Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כתב בשטר נתתי שדה כו' או נתתיה כו' לשונות אלו הם בברייתא פ' השולח (גיטין דף מ') ומפרש להו ר' יוחנן דכולן בשטר אבל באמירה לא דשדה לא מיקני באמירה: ומ"ש רבינו נתתיה לו כן הוא בגמרא וברמב"ם פ"ד אבל באשר"י (דף ק"ו ע"ב) כתב נתונה לו וכן מצאתי מוגה בגמרא והכי מסתברא דאל"כ מה בין אמר נתתי לו לאומר נתתיה דעושה מהם ב' חלוקות ולפ"ז צ"ל דהרמ"ה בא לחדש שבאמרו תהא נתונה לו נמי מהני וק"ל:
אבל אם כתב אתננה לו כו' דאין זה אלא לשון הבטחה שמבטיח לו שיתננה לו לאחר זמן ועדיין לא עשה:
אבל בדיבורא לא קני בחד מהנך כו' וכתב הר"ן וא"ת באומר נתתי שדה פ' לפ' אמאי לא מהני משום הודאת בע"ד וי"ל דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא ליתן לו עכשיו בל' זה עסקינן:
אפילו אם קנו מידו לא קנה עבד"ר: דקנין דברים בעלמא הוא ולכן נוהגין לעשות בשעת החופה תנאים חדשים כמ"ש מהרי"ו בתשובתו סימן קמ"ג (ועיין בסמ"ע מ"ש מזה ועיין סימן רמ"ג סעיף י"ד ובסימן קנ"ז):
האומר נתתי שדה פלוני לפלוני כו' בפ' השולח (דף ע"ב) בברייתא ז"ל האומר נתתי שדה פ' לפ' והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר (וכתב הרא"ש והתוס' האי חיישינן פי' ודאי זיכה לו ע"י אחר כמו חיישינן שמא באמבטי עיברה שמא חוץ לחומה לנו עכ"ל וזש"ר דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר ור"ל דמש"ה הולכים אחר דברי הנותן ולא אמרינן הודאת פיו כו'): ומש"ר והקרקע היה עומד עד עתה בחזקתו ר"ל בחזקת הנותן: כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כק' עדים דמי ופי' רש"י הודאת בע"ד ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה וסבר שקבלה זה מידו עכ"ל והנה מל' רש"י זה מוכח דבאם רוצה הנותן לחזור בו איירי והמקבל אינו רוצה לוותר לו אם הדין נותן שהוא שלו וקאמר ברישא דהדין עם המקבל ואין רשות ביד הנותן לחזור ולזכות בו ובסיפא הדין עם הנותן והרשות בידו לחזור ולזכות בו: לא מהניא הודאתו לחוב ר"ל אפילו אם המקבל אינו אומר שלא נתנה לו אין הלוה נאמן לומר על הדבר שהוא מוחזק בשלו לומר שאינו שלו במקום שחב לב"ח וכמ"ש לעיל (סימן מ"ז): כיון שב"ח קדם פי' קדם להודאתו שמודה שנתנו לו אבל אין לפרש קדם לגוף המתנה דזה פשיטא הוא ולא ניתן להכתב: נתתיה בידו כו' פי' וליכא למימר שזיכה לו ע"י אחר: הודאת בע"ד כק' עדים דמי ואף אם היה ב"ח לזה המקבל מ"מ כיון שאומר שמעולם לא נתנו לו נמצא שלא היה בחזקתו מעולם נאמן בהודאתו וכמ"ש רבינו בסמוך (סעיף י"ב) ונראה דאפילו הראב"ד דפליג שם (סעיף י"ב) מודה כאן דאיירי שהמקבל רוצה בהמתנה אלא שאומר האמת וגם שאני הכא דלא בא לידו עדיין כלל: הודאת בע"ד כו' והרי היא של הנותן וא"ת ומפני מה אין אנו אומרים לגבי נותן הודאת ב"ד כק' עדים דמי והמקבל טעה וי"ל שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת קודם שנתנה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אין לו במה לטעות ולשכוח אם קיבל כ"כ המ"מ והרא"ש כתב דה"ט דהודאת הנותן אינה ברורה כ"כ כי שמא ציוה לאחר ליתנה לו והוא לא נתן עכ"ל:
לא תנתן לא לזה כו' ג"ז מיירי כשרוצה הבן במתנה ומש"ה משלשין הפירות דשמא יבואו עדים שמסר הקרקע לאביו וזה לא ידע רש"י: כיון שהבן לא קבל השטר בידו פי' וגם הנותן לא אמר שהבן קבל השטר: אבל אם לא היה במעמד היינו כמו נתתי כו' פי' אבל אם אינו אומר בפי' שהיה במעמד אע"פ שאמר ברי לי שלא נתנו לאבי אפ"ה לא אמרינן דכיון שאומר כן בבירור מסתמא היה שם במעמד אלא הוא כאומר נתתי והמקבל אומר לא נתת דחיישינן שמא זיכה לו כו' ה"נ אמרי' מסתמא דלא היה שם ואם לא תפרשהו כן ק' מאי קמ"ל בזה הא כ"ש הוא מרישא היכא דאמר האב בעצמו לא נתת לי וק"ל: דחיישינן שמא כו' פי' דאמרינן ודאי זיכה לו ולשון גמרא נקט וכמ"ש לעיל:
כתב הרמב"ם כו' ספ"ד מזכייה כ"כ: אלא שומר אני עליה כו' כצ"ל: ונשבע שבועת היסת ותחזור כו' דוקא בהך בבא שמיירי שהשדה היא תחת ידו הצריך שבועה להאמין דבריו אבל לא בבבות שהזכיר רבינו לפני זה וגם הרמב"ם כתבם שם לפני בבא זו ולא הזכיר דצריך שבועה וק"ל:
נשבע המקבל שבועת היסת כו' ודוקא כשהחזיק בה שני חזקה המ"מ: ואיני מבין מה ענין שבועה כו' גם הראב"ד והמ"מ תמהו ע"ז וכ' המ"מ ואפשר שאם תבעוהו ב"ח שלו וא"ל אתה מערים להפקיע שעבודינו נשבע ע"ז היסת וצ"ע עכ"ל וכתב ב"י ודוקא בטוען הב"ח טענת ברי אבל בשמא אין עליו אלא חרם סתם ע"כ. ומה שהניחו המ"מ בצ"ע לפי מ"ש בשם המ"מ נראה דהיינו משום דכיון שהיה מוחזק בהשדה והנותן אינו מערער אינו נאמן המקבל לחוב לב"ח אפילו לא החזיק בו ג' שנים דומיא דשט"ח שהיה בידו וכמש"ר (בסי' מ"ז) ומשה"נ כ"ר ואיני מבין כו' מיהו י"ל דהרמב"ם ס"ל דאינו דומה לשט"ח שנכתב על שמו דהמקבל מש"ה אינו נאמן לומר פרוע הוא משא"כ שדה דבחזקת בעלים הראשונים עומדת מיהו ק' דאיך יתפרש רישא דדברי הרמב"ם בלא היה מוחזק בה ג' שנים וסיפא בהיה מוחזק בה אלא ודאי גם רישא איירי בהוחזק ג' שנים וא"כ פשוט דאינו נאמן נגד ב"ח וצ"ל דמיירי דאינו חב לאחרים וא"ש שכ' רבינו ואיני מבין כו' וצ"ע דהמ"מ ודוק:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יעקב כו' בכלל ס"ח סכ"ח כ"כ: ולא במחילה דלא מהני מחילה אלא בהלוה לחבירו ומחל לו ההלואה שביד הלוה וכמש"ר (בסימן ע"ג סל"א ובסימן רמ"א ס"ד) אלא צריך קנין מחדש מראובן כמש"ר לעיל (סימן רמ"ג סעיף י"ו):
מקבל מתנה כו' בר"פ השולח מימרא דרבא בר אבהו: מבוטלת היא תבטל כו' כל הני לישני להבא משמע והואיל וכבר קבלה וזכה בה אינו יוצא מרשותו אם לא שמפקירו או נתנו במתנה בפי': אי איפשי בה כו' עד אלא שלו היא היינו לדעת רבינו ובקרקע דוקא וכמו שכתב רבינו בסי"ג:
בטלה היא לשון זה משמע בטלה היא כבר ועבד"ר: אם קבלה הוא בעצמו פי' לאפוקי אם קבלה האב והבן אומר בטלה היא דמעיקרא לא היתה מתנה דלאו כלום וכמש"ר לפני זה ס"ז ובשני ספרים של קלף מצאתי הגי' אפילו אם קבלה הוא בעצמו כו' ר"ל דלא תימה כיון דקבלה ש"מ דניחא ליה בה וכ"ש אם קבלה אחר עבורו דיכול לומר מעולם לא הסכמתי עליה ואין זכין לאדם בע"כ וכמש"ר ס"ס רל"ה ע"ש: אבל אם חב לאחרים כו' אינו נאמן היינו לפי שכבר באה לידו וכמ"ש (בסעיף ו') ע"ש:
כתב הרמב"ם ז"ל דכשאומר כו' ורש"י חילק כו' דברי הרמב"ם הן בפ"ד דזכייה ודברי רש"י והרא"ש בפ' הנזכר ועבד"ר: כיון שהן בידו ואמר אי אפשי כו' כצ"ל: הכותב נכסיו כו' ל' הגמרא שם הכותב נכסיו והוסיף רבינו או נתן כו' וה"ק הנותן קרקעותיו ע"י כתיבה (דאילו מטלטלין אינן נקנין ע"י כתיבת טלטל זה נתון לך דקיי"ל מטלטלין אינן נקנים בשטרא) או מטלטלי בנתינת מידו לידו שווין הן והיותר נראה דשניהן בכתיבה מיירי אלא דכותב נכסיו כולל הרבה מהן והנותן מתנה משמע מתנה אחת מהן והשתא א"ש דכתב בסמוך אם הנותן בריא לא זכה עד שיבוא לידו השטר משמע דבשניהן בשטר איירי וגם אח"כ כתב ואם הנותן שכ"מ כו' ומיד כשכתבו לו הרי דבכתיבה איירי וכן נראה לפרש מ"ש רבינו (בס"ס רמ"ז) הנותן מתנה לחבירו או שכתב בו כל נכסיו וכן בריש (סימן רמ"ח) הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו ע"ש ובכל א' מצינו לומר טעם דבא לאשמועינן דל"ת דוקא בנותן הרבה או איפכא ומש"ה מקדים פעם כתיבת נכסיו לנתינה ופעמים איפכא ודוק: וחזרה ליד הנותן ולא הוי הפקר לפי שהנותן לא סילק עצמו אלא אדעתא שיקבלנו זה וכיון שלא קיבלה מעולם נמצא שלא יצא מרשותו כלל עד שיבוא לידו השטר ומשום דהגמרא קאי אהכותב נכסיו כ' רבינו עד שיבוא לידו השטר וה"ה בנתינת מטלטלין עד שיבואו לידו. ומיד כשכתבו כו' וה"ה מיד כשאמר אלא מיירי כאן בלא אמר לפני עדים אלא כתבו נכסי לפלוני ובכה"ג לא בעינן נמי יפוי כח דדוקא כשאמר השכיב מרע לפני עדים שדה זה לפלוני ושוב אמר כתבו ותנו לו שטר על זה דמגרע גרע לעשותו מתנת בריא שלא יקנהו כ"א בשטר ואז אמרינן דאין שטר לאחר מיתה אם לא במייפה את כחו וכמש"ר בסימן (ר"ן סעיף כ"ט) א"נ בדכתבו (בלא) [בל'] צוואה וכמש"ר שם (סעיף ל') ע"ש:
כתב הרמב"ם שם בפ"ד כ"כ ודין זה איתא בס"פ י"נ ור"פ בתרא דכריתות ב"י: שהוא ספק כו' פי' אי אמרי' מדשתק קנהו ועתה מהדר הוא דקא הדר ואינו יכול א"ד הוכיח סופו על תחילתו ופלוגתא דרבנן ורשב"ג הוא ומספקא הלכתא כמאן והאי דינא איתא בגמרא אפילו בש"מ ואע"פ דלפני זה אמרינן בש"מ דלא מהניא צוויחתו שלאחר הכתיבה או האמירה לכ"ע בזיכה ע"י אחר שאני דאע"פ שנעשה בפניו והוא שותק ס"ל לרשב"ג דיכול הוא להתנצל ולומר מה היה לי לצווח כיון שלא דיבר עמי וכשיבוא הזוכה ליתן לי לא אקבלנו ואצווח ודוק בדרישה: וכיון שאמר איני רוצה כו' עבד"ר: ומדברי הרא"ש יראה כו' היינו דמשמע דס"ל דהלכה כת"ק ועבד"ר: שזכה בה המקבל פי' וכיון שזכה המקבל תו לא מצי למיהדר לנותן בל' אי איפשי אלא נעשה הפקר: