב אתה כתבת בשאלתך דלא נסתפקת אלא בשטר המתנה שנתנה לבעלה משמע אבל בשטר נדונייתה פשוט לך שמחזירין ליורשיה (וע"ש בגוף השאלה שכתב השואל שמסתבר ליה למימר הכי אלא שרבינו קיצר בהעתקה ונקט הכלל) וע"ז יש לתמוה דהא בודאי יש לשטר נדונייתה דין שטר ב"ח דחיישינן ביה שמא כבר נפרע ואין מחזירין אותו אלא שצריך לומר שבנדון זה שאני כיון שהיו השטרות קשורים כולם יחד אף שטרי קרקעותיה שהן שלה בודאי מש"ה מחזירין לה שטר הנדוניא א"כ מטעם זה נמי מחזירין ליורשיה השטר שכתוב בו שנתנה שדה לבעלה וק"ל: שניתן לגבות בכל פעם פי' ואיכא לספוקי שמא כבר פרע והלוה הפקידו בידו או לא פרע והמלוה הפקידו בידו או נפרע מקצתו והשלישו שניהן בידו ועיין בא"ע סימן קי"ח בתשובת הרא"ש שמביא רבינו שם המתחלת וששאלת שמנהג הוא כשהאשה מכניסה קרקע לבעלה כו' שם מסיק וכתב דמנהגם היה דשטר נדונייתה שכותב לה בעלה נגד אותו שדה שהכניסה לו היתה יכולה לגבות ממנו בכל עת שתרצה וזהו שכתב ג"כ בתשובה זו דשטר נדונייתה הוי כשאר שטרות כו': והיינו דתנן כו' כלומר ודינו כדתנן כו':

אין מזכין למקבל כו' עד ואם יש בקטן קצת דעת כו' מימרא דרב יודא בפ' התקבל ע"ש. ומש"ר זוכה לעצמו אין להקשות הא אמרינן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל משום דרכי שלום משמע דלית ליה זכייה בגוויה התם ה"ט משום דליכא דעת אחרת מקנה אותן ר"ן שם וחרש דינו כקטן כמ"ש לעיל סימן רל"ה דהקנאתו הקנאה במטלטלין משא"כ שוטה דאין מעשיו קיימין אפילו במטלטלין מש"ה אינו מועיל דעת אחרת מקנה אותן כשהן זוכין בעצמן וכ"כ הרמב"ם ולא כמ"ש בע"ש ועיין בסמ"ע:

וכתב הרמב"ם כו' בפ"ד מהל' זכייה כ"כ: ואפילו אשת איש כו' פי' יש על ידה צד זכייה דהיינו כשהמזכה הוא אחר שאינו בעלה יכול הזוכה לזכות ע"י ולא אמרינן דאין לה יד לזכות על ידה לאחרים כיון שהיא משועבדת לבעלה אבל הבעל אינו יכול לזכות לאחרים ע"י אשתו אם לא שיש לאשה גם זכות במתנה זו דאמרינן מגו דזכיה לנפשה כו' המ"מ וע' מה שכתבתי לעיל בסימן קפ"ח:

אבל עובד כוכבים אינו זוכה פי' אבל אין מזכין לישראל ע"י עובד כוכבים וע"ל ס"ס קכ"ג וסימן קכ"ו וסימן קפ"ח:

נתן המתנה בחצר המקבל כו' בב"מ (דף י"א) ויש ב' אוקימתות ופסק הרי"ף והרמב"ם כאוקימתא קמייתא והרא"ש כבתרייתא ע"ש: וכ' הרמב"ם כו' שם בפ"ד כ"כ: בחצר המשתמר' דזכיית חצר מתורת שליחות הוא ושליח משומר הוא: עד שיהא עומד בצדו פי' שאז אע"פ שאינו משומר בעמידתו שם וליכא שליחות מ"מ זוכה מטעם יד דסמוכה לו וע"ל ריש סימן רס"ח: ואפילו אינה משתמרת ואינו עומד אצלה טעמו כיון דדעת אחרת מקנה לו ודוקא במציאה בעינן משתמרת ומיהו משומר לדעת הנותן או לדעת המוכר שהם עומדים שם בעינן ולא בא [לאשמועינן] אלא דלא בעינן משומר לדעת המקבל ונראה דלהרא"ש א"צ שיאמר תקנה לי שדה ע"ש באשיר"י וע"ל ריש סימן ר' ובסימן קצ"ח סעיף ו' במ"ש שם:

וקנטה יש לה תורת חצר כו' שם (ע"ב וריש דף י"ב) מפורש דחצירה משום ידה אתרבאי גבי גט דכתיב ביה ונתן בידה וכשם שיש לקטנה יד יש לה חצר כדתניא ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ ופירש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו דרש ונתן או כתב לה אלמא חצרה משום ידה איתרבאי וילפינן שאר דברים מגט וכתב הנ"י והיינו דוקא בדלית לה אב א"נ שכבר נשאת עכ"ל אבל בקטן חצר משום שליחות אתרבאי וכשם שאין שליחות לקטן כך אין לו חצר וע"ש באשיר"י ולעיל סימן רל"ה ולקמן סימן רס"ח ועיין מ"ש בסמ"ע:

הזורק ארנקי כו' שם פ"ק דב"מ (ריש דף י"ב): וחוזר בו בעודו בבית כן הוא בכל ספרי הטור ובקיצור פסקי הרא"ש והוא לכאורה תמוה דאי זריקה באויר לאו כמונח דמי פשיטא דיכול לחזור בו אפילו אחר שכבר יצא מהבית גם עיינתי ברא"ש ור"ן שהביאו בעיא זו ולא הזכיר א' מהן האי בעודו בבית ונראה ליישב זה באשר נעורר עוד קושיא אחרת גדולה היא אלי והוא במה שסיים וכתב ז"ל לפיכך אם חזר בו אין בעל הבית יכול להוציא מידו דלא הול"ל אין יכול להוציא מידו אלא הול"ל מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא וכל' הרא"ש שכתבתי בדרישה ואותו ל' משמע דאפילו אם החזיק בו המקבל אחר שכבר חזר בו הנותן מוציאים אותו מידו ומחזירין אותו למרא קמא וכדין תקפה כהן דפ"ק דב"מ והו"ל לרבינו לפרש דבריו כמו שפירשם אח"כ בהפקר דכתב דאפילו אם החזיק בו אחר מוציאין מידו ונותנים אותו ליד בע"ה לכן נראה דרבינו ס"ל דמ"ש בגמרא הזורק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו כו' אינו ר"ל שכבר יצא אלא ה"ק שזרק בכח בפתח זה עד שאם אין לו מעכב יצא בפתח אחר אבל קודם שיצא חזר בו הנותן ונכנס לבית המקבל ותפס הארנקי בעודו באויר הבית ובהפקירו מיירי דהאחר נכנס לבית זה והחזיק בו וס"ל לרבינו דבכה"ג דוקא הוא דקמיבעיא ליה דאילו כבר יצאה פשיטא דלא זכה בו בעל הבית אפילו אם הפקירה כיון דזרק בכח דלא היה ראוי לנוח בבית וגם לא נח תוך הבית אלא יצאה לר"ה במקום שאינה משתמרת שם כלל ואפילו הרא"ש מודה דבכה"ג לא קנה דע"כ לא פליג הרא"ש אסברת הרמב"ם הנ"ל אלא שא"צ שיהא משומר לדעת המקבל אבל מ"מ בעינן שיהא משומר שם לדעת המוכר או הנותן וכמ"ש לעיל אבל השתא דנכנסו לתוך הבית ותפסוהו מאויר ביתו שהוא מקום משומר אע"פ שאילו לא תפסוהו היה יוצא משם מ"מ יש לדמותו לצבי שרץ דרך שדהו דקיי"ל במתנה אפילו אי רץ כ"כ שאם בעל השדה היה רץ אחריו לא היה יכול להגיעו בעודו בתוך שדהו ובא אחר ונטלו בעודו בתוך שדהו אפ"ה קנהו בעל השדה ומוציאין אותו מיד זה שקדם לזכות בו וכבר כתבתי בדרישה שצ"ל לדעת הרא"ש ורבינו שהפקר דינו כמתנה ע"ש אלא שהגמרא קאמר דילמא שאני התם דמגלגל ורץ ע"ג שדהו דהוי כמונח טפי מזה שזרק דרך אוירו ונשאר באיבעיא וס"ל לרבינו דמכח ספיקא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא נגד בעל הבית ובחזקת בע"ה נגד אחר שקדם וזכה בתוך ביתו כהפקר וס"ל דוקא כשחזר ותפס בו מרא קמא בעודו בבית אין מוציאין מידו הא אי קדם והחזיק בה הבע"ה אין מוציאין אותו מיד בעה"ב כיון שלא יצא ממקום המשומר וזהו דלא כמ"ש הרא"ש דמשמעות לשונו הוא דלעולם מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא מיהו י"ל דגם רבינו לאו דוקא קאמר מוציאין מידו אלא אורחא דמילתא נקט דכשחזר בו רץ אחריו ותפס בו והוא בידו ומש"ה קאמר דאין מוציאין אותו מידו וסמך אפשיטותו דבספיקא דדינא לעולם מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא וכמו בתקפה כהן ומ"ש בגמרא ויצא בפתח אחר צ"ל יצא בציר"י ובשני ספרים של קלף מצאתי שכתוב ויוצא בוי"ו והוא סיוע למ"ש דמ"ש ויוצא ר"ל הזריקה היתה בכח עד שיוכל ליכנס בפתח זה ויוצא בפתח אחרת ועבד"ר מ"ש עוד ראיות לזה ומה שנתיישב עוד בזה כמה קושיות ודוק: