אינה קונה אלא עד לאחר מיתה לפיכך כו' בפרק יש נוחלין מימרא דרב הונא ורבא וע"ל (ריש סי' ר"ן וגם בסי' רמ"ח) שם כתבתי מילתא בטעמו: שהרי במיתתו כו' והמקבל אינו קונה כו' פי' מש"ה אין שייך בזה הא דקיי"ל דאין מוציאין [למזון] האשה והבנות מנכסים משועבדים דכיון דאינו קונה אלא לאחר מיתה ומדרבנן הילכך כירושה שווייה רבנן וגרע מירושה דאילו בירושה קיי"ל דאם יש לו נכסים מועטים והניח אלמנה ובן או אלמנה ובת דנזונות יחד ולא אמרינן שתטול האלמנה הכל וכמ"ש רבינו בא"ע (ריש סימן צ"ג ע"ש) והיינו טעמא דלא רצו חכמים שתעקר ירושה דאורייתא לגמרי משא"כ במתנת שכ"מ דאין כאן צד דאורייתא אלא תקנת רבנן מש"ה גבינן מהן כל צרכן אפילו לא ישאר ביד המקבל כלום וק"ל ועבד"ר:

קיי"ל מצוה לקיים דברי המת כו' בס"פ מציאת האשה פסק רב נחמן הלכה כר"מ דאמר הכי וכבר כתבו רבינו לעיל (סימן ר"ן סעיף ל"ח) אלא דשם כתבו אגב גררא ומש"ה הדר וכתבו רבינו כאן לגופא דמילתא וגם כדי לכתוב עליו בד"א שנתנו ביד שליש כו' מה שאין כן לעיל שכתב הדבר בפלוגתא וק"ל:

שכ"מ שהודה וכו' מכאן ועד סוף הסימן כפול לעיל (בסימן ר"ן בסעיף ג' ד' ה') וכבר תמה הב"י למה ליה לרבינו לחזור ולכתבו. ומה שהתחיל רבינו וכתב שהודה על כל נכסיו וסיים בין הודה במקצתן הוא סיוע למ"ש לעיל (סימן ר"ן) דלדעת הרא"ש ורבינו האי בעיא בגמרא היתה אם יחזור כשיעמיד וממילא נלמד מזה בין בכולה בין במקצתה לכשאיפשטא אפילו הודה בכולה איפשיטא דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ודוק: