מי שהלך בנו למדינת הים כו' ברייתא היא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ו) וגמרא פ' י"נ (דף קל"ג) ע"ש: וכ' כל נכסיו כו' הא אם שייר כ"ש לא כמ"ש בס"ס זה:

שהיה צריך לברוח כלומר הוא עצמו היה צריך לברוח מפני ב"ח ואויביו שהיו רודפים אחריו: הואיל ונדחה השעה כו' פי' השעה והזמן שהיה בו עד הנה שהיה צריך לברוח ומש"ה קאמר השעה בה"א הידיעה כלומר שהכל יודעין מזה: וה"ה נמי בבריא כיוצא בזה כלומר בבריא שהוא כיוצא דש"מ דהיינו בורח מפני רודפים דסובר נמי שלא יהנה מהן לעולם: דההוא דמי ששמע כו' איירי בבריא כו' פי' וא"כ מבינייהו דההוא דש"מ וההוא דשמע כו' נילף דהכותב נכסיו מחמת בריחה בטלה המתנה דמההיא דשמע שמת בנו לחוד ליכא למילף די"ל דדוקא התם דשבק לנפשיה וגם לבריה כולי האי ודאי לא עביד לולי דסבר שמת בנו משא"כ האי דצריך לברוח דאינו שביק אלא לנפשיה ומההוא דש"מ לחוד ג"כ אין ראיה דיש לחלק בין מתנת ש"מ דהמיתה לפניו וסבר שלא יהיו נכסיו ראויים לו עולמית משא"כ האי בורח דהיה לו להעלות על לבו שמא יתפשרו עמו וק"ל: דכיון דשביק נפשיה פי' שלא שייר לעצמו כלום לבריה נמי שביק וכתב הב"י דמ"מ נראה דבדינו של הרמ"ה במי שהיה צריך לברוח גם הרמב"ן מודה ולעד"נ דז"א דכיון דראינו דהרמ"ה גופו לא למדו משכ"מ לחוד אלא מבינייהו וכיון דלהרמב"ן ליכא למילף מבינייהו אם איתא דהרמב"ן מודה לדברי הרמ"ה הו"ל לרבינו לפרשו אלא משום דהרמב"ן קאי אהברייתא דמי שהלך בנו כו' ואפשר דלא ידע כלל מדברי הרמ"ה מש"ה לא חלק בהדיא גם אדברי הרמ"ה וק"ל:

וכן הכותב כל נכסיו כו' גם כאן דוקא קאמר כל נכסיו כמש"ר (בס"ס זה) ועיין בדרישה שם כתבתי לשון הגמרא ופירושה לשיטת הרי"ף והרא"ש: ל"ש בריא כו' איבעיא דלא איפשיטא היא בריש דף קל"ב ופי' רשב"ם בריא בין שכתב לו מהיום במתנה לגמרי בין מהיום ולאחר מיתה מי אמרינן בש"מ ניחא ליה דלישתמעון מיליה אבל בבריא הא קאי הוא א"ד בריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מיליה מהשתא פי' שכריכין להיות כפופין לו וכתבו הרי"ף והרא"ש דבהך איבעיא דלא איפשיטא לקולא עבדינן ולא עשאו אלא אפוטרופוס וצ"ע אי תפיס מאי דינו (ועיין לקמן סימן רמ"ח סעיף ט"ו): ואפילו הוא קטן עיין בד"מ:

בד"א שכתבם בל' מתנה אבל פי' לכאורה קשיין דיוקי אהדדי ובדרישה כתבתי דבשניהן דוקא קאמר דאם כתב בל' מתנה בפירוש גם בבת ואח הוי אפוטרופוס ואם כתב בל' ירושה בפי' גם בבן נוטלו משום ירושה ומסתמא לא איירי כאן עד לקמן (סימן רנ"ג סעיף י"א) ושם כתב דבסתם יש חילוק דבבן הוי אפוטרופוס ובבת ובאח לא הוי אפוטרופוס ועבד"ר ושם הארכתי ודוק: אבל אם כתב לו בל' ירושה כו' הטעם משום דכתיב ביום הנחילו את בניו והו"ל למכתב ביום שינחלו בניו אלא ללמדך שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ודוקא בל' נחלה שהוא ל' ירושה אבל כל שלא אמר ל' ירושה לא ול' ירושה לא שייך כ"א במתנת שכ"מ אבל לא בבריא וכמו שסיים רבינו וכך מפורש פי"נ (דף ק"ל) ועבד"ר: ודוקא בכותב לבן בין הבנים משום דאזה הדין אמרינן שם דהוא א' מהדברים שהן הלכתא בלא טעמא וס"ל להרי"ף דאין לך אלא מה שאמרו חכמים ומ"ש דלהרי"ף בת בין הבנים קנתה היינו דוקא בשכתב לה בל' מתנה דאילו בל' ירושה הו"ל מתנה על מ"ש בתורה ולא קנתה ואע"ג דלרי"ף אין חילוק בין אמר ל' ירושה לאמר ל' מתנה כמ"ש בדרישה היינו בבן בין הבנים דנעשה אפוטרופוס ס"ל דבין כ' לו בל' מתנה או ירושה נעשה אפוטרופוס אבל בבת דאינה נעשית אפוטרופוס להרי"ף לא קנתה בין הבנים בל' ירושה דהוה מתנה על מ"ש בתורה וכן הוא שם בגמרא בהדיא כתבתי כ' בדרישה וכ"כ רבי' לק' (ר"ס רפ"א) ע"ש: וכן אם כ' לאח בין האחים כו' מדהצריך לכתוב זה משמע דבאח מסתבר למימר טפי דעשאו אפוטרופא מבת בין הבנות וה"ט משום דבת לאו בת אפוטרופא נינהו כולי האי ומדכתב דזהו לדעת הרי"ף משמע דס"ל דהרא"ש פליג עם הרי"ף גם באח בין האחים דהוא אפוטרופוס כמו בבת בין הבנות והא דלא מסיק וכתב בהדיא דלדעת הרא"ש גם באח בין האחים הויא אפוטרופוס משום דכל שכן הוא וכמ"ש ועוד משום דהרא"ש הקשה לדברי הרי"ף מבת בין הבנים ומיניה נשמע ג"כ לאח בין האחים וכמ"ש בדרישה ודוק שם: ומ"ש רבינו אבל לדעת כו' פלוגתת הרי"ף והרא"ש תליא בגי' הגמרא ועבד"ר: היכי דחזיין למשקל מזוני פי' לאפוקי לאחר שנתבגרו או שנתנשאו לגוברין וכמבואר בא"ע סימן קי"ב ע"ש: ומ"ש אע"ג דמשמעתין לא משמע אי קני אי לא קני צ"ע אמאי קאי דכ' אי קני דהא בשמעתין מבורר דלא קני אלא נעשה אפוטרופא ואי אמזונות כ"כ הא מסיק וכ' אע"ג דקני לא מפקינן משמע דמזונות ענין אחר הוא: לא מפקינן לבנות כו' דלא עדיף מאילו אמר האב בפירוש לא יזונו בנותי מנכסי דאין שומעין לו וכמש"ר בא"ע (סי' קי"ב) ב"י:

(ז) וכתב הר"ר יונה כו' דברים אלו כתבם הנ"י שם בשם הר"י ע"ש ועד"ר: דכותב דוקא קאמר כו' פי' מדלא אמרינן בגמרא דהמקנה נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא הכותב אמרינן בגמרא: ונראה דמיירי במייפה כחו כו' מדהתחיל ר' יונה באיכא מ"ד וסיים וכתב עד כאן מוכח דהכל מדברי הר"ר יונה הוא ובא לחלוק על האיכא מ"ד דכיון שיפה כחו בקנין קנה וקאמר הר"י דליתא והוכיח זה שהרי ע"כ מיירי ביפה כחו שאמר תנו ואף כתבו (דאל"כ אפילו אפוטרופוס לא עשאו כיון שאין שטר לאחר מיתה) וביפוי זה בעלמא קנה כדלקמן (סימן ר"ן) ואפ"ה בכותב כל נכסיו לבנו לא קנה דלא עשאו אלא אפוטרופוס וא"כ ה"ה למייפה כחו בקנין דל"ק לדעת ר"י וכן דעת ב"י בפירושו ע"ש וכן כתב נ"י בשם הר"י דאפי' בקנין לא עשאו אלא אפוטרופוס ולפי זה נראה להגיה דאם אמר כתבו ותנו כו' בדלי"ת במקום וי"ו וק"ל אבל מדברי ש"ע לא משמע כן דהרי כ' בסוף סעיף ד' דאם הקנה לו בקנין כו' קנה דמשמע דכ"ע ס"ל הכי ואח"כ בסעיף ז' כתב ז"ל י"א דכותב כל נכסיו לבן בין הבנים אם נתן לו בקנין ויפה כחו קנה וי"א דאע"פ כן לא קנה ומדלא עירב וכתבינהו בחד סעיף משמע דס"ל דבהקנהו לו בק"ס ס"ל דקנה ול"פ כ"א בהקנהו לו בשטר כתיבה נכסי נתונים לך ויפה את כחו ע"ש ואין טעם נכון לחלק ביניהן ועיין בסמ"ע מ"ש בביאורו:

שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס כו' ק"ק דזהו פשיטא ומאי למימרא והיה נראה לומר דכוונתו דאף אם לא כתב בשטר אלא שמקנה לו בהקנאה גמורה קנה ומ"ש ולא בתורת אפוטרופוס אינו ר"ל שכך כתוב בשטר אלא ל' ר' יונה הוא שכל שכתוב בו הקנאה גמורה ר"ל ולא בתורת אפוטרופוס מיהו אינו מוכרע כל כך די"ל דפתח בדבר פשוט משום דבעי למכתב עליו או שפירש כו' דהוא חידוש וכאילו אמר בין שכתב כן או כן לעולם קנה מ"מ לדינא נראה דבכתוב בו שהקנה לו בהקנאה גמורה ג"כ קנה וק"ל:

ואם כתב כל נכסיו לבנו ולאחר כו' שם בגמרא בפ' י"נ ע"ש גם מ"ש הרמב"ם בפ"ו דזכייה הוא עד"ז ועיין מ"ש בסמ"ע עוד מזה: ומ"ש ל"מ אם כתב החצי לאחר כו' עד ואם כתב חצי נכסי לבני פ' וחצי נכסי לבני פ' הראשון כו' הכל בפסקי הרא"ש ובנ"י שם: אלא שהקדים לבנו במתנתו ר"ל מדראינו דהקדים לבנו מוכח כוונתו דלמתנה לבנו כיון דאל"כ הו"ל לכללינהו או להקדים להאחר:

הכותב נכסיו לשתי נשיו כו' פי' ולא הוי מתנה אלא אפוטרופסות הן וטעמא דהא הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא כמ"ש בגמרא ורבינו כתבו בסמוך וא"כ הכותב לשתי נשיו דינא ככותב לשני בניו וכל זה כתב הרא"ש שם: וא"א הרא"ש ז"ל כ' דלאשתו הוה מתנה דאשתו לגבי בנו כאחר דמי:

ודוקא בכותב כו' בין ששמע כו' עבד"ר: ומ"ש אבל אם שייר כל שהוא בין כו' כל שהוא ממש קאמר ול"ד לשכ"מ שכתב כל נכסיו כו' דכתב רבינו לקמן (בסימן ר"ן ס"ו) דצריך לשייר כדי פרנסת י"ב חודש אע"ג דבגמרא מנינהו יחד וכמ"ש כאן בדרישה והטעם כתבתי בסימן ר"ן ע"ש בסעיף ו':

אבדה כתובתה עיין בא"ע: (סימן ק"ו) הטעם דכיון שחלק לה כבוד לחלוק לה חלק עם הבנים ודאי מחלה כתובתה כיון ששמעה ושתקה:

שטר חוב מוקדם פי' מוקדם למתנה זו: הפסידה כתובתה לפי שהיא סמכה דעתה אמתנה זו שכתב כל נכסיו ומחלה לו הכתובה וב"ח חוזר אמתנה זו שהרי קדמה חובו לזמן מתנה זו (א"ע סימן ק"ז) ודוקא כשכתב לה באופן המועיל דלא נעשית עליו אפוטרופוס לבד כמבואר שם (בא"ע סימן ק"ז):

ושטר הברחה ר"ל שהאשה רוצה להבריח נכסיה מבעלה ובא"ע סימן צ' כתבו רבינו: ובספר א"ע בארתיו (סימן ק"ח):

כתב הרמב"ם כו' בפ"ו מהלכות זכייה (דין י"ג) כ"כ:

שאפילו הנותן מתנה בפי' כו' כתב המ"מ זה פשוט כל זמן שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרא וראיה מנותן בפי' ע"מ להחזיר ובודאי לא עדיף סתמא מפירושו עכ"ל ונ"ל פי' לפירושו דהני דמני רבינו לעיל והם המה שעליהן קאי גם הרמב"ם שם כגון הכותב נכסיו לאחרים בשביל ששמע שמת בנו ושטר מברחת וכן הכותב לאחר מפני שצריך לברוח כל הני אף לבסוף מסתמא ניחא ליה שיהיה בידו ויאכל הפירות עד שיבוא בנו ויחזרו הנכסים לידה מבעלה או עד שישוב מאויביו שהרי אם מת בנו היה לו במתנה גמורה גם עתה שאינו מת מסתמא ניחא ליה שיהיה שלו עד שיבוא בנו וכן אינך ודומין הן כאילו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר כשישתנה הענין וז"ש ולא גרע זה שנתן לו סתמא מאילו פי' ע"מ שיחזירנו לומן פלוני ודוקא היכא שמעיקרא לא נתן בידים אלא היה בטעות בידו כגון הא דכתב רבינו לעיל (בסימן ר"ז סעיף י"ג) הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תפרעני תוך ג' שנים תהא שלי ולא פרעו דמחזיר השדה והפירות שאכל אחר ג' שנים כיון שלא נתן לו הפירות לאכול ברצון אלא שסבר שאין בידו לפדות כמבואר שם ודוק (וכ"כ לעיל סימן רל"ב ע"ש):