בד"א שמתנה צריכה קנין אריש הלכות מתנה קאי שכתב בריש סימן רמ"א דמתנה צריכה א' מדרכי ההקנאות: אבל במתנת שכיב מרע כו' בפ' מי שמת יש בו פלוגתא וקי"ל כרבנן וכן הוא בהדיא בספ"ק דגיטין: שדברי ש"מ כו' פי' כשהוא בכולה או שמדבר שבדין מתנת שכ"מ הוא נותן או שמצווה מחמת מיתה אפילו במקצת. וכמו שיתבאר בסעיפים הבאים: ככתובין וכמסורין דמי עמ"ש פירושו בסימן רמ"ח סי"ו בפרישה ומפרש בגמרא (דף קמ"ז) טעמא שמא תטרף דעתו ופרש"י שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו ע"כ בין אם כתב או אמר פי' בין אם נתן לו מתנה ע"י כתיבה שלא אמר כלום אלא כתב בכתב ידו כל נכסי לפלוני (וכמ"ש בסימן רמ"ה סי"ד) או אם נתן לו המתנה באמירה שאמר בפני עדים נכסי לפלוני. אבל אין לפרש בין אם כתב דר"ל שאמר לעדים שיכתבו דא"כ לא מהני בלא יפוי כח כמ"ש רבינו לקמן בסימן זה (סעיף ל"ד) ורבינו כתב דומיא דאמר קאמר דמשמע אפילו בלא יפוי כח וכעין זה כתבתי לקמן סמ"ג בשם נ"י ע"ש ודו"ק: קונה לכשימות למפרע נראה דרבינו מילתא בטעמא קאמר כיון שלא היה במתנה זו שום קנין אלא שחז"ל תקנו שיהיו דבריו ככתובין ומסורין אם ימות והיינו למפרע אחר מיתה אגלאי מילתא שהיו דבריו כתקנת חז"ל משעת צואתו כמסורין דמי אבל באמת אין הקנין חל עד לאחר מיתה דהא אין דעת שכ"מ ליתנו אלא אם ימות ושכל זמן שהוא חי יהיו שלו ומה"ט יכול לחזור מצוואתו שנתנו לזה וליתנו לאחר וכמש"ר לקמן. ומה"ט נמי אמרו דאם הנותן נתנו לפלוני ושאחריו יהיה לפלוני והראשון נתנו במתנת שכ"מ לאחר שקנאו פלוני השני וכמ"ש רבינו בריש סימן רמ"ח ומטעם שכתבתי שם. גם מה"ט מוציאין למזון האשה והבנות ממתנות שכ"מ וכמ"ש בריש סימן רנ"ב ומטעם שכתבתי שם מיהו לקצת עניינים יש נ"מ במה שקונה למפרע והוא כמ"ש רבינו בסימן קכ"ה סעיף י"ב בהמקבלה ע"י שלית וכתב שם דקונה למפרע ועוד לענין שתק מתחילה ואח"כ צווח וכמש"ר בסימן רמ"ה סי"ד ע"ש: ובזה נסתלק תמיהת ב"י שתמה אמש"ר שקונה למפרע מהא דאמרו מתנת שכ"מ אינו קונה כ"א לאחר מיתה כו' ע"ש ולק"מ כמ"ש ודו"ק: אפילו בלא קנין אע"ג דמתנת ש"מ בקנין ל"מ מ"מ שייך לומר לשון אפילו דמה שהקנין ל"מ בשכ"מ היינו לאחר שתקנו חז"ל דמתנת שכ"מ א"צ קנין דאז הנותן בקנין דעתו ליתן ליה במתנת בריא דאל"כ קנין דעביד ל"ל משא"כ אילו היה תיקון חכמים דמתנת שכ"מ לא תועיל בלא קנין לא הוה הקנין מגרע וכן מוכח לשון רבינו להדיא לקמן (סעיף ל"ח) שכתב ז"ל מתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין כדפרישית ואם היה בה קנין כו' גרע ולא קנה וק"ל:

ואם יעמוד חוזר בפ' מי שמת מומרא דרב יודא אמר שמואל ולשון רשב"ם מדלא שייר מידי אמרינן לאו אדעתא דהכי יהיב ליה שאם יעמוד מחוליו ימות ברעב ויצטרך לבריות ועיין בד"מ: אם מחמת חולי הראשון מת כו' ר"ל אם נוכל לומר שמת מחמת חולי הראשון מתנתו מתנה והיינו אפילו בלא אומד ומימרא דר"א שהעתקתי בדרישה ועליה קאי הרי"ף וכתב האי דמתנתו מתנה וא"צ אומד כו' וק"ל ועד"ר שם כתבתי קצת בע"א:

בד"א בנותן כו' פי' בד"א שאם עמד חוזר בנותן כל נכסיו במתנה אבל אם הודה על כל נכסיו כו' וכ"כ רבינו בהדיא לקמן סימן רנ"ב דאפילו הודה על כל נכסיו הדין כן: ומש"ר שהודה על נכסיו למדנו דאפילו אם נכסים אלו ידועים בבירור לכל שהיו שלו מעולם ולא של פלוני מ"מ הודאת ב"ד כק' עדים דמי ואמרינן שעתה הוא נותן אותם לו במתנה וכיון להוציא דבריו בלשון הודאה כדי שלא יהיה להם דין נותן מתנה לענין חזרה וכ"כ תוס' ורשב"א ורא"ש. ומיירי כשאומר אתם עדי א"נ אמר ותנו אותו לו באופן שליכא למיחש שאמר כן כדי שלא להשביע את עצמו ולא הוצרך רבינו לפרשו כאן שאין מקומו כאן ויתבאר לקמן סימן רנ"ה ועבד"ר:

ואם הקדיש נכסיו כו' מבעיא כו' שם (דף קמ"ח ע"ב) ורבינו תפס לישנא אחרינא דאיתא התם בגמרא לעיקר וכ"כ הרא"ש. והאבעיא היא מי אמרינן כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני א"ד כל לגבי הקדש ולגבי צדקה דהיינו עניים גמר ומקני וכן בהפקר איכא למימר כיון דלעניים כעשירי' הפקיר גמר ומקני: וכתבו הרמב"ם והרמ"ה כיון כו' כצ"ל וע"ל בסי' רנ"ב שכתב רבינו כן בשמם: והחילוק שחילק פי' והחלוקה שחילק לעניים: ואין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן האומדנא כו' כתב ב"י ז"ל דבריו תמוהין בעיני דהכא ודאי איכא אומדנא ברורה דלא עביד איניש דיהיב כל נכסיו לאחריני והוא יחזור על הפתחים אלא משום דלדבר מצוה נינהו מספקן לן דילמא גמר ומקני הילכך מספיקא (נראה דר"ל כיון שיש פנים לכאן ולכאן אוקי' חד כנגד חד והו"ל כאילו לא נתן כלל) ואין מוציאין מידו עכ"ל ותמיהתו תמוה בעיני דהרא"ש ורבינו לטעמייהו דס"ל אמירה לגבי עניים כמסירה דמי וכמש"ר לעיל סימן קכ"ה ס"ו ובסימן רמ"ג סעיף ב' ושם כתבתי טעמו נמצא זה שהקדיש וחילק לעניים באמירתו כמסרו תכף באותה שעה לידן דמיא וקנו קנין גמור ולכל הפחות אין זה בכלל דאין מוציאין ממון דאדרבה ההקדש נקרא קצת מוחזק אלא שהדין נותן שאף במוסר ליד המקבל כשעומד יכול לחזור כמ"ש בס"ס קכ"ה (ועמ"ש בסמוך בסכ"ב) שאני התם דאומדנא דמוכח הוא דלא נתן לו אלא אם ימות אבל בהקדיש ומחלק לעניים אין כאן אומד ברור וכנ"ל אין מוציאין מידו מספק והכי דייק ג"כ לישנא דרבינו דכתב בשם הרא"ש ז"ל שהרי אנו באין לבטל מעשיו ואין מבטלין מעשיו ולא כתב לבטל דיבורו ש"מ שמחשב לדיבורו ואמירתו כאילו מסרן תכף לידן ובא אח"כ לחזור אבל אין לתרץ ולומר דאין זה נקרא מוציא מידו כיון דדברי כל שכ"מ חשובין ככתובין וכמסורין דהא לא אמרינן כן אלא דוקא אם ימות דאז אמרינן דהו"ל למפרע כמסורין ומשום כדי שלא תטרף דעתו וכנ"ל משא"כ בהקדש ונדר דחשובין כמסורין מיד ועיין באשיר"י שם (דף רי"ב ע"ג) דהביא ראייה לזה מדין שכתב רבינו בסמוך סעיף י"ו) דשכ"מ שעומד אינו חוזר אא"כ ידוע בברור שאין לו עוד נכסים ממקום אחר כו' והיינו דוקא כשנתן בקנין דאז ג"כ הקנין חשוב כמעשה ואין מבטלין מעשה הקנין מכח האומדנא כיון שיש לומר שיש לו עוד נכסים במקום אחר וכמ"ש שם בפרישה ע"ש ומ"ו ר"ם לא דימו זה לזה וצ"ע למה ועיין בסמ"ע ודו"ק:

ואם מכר כל כו' בעיא דאיפשיטא התם: ואם הוציאם אינו כו' ז"ל ב"י מ"ש רבינו וגם הרמב"ם הוציאם במקום מה שאמרו בגמרא פרעינהו בחוביה משום דמשמע להו דבכל ענין שהוציאם אינו חוזר דכיון שהוציא מוכחא מילתא דלא מכר ע"מ להחזיר אם יעמוד עכ"ל:

בד"א בנותן כל נכסיו קאי אכל מ"ש בסימן זה דמתנת שכ"מ אינה צריכה קנין ואם עמד חוזר וקאמר דהיינו דוקא כשנתן כל נכסיו אבל מקצת הוה כמתנת בריא והא דבעי במקצת דוקא קנין היינו שלא הזכיר שנתן במתנת שכ"מ כמ"ש רבינו לקמן (בסעיף י"ד) בשם הרמב"ם ולכן בכל מקום שאמרינן שכ"מ שאמר תנו כו' א"צ לומר דמיירי דוקא שנתן כל נכסיו דנוכל לומר שכ"מ שנקט ר"ל שהזכיר שנתן במתנת שכ"מ דמהני אפילו במקצת בלא קנין וגם [בכל] מקום שנזכר בגמרא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין היינו בידוע לנו שהוא נותן מחמת שהוא שכ"מ ואז אפי' במקצת הוי מתנתו מתנה ואם עמד חוזר וכמ"ש רבינו בסמוך במתאונן לפני כן על מיתתו אע"פ שאינו מזכיר המיתה בשעת הנתינה והשתא א"ש דהגמרא שם בפ' מי שמת כתב כמה פעמים שכ"מ במקום דהול"ל מצוה מחמת מיתה גם הרא"ש שם (דף רי"ב סוף ע"ב) סיים וכתב ז"ל אלמא דאחר ג' ימים נקרא שכ"מ וכל צוואתו מחמת מיתה הוא (כתבתי לשונו בסמוך סעיף ז' בפרישה) והול"ל נקרא מצוה מחמת מיתה אלא ודאי כל שידוע לנו שמתנתו היא מחמת שהוא שכ"מ מתנתו מתנה אפילו במקצת בלא קנין ולא אמרינן דבעי שיתן כולה אלא מפני דכל שלא נתן כל נכסיו מסתמא אינו נותן מחמת שהוא שכ"מ וק"ל: אלא בקנין ר"ל צריך קנין כמתנת בריא כל חד לפי עניינו שנתבאר לעיל במקרקעי ובמטלטלי: אפילו אם מת צריך קנין כלומר אפילו לאחר מיתה אינו קונה למפרע אא"כ קנו מיניה בעודו בחיים ומהני הקנין אפילו בלא יפוי כח וכמ"ש לעיל בריש הסימן דהא בהא תליא וכ"כ רבינו לקמן: וכמה הוא השיור כו' כתב רי"ף אפילו כל שהוא ועמ"ש בסמוך: כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו כמימרא דרב יהודא אמר רב דאמר התם כמה כ"ש כדי פרנסתו והרי"ף כתב שם דע"כ מימרא דרב יהודא ליתא דהא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן ואלו הן שכ"מ כו' וש"מ דשיור מידי הוי שיור והרא"ש כתב דאין ראיה משם דאטו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו ע"ש ומה"ט גם כן באשה המברחת מבעליה נכסיה וכותבת נכסיה לאחר קודם נישואיה דהברחתה מבעלה הוי הברחה והאחר קונה אותה שם נמי כל זמן שלא שיירה לנפשיה כדי פרנסתה אינו זוכה אותו האחר וכמ"ש רבינו בא"ע (סימן צ') וצ"ע למה לא כתב שם שיעור כדי פרנסתה כמ"ש כאן ואפשר דאשה דאין דרכה לצאת בעינן טפי וכמ"ש בסמוך ואפשר לומר דטעמא דהרי"ף הוא דבשייר כל שהוא ליכא כאן אומדנא המוכחת דאפשר דסבר דמכ"ש אפשר שיעשה ממנו הון רב ויהיה לו כדי חייו כל ימיו וכדאמרינן גבי אחין (והביאו רבינו לעיל סימן ס"ב) דאם חלקו בשום דבר אמרינן מעיסתו קימץ וק"ל וכדברי הרי"ף כ"כ רמב"ם פ"ח דזכייה: דטעמא דמתנת שכ"מ כו' בא ליתן טעם מ"ש הכא דבעינן כדי פרנסתו ומ"ש דכותב כל נכסיו לבנו דאמרינן אפילו כ"ש ממש הוה שיור וכן מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחרים חוץ מכ"ש דכ"ש ממש כמ"ש לעיל (סימן רמ"ו)וקאמר דהכא הא דיכול לחזור אם יעמוד היינו משום דלא היתה כוונתו שיהיה חסר לחם וא"כ כל שלא שייר כדי פרנסתו איכא לה"ט ולפ"ז מ"ש לעיל ריש סימן רמ"ו בשם הרמ"ה דה"ה הכותב כל נכסיו מחמת שהוצרך לברוח כו' אינו מדמהו אלא לענין אם לא שייר אבל לענין אם שייר מחולקין המה דלגבי נפשיה לא סגי בשיור משהו: ויראה שיעור פרנסתו אם כו' פי' ויראה שיעור פרנסתו האמור בגמרא היינו אם הוא קרקע כדי שיפרנס ממנו הוא וכל הצריכים לו לשמשו ואם הוא מתעסק בסחורה כדי שיוכל להתפרנס מהריוח ומ"ש הרא"ש ובני ביתו לאו למימרא בניו וכל בני ביתו דא"כ קשה הא רב יהודא כדי פרנסתו לחוד קאמר ואין לומר דמסתמא הוא כן (דהא בשמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר ושמע שחי אם שייר כ"ש מתנתו מתנה ואמרינן ששייר את [הכ"ש] (לבנו) ובסידור ב"ח (בסימן צ"ז סמ"א) אמרינן לו לבדו ולא לבניו גם לעניין ערכי עלי וכמ"ש שם ואף שיש לחלק מ"מ קשה מנ"ל להרא"ש הא אבל במשרתיו שהיה רגיל בהן ודאי מן הסברא הוא וכמש"ר בשם הרא"ש (בס"ס ר"ו) ע"ש. והיותר נראה דגם הרא"ש לא כתב ובני ביתו כ"א בשייר לפניו קרקע דכמה עבודת פרך יש בחרישתה וזריעתה וקצירה ודישה והברה דאין רגילין לעשותן אדם אחד כ"א ע"י עוזרים והיינו בני ביתו משא"כ בשייר לפניו שאר עניינים להרויח בהם ומש"ה סתם הרא"ש ולא הזכיר בני ביתו בהתעסקו בשאר עניינים וק"ל גם בש"ע לא הזכיר מ"ו ר"ם בני ביתו כלל ונ"ל שהוא מה"ט עיין בסמ"ע: כדאמרינן גבי נכסים מרובין עיין בא"ע (סימן קי"ב) ובריש פרק מי שמת ס"ל לרב הכי במי שמניח בנים ובנות ונכסים כדי שיזונו יחד י"ב חודש ניזונים יחד דבזה מיקרי נכסים מרובים אבל שמואל ס"ל עד שיהו כדי שיעור עד שיבגרו ופסק הרא"ש כוותיה גם בטור הנ"ל ומ"מ ליכא להקשות א"כ גם הכא הול"ל שצריך שישייר כדי חיי כל ימיו דשאני התם גבי בנות דאין דרכן לצאת חוצה לישא וליתן ולהטריח אחר מחייתן לכן צריך עד כדי שיבגרו אבל כאן דדרך איש לישא וליתן ולהרויח עד שירויח ממעט הרבה לכן א"צ כ"כ אבל מ"מ מסתבר ליה להעיטור דלא סגי בכ"ש ממש אלא כשיעור המפורש ג"כ בעלמא דהיינו י"ב חודש וק"ל:

וכל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכ"מ פי' שצריך קנין או מתנה בכולה אבל לאחר ג' ימים דינו כמצוה מחמת מיתה דאפילו בשיור בלא קנין קנה וכמ"ש בסמוך בסי"א: בד"א שלא קפץ כו' ז"ל הרא"ש בפרק מי שמת (דף רי"ב סוף ע"ב) מסוכן שתקף עליו החולי ונטוי למות כל צוואתו חשבינן מחמת מיתה אפי' לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפאה איזהו שכ"מ כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים לאחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין מיד ע"כ אלמא משמע דאחר ג' ימים נקרא שכ"מ וכל צוואתו מחמת מיתה הוא עכ"ל הרא"ש ור"ל (במ"ש דלאחר ג' ימים נקרא שכ"מ כו') שמתנתו הוא מחמת שהוא שכ"מ וכאילו הזכיר המיתה וכמ"ש לעיל בסמוך בסעיף ו' ולמד רבינו מדבריו דבתקף החולי אפילו תוך ג' או לאחר ג' אפילו לא תקף בשניהן א"צ להזכיר שום גילוי מילתא דמיתה וכמ"ש רבינו בסמוך בשם ב"ה וכתב עליו דזהו כדברי הרא"ש ולאפוקי מר' שמואל בן חפני דבסמוך:

לשון הרמב"ם ז"ל פ"ח דזכייה: אבל החולה שתשש כחו כו' עד והרי הוא נופל על המטה כו' המ"מ כתב שם על דברי הרמב"ם הנ"ל זה פשוט ממשמעות לשון שכ"מ גם ממה שאמרו כד קציר ורמי בערסי' פי' חולה ומוטל על המטה עכ"ל לפ"ז צ"ל דכוונת רבינו בהבאת דברי הרמב"ם הוא זה שהרמב"ם לא חילק בין תוך ג' לאחר ג' ומשמע דס"ל דאפילו לאחר ג' כל שלא קפץ עליו החולי דין מתנת שכ"מ יש לו אבל הרא"ש חילק ועד"ר מ"ש עוד מזה:

ואם נשתתק כו' ברייתא בפ' מי שאחזו: בספר א"ע סימן קכ"א (וע"ל סימן רל"ה סעיף י"ט):

וגוסס כתב ר"ח כו' מחלוקת זו עיין בפ' י' יוחסין בתוס' ובאשר"י: דאין מתנתו מתנה נראה דאף לדעתם לאו משום דחשבינן ליה כאילו כבר מת שהרי בי"ד (סימן ש"ע) כתב רבינו סתם דגוסס אינו מטמא ש"מ דחשיב כחי אלא משום שגוסס לאו שם אדם עליו להיות מתנתו מתנה וק"ל:

כגון שמתאונן על מיתתו היינו מה שאמרו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) גבי אחתיה דרב דימי דאמרה ווי דקא מיתא הך איתתא ופר"ש דאמרו העדים דכששלחה אחרי אחיה ולא רצה לבוא אמרה ווי דקא מיתא הך איתתא ולא תראה את אחיה וכתב הרא"ש אע"ג דלא הזכיר מיתה בשעת המתנה כי הך דבגילוי מילתא בעלמא סגי:

ור"ש בן חפני פי' מי שמזכיר מיתה כו' גם ר"ש בן חפני ס"ל דבגילוי מילתא דמיתה סגי וכדמוכח מהגמרא הנ"ל ובהא ליכא מאן דפליג אלא דמדבריו משמע דאם ליכא גילוי מילתא דמחמת מיתה לא הוה ליה דין מצוה מחמת מיתה ולא חילק בין תקף עליו החולי או לא ובין ג' ימים ראשונים לאחר ג' וע"ז כתב רבינו דבבעל העיטור חילק בתרווייהו ושזה דעת הרא"ש הבאתי לשונו לעיל וק"ל גם בכאן קיצר הב"י לשונו ע"ש:

כתב רי"ף היוצא בקולר ומסוכן ומפרש לים ויוצא כו' כצ"ל ובפ' התקבל כ"כ אההוא דאמרינן שם גניבא יוצא בקולר הוה כי קא נפיק א"ל הבו ד' מאה לרבינא מחמרא דנהר פקוד (ומסקינן שם מחמרא דקאמר ליפות כחו ופרש"י שיהא לו כל היין כולו באחריות כו' וכמש"ר בסימן רנ"ג סכ"ה ע"ש) וא"ר הונא גיטו ומתנתו שוין לענין דא"צ לפרש (לומר תנו) ובלא קנין ושאם עמד חוזר וכתב שם הרי"ף דעל כל הארבעה (דהיינו היוצא בקולר ואינך) הנזכרים שם במשנה קאי וכן דעת הרמב"ם ומש"ה כ' בפ' ח' דזכייה דאם מת אפילו לא נתן אלא מקצת ובלא קנין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר אע"ג דלא נתן אלא מקצת ובקנין וכדין מצוה מחמת מיתה בשניהן וכ"כ הרי"ף שם שדינם כמצוה מחמת מיתה אבל הרא"ש ס"ל דלא קאי רב הונא דמשוה מתנה לגט אלא אמסוכן ויוצא בקולר ודינם הן כמצוה מחמת מיתה כנ"ל אבל מפרש בים ויוצא בשיירא ל"מ דאין דינם כמצוה מחמת מיתה אלא אפילו כמתנת שכ"מ נמי לא הוה דאפילו נתן בכולו בלא קנין ומת אין מתנתו מתנה דכבריאים חשיבי וכן מוכח ממ"ש הרא"ש בפ' מי שמת (דף רי"ב ע"ב) אדברי הרי"ף נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר וכדתנן במשנה דפ' התקבל דמשוה כל הד' וכמש"ר (בא"ע סימן קמ"א) היינו לעניין בהלה דמחמת טרדת הדרך הם בהולים ואין דעתם מיושבת עליהם לגמור דבריהם ולומר תנו ובהילי טפי ממסוכן לכן באומר כתבו גט לאשתי סגי אבל לענין נתינת ממון לא דמו דדוקא מסוכן ויוצא בקולר כשנתנו כל ממונם ודאי מדעתם שהם סבורים למות נתנו אבל במפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור עכ"ל והא דכתב כשנתנו כל ממונן נראה דכ"כ משום דבא ללמדנו דביוצא בשיירא ופירש לים אפילו נתנו כל ממונם ומת אין [מתנתם] מתנה וכמ"ש וכ"כ הר"ן בהדיא פרק התקבל בשם ר' יונה אבל במסוכן ויוצא בקולר גם הרא"ש ס"ל דאפילו במקצת ובלא קנין ומת מתנתו מתנה דהא בההוא עובדא דגניבא מתנה במקצת ובלא קנין הוה וכ"כ הרא"ש בפרק מי שמת וטעם דהרי"ף והרמב"ם מתפרש ממ"ש הנ"י בפרק מי שמת (דף רל"ב ע"א) ז"ל ומיהו צריך טעם דהא מפרש בים ויוצא לשיירא כבריאים נינהו לכל דבריהם שדעתם לחזור ומתוך דברי ר' יונה ז"ל למדתי דהרבה מהם הולכים להשתקע שם ומש"ה יהבי דאפשר דמספקי אם ישתקעו שם ולפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרים במתנתן אפילו במתנה במקצת ובקנין כדין כל המצוה מחמת [מיתה] וכדכתיבנא עכ"ל ובזה דברי רבי' מבוארים והכי גרסינן ומסתבר טעמיה ביוצא כו' ונמחק בני מערבא ויו"ד ווי"ו מטעמייהו וכ"כ ב"י:

כתב הרמב"ם ז"ל הא דמתנת שכ"מ כו' בפרק ח' מזכייה כ"כ: אבל אם נתן מקצת נכסיו בפי' במתנת שכ"מ כו' לעיל בסמוך כתב רבינו דכשמפרש שמצוה מחמת מיתה או מזכיר מיתה לפני כן דהוה דין מתנה במקצת כדין נותן כל נכסיו וכאן בא לחדש בשם הרמב"ם דאף שאינו מזכיר מיתה כלל אלא שאומר בלשון הזה מתנה זו אני נותן במתנת שכ"מ הוה ג"כ מתנה במקצת כנותן הכל ואפילו תוך ג' ימים ראשונים ואפילו לא קפץ עליו החולי: א"צ קנין ואם עמד כו' נראה דה"פ א"צ קנין לפי שאינו אלא מתנת שכ"מ וממילא דינו ידוע דאם עמד חוזר אפי' קנו מיניה ואם לא עמד קונה המקצת אפילו בלא קנין: ומ"ש ואף אם יש בה קנין כו' שם ברמב"ם ובש"ע ליתא לתיבת ואף אלא ה"ג ואם יש בה קנין ולישב תיבת ואף נראה דה"ק ואף בזה הוא דומה למצוה מחמת מיתה דאם יש בה קנין צריך דוקא יפוי כח משא"כ במתנת שכ"מ במקצת וק"ל ועמש"ר בסעיף כ"ט בשם הראב"ד: אלא במיפה כחו מפורש בדברי רבינו (בסעיף כ"ט) בסימן זה ע"ש:

וכן אם כתב לו כל נכסיו כו' מעכשיו ומקנה לו מחיים ר"ל ומקנה לו באופן המועיל בבריא וכדמסיק שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנה מיד הנותן קנה ואין יכול לחזור בו ומ"ש מתחילה אם כתב לו פירושו כדמסיק שאם הגיע השטר ליד המקבל כו' או אמר והקנה לו בק"ס ומ"ש מעכשיו ל"ד אלא לאפוקי מתנת שכ"מ שהוא לאחר מיתה וז"ש ומקנה לו מחיים וה"ה אם הקנה לו מהיום ולאחר מיתה ומסר לו השטר מחיים דקנה וכמ"ש רבינו בס"ס זה: או שקנה מיד הנותן פי' בק"ס וק"ס הוא בכליו של המקבל ומיד הנותן דקאמר ר"ל על ידי משיכת יד הנותן וכן כתבתי אדברי רבינו בסימן רל"ה סעיף ו' עיין שם:

אע"פ שנתן שכ"מ כל נכסיו כו' לשון הגמרא (דף קמ"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו (וכתב המ"מ לאו שכתב בפירוש כל נכסיו אלא שנתן וחילק כל הנכסים הידועים לכו) לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה עכ"ל וז"ל הרא"ש (דף רי"ב ע"ג) והא דחיישינן מספיקא לאפוקי ממונא ה"ט משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרינן אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרינן אלא היכי דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרינן אומדנא עכ"ל (וביאר שם דהיינו נמי טעמא לענין הקדיש והפקיר שכתב רבינו לעיל סעיף ד' וכמ"ש שם) והנה ממ"ש הרא"ש בפשיטות משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין משמע להדיא דס"ל דכל שלא אמר כל נכסי לא הוה מתנתו מתנה בלא קנין אף אם מת דחיישינן שמא יש לו נכסים והיא מתנה במקצת וכיון דאיכא קנין ס"ל שלא לבטל המתנה עד דניהוי מוחזק דלית ליה טפי או דאמר כל נכסי אלו כן הוא ביאור דברי הרא"ש וכן הוא ג"כ דברי רבינו שכתב וצריכה קנין ואח"כ כתב אינו חוזר אם יעמוד משום דחיישינן ודוק (אבל הרמב"ם פ"ח דזכייה ס"ל דחששא זו אינה אלא לטובת המקבלים וכמשמעות לשון דרב נחמן הנ"ל וכ"כ המ"מ ע"ש): ומש"ר אא"כ הוא מוחזק לנו כו' לשון גמרא הוא וכנ"ל ופליגי ר"י ורשב"ם בפי' מהו מוחזק: א"נ באומר כו' זהו ג"כ לשון הגמרא כנ"ל ופליגי ביה ר"ת ורשב"ם בפירושו דרשב"ם ס"ל דמיירי דוקא שנותן בלשון כל נכסיו סתם הן שנותנו לא' הן שנותנו לרבים לכל א' כפי רצונו ביחד דאף אם יש לו יותר מאלו שהן ידועין לנו מ"מ ליכא למיחש למידי דהרי כל נכסיו סתם נתן ביחד לא' או לרבים בכל מקום שהן משא"כ באם א"ל שנותן לו כל נכסיו שהן אלו או ואלו הן ומונה והולך או שהן ידועין בעיר ואומר כל נכסי אלו שהן ידועים לכם אני נותן ליחיד או לרבים ביחד כל זה מיחשב למתנת שכ"מ במקצת דחיישינן שיש לו יותר דאל"כ לא הו"ל אלו או ואלו כלל וכ"כ המ"מ שם בפ"ח דזכייה בשם הרשב"א שתיבת אלו מגרעת אמירת כל נכסי אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל כגירסת ר"ח וס"ל דאף אם אמר אלו או ואלו כיון דאמר ג"כ שנותן כל נכסיו מאמינים לו שאין לו עוד ולא חששו אלא באינו אומר שנותן כל נכסיו אלא מחלק נכסיו שאז אף ששמענו ממנו שחילק ומונה והולך כל הנכסים הידועים לו שיש לו חיישינן שמא יש לו טפי כל שלא הזכיר בחילוקו ונתינתו תיבת כל נכסיו ועיין באשיר"י (דף רי"ב ע"ג) ודוק: ומש"ר ור"ח כתב שא"צ לפרש שיתן לו כל נכסים כו' הלשון קצת דחוק דהא גם ר"ח מסיק וכתב ז"ל אלא אומר כל נכסי ואלו הן דמשמע דמצריך לומר כל נכסי נתונין לו אלא שס"ל דאף אם אמר גם ואלו הן מהני והול"ל דר"ח כתב דאף אם אמר ואלו הן מהני ואם נגיה בדברי רבינו אלו הן א"ש די"ל דה"ק ר"ח אם אמר כל נכסי אלו הן ואני נותנן לו מהני אבל אינו ר"ל שא"ל אני נותן לו כל נכסי מיהו גם גירס' ואלו יש ליישב דה"ק דא"צ לפרש ולומר בלשון שיהא נשמע מינה בפירוש שנותן לו כל נכסיו אפילו אם יש לו עוד נכסים במקום אחר אלא אף אם אמר ואלו הן ואינו מונה אלא נכסים שיש לו כאן דהו"א דמ"ש ואלו הן מורה שכוונתו היה במ"ש שנותן לו כל נכסיו לכל נכסיו שיש לו כאן דאין בכלל אלא מה שבפרט שמנה לו אלו שבכאן ואם היה לו נכסים במקום אחר גילה דעתו שלא נתנם לו אפ"ה מתנתו מתנה ואמרינן דכוונתו היה דאין לו עוד אלא אלו שמנה לו:

לפיכך שכ"מ שחילק כו' שם (דף קמ"ח ע"ב) מימרא דרב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והתם פריך אם הפסיק בנתיים למה נאמר שהוא כנמלך יותר הול"ל האי דשתק בין מתנה למתנה עיוני מעיין מה יתן לכל א' (ופי' הרא"ש דכיון שראינו שלבסוף חלק לכל נכסיו איכא רגלים לדבר שגם מתחלה היה דעתו לחלק לכולן אלא שעיוני מעיין ולכך אם עמד יחזור בכולן אע"ג דקנה בקנין לכל א' משא"כ בשכ"מ שנתן נכסיו ולא ידעינן אי אית ליה יותר וקנו מידו דאמרינן לעיל דאם עמד אינו חוזר מספק כיון שכבר קנו מידו כמ"ש לעיל דהתם ליכא רגלים לדבר) ומתרץ סתמא דשכ"מ עיוני מעיין בלבו מה יתן לכל א' קודם שיבואו לפניו ואין לו לשתוק בין זה לזה ומדשתק הוה נמלך: מתנה בפני עצמה כל הראשונים כו' כצ"ל ונמחק לפיכך: והאחרון הוה מתנת שכיב מרע בכולה נראה דהיינו דוקא כשהראשונים היו בקנין דאל"כ הא ודאי כיון שהראשונים לא קנו הוה מתנת האחרון מתנה במקצת וכן משמע בסמוך: אפילו בלא קנין פי' וכ"ש בקנין כשיש בו יפוי כח כדינו וק"ל אבל אין לפרש דאם היה בו קנין קנהו בלא יפוי כח ואמרינן הא דעשה לו ק"ס לא משום דכוונתו היה שלא יקנהו אלא בקנין אלא כדי שלא יהא גרע מהראשונים וכמש"ר בשם הרמ"ם בסל"ב דז"א דהרמ"ם לא כ"כ אלא בכתב ונתן לא' בקנין ואח"כ רצה לחזור בו וליתנהו לאחר בזה שייך לומר דכוונתו היה דאם לא יתנהו גם לשני בקנין אזי הראשון קנהו ולא השני משא"כ כשאין חוזר ממתנת הראשון אלא נתן אחריו גם לשני מתנה וע"ש מ"ש עוד:

לפיכך אם נתן כו' עד שהרי חזר מכולו אבל אי לא חזר ביה בכולו הוה מתנתו מתנה בהנשאר ולא מיחשב כמתנת שכ"מ במקצת דצריכה קנין כיון שמתחלה בשעת נתינה הוה מתנה בכולה ונ"מ בזה לדינא שאם אמר בפי' שאינו חוזר בכל דמקצתן הנשארין לראשון מיהא קני אפילו בלא קנין כיון שבשעה קמייתא קני להו בדיבור בעלמא וק"ל וכ"כ נ"י וב"י הביאו ע"ש:

נתן מקצתו לראשון בקנין והמותר לשני כו' כבר כתב רבינו דין זה בסמוך (סעיף י"ז) דאם הפסיק היינו מקצתו שנתן לראשון ואח"כ המותר לשני דהוה לראשון מתנה במקצת ולשני דין מתנה בכולה אלא משום דבגמרא סיימו בהך דינא דחזרה במקצת חזרה בכולה מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קני שני לא קני כתבוה רבינו ג"כ וכדי שמתוכו נלמד פירושו דכולן לשני שהזכירו בגמרא דאין פי' שחוזר מראשון ונותן הכל לשני אלא ר"ל שכל הנשאר ממתנת הראשון נתן לשני וכן הוא לשון הרא"ש שם ויותר נראה לומר שרבינו בא לחדש דין בהך בבא שכל שאמר מקצת נכסי לפ' והמותר לשני אע"פ שלא הפסיק ביניהם אלא אמר כן בפעם א' אפ"ה לא הוה כמחלק ולומר דאם עמד גם הראשון לא קנה אע"ג דהוה בקנין דנחשב הכל למתנה א' בכולה קמ"ל דלא אלא הוה כנמלך כיון שאמר בלשון מותר והשתא א"ש הא דסתם רבינו וכתב ראשון קנה ולא כתב דהיינו דוקא כשהפסיק בין ראשונה לשניה ואי משום דסמך אמ"ש לעיל א"כ לא הול"ל האי דינא כלל כיון דכבר כתבו אלא שק' דא"כ מנ"ל לרבינו האי דינא דנחשב אמירתו לשון מותר אף כשלא הפסיק כאילו הפסיק ביניהן וגם הא דסתם ולא כתב דמיירי כשהפסיק ל"ק כולי האי די"ל דהוא דומיא דרישא דנתן כל נכסיו וחזר במקצתן כו' דהוא ודאי נמלך דהא חוזר בו מהראשון דומיא דהכי איירי נמי בסיפא וצ"ע:

אפי' שכתב לו שטר ומסרו בגמרא שם (דף קנ"ב ע"ב) אמרינן פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי אלא אפילו כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה אמר שמואל דהשני קנה אבל אם כתב וזיכה לראשון וגם קנו מידו אינו יכול לחזור ממתנתו וכ"ש ליתנו לאחר עכ"ל הגמרא בקיצור ומחולקים רשב"ם ור"י והרא"ש בפי' זיכה דקאמר הגמרא דר"ש פי' זיכה דמסר לו השטר והרא"ש והר"י פי' זיכה לו ע"י אחר נמצא לר"ש אם כתב ומסר וקנה לראשון אינו יכול לחזור בו וה"ה אם כתב ומסר וזיכה לו ע"י אחר הו"ל כמו קנו מידו ולהרא"ש ור"י יכול לחזור בו בכתב ומסר וזיכה לו ע"י אחר דכל זה הוא בכלל זיכה הנזכר בגמרא ומש"ה גם אם כתב ומסר וקנו מידו יכול לחזור בו דהא זיכוי ע"י אחר וקנין שוים הם וק"ל: ומש"ר אפילו כתב לו שטר אין להקשות מאי אפילו הא בשכ"מ גרע טפי בשטר וכמש"ר לקמן דאין שטר לאחר מיתה ודוחק לומר דמיירי ביפוי כח א"נ בשטר הנכתב בלשון צוואה דא"כ העיקר חסר מן הספר ונראה דהיא גופא קמ"ל דאפילו כתב ומסר הוה בכלל מה שאמרו אין שטר לאחר מיתה ולא תאמר בכולי האי לא אמרו וכמו שהוא לפי האמת בכתב וזיכה וגם קנה דאינו יכול לחזור בו כיון דעבד כולי האי וכן צ"ל בריש סימן זה וכמ"ש שם וק"ל:

כל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל ע"ל (ס"ס קכ"ה סי"ג וי"ד) שכתב רבינו בשם הרמ"ה דשכ"מ שאמר הולך מנה זו לפ' (כ"ש אם אמר זכה לו) דאינו יכול לחזור בו השכ"מ דכיון דהוציא הממון מתחת ידו ונתנו לזה דעתו היה שיקנה לו מיד אם לא שיעמוד דחוזר אדעתא דהכי לא נתנו וכשעמד אפילו נתנו בעצמו ליד המקבל חוזר וצ"ל דמ"ש הכא דאם הגיע ליד המקבל דאינו חוזר היינו טעמא כיון דעבד כולי האי דכתב ומסר וגם זיכה לו ע"י אחר וכבר בא לידו דכולי האי לא עבד אם לא להקנותו בכל ענין אבל צ"ע במש"ר אחר זה ז"ל לפיכך אם שנים הוציאו כו' אפילו אם כתבו ומסרו וזיכה לזה ע"י אחר אפ"ה יכול לחזור בו וליתנהו לשני אפילו לא עמד ומיירי אפילו בנתן המטלטלין ליד האחר לקנות לו בו כמש"ר לפני זה וזהו דלא כדברי הרמ"ה שכתבתי ודוחק לומר שרבינו כתב לסברתו שכתב שם (בסימן קכ"ה סי"ב) ז"ל דלכאורה היה נראה שאם ירצה הנותן יכול לחזור בו כדין מתנת שכ"מ כו' דהא לא כ"כ אלא נ"ל לכאורה וכתב מיד עליו דברי הרמ"ה הנ"ל וגם משמע דהאי לפיכך אם שנים הוציאו כו' דכתב רבינו דיכול לחזור מהראשון כ"כ לדעת ר"י והרא"ש שמסכימין בפשיטות לזה כמו שס"ל בדין הראשון דיכול לחזור בו לעצמו וצ"ל דזיכה לו ע"י אחר דכתב כאן היינו שנתן המטלטלים לאחר וא"ל שיהיו מונחין בידו ולא יתנהו להמקבל עד שימות ואז יתנו להמקבל ולא דמי להוליך הנ"ל (בסימן קכ"ה) דשם מיירי דא"ל להוליכו וליתנו לו מיד וצ"ע ועיין מ"ש מ"ו ר"ם בש"ע בזה: לפיכך אם שנים הוציאו פי' כמו שהוא לעצמו יכול לחזור כשיעמוד כה"ג נמי מועיל שיתן בשעת חליו להשני וק"ל: ומסר וזיכה לזה פי' מסר השטר לידו וזיכה לו המתנה ע"י אחר ודוקא במיפה כחו דשני כדלקמן כמו שיתבאר לקמן (בסכ"ט) דין יפוי שצריך לכתוב לשון הוספה אף הכא דוקא שכתב לו וזכיתי לו ע"י אחר מוסיף על מתנתא דא ואע"ג דלקמן (סעיף ל"ב) כתב רבינו דא"צ יפוי כח לשני משום דאין הקנין מגרע כיון שאיכא למימר שאגב שכתב לראשון בקנין כתב גם לשני בקנין (ואין לומר דהתם מיירי דלא חזר מהראשון אלא נתן לשניהם דז"א חדא דאין טעם דהרמ"ם שייך כ"א כשחזר מהראשון וכמ"ש לפני זה בסי"ז ועוד דהא שם ג"כ כתב וחזר וכתב גם לשני דלשון חזר משמע דחזר מהראשון ועוד מדכתב שם שהשני קונה בלא יפוי כח משמע השני ולא הראשון ואי בנתן לשניהם מיירי הראשון מכ"ש דקנה אפילו בלי יפוי כח כיון דמתנתו היה במקצת נכסיו דבעי קנין וק"ל) שאני התם דמיירי כשלא יפה כחו של ראשון אבל הכא ע"כ מיירי כשיפה כחו של ראשון דאל"כ מאי איריא שיכול לחזור בו אפי' בלא חזרה נמי לא קנה הראשון אלא ש"מ כשיפה כחו דראשון קאמר וכיון שכן ודאי השני א"א שיקנה אם לא ביפוי כח דאל"ה היה הקנין מגרע כחו דהא ליכא למימר שרצה להשוות מתנה השניה למתנה הראשונה ומש"ה נתן לו בקנין דהא בלא"ה לא השוה אותם שהרי יפה לראשון ולא לשני לפיכך אין שני קונה אא"כ יפה ג"כ כחו והיינו דוקא כאן שעיקר הדין בא לאשמועינן דיכול לחזור מהראשון אבל לקמן לא בא אלא לאשמועינן דשני יכול לקנות בקנין בלא יפוי כח ולא בא שם לכתוב דין דיכול לחזור מהראשון מסתמא איירי שם דלא כתב יפוי כח גם לראשון וכמ"ש שם ע"ש ודוק: דאין שטר לאחר מיתה ל"ד נקט רבינו שטר דה"ה דאין קנין לאחר מיתה אלא לשון הגמרא נקט וכמו שיתבאר לקמן בסעיפים הבאים:

וכתב הרמב"ם ז"ל דה"ה כו' בפ"ט מזכייה כ"כ: ולא נהירא כו' ואינו יכול לחזור בו כתב ב"י י"ל דמשכחת לה מתנת שכ"מ במקצת שיכול לחזור כגון בשעה שנתן לו אותו מקצת פירש שנתנו לו בתורת מתנת שכ"מ דכל כה"ג יכול לחזור כמ"ש רבינו וכמ"ש בשמו לעיל (סעיף י"ד) עכ"ל וכבר כתב תירוץ זה המ"מ פ"ח על ההיא שהביא רבינו לקמן (סעיף ל"א) ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם כאן הוא בפ"ט ולא הוצרך המ"מ לחזור ולפרשו כיון שכבר כתבו בפ"ח ורבינו שכתב עליו ולא נהירא נראה לו האי תירוצא לדוחק דא"כ מאי קמ"ל הרמב"ם בזה דהא כבר נתבאר דבענין כזה דין מתנת שכ"מ יש לו וגם כ"ש הוא דכיון דפירש דבריו דבמתנת שכ"מ נותן לו הרי גילה דעתו שלא בכל ענין הוא נותן לו וק"ל ועבד"ר שכתבתי ישוב אחר לדברי הרמב"ם שפי' כשיטת התוס' ודוק:

אבל אם כתב לו שטר זה חוזר אמ"ש (בס"כ וסכ"ב) בשם ר"י ורא"ש דלא מהני כתיבה ומסירה וקנין אלא יכול לחזור בו הן לעצמו הן לאחרים ע"ז סיים וכתב אבל אם עשה שלשה דברים לטיבותא דתו לא מצי לחזור בין לעצמו אם יעמוד בין ליתנו לאחרים בעודו חולה וכנ"ל: ודאי קנה נראה מדכתב רבינו בסעיף הקודם ודוקא במיפה כחו דשני וכאן לא הזכיר יפוי כח ש"מ ודאי דהכא לא איירי ביפוי והכי מסתבר דזיל בתר טעמא דהא מה שאינו יכול לחזור בו כאן הוא כיון שעשה כ"כ ענייני קניינין אמרינן דנתכוין להקנות לו מיד ואף אם יעמוד לא יוכל לחזור בו וא"כ היפוי כח למה לי ואדרבה הוה מגרע כחו דהא פי' דהיפוי כח כתבתי בסמוך דר"ל דאני מקנה לך בקנין או בשטר יותר על מתנת שכ"מ דא ומשמע דלחיזוק המתנה דשכ"מ קאתי וזה אינו דהא אפילו אם עומד אינו יכול לחזור בו וזה ברור בעיני שוב מצאתי שכתב כן בהדיא ר' ירוחם (נתיב כ"ד חלק א') דאפילו בלא יפוי כח קנה ע"ש: וכתב הרמ"ה [כו'] ואם זיכה לו וגם קנה כו' לשון גמרא הנ"ל נקט ויתפרש הזיכוי לר"ש ולר"י הנ"ל בסכ"א לכל מר כדאית ליה ואצ"ל דהרמ"ה ס"ל כפי' ר"ש וק"ל: אינו יכול לחזור בו אם עמד ר"ל אפילו אם עמד מחליו וכ"ש שאינו יכול ליתנו לאחר כיון שכבר זיכה לזה וגם קנה:

אפי' הקנה לו בכל מיני הקנאות ז"ל נ"י דעת רבוותא דמצוה מחמת מיתה ומסוכן ומתנת שכ"מ בכולה שווים הם אלא שנחלקים מצד מה היכא דאיכא כתיבה וקנין וזיכוי דבמתנת שכ"מ קנה לכ"ע ומסוכן ומצוה מחמת מיתה לעולם חוזרין ונ"ל דמסתבר טעמא דשכ"מ הזיכוי הוא גילוי דעת דבמתנת בריא יהיב משא"כ מצוה מחמת מיתה שידוע לנו שאינם נותנין אלא מחמת מיתה א"א שיגלה הזיכוי מה שאינו עכ"ל ומשמע מלשונו דאפילו בסתם מצוה מחמת מיתה יכול לחזור גם בתר זיכוי וקנין ודלא כמ"ש רבינו בשם הרמ"ה:

שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו כו' וכ"כ נמי הרמב"ם בפ"ח דזכייה והוא מריש פ"ב דגיטין וכתב שם המ"מ הרשב"א נותן טעם לדבר שאינו חוזר בעבד שהרי ידוע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזיכהו לעצמו מעכשיו עכ"ל והכי יתפרש ג"כ דעת רבינו וא"ל למה ליה להרשב"א לפרש משום דדעת האדון היה לגמור ולזכהו לעצמו ולא פי' דתקנת חכמים הוא כן כיון שיצא עליו שם בן חורין אף שידוע הוא שהאדון לא גמר נהקנותו לעצמו דא"כ לא הול"ל ואינו חוזר בעבד דמשמע דהוא בן חורין לגמרי דבמאי נשתחרר לגמרי בלא שטר שחרור לישא ישראלית והול"ל דנותנין לו חומר בן חורין ואין במשמעות הלשון דכופין אותו לכתוב לו ג"כ שטר שחרור וק"ל:

שאלה לא"א הרא"ש כו' כלל מ"א סימן ה:

מתנת שכ"מ בכולה לא בעיא קנין ואם היה בה קנין כו' מקור הדברים הוא מגמרא פרק מי שמת (ריש בבא בתרא דף קנ"ב) ומדברי הרא"ש שם (דף רי"ב ע"ב) וכתבתים בדרישה והן ג' מימראות דאמר שמואל דנלמד מהן דמתנה שיש בה קנין הן שצוה בע"פ וקנה בק"ס או בחזקה הן שכתב לו הצוואה בכתיבת ידו וכתב בו שהקנה לו בא' מהקניינים הן שבשטר עצמו הוא הקנין כגון שכתב לו שדי נתונה לך הן שצוה לפני עדים ע"פ ואמר להו כתבו ותנו שבכל אלו גילה דעתו שאינו רוצה להקנות לו באמירה בעלמא כדין צוואת שכ"מ שדבריו הן ככתובין וכמסורין אלא בהקנאת מתנת בריא בקנין או בשטר בכולן ס"ל לשמואל דלא קנה והטעם דאנן סהדי דלא הוי דעתו להקנות לו עכ"פ אלא אם ימות נמצא דהו"ל כרוצה להקנותו לו בקנין או בשטר לאחר מיתה ואז אין בידו להקנותו לו דמי יקנה לו ועליהן אמר אין קנין לאחר מיתה אם לא במיפה כחו כמבואר שם בגמרא ורבינו שהתחיל וכתב מתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין ר"ל לא בעי שום א' מהקניינים דמתנת בריא הנ"ל ומש"ה לא כתב ק"ס אלא סתם קנין (וכ"כ נ"י דהיכא דלא נזכר קנו מידו רצו בו גם שאר קניינים) גם מ"ש ע"ז ואם היה בה קנין ל"ש אם כתב לו שטר ופי' בו הקנין ר"ל שפירש בו שקנה מידו בק"ס או בחזקה או במשיכה או בהגבהה או שכתב בו שדי נתונה לך ל"ש נתן לו בע"פ בק"ס או בחזקה או באינך ומש"ה לא כתב רבינו ל"ש אם כתב לו כתב עם הקנין ל"ש אם לא כתב לו כתב עם הקנין משום דמיירי נמי דהכתב הוא גופו הקנין כגון דכתב בו שדי נתונה לך וקאמר דבכל ענין הקנין גורע כחו מטעם שכתבתי אם לא במיפה את כחו מיהו יש חילוק בין קנין סודר או חזקה דבע"פ ובין אם נכתב א' מהקניינים בשטר דבנכתב בשטר לא מהני מסירת השטר ליד המקבל כיון דהן עצמן הקנין דמתנת בריא משא"כ כשקנה מיניה בק"ס או בחזקה וכתב אח"כ שטר צוואה ולא כתב הקנין בהשטר דבזה ס"ל להרא"ש ורבינו דכשבא אח"כ השטר ליד המקבל מחיים קנה המתנה בהשטר דאמרינן מדמסר לו השטר בחיים ולא כתב בו שום קנין גילה דעתו דלא היה דעתו בק"ס או חזקה לעשותו דוקא מתנת בריא אלא ליפות כחו עשאהו או שחזר מהקנין ובא להקנותו בשטר זה מהיום ולאחר מיתה אם לא יחזור בו וכדין מתנת שכ"מ וזש"ר ואפילו מסר לו השטר מחיים כו' וכתב עליה דהיינו כשכתב השטר בלשון מתנה שדי נתונה לך דהוא שטר שיש בו קנין והומ"ל דכתוב בו הקנין סודר שקנו מידו דבו ג"כ לא מהני מסירת השטר וכדמוכח בדברי הרא"ש (וכ"כ הריב"ש בפשיטות בתשובותיו בסימן רס"ז וכמ"ש בד"מ ובש"ע) אלא שחדא מינייהו נקט ועוד מטעמים אחרים שכתבתי בדרישה ע"ש ובזה נסתלקה תמיהת ב"י שהקשה ז"ל אי במתנה שיש בה קנין עסקינן מה צריך למסירת השטר שיהיה כמו קנין דהא כתבתי דמש"ר ואם היה בה קנין כו' ופי' בו הקנין אינו ר"ל דוקא ק"ס אלא גם אם כתב בו שדי נתונה לך מיקרי קנין גם נתיישב מש"ר שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ובגמרא קאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר דבשטר קנין מיירי וקמ"ל דאפילו מסירת השטר לא מהני ורבינו גם אקנין ע"פ קאי מש"ה נקט קנין:

וכתב הראב"ד דה"ה כו' בפ"ח מזכייה כ"כ: ומ"ש ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו כו' וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא ר"ל נוסף על המתנת שכ"מ שנקנית באמירה עשיתי לו עוד ק"ס ליפוי כח ולשון הגמרא נקט דקאי שם במימרא תליתאי דשמואל אק"ס ומש"ה כתב דהיפוי כח הוא במ"ש וקנינא מיניה ובאם כתב לו בשטר שדי נתונה לך שייך ביה יפוי כח דכתבינן ביה וכתבתי לו קנין זה מוסיף על מתנתא דשכ"מ הנקנית באמירה וכן פי' ר"ש בהדיא שם בגמרא אמימרא תניינא דשמואל דאיירי באמר השכ"מ כתבו ותנו ובעינן יפוי כח וכמ"ש לשונו בדרישה ע"ש ואי עשה לו קנין ע"פ ולא כתב שטר בעינן שיאמר בשעת הקנין קנו ממנו מוסיף על מתנתא דא או אף קנו ממני על מתנתא דא דלשון אף מורה על התוספות ויפוי כח ומש"ר בסמוך והוי כמו מתנת שכ"מ שיש בה קנין שצריכה יפוי כח ר"ל כמו עשה לו ק"ס או חזקה בלא כתיבה ומסירת שטר כלל אי שכתב ומסר לו שטר וכתב בו הקנין דבעי יפוי כח וכן הוא שם באשר"י כמ"ש בדרישה ואח"כ (בסעיף ל"ד) כתב רבינו המימרא תניינא דשמואל דשכ"מ שצוה בפני עדים וגם א"ל כתבו ותנו דגם בזה מגרע כח מתנת שכ"מ דמראה דלא סגי ליה באמירה אלא יקנהו דוקא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אם לא שמיפה את כחו וכתב בה רבינו היפוי כח בלשון אחר דהיינו דא"ל תנו ואף כתבו ואז צריכים העדים לכתוב כן ג"כ בהשטר איך שא"ל תנו ואף כתבו ומיהו אף אם לא יפה את כחו לא באמירה ולא בכתיבה אלא כתבו ומסרו לו בציוויו השטר מחיים תקנו במסירתו דלא מגרע עוד הציווי דכתבו ותנו וכ"כ הרא"ש וזש"ר ג"כ שם ז"ל ומת קודם שנכתב השטר לא יכתבו ויתנו לו כו' הא כתבוהו ומסרוהו לו מחיים קנה המתנה וק"ל:

ומיהו הא דאמרינן כו' אם הגיע ליד המקבל מחיים כו' הכל בפסקי הרא"ש שם:

גם בכאן כתב כו' בפ"ח דזכייה: ומ"ש רבינו ולא נהירא כבר כתבתי לעיל בסמוך (סכ"ג) ישוב וכתבו המ"מ בפ' זה ועי' בדרישה (סעיף כ"ג) שכתבתי דנ"ל דבלה"נ לק"מ דהרמב"ם בשיטת התוס' אזיל ע"ש ודוק:

ואם כתב לאחד והקנה לו כו' נראה דמיירי כאן בדלא כתב כאן יפוי כח להראשון ומש"ה כתב הרמ"מ דהשני קנה אף בלא יפוי כח וכמ"ש לעיל בסמוך (בסעיף כ"ב) מילתא בטעמא ואכתוב עוד מזה בסמוך ואין להקשות ממ"נ במה מחזיקינן לזה הנותן אי בחזקת שהוא יודע שכל קנין מגרע א"כ מ"ש שני מראשון ודאי גם בו לגרעון נתכוין ואם בחזקת שהיה עם הארץ וסבר שקנין הוא יפוי כח א"כ בלא טעמא דסבר שלא יקנה אם יפחות לו מהראשון לא ליבעי יפוי כח לקנין או שטר די"ל דודאי כל שכ"מ לטובה מכוין אלא שאנו אומרים כיון שעשה לו ק"ס או כתב לו שטר גילה דעתו שלא סמך אמתנת שכ"מ (דאל"כ למה עשה לו הקנין) וסבר דמהני ובאמת אינו מהני מהטעם דאין קנין לאחר מיתה מש"ה אינו קונה משא"כ כשמקנה להשני דליכא כאן גילוי דעת אלא אומרים דדעתו לסמוך אמתנת שכיב מרע אלא שהוצרך לעשות הק"ס כדי דלא לגרע כחו וק"ל:

ולפ"ז אם כתב ומסר כו' לכאורה נראה דר"ל ולפי דברי הרמ"מ מה שאמרו בגמ' זיכה לזה וחזר וזיכה לזה שני קנה פי' נמי אפילו בלא יפוי כח ודלא כמ"ש לעיל (סעיף כ"ב) אך זה דוחק דא"כ הו"ל לרבי' להזכיר לעיל שהרמ"מ חילק ולא לכתוב הדברים בסתם ועוד דאם כן הול"ל ולפ"ז אם כתב והקנה לזה וכתב והקנה גם לשני שני קונה בלא יפוי כח דהא מזה מיירי הרמ"מ כאן וגם מש"ר לעיל (בסעיף כ"ב) ודוקא במיפה כחו דשני כו' לאו אכתב ומסר וזיכה לזה ולזה דסמוך ליה לחוד קאי אלא גם אכתב ומסר וקנו לו דלעיל מיניה קאי דגם כן בעי השני יפוי כח אלא ודאי ל"פ אלא לעיל דמיירי בדין חזרה וקמ"ל דאע"פ שיפה כחו של ראשון אפ"ה יכול לחזור בו וליתנו לאחר בכה"ג גם השני בעי יפוי כח משא"כ הכא דאיירי בדלא יפה כחו דראשון וכמ"ש לעיל ע"ש ולשון ולפ"ז יתפרש הכי ולפ"ז שכתב הרמ"מ כתב והקנה לזה ולזה דלא בעי השני יפוי כח ה"ה בכתב ומסר וזיכה לשניהם דלא בעי השני יפוי כח והוא דומה ממש למ"ש רבינו לעיל (בסעיף כ"ב) שכתב ז"ל וכן אם כתב לו שטר ומסרו לו וזיכה לו כו' דר"ל כמו שהדין בכתב והקנה לו בקנין סודר כן הדין ג"כ בכתב ומסר וזיכה לו ה"נ כתב כאן דדין קנין שווים הן וק"ל ומה שסיים רבינו וכתב דקנין דשני לאו לגרוע כו' גם מ"ש לפני זה דהאי קנין דשני כו' אינו ר"ל ק"ס אלא ר"ל לאו להקנאה קמכוין וכמ"ש לעיל דאל"כ ק' איך סיים רבינו וכתב ז"ל דקסבר שלא יקנה אם יפחות לשני מהראשון משמע דגם לראשון הקנה בקנין והגע בעצמך אם אפשר לומר אי ס"ד שהיה קנין לראשון אין יכול לחזור בו דהא כבר מבואר לעיל והוא מהגמרא דאם כתב וזיכה והקנה אינו יכול לחזור בו ואי משום דלא הוי יפוי כח א"כ העיקר חסר אלא ש"מ כדכתיבנא וק"ל:

וכן אם צוה כו' בס"פ י"נ דשלח רבין כו' וכבר נחבאר זה בכלל הדברים שכתבתי בסכ"ח ע"ש: ומש"ר אין כותבין ונותנין נראה דהאי ונותנין לא קאי אנתינת השטר אלא אמתנה וכנגד מה שמצוה ואמר כתבו ותנו דר"ל תנו המתנה על ידי כתיבה וכמ"ש לפני זה שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה קאמר כאן אין שומעין לו לכתבו וליתן: ואין שטר לאחר מיתה פי' אין כתיבת או מסירת שטר לאחר מיתה ומטעם שכתב הראב"ד ז"ל לפי שהעדים שלוחין הן וכיון שהמשלח מת מעשה השליחות בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים ע"כ פי' וכיון שזה אמר כתבו יש לחוש שמא אינו רוצה שיקנה זה כ"א עד שיגיע לו השטר אבל ודאי אם הגיע השטר לידו ואפילו לא מסרו לו הוא עצמו אלא העדים הן הן שלוחין שלו וכמותו הן להכי קני לדברי הכל וכן מוכח מלשון הרא"ש וכמ"ש בדרישה בריש ענין זה בסכ"ח ואפילו הראב"ד מודה וכמ"ש בדרישה: וכתב הראב"ד כו' מדכתב רבינו וכתב הראב"ד משמע דס"ל דלא פליג אר"ש ומ"ש ר"ש ומת קודם שנכתב השטר אורחא דמלתא נקט דאילו לא מת היו כותבין והיו נותנין לו השטר מחיים והיה קונה ובזה גם הראב"ד מודה ועבד"ר:

ודוקא דאמר כתבו ותנו כו' לשון הגמרא נקט וה"ה תנו וכתבו וכמו שסיים וכתב וכל כיוצא בזה וק"ל: דאיכא למיחש כו' דאף דהקדים לומר תנו קודם כתבו מ"מ כתבו אתנו דלפניו קאי וה"ק תנו לו המתנה ע"י כתיבת השטר דוקא: אלא לזכרון דברים ר"ל שיכתבו כל מה שצוה שיהיה לו לראיה ולהכי אפילו לא הגיע לידו קנה ודברי מור"ם בהגהתו לש"ע בכאן צ"ע וע' בסמ"ע:

ומ"ש וכתב הר"ר יונה כו' בפ' מי שמת בנ"י הביא כל דברי ר' יונה ע"ש: ומ"ש ותנו מנה לפלוני כן הוא לשון הגמרא שם פ' מי שמת וכתב נ"י ז"ל אליבא דכ"ע מיירי שזה המנה הוא כל אשר לו דמתנת שכ"מ במקצת ל"ק אא"כ יש בה קנין ומעכשיו וכיוצא בו שקונה מחיים עכ"ל ולקמן בסימן רנ"ג סעיף ל"ד כתב רבינו בשם הרמ"ה דאפילו אם הקנה לו בקנין לא קנה דאין מטבע נקנה בחליפין אם לא במצוה מחמת מיתה או דמסרו המנה ליד השליח מחיים והא דלא אמרינן דשוה מנה קאמר כמש"ר (בסימן רנ"ג סמ"ב) דלא אמרינן הכי אלא בהמחייב עצמו במנה ולא באומר תנו מנה וכן צריכין לחלק שם מיניה וביה כמ"ש שם ואפשר דמש"ה לא כתב רבינו בריש דבריו לשון הגמרא דאמר תנו מנה אבל כבר כתבתי לעיל דבהזכיר שנתנו במתנת שכ"מ הו"ל כאילו נתנו מחמת מיתה וא"כ אצ"ל דמנה זו הוא כל אשר לו ושפיר נקנית המטבע בדיבורו שהוא כמסירה וק"ל: דמשמע כתבו מנה כו' פי' מדסמך מלת תנו לכתבו משמע דהנתינה קאי גם אכתיבת השטר: אבל כשאומר תנו כו' לא נתכוין כו' פי' ודלא כפר"ש שכתב שאין חילוק:

וכן שכ"מ שאמר כו' גם זה לשון ר' יונה: מה שצוה בפניהם דהיינו לשון תנו לבד:

ובריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כו' ז"ל הגמרא פ' י"נ (סוף דף קל"ה) מתיב ר' אבא בר ממל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין הא שכ"מ כותבין ונותנין הוא מותיב והוא מפרק לה במיפה את כחו ומפרש שם דיפוי הכח הוא שאמר ואף כתבו וחתמו והבו ליה אפ"ה לא קני ולא אמרינן כיון דאי אמר תנו לחוד היו נותנין משום מצוה לקיים דברי המת לר"י אלא משום דאמר ג"כ כתבו דגילה דעתו שמקנה לו ע"י השטר גרע לו א"כ כשיפה כחו ליהוי דינא כשכ"מ שיפה כחו קמ"ל דלא וה"ט דבריא בשעת דיבורו לא ידע שמת ובודאי כוונתו היה שיקנה דוקא ע"י שטר ואין שטר לאחר מיתה וכ"כ ר"ש שם (דף קל"ה ע"ש) ונלמד מיניה דלר"י דס"ל דמצוה לקדה"מ אפילו בלא השליש המנה אם כתבו ונתנו השטר ליד המקבל בחיי הנותן אע"ג דלא נתנו לו המנה בחיי נותן נותנין לו לאחר מותו משום דמצוה לקדה"מ וכאילו אמר תנו לחוד כיון דכבר מסרו לו השטר בחייו וזהו דלא כהרמב"ם דס"ל דאין בזה משום מצוה לקדה"מ. ולפ"ז ק"ק למה קיצר רבינו ולא כתב כל' הגמרא הנ"ל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין ללמדנו הא אם כתבו ומסרו בחייו נותנין לו המתנה לאחר מותו ואפשר שזה היה פשוט בעיני רבינו דאחרי שכבר מסרו השטר מחיים הו"ל כאומר תנו לכל מר כדאית ליה וק"ל ועד"ר: משום מצוה לקיים כו' ולדידיה צ"ל דה"ה מתנת שכ"מ במקצת כשאמר בלשון תנו קנה המקבל כשמת הנותן משום מצוה לקיים דברי המת והא דאמרינן מתנת שכ"מ במקצת ל"ק בלא קנין היינו אם אמר לשליח תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ל"ק ומשום מתנת שכ"מ אם היה בכולו או שציוה מחמת מיתה קנה כמ"ש רבינו (בס"ס קכ"ה) וכ"כ התוס' והרא"ש בהדיא אהאי קושיא גופא בס"פ מציאת האשה והר"ן בספ"ק דגיטין ע"ש גם יש חילוק בינייהו אי ציוה ראובן ליתן שדה לשמעון וקדמו היורשים ומכרוהו דמשום מצוה לקד"מ אין מוציאין ומשום מתנת שכ"מ מוציאין וכ"כ הגמ"ר הביאו בד"מ סימן רנ"ב ס"ב ע"ש ועוד י"ל דיש נ"מ אם אמר אני מניח לפלוני דמהני בשכ"מ דוקא ולא בבריא וכמש"ר בשם הרא"ש (בסימן רנ"ג ס"ה) ובכה"ג אם היה במקצת ל"ק דכל מקצת הוה מתנת בריא ומ"ש ולא קנה בכתיבה כה"ג ר"ל לאפוקי אם כתב לו שטר דרך הודאה שח"ל דודאי צריך ליתן לו:

אלא היכא דאתפסיה ביד שליש כ"כ התוס' והרא"ש ספ"ק דגיטין וס"פ מציאת האשה ע"ש וע"ש בתוס' פ"ק דגיטין (דף ג' ע"א) בד"ה והא לא משך כו' משמע דס"ל דמצוה לקדה"מ שייך אף באינו מושלש ואח"כ כתבו שם דברי ר"ת דבעינן שיהא מושלש משמע דסתם תוספות לא מצריכי שיהא מושלש וסתם תוספות הם מדברי ר"י ורבינו לקמן (בסימן רנ"ב) סתם וכתב ז"ל קיי"ל מצוה לקדה"מ בד"א שנתן ביד שליש היינו משום דהרא"ש ס"ל ג"כ הכי וכנ"ל ודוק: וה"מ דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני וה"ה מטלטלי דלאו בני שטרא נינהו אבל בקנין דמסיק נראה דקנה גם מטלטלין כמו שדה:

ומ"ש דאם אמר כתבו ותנו שדה לפלוני אי מחיים כותבין ונותנין לו צ"ל דא"ל כתבו לו שדי נתונה לך והם כתבו איך שא"ל לכתוב כן וקנה השדה בשטר כזה כאילו כתב להן הנותן עצמן דאל"כ במאי קנו ואין לומר דלא קנו מחיים אלא מהני הכתיבה ונתינת השטר לידו מחיים כדי שיוכל לקחתו לאחר מיתה משום מצוה לקיים דברי המת אפילו להרמ"ה משום דהשדה עומדת במקומה והוה ליה כאילו התפיס מנה ביד שליש דז"א דהרא"ש כתב בהדיא בס"פ מציאת האשה (דף קל"ד ע"ב) דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשהשליש ביד שליש אבל בשהיה כבר ביד השליש (וכ"כ רבינו בסימן רנ"ב ס"ב דכשהיה מחחילה ביד אחר ולא לשם כך לא אמרינן מלקדה"מ וא"ל תנהו לפלוני ומת אינו בכלל מצוה לקדה"מ וכן כשמונחין כבר בקרן זוית ע"ש וכ"ש בשדה שעומדת כבר ברשות בעלים הראשונים וק"ל: ומ"ש ואי קנו מיניה כו' כותבין ונותנין דכל קנין סתם הוה כמעכשיו וקנו לו השדה מיד (משא"כ מטבע) ושטר אינו אלא לראיה בעלמא ודוקא בבריא אבל בשכ"מ ל"מ קנין סתם:

מי שמת ונמצא קשורה כו' כך הוא לשון המשנה פרק י"נ ופר"ש לרבותא נקט קשורה בו דליכא למימר אחר (פי' זה המקבל הנזכר בשטר) כתב ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת ע"כ: שהרי כל ימיו יכול לחזור בו פי' וחיישינן שמא חזר בו וגם ברישא בצוואת שכ"מ מה"ט אינו כלום ולפיכך אפילו נכתב בשטר צוואה שהשטר או הקנין הוא ליפות כחו אפ"ה אינו כלום דחיישינן שמא חזר בו וכן מפורש בדברי הרמב"ם בהדיא בספ"ט דזכייה ע"ש ורבינו רמזו במ"ש ע"ז ז"ל וכל זמן שלא הגיע ליד המקבל בחיי הנותן ל"ק משמע אפילו קנה מידו וגם מדסיים רבינו וכתב ז"ל כתב הרמב"ם וכן מי שכתב שט"ח כו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' עד שמא כתב ללוות ולא לוה כו' הרי שס"ל שכל זה הענין הוא מטעם שמא חזר ממחשבתו הראשונה אבל רשב"ם כתב שם במשנה טעם אחר ז"ל אינה כלום משום דחז"ל תקנו דדברי שכ"מ הוה ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו אבל זה שלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה עכ"ל וב"י הביא לה"ט על דברי רבינו ולא נהירא לי דה"ט לא שייך אלא כשאין בשטר יפוי כח והרי הוכחתי דרבינו ס"ל דאפילו ביפוי כח ל"ק ועוד דהרי בגמרא קאמר על המשנה איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ כל שאומר מהיום כו' והוא אשר כתבו רבינו ז"ל או שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי כו' ש"מ דגם טעם דמתנת שכ"מ הנ"ל הוא מטעם חזרה וגם רשב"ם ודאי ס"ל ה"ט אלא שמעמיד המשנה בסתם צוואה דלית בה יפוי כח דאז א"צ לטעם דשמא חזר בו וק"ל: או שמפורש בו כו' פי' ואפילו אינו נכתב בלשון צוואת שכ"מ דינו כמתנת שכ"מ ויתבאר לקמן (ס"ס רנ"ז ע"ש): זיכה בו לאחר כו' עד דבריו קיימין כן הוא לשון המשנה פ' י"נ ומחולקים רשב"ם וראב"ד בפירוש זיכה בו לאחר רשב"ם מפרש שאמר לאחר זכה במה שכתוב בשטר זה קנה זה השני שהרי דברי השכ"מ ככתובין וכמסורין וקנהו זה באמירה והא דקתני מתני' בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין עיקר הרבותא במ"ש בין במ"ש שאינו מן היורשין ור"ל שאפילו אם זה השני הוא אחר אפ"ה זכה במה שכתוב בו וכ"ש אם הוא יורש והראב"ד פי' שאומר לאחר זכה בשטר זה לצורך שמעון ור"ל שיהא מסירת השטר לידו כאילו זיכה המתנה ע"י עכשיו בפי' ועיקר הרבותא במתניתין הוא במ"ש בין מן היורשין שאע"פ שזיכה לו ע"י א' מן היורשין שידם כידו של נותן ומתנת שכ"מ אינו אלא לאחר מיתה והנכסים בחזקת היורשין אפ"ה דבריו קיימין וטעמו כתב נ"י ז"ל מפני שאין אלו כשטר אלא כאמירה ולא גרעה האי אמירה ע"י כתב מאמירה ע"פ ומעתה אפילו נתנה ע"י אשתו ועבדו הכנעני שידם כידו דבריו קיימין הריטב"א עכ"ל וזש"ר ולא אמרינן כו' מתחת ידו ר"ל מתחת יד הנותן וק"ל:

ודוקא בחולק מקרקעי כו' מדברי הראב"ד הוא זה וכמו שסיים רבינו ע"ז עד כאן וגם פשוט הוא דלהראב"ד דוקא הוא חילוק זה לאפוקי לפר"ש דאינו אומר אלא שיזכה בהכתוב בשטר וא"כ לא יהא אלא כאמירה וצוואה בעלמא דפשיטא דקנה אף במטלטלין כמ"ש לעיל ריש סימן זה:

כתב הרמב"ם בפ"ט מזכייה כ"כ: וכן מי שכתב כו' פי' כשם שבדייתיקי קשורה חיישינן שמא נמלך ה"ה בשט"ח הנכתב ע"ש א' מבניו (פי' איך שחייב לבנו פלוני כך וכך) או שנכתב ע"פ אחר נמי חיישינן לנמלך ולא לוה: וכתב א"א הרא"ש בתשובה כו' לא מצאתי תשובה זו: דהיינו דוקא בשט"ח כו' נראה דה"ה נמי בשטר מכר בלא קנין כדלעיל (ריש סימן רל"ח) ואע"פ שהרא"ש ור"י ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו למפרע היינו כשבא אח"כ השטר לידו מדעת הלוה אבל כאן כיון שמת ודאי חיישינן ונראה דאפילו כתב לו שט"ח בהקנאה גמורה אינו כלום מה"ט דילמא הכינו ללוות עליו ולא לוה ולא אמרינן דבשטרי אקנייתא זכה משעת הקנין לכ"ע אלא כשלוה לבסוף ומסרו לידו דלא מיחשב מוקדם וכמש"ר בסימן ל"ט ורל"ח או בשטרי מתנה דזכו להמקבל עדי הקנין מיד משעת הקנין והשתא א"ש דמסיק וכתב ז"ל אבל במתנת בריא בקנין כו' דמשמע דדוקא במתנת בריא ובקנין מהני דכיון שהקנה לא שייך חזרה ולא חיישינן במי שמא ע"ת הקנה כיון שמסרו ליד שליש וליכא מיגו דאי בעי קלייה מש"ה קני הא בשט"ח אפילו בקנין לא מהני וע"ל סימן רמ"ג וסימן ל"ט ומ"ג ודוק: