הנותן מתנה לחבירו כו' ברייתא הוא פ' י"נ (דף קכ"ט ע"ב) ולשון הברייתא הוא נכסי לך ואחריו כו' ורבינו הוסיף וכתב ז"ל הנותן מתנה או שכתב כו' ור"ל הן שנתן לו מתנה פרטית או מתנה כללית וכמ"ש בסמוך (ס"ס רמ"ז ובס"ס רמ"ה) ומש"ה אמר כל נכסיו ומיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפוטרופוס איכוין כגון שנותן המתנה לאחר דאינו מכוין להשביחו לעשות אפוטרופוס או לבן ואין בנים יותר או שפי' שלמתנה גמורה מכוין וכמ"ש לעיל (סימן רמ"ו ס"ה): ואחריך יירש פ' ואחריו יירש כו' כצ"ל וכן הוא ל' הברייתא שם: קנה שלישי עכ"ל הברייתא ומפרש רבינו וכגון שאינו כו' והוא מימרא דרב אחא בריה דרב עוירא שם משמע מלשון רבי' דאפי' אמר בפירוש שהיא נתנו לו במתנה (דהרי התחיל בלשון מתנה) אפ"ה כיון שהוא ראוי לירשו שוב אין לו הפסק ואפילו אם השני ג"כ ראוי לירשו כגון שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני אפ"ה מת ראובן בניו יירשוהו אחריו והטעם כמ"ש ר"ן וז"ל שמכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הו"ל יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אע"פ שהוא בא להפסיק ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצווה על נכסים שאינן שלו ע"כ ומדברי הר"ן הללו מוכח דלא מיירי זה אלא בשכ"מ וכ"כ ר"ן שם בהדיא שכתב ז"ל והא דרב עוירא דוקא בשכ"מ אבל במתנת בריא לא אמרינן דאין לה הפסק אלא יש לשני מה ששייר הראשון כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם (בפי"ב מהל' זכייה) דבשכ"מ דוקא איתא האי דינא אבל בבריא כו' וכתב שם המ"מ עליו ז"ל נראים דברי הרב נכונים בדין הבריא דכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה אלא בלשון מתנה ואם היה בלשון ירושה אפילו בראוי לירשו אינו כלום א"כ ודאי מתנה יש לה הפסק וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן אלף מ"ה והרמב"ן סימן מ"ה) בפשיטות וא"כ יש לתמוה על רבינו דסתם וכתב מתחילה הנותן מתנה לחבירו כו' דמיירי אפילו במתנת בריא ובקנין למה סתם וכתב עליו דאם הוא ראוי ליורשו שוב אין לו הפסק דמשמע אפילו נתנו במתנת בריא למי שראוי ליורשו ולא ככל הני רבוואתא. ואם היה שרבינו חלק עליהם ודאי לא היה שותק מלהזכיר דעתם ולכתוב טעמו וראיותיו לסתור דבריהם. וגם נראה דהוא דלא כמשמעות מסקנא הגמרא פ' י"נ (דף קל"א) דמוקי לההיא דר"י ב"ב דאמר באומר איש פלוני ירשני והוא ראוי ליורשו דבריו קיימין. דוקא בשכ"מ אבל בבריא אינו בר ירושה. ואף א"ת שכאן איירי בנותן לו מתנת בריא בקנין מ"מ אין שייך לומר הטעם ירושה אין לו הפסק כיון דבשעת מתנה לא בתורת ירושה נחית אלא בתורת מתנה ומיד בשעת נתינה איפסקא ונתנו לו ע"ת שאחריו תהיה לפלוני. לכן נראה שגם רבינו ס"ל הדין כן בפשיטות וכן פסק בש"ע ומש"ה לא הוצרך לכתבו בפירוש ורמזו במ"ש ואם הוא ראוי ליורשו ואין להפסיק ירושה דאורייתא. דשם ירושה אינה חל כ"א ביורש ובשעת שהוא שכ"מ. וכמ"ש לעיל (סימן רמ"ו ס"ה) ז"ל אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה אם הוא שכ"מ ודו"ק ועד"ר דהא דכתב בסימן רמ"ו בלשון ירושה היינו דוקא בנותן כל נכסיו וע"ש:

שהרי יכול למכרם כו' פי' שהרי אם מכרם הראשון ממכרו קיים אבל לכתחילה ודאי לא וכמ"ש רבינו בסמוך (סעיף ז'): דאחריך לאו כאומר מעכשיו כו' כך פשוט מסוגיית הגמרא בעובדא דסבתא (דף קכ"ה) לפי מה שפירשה רשב"ם והכי פי' גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ויש כאן שיטות אחרות כתבתי קצת בדרישה והרוצה לעמוד על הדברים יעיין בדברי הר"ן: וכאילו אמר כל ימי חייך כו' ואם תשאיר כו' ע"ל סעיף ה' מ"ש בשם הרר"י:

שעשה באיסור כו' כלומר שעשה איסור גמור שעבר על עשה דלעולם בהם תעבודו וכדאיתא בי"ד (סימן רס"ז) ואיכא למימר אדעתא למיעבד איסור במתנה זו לא יהיב ליה: ועשאן תכריכין למת כו' מפרש בגמרא דל"מ למימר לשווינהו איסור הנאה לא יהבית לך קמ"ל וז"ל נ"י (דף רכ"ה ריש ע"ב) ועשאן תכריכין כו' פי' שזרקן על המת יותר מהצריך דליכא מצוה ומש"ה לא ניחא ליה למעבדינהו איסורי הנאה עכ"ל ור"ל דליכא מצוה דתכריכין ואדרבה יש עבירה בזה וכמ"ש באבל רבתי הביאו רבינו בי"ד (סימן שמ"ט) ז"ל כל המרבה לזרוק כלים על המת הרי זה עובר בבל תשחית ומנוולו ומרבה עליו הרימה ע"ש והוא רבותא טפי מעבדים והוציאן לחירות דאף שעשה בהן איסור מ"מ נהנין ממנו העבדים וגם הביאן לכלל ישראל וק"ל ורבינו קיצר ולא כתב אלא לשון הגמרא: שאין מתנת שכ"מ קונה כו' וכשימות יקדים כו' כן הוא שם בגמרא (דף קל"ז) ופיר"ש דטעם דהנותן באחריך לפ' משמע משעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד והיינו משעה שהתחיל הראשון להיות גוסס ונטרף מיד קנה לו השני וסתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה אינו רוצה להוציא ממנו מכחו עד שתגמר מיתתו נמצא שפ' המקבל באחריך הוא קודם: וכתב הרמב"ם בד"א כו' בפ"ב מזכייה כ"כ ור"ל בד"א שאין לשני אלא מה ששייר ראשון שמכר הראשון כו': ואיני מבין מה חילוק יש כו' והמ"מ מפרש הטעם משום דודאי דעת הנותן היה מתחלה שלא יתן הראשון ליורשיו דא"כ לא עשה כלום בנתינתו לשני שהרי ידוע שכל מה שיש לאדם נותן לבניו אבל כשאינו רשאי ליתן לבניו או ליורשיו אע"פ שיכול ליתנם לשאר בני אדם אין אדם חוטא ולא לו עכ"ל ועבד"ר:

וכתב עוד כו' שם וכתב המ"מ לא מצאתי זה מבואר אבל מ"מ נראה שפשוט הוא דכל שלא מכר או נתן שאז א"א לסלק הקונה במעות ודאי זכה שני וכיון שכן בשיעבוד הרי יכול לסלק מי שנשתעבדו לו במעות דאי לא כשאמרו למכור יאמר לשעבד דעדיפא ליה טפי שאינו מסתלק עתה לגמרי אלא ודאי כדאמרן עכ"ל וכתב ב"י שכ"כ בעל התרומות (שער נ"א) ונ"י ס"פ י"נ ע"ש: מת הראשון כו' אין ב"ד מגבין כו' גם בבא זו נמשך לטעם בבא ראשונה וחידש בבא זו שאם מת אפילו מהפירות אין מגבין וזהו שדייק וסיים אין מגבין כלום: אפילו עשאן אפותיקי או שיחדן לאשתו בכתובתה יחוד שייך בכתובת אשה משום דאין זמנה לגבות עד לאחר מיתה וגם דינה בקרקע ואפילו יש להיורשים מעות הרשות בידם לסלקה בקרקע משא"כ בב"ח:

והר"מ מרוטנבורק לא כ"כ כו' נראה דלא פליג אלא אגביית כתובה אבל בב"ח מודה שאין מגבין אפילו לפי הטעם שהביא רבינו בשם הרא"ש משום דשיעבודו מחיים אפ"ה שאני שיעבוד כתיבה משיעבוד ב"ח דכתובה סמיכתא אקרקע טפי מב"ח ודמיא יותר למכר ובזה מיושב דלא תקשה על רבינו דלעיל (ס"ס ק"ד סי"ו) הביא דברי הרמב"ם הנ"ל ולא הזכיר לדברי הרמ"מ כלל אלא שמתחילה כתב סברת הרמ"מ בשם י"א ואחר סברתו כתב והרמב"ם חילק בין מכר כו' ומשמע דס"ל כוותיה אלא משום דהתם דגוף הדינים איירי בשיעבוד דב"ח הביא לדברי הרמב"ם באחרונה והסכים עמו בב"ח וכאן הביא הרמ"מ שחילק על שעבוד כתובה לבד ומה שכתב רבינו שם די"א דגובה מהם צ"ל דרבינו שמע או מצא כן עוד דעת אחרת זולת מהר"מ דהכא ומשום הכי כתב יש אומרים ולא כתב כן בשם מהר"מ דלפי מ"ש לחלק יש לומר דמהר"ם לא איירי אלא בכתובה וק"ל: כתובת אלמנתו כלומר אלמנת הבן: הביא דברי הר"מ בתשובותיו (כלל פ"ד סימן ג' עיין שם): והוה כשאר לוקח פי' ול"ד לראשון שנתן במתנת שכיב מרע דשני קודם דהתם אין זכות להמקבל בנכסים עד לאחר מיתה מה שאין כן כתובה דשיעבודה מחיים עליה ומיהו ב"ח אף על גב דשיעבודו גם כן מחיים אפ"ה אינו דומה ללוקח כמו אשה בכתובתה וכמ"ש וק"ל: וכתב הר"ר יונה לאו משום דאמר ואחריך לפלוני כו' אין להקשות הא גם מדברי מהר"ם הנ"ל מוכח כן שפסק שהאלמנה תגבה כתובתה והסכים הרא"ש עמו אע"ג דלא נזכר שם דאמר אחריך די"ל דהרי גם נכסי לך לא נזכר בהדיא והו"א דהמעשה היה דאמר ואחריך אלא שקיצר קמ"ל בדברי ר' יונה וק"ל. ומ"ש ומיהו אם אמר נכסי לך לי' שנים ואחריך לפ' כו' עד לאו למתנה גמורה נתכוין וצ"ע מאי לשון ומיהו דכתב הלא זה נלמד מדין הראשון כיון דלא תליא הדבר באחריך כ"א בנכסי לך דמשמע לשון מתנה גמורה דאי תליא באחריך אין חילוק בין נתן לי' שנים לנתן לו כל ימי חייו והול"ל ומש"ה אם נתן לו לי' שנים וצ"ל דה"ק ומיהו אע"ג דכתיבנא דנכסי לך לחוד ג"כ משמע מתנה גמורה לפעמים אע"ג דכתב לו נכסי לך וגם כתב לו ואחריך דאיכא תרתי לטיבותא אפ"ה אין בידו למכור לגמרי דהרי ראינו דלאו למתנה גמורה נתכוין

ואחריך מהיום כו' בדרישה ס"ב כתבתי דהכי משמע בגמרא דבאומר מעכשיו אין רשות לראשון למכור: יחזרו ליורשי שני שהרי הוא כאילו אמר בפירוש שנתן גוף הקרקע מהיום לשני ופירי לאחר מיתת הראשון: והוא שבאו ליד שני כו' הטעם דנהי שאמר לו מהיום סוף סוף הא אמר נמי ואחריו לשלישי הרי תלאו לשלישי בשני ורצה שלא יזכה לשלישי כ"א אחר שבאו הפירות ליד השני הילכך מת השני בחיי הראשון חוזרים הפירות וגם הגוף אחר מיתת הראשון ליורשי הנותן משא"כ ברישא שאין כאן שלישי והשני קנה קנין הגוף מש"ה מת השני בניו יורשים אחריו וק"ל:

אע"ג דקיי"ל כו' זה מבואר בס"פ י"נ: אסור לו לראשון כו' דנהי שלא הקפיד הנותן קפידא גמורה שלא יהיה רשאי למכרן מ"מ ודאי הוה ניחא ליה שישתיירו לשני וזה שמכר (לו) עשה נחת רוח של מת: ואם עבר ומכרה כו' משום המשיאו נקרא רשע נקט ליה ולומר לך מילתא בטעמא דהא דאמרינן בגמרא שהמשיאו נקרא רשע היינו כיון שהועילו מעשיו שמכר ומכרו קיים ולא נעשה נחת רוחו של מת ודוקא המסית נקרא רשע כיון שחוטא ולא לו אבל המוכר עצמו לאו רשע הוא כיון שלהנאתו עשה המכירה או הנתינה והשליטו הנותן בגוף ופירי לעשות בהן כרצונו ולא הקפיד הנותן בקפידא גמורה שלא יהיה רשאי למכרו כן פי' רשב"ם בהדיא (דף קל"ז ע"א) ולא כע"ש שכתב שכ"ש שהמוכר נקרא רשע:

אבל אם אמר ואחריך יחזור לי כו' נראה דלא בעינן דוקא שיאמר כן דהא מוצא דין זה הוא מעובדא דההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי אקניתיה ניהליה כל שני חייו כו' והעתקתיו בדרישה בסעיף ג' ש"מ דכל שלא אמר ואחריך לפ' אלא הקנה לו סתם כל שני חייו כאילו אמר ואחריך לי דמי וכ"כ בהדיא ריב"ש סימן ת"ע (וכ"פ בש"ע) ורבינו תוכן וכוונת הענין ומילתא בטעמא נקט אבל מ"מ אין דעת רבינו וריב"ש שווים בזה כלל כמ"ש בסמ"ע ובהגהת ד"מ ודויקא בדשייר לעצמו אבל אם אמר ואחריך ליורשי ס"ל לרבינו דמכירת ראשון הוה מכירה וכמ"ש בדרישה מילתא בטעמא ולא כמ"ש מ"ו ר"מ ורע"י בש"ע עיין בסמ"ע

ואם אמר ואחריך ליורשי כו' היינו עובדא דההיא סבתא שהעתקתי לשונו בדרישה (סעיף ב') וכגי' רשב"ם דגרס ובתרא לירתאי הוות ליה ברתא כו' ומתה בחיי מקבל ראשון דמסקינן שם דאי הוה לה ברא לברתא יורש אותה ולא בעלה דהו"ל ראוי וכתב הר"ן שם דאליביה דהרי"ף וסייעתיה דס"ל דהאומר אחריך לפ' לאו כאומר מעכשיו דמי ה"ה דאין קרוביה לבית אביה דודה ובן דודה יורשים אותה אלא משום דעובדא היה שם דהבעל בעי לירשה קאמרי שם דאין הבעל יורש אותה וכ' רשב"ם והטעם דזרעה יורש אותה אע"ג דהנותן אמר ואחריך ליורשי ואחי אביה הם יורשיו וזרע הבת הוא יורשי יורשיו אפ"ה כיון דזרעה עד סוף כל הדורות הן קודמין לירושה מן התורה (לאחי) [לאבי הנותן ולאחיו מש"ה כשאמר סתם ליורשי ודאי להן היתה כוונתו והא דקאמר בגמרא טעם דאין בעל יורש אותה משום דהו"ל ראוי ולא נקטו הטעם משום דליורשיו דוקא היתה כוונת כתב הר"ן משום דהוא הטעם דאמרינן בכל דוכתי דאיו הבעל יורש את אשתו משום דהו"ל ראוי ומש"ה דקדק רבינו וכתב ז"ל אין שאר יורשים כו' עומדים במקומה ולא כתב אין שאר יורשים נוטלין אותו דודאי כוונת הנותן היה דוקא אזרעו אלא שתאמר כיון שהבת מתה ולא הניחה זרע שאר יורשיה עומדים במקומה לירש אותה קמ"ל דלא וה"ט כיון דלא אמר מעכשיו ונשארו הנכסים ביד המקבל הראשון והמ"ל גם בבעל ה"ט דמ"ס ירושה אין לה הפסק היינו דוקא בזרעו אלא שנמשך אחר לשון הגמרא וכנ"ל:

ומש"ר דאם אמר מעכשיו הבעל יורש אותה ה"ה דשאר קרוביה עומדים במקומה כשאין לה בעל אלא שכשיש לה בעל הוא קודם לשאר קרוביה מש"ה נקטו גם יש בו צד רבותא אע"ג דאינו יורש של הנותן כלל כל זה מבואר להמדקדק בדברי הר"ן ורשב"ם ובזה נסתלקה תמיהת ב"י שתמה על רבינו למה לא נאמר דאחיו ובניו יהיו יורשיו כיון דאין לו זרע דהא כבר כתבתי דדעתו היה אזרעו לחוד וכל האחרים נחשבו כאומר ואחריך לפ' דכשמת אותו פ' בחיי מקבל ראשון ישארו הנכסים ביד הראשון וה"נ כשמתה הבת בחיי המקבל ראשון ולא הניחה זרע ישארו להראשון ולא יחזרו להנותן וליורשיו ונראה דגם רבינו ס"ל דאם לא היה לו הבת בשעה שאמר ואחריך ליורשי דהיינו אומרים דדעתו היה על קרובו שהיה לו אז הראוי לירשו מן התורה ויוצאי יריכו וק"ל ועיין במרדכי פ' יש נוחלין דכתב בשם ר"א מרעגינשפורג כדברי רבינו ע"ש ודוק:

או פנויה ואח"כ נשאת נכסי כו' כצ"ל: זה ביארתי בספר א"ע (ריש סימן צ"א):

שאלה לא"א הרא"ש מי שנתן מתנה (כלל פ"ד סימן ב'): ליפול עליו כו' ל"ד עליו קאמר אלא ר"ל עליו ואחיותיו גם י"ל דהשואל טעה וסבור כיון דמצד ירושה מאחיו הוא קודם כשמתנת שמעון אינה מתנה יפול הכל עליו דירושה אין לה הפסק ולא היה כח באביו לומר שיהיה גם לאחיותיו אלא מיד שאמר שיהיה לאחיו שוב לא חל מתנת אחיותיו אבל טעה דהא ראובן זה במתנת בריא נתנו לבניו ובמתנת בריא יכול להפסיק מהיורש וכנ"ל והשתא א"ש שהשיב הרא"ש דמתנה טובה היא זו דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' דמה [שכ'] כנכסי בכ"ף הדמיון לאפוקי מדעת השואל דס"ד דאית ביה משום ירושה אין לה הפסק ולא שייך ביה ואחריך לשמעון והשיב דז"א אלא הו"ל כנכסי לך כיון דמתנת בריא היתה אלא שקשה איך טעה בזה דאם נאמר דשייך בזה לומר ירושה אין לה הפסק א"כ ס"ד לומר דמתנת שמעון לגיסו לא היתה מתנה כיון דשמעון הוא היורש אין להפסיקו מידו ויכול לעשות בחלקו מה שירצה: תשובה כו' דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' הא דכתב דהוי כנכסי לך בכ"ף הדמיון משום דכאן לא אמר לשון אחריך והו"א דדוקא בלשון אחריך תליא קמ"ל וכמ"ש בשם ר' יונה בס"ד ועוד דהו"א דוקא במכר הראשון הוא דאמרו דאין לשני אלא במה ששייר ראשון ולא במתנה וכמש"ר לעיל (בס"ג) דאם נתנן במתנת שכ"מ אינו כלום קמ"ל דכאן דהיתה מתנת בריא מתנתו מתנה וכ"כ שם בתשובה ע"ש ועמ"ש בדרישה מזה לעיל ס"ג שזאת התשובה היא שכתב הב"י שם עליה שהאריך בה הרא"ש ללא צורך ומדכתב דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' מכאן מוכח דגם הרא"ש ורבינו שהביאו ס"ל דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק כ"א כשאמר נכסי לך כשהיה שכ"מ דאל"כ בלאו ה"ט דהו"ל כמו אחריך הול"ל דלא היה בידו כח להפסיק הירושה כיון שנתנו לבנו וממילא אין יכול למחות בידו שלא יוכל לקנות חלקו לאחר הואיל והוא יורשו וק"ל ועיין מ"ש בריש סימן זה שכן דעת כל הפוסקים:

ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי כו' בכלל פ"א ס"ב כ"כ: או ישא אשה בחיי אביו פי' בלא רשותו: לאחיו שמעון וכתב לו כל הבית מעכשיו כו' כצ"ל וכן הוא שם בתשובה כלל פ"א דין ב': והמתנה אינה כלום ר"ל חלקו של לוי שהיה ראוי להיות של שמעון אחר שלא קיים התנאי ושמעון נתנו ללוי על אותו חלק אמר דאינה מתנה וכמ"ש הטעם מפני שאותה המתנה עדיין לא באה ברשותו אבל חלקו של שמעון עצמו ודאי מתנה היא: היה זוכה פי' היה הוא זוכה ולא האב:

ששאלת ראובן נתן חדר כו' תשובה זו אינה נדפסת בתשובות שבידינו אבל מצאתיה כתובה בגליון בתשובות הרא"ש כלל פ"א דין א': עם שאר בני הבית אין ר"ל בני ביתו של שמעון דא"כ הכי הול"ל שישתמשו שמעון ואשתו עם שאר בני הבית בחצר ובבור כו' ועוד דכיון דבכלל בני ביתו הן ג"כ בניו וקאמר דישתמשו בהן לעולם לשון לעולם משמע ודאי גם לאחר מותו אלא ודאי בני ביתו של ראובן קאמר ששמעון ואשתו ישתמשו תמיד בבית ובחצר עם בני ביתו של ראובן שיהיו בבית אחרי מותו כשם שמשתמשין עם ראובן עצמו ומה שדייק הרא"ש מדהזכיר אשת שמעון כו' היינו משום דאף אי לא היה מזכירה מסתמא כשנותן רשות לשמעון שישתמש בבית עם אשתו קאמר והא ראיה שאפילו על הבנים לא נסתפק השואל אלא אם ישתמשו אחר מותו משמע הא כל זמן שהוא חי פשיטא דבניו משתמשין (ע"מ) [עמו] וא"כ כ"ש אשתו ומה שפרטה ע"כ משום תיבת לעולם שכתב בשטר המתנה ולומר שדוקא האשה תשתמש גם אחרי מותו בבית ובחצר כמו בחייו אבל לא הבנים וק"ל:

בריא או שכ"מ כו' גמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"ן ע"א) ופי' בריא בקנין או שכ"מ באמירה: לבר מחטי ושערי ובהמותיו לשון הגמרא פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי ופי' ר"ש וה"ה לבר מבהמותיו ע"כ נמצא שתיבת בהמותיו שכתב רבינו היינו ההוספה שהוסיף ר"ש ונראה דמש"ה כ' רבינו והרמ"ה כ' כו' כלומר רשב"ם הוסיף בהמותיו משמע דשאר מילי הכל בכלל מני תשמישתיה אבל הרמ"ה כתב דה"ה שאר מיני סחורה בכלל חטי ושערי הן וב"י כתב שלשון רבינו אינו מדוקדק בזה במ"ש והרמ"ה כתב כו' בלשון פלוגתא ולפי מ"ש א"ש: בעיא ולא איפשיטא והרמ"ה כתב שלא קנה ורי"ף כו' עבד"ר: וקנה הרחיים העליונה טעמא משום שרגילין ליטלה משם כדי לתקנה אבל התחתונה מתקנים במקומה ולא מטלטל: ואם אמר כל דמטלטל כו' לפי שמשמע כל שאפשר לטלטלו: ואם אמר נכסי לפ' קנה כל המטלטלין רבינו לטעמיה אזיל דס"ל לעיל (ס"ס רי"ח) כר' יונה דהאומר נכסי הכל בכלל אבל רשב"ם לא ס"ל כן עד שיאמר כל נכסי ומפרש להך דהכא באומר כל נכסי והתוס' והרא"ש מחלקים בין מתנה למכר דבמתנה בעין יפה נותן וכולל יותר וכ"כ ב"י שם (בסוף סימן רי"ח): ובגדים ובהמה וחיה כו' פרט להו רבינו לכל הני משום דבגמרא מייתי ראיה אכל א' מאלו שהם בכלל שם נכסי (ע"ש דף קנ"א) אבל ס"ת מיבעיא מי אמרינן כיון דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמיזבן ללמוד תורה ולישא אשה בכלל נכסי הוא ע"כ ומש"ה חולק הרמ"ה וסבר כיון דשאר ספרים מעשים בכל יום דמוכרין אותה בכלל נכסי הן וגם בגמרא לא נזכר איסור מכירה כ"א בס"ת ואע"ג דהרא"ש כתב (והביאו רבי' בי"ד ריש הלכות ס"ת) דהאידנא ספרי מקרא משנה וגמרא אין למכרן כ"א לישא אשה ות"ת מ"מ לא חמירי כס"ת והא דכ' והרמ"ה חילק בלשון פלוגתא אע"ג דגם לדעה ראשונה כתב דנותנין לו תפילין ומשמע דה"ה שאר ספרים י"ל איפכא מדנקט תפילין דוקא תפילין שהן לו כמו מלבוש וגם הם מצוה המיוחדת לגופו וכדאמרינן גבי סידור דב"ח דנותנין לו תפילין מה"ט ולא שאר ספרים וכמ"ש רבינו לעיל (סימן צ"ז) ע"ש ב"י:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל ע"ה סימן ב' והביאו רבינו בקיצור לעיל (ריש סימן ס"ו): שדבריו ככתובין וכמסורין דמי והוה כבריא כו' במהרי"ק פי' דה"ק כלומר כיון שאמרו חכמים (בפרק מי שמת) דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי תרתי ל"ל ש"מ דה"ק ככתובין לעניין קניית קרקעות וכמסורין לענין קניית מטלטלין דלא קני בשטר כ"א במשיכה ובאמת שיש לפרש ג"כ שניהן אקרקע ואמטלטלין דהאומר שדי נתונה לך דבבריא בעינן כתיבה ומסירה ובשכ"מ כאילו נעשו שניהם דמי ובמטלטלים כגון שטרות שבבריא א"א לקנות אם לא שימסור לו השטר ויכתוב לו קני לך איהו ובשכ"מ כיוצא בזה באמירה בעלמא קנה וזהו שכתב הרא"ש שם בתשובה שלכך אמרו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וק"ל: אע"פ שהקנה לה השטרות כו' מלשון הקנה לה ולשון לא קנתה מוכח דקאי אהך עובדא דאיירי ביה דהקנה לאשתו כל הנכסים והקנם לה בקנין אג"ק וא"כ מה שסיים וכתב כיון שלא היה מסירה כו' ל"ד קאמר שהרי בסמוך כ' רבינו בהדיא דקנין אגב חצירה הוה כמו מסירה (וכ"כ רבינו בהדיא לעיל סימן ס"ו) אלא ה"ק וצריך מסירה שטר הכתוב בו קני לך איהו כו' וכדמסיק והא דסיים וכתב רבינו חולקים עליו הרי"ף כו' אע"ג דהרי"ף לא מצריך כתיבה כשהקנה השטר אג"ק מ"מ כיון דאמירת קני לך כו' עכ"פ בעי וכדמסיק מש"ה כתב שהרי"ף ג"כ חולק ארשב"ם שלא הצריך לא כתיבה ולא אמירה ואגב דאינך גאונים החולקים ארשב"ם הצריכו אפילו כתיבה כלל גם להרי"ף עמהן:

היינו שהקנה לו כו' כלומר הרי"ף עצמו ע"כ לא קאמר דמהני קנין אגב אלא לענין דלא בעינן שיכתוב לו קני לך איהו כו' אבל מימר ודאי מיהא בעי למימרא (וכ"כ רבינו בשמו בסימן ס"ו) הילכך בהך עובדא שלא א"ל כן לא קנתה כל זה השיב לדבריו של הרי"ף אבל הוא ס"ל דאפילו בקנין אגב בעינן כתיבת קני איהו וכל שיעבודא כדלעיל (סי' ס"ו) וזהו שסיים בסמוך כיון שלא כתב לה קני איהו כו' אבל מסירה מודה דלא בעינן אם נקנה בקנין אגב כמ"ש וכן מוכח לעיל (סי" ס"ו):