אלא לבקרו וצוה לפניהם כו' אם ירצו כו' דברים הללו המה מגמרא דפ' י"נ (סוף דף קי"ג) א"ר יהודא ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין בתורת עדות רצו עושין דין בלבד ע"כ ומפורש שם הטעם דמדכתיב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה דנחלה להיות דין והעומדים שם אם רצו בית דין הם כאילו צוה להם תחלה להיות דיינים בכל דבר שיסתפק בלשון הצוואה וכיון שהוא כאילו קבל עליהם מש"ה אין א' מהם יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא: ל"ש אם חלק נכסיו כו' ל"ש אם צוה ליתן לאחרים כלומר ל"מ חולק לבניו דפשיטא שנעשו כדיינים מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבניו לרבות לזה ולמעט לזה אלא אפילו חולק לאחרים דלא כתיב בקרא נמי נעשו דיינים ומטעם שכתב הרא"ש בשם ר"י ז"ל דכיון דאמרו רבנן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אף בצוואה שהוא מצוה ליתן לאחרים שאין ראויים ליורשו מסתבר דכך הוא הדין גם לענין שג' שעומדים שם שנעשו דיינים דמתנת שכ"מ כירושה שוויוה רבנן דהרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תוקון ורב יהודא סתמא קאמר למילתא דג' שנכנסו לבקר את החולה ל"ש במחלק לבניו ל"ש במחלק לאחרים עכ"ל: בד"א ביום כו' וכדכתיב נמי בקרא והיה ביום הנחילו כו' וכן הוא שם בגמרא: כיון שאין השעה ראויה לדין כו' ע"ל (ריש סימן ז') ושם כתבתי ג"כ דעות מחולקות באם דנו אם דיניהן דין ועבד"מ בעמוד: וכתב הרשב"ר דוקא כו' כצ"ל וכ"כ ב"י: שוב אין יכולין לדון כו' דאין עד נעשה דיין ור"י ס"ל דוקא עד המעיד ולא בנתכוין להעיד ולא העיד וכן כתב ב"י: במתנת שכ"מ במקצת בקנין כו' ז"ל רשב"ם שם וה"מ דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור כו' (פי' דשם בגמרא מוכח דאפילו בחייו דנין וכתבתיהו בדרישה ע"ש) כגון מתנת שכ"מ במקצת דאיכא קנין דלא מצי הדר ביה אבל בלא קנין דמצי הדר ביה לא כדמוכח לקמן שאין להם לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להתבטל ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו עכ"ל ורבינו כתב עליו ולא נהירא דההיא דין מתנת בריא יש לה ור"ל וא"כ איך נלמד מפסוק והיה ביום הנחילו כו' שהנכנסים יכולין לעשות דין בע"כ דהא מהפסוק לא נלמד אלא לענין נחלה אבל לענין מתנת בריא מנ"ל דיכולין לעשות דין כל זמן שלא קבלו עליהן אלא ודאי לא איירי אלא במתנת שכ"מ בכולה והא דאמר רצו עושין דין עיקר הדברים קאי אאחר שימות הנותן דאז כבר נסתלק הנותן וא"צ קנין דהא קיי"ל כריב"ב דאמר דמקרא ילפינן דמה שמצוה אדם ליתן לבניו לרבות לזה ולמעט לזה דבריו קיימין אחר שימות ובלא קנין וזהו שכתב רבינו מתחילת דין זה ואין היורשין יכולין לומר לב"ד הגדול אזלינא ואף דמהגמרא מוכח דאיירי נמי דעושין דין בחיי הנותן גם זה לא קשיא לרבינו דמוקי לה דמיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וכ"כ התוס' שם וכתבו ז"ל וקרי ליה נחלה לפי שהוא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה עכ"ל ור"ל דכל כה"ג יש לו דין מתנת בריא שאינו יכול לחזור בו ליתנו לאחרים ולא למכרו ודין מתנת שכ"מ שאינו קונה אלא עד לאחר מיתת הנותן וע"ש זה קראהו הקרא נחלה ואף שסתם רבינו ולא הזכיר זה דמיירי במתנת שכ"מ בקנין מהיום ע"כ צריכין אנו לפרשו כן מדסיים וכתב ז"ל ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה כו' ובגמרא איתמר זה אקנין מיד אחר דין זה גם מייתי הגמרא שם על זה דצריך להשהות כו" דין הנ"ל דג' שנכנסו לבקר כו' משמע דבקנין איירי מיהו אין זה ראיה דאדרבה מדכתב רבינו בתר הכי דין דצריך להשהות כו' ולא הזכיר קנין משמע דגם בלא קנין מיירי וס"ל כיון דבקנין צריך להשהות ה"ה במתנת שכ"מ דאף דדבריו ככתובין וכמסורין דמי מ"מ לא עדיף מקנין דבריא ומ"מ מוכח מינה דברצו לעשות דין בחייו מיירי דאי אחר מיתה לא אצטריך למימר דצריך להשהות דהא אין לך שינוי דעת וענין גדול משינוי מחיים למיתה וק"ל ועבד"ר: עד דמשהה לבתר דסליק מההוא עניינא שם בגמרא (דף קי"ד) ואקנין קאי שם וכנ"ל והטעם כתב רשב"ם שם ז"ל דקים להו לרבנן דאדם לא גמר ומקני מיד אלא אדעת שיתן לבו אח"כ לידע אם אפשר לו בקנין זה לעשותו קנין גמור עכ"ל: ואם דנו פירשב"ם שאינו דין כבר כתבתי לשונו וטעמו לעיל בסמוך אבל התוס' כתבו דמ"מ דינו דין אלא לכתחילה לא ידונו משום אטרוחי בי דינא בכדי:

כולן לשון מתנה הם מימרא דרב ששת (דף קמ"ח) וכתב נ"י איצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפילו בשכ"מ דל"ת כיון שאין שם לא משיכה ולא קנין ל"מ אלא לשון מתנה דוקא והיינו טעמא נמי דהני אחריני יעמוד וישעון כו' (וכתבן רבינו בס"ו) דלא קנו כיון דעלו בתיקו עכ"ל:

אבל בבריא לא מהני דכל לשונות הללו משמעותן תקנה להבא ועדיין לא הקנה ואפילו לקנות מידו ע"ז לא מהני דקנין דברים בעלמא הוא אלא שצריך שיאמר חזק וקני או משוך וקני וכיוצא בדבר שמשמעותן שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק אבל הראב"ד והרמב"ן כתבו שאין קנין דברים אלא באומר אתן או אמכור לך או שקנו מידו לחלוק אבל האומר יטול ויחזיק במתנה זו או במשיכה זו משמע ועבד"ר:

יאכל פירות דקל זה אע"ג דבאו לעולם נראה דלא מיירי דוקא בדאמר יאכל פירות דקל זה קודם שבאו לעולם ושע"ז קאמר דאע"ג שבאו אח"כ לעולם ולא חזר בו אפ"ה לא מהני בבריא דאם כן מאי איריא דאמר לשון יאכל דהוא להבא הא אפילו בקנין גמור אינו קונה בכה"ג אפילו כשבאו אח"כ לעולם כמ"ש (בסימן ר"ט) אלא ה"פ דאע"ג שאחר שבאו הפירות לעולם אומר יאכל פירות אלו שהן פירי של דקל זה אפ"ה לא קני כיון דהוא לשון להבא ואינו תלוי במאי דאמר של דקל זה (ע"ל סימן זה בסעיף ל"ז בפרישה):

אני מניח לפ' כו' ז"ל הרא"ש בתשובה שם (כלל פ"ג) ששאלת אם כתב בצוואה אני מניח לפ' כך וכך אי מהני משום דבבריא לא מהני האי לשון ואמרינן כל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ תשובה יראה לי דמהני דעיקר לשון צוואת שכ"מ הוא בלשון זה לפום ריהטא דעלמא לפי שהוא נפטר מן העולם ומניח נכסיו אחריו הוא מצווה ואומר לפ' אני מניח זה ולפ' זה אבל בבריא לא שייך האי לשון ול"ד להאי דאמרינן ידור פ' בבית זה כו' דלא אמר כלום (והביאו רבי' לקמן סעיף ל"ו ל"ז) ומפרש טעמא דכיון דליתא בבריא ליתא נמי בשכ"מ דהתם אין טעם לחלק ביניהם שבשניהם הוה טעות שטעו בזה דסבורים היו דדירת בית הוה דבר שנתפס בקנין ואין קנין תופס בדירת אויר ולא בפירות עד שיקנה לו גוף הבית לדירה וגוף הדקל לפירותיו הילכך כיון דליתא בבריא ליתא בשכ"מ בדיבור אבל בדבר שיש חילוק בין בריא לשכ"מ בלשון ובבריא היה מועיל בו קנין בדבר הניתן בלשון השייך בבריא מועיל בו נמי דיבור בלשון המועיל בשכ"מ ובשכ"מ אמר רב ששת יטול יזכה יחזיק כולן לשון מתנה וכשאומר השכ"מ מניח אני לפ' כאילו אמר יטול כי הנטילה חילוף ההנחה עכ"ל (ועיין בריש סימן רי"ב וכאן בדרישה):

ואם אמר יחסין כו' שם במתניתין תני אף יחסין ויירש בראוי לירשו וכתב נ"י אשמועינן מתניתין דיחסין מועיל כמו יירש דלשון ירושה הוא א"נ קמ"ל דהלכה כר"י ב"ב דאפילו בן בין הבנים קנה ע"כ: אבל אם אינו ראוי לירשו לא פי' ל"ק כלל דהוה לשון ירושה והאומר על אחר שיירש במקום שיש יורשים כ"ע מודים דלאו כלום הוא כדאמרינן לא נחלקו חכמים ור"י על אחר במקום בת כו' שלא אמר כלום ול"ד בת קאמר דה"ה במקום א' משאר יורשים כגון אחים ודודים ובניהם עד סוף כל הדורות וק"ל: ואם אמר לשון יפול כתב בתשובה כו' כלל פ"ד (סימן ג' וד'): ואם אמר יהנה כו' שם בפ' מי שמת:

כתב הרמב"ם מצוה מחמת מיתה כו' אע"פ דסתם שכ"מ דינו כבריא לענין מתנה טמירתא וכמ"ש רבינו לעיל (ריש סימן רמ"ב) גם הרמב"ם עצמו כ"כ ריש פ"ה דזכייה מ"מ מצוה מחמת מיתה שאני משני טעמים וכמ"ש לעיל (ריש סימן רמ"ב) ע"ש: וכתב רב האי אפילו אמר אל תגלו כו' עבד"ר:

ששאלת ראובן שנתן קרקע לאשתו כו' סוף כלל ע"ט ומ"ש שנתן קרקע לאשתו במתנת שכ"מ ר"ל שפי' בהדיא שמכח שהוא שכ"מ ומיראת מיתה נתנה עד"ר: תשובה אין המתנה בטלה בכך עבד"ר:

שכ"מ שא"ל נכסיך למי ואמר כמדומה כו' ברייתא פ' מי שמת (סוף דף קט"ו) ע"ש:

שכ"מ שאמר נכסי כו' פי' כל נכסי וכן הוא בגמרא שם במימרא דרב הונא וכן משמע מדסיים רבינו וכתב אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס והיינו דוקא בכולו כמ"ש רבינו לעיל (בס"ס רמ"ו סי"ב) ומש"ה לא כתב רבינו אלא האי נ"מ דירושה אין לה הפסק וכמ"ש בדרישה ע"ש: שירושה אין לה הפסק כו' כבר נתבאר כל זה בריש סימן רמ"ח ע"ש: בד"א כו' בבת או אח כו' לכאורה נראה דלצדדין כ"כ דלדעת הרי"ף מיירי אפילו בבת ולדעת הרא"ש באח דבאח דוקא אפשר לומר כן לדעת הרא"ש אבל לא בבת דהא ס"ל דבת כבן בין הבנים דמי וכמ"ש (בסימן רמ"ו ס"ה ועיין מ"ש שם בדרישה) ורבינו קיצר כאן וסמך אמ"ש שם אבל אחר הדקדוק יותר נראה דגם לדעת הרא"ש כ"כ דאפילו בבת נוטלת משום ירושה ודוקא בסימן רמ"ו דאיירי דכתב לי בלשון מתנה מפורש ס"ל דהוה אפוטרופוס בבת וה"ה באח וכמ"ש שם אבל הכא דמיירי בדלא אמר לשון מתנה אלא נכסי לפ' להרא"ש גם בבת זכתה משום ירושה וכמו שהוכחתי זה שם (בסימן רמ"ו) ע"ש בדרישה גם כאן בדרישה:

שכ"מ שאמר תנו ר' זוז לפ' בני כראוי כו' בפי"נ (דף קל"ח ע"א) ת"ר שכ"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני בני בכור בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו ואם אמר בכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו כו' (עיין שם שתני כן בברייתא גם באשה ובב"ח וכמו שכתב רבינו) ופריך בגמרא שם ע"ב ע"ז ז"ל ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא כראוי לו בחובו קאמר אמר רב נחמן הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתירה דתנן ולא את הבור כו' (וכמש"ר לעיל סימן רי"ד סי"ד ע"ש) ומזה הוכיח רשב"ם דה"ה אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני בני סתמא (פי' ולא אמר בני בכורי וגם לא אמר בבכורתו וגם לא אמר כראוי לו) דידו על העליונה דהא מסקינן דדוקא מכח לישנא יתירא דכראוי לו אמרינן דיטלנו לבד מחובו ולבד מבכורתו הא לא"ה לא הוה מתנה וכתב דמש"ה נקט הברייתא בבכורתו דאתא לאשמועינן רבותא דאע"ג דפריש בהדיא בבכורתו אפ"ה יטול כל בכורתו אם היא יתר ממאתיים זוז דידו על העליונה עכ"ל ומוכח מלשונו דלאו אבנו סתמא לחוד כתב הרשב"ם כן אלא גם אחוב וכתובה דאם לא אמר בכתובתה ובחובו ולא כראוי להן ידן על העליונה דהא הוכחתו ממאי דקאמר בגמרא אחובו וגם נקט הרשב"ם בהדיא בלשונו ב"ח וכנ"ל וגם הרא"ש שחולק עליו חולק עליו בשלשתן כמבואר בלשונו שהביא שם לשון רשב"ם וכתב עליו ז"ל ולי נראה דודאי אי אמר תנו מאתיים זוז לבני בכורי נוטלן בבכורתו מדהזכיר בכורה וכן לפלוני אבל בחובו אם אמר לפלוני בני סתמא או לפלונית אשתי מתנה נתן להן יתר על הראוי להן עכ"ל והנה הוא נראה לעינים שט"ס הוא בהרא"ש במ"ש וכן לפלוני אבל בחובו אם כו' הנ"ל ונראה להגיה להפך תיבות אבל בחובו וצ"ל בחובו אבל כו' וא"ש וא"ת א"כ ק' מאי וכן דקאמר הא ברישא לא אמר שיתנהו לו בבכורתו י"ל דבהאי וכן ר"ל דגם בב"ח אף דלא אמר תנו לפלוני בעל חובי בחובו אלא אמר תנו לפלוני בחובו לחוד מדהזכיר בחובו אמרינן דלא למתנה נתכוין אלא ליתנו בחובו וידו על העליונה וסיים וכתב אבל אם אמר לפלוני בני סתמא או לפלוני אשתו מתנה נתן לה כו' וה"ה אם אמר לפלוני בעל חובי סתמא אלא שקיצר וכמש"ר בשמו בשלשתן ונראה דהא דכתב הרא"ש הנ"ל ורבינו בשמו דאם אמר תנו ר' זוז לבני בכורי דנוטלן בבכורתו מדהזכיר בכורה היינו דוקא כשאמר לפלוני בני בכורי ולא הוצרך הרא"ש לכתוב פלוני כי סמך ארישא דנזכר בו פלוני בגמרא ובדברי רבינו (וכצ"ל באשר"י וכמו באשתו ובב"ח דכתב ברישא ע"ש) דאל"כ ק' מ"ש כשאומר לפלוני בעל חובי דאמרינן דלמתנה נתכוין ומ"ש לבני בכורי דאמרינן דנוטלן בבכורתו אלא מחוורתא דלא כ"כ הרא"ש ורבינו בשמו אלא בשגם אמר לפלוני בני בכורי דבכה"ג שפיר יש לדקדק דלא הוה צריך למימר בכורי אבל כשלא אמר ג"כ פלוני אמרינן בכורי לסימנא קאמר וכמו דאמרינן כשאמר לפלוני בעל חובי דבעל חובי לסימנא בעלמא קאמר. ועוד נראה לדקדק ולומר דלהרא"ש צ"ל דמש"ה קתני הברייתא הנ"ל כראוי לו בשלשתן ללמדנו דאף דאמר בבכורתו ובכתובתה ובחובו אפ"ה כיון דאמר ג"כ כראוי לו הו"ל כאילו לא אמר בבכורתו כו' וה"ק הברייתא אם אמר כראוי אז בכל ענין נוטלן בתורת מתנה אבל אם אמר בבכורתו כו' ולא אמר כראוי לו ידו על העליונה והשתא א"ש דרבינו השמיט ברישא תיבת בכור ולא כתב אלא תנו ר' זוז לבני פלוני כראוי לו דס"ל דהברייתא והרא"ש דנקטו תיבת בכור ללמדנו דאף דהזכיר ג"כ בכור אפ"ה כיון דאמר כראוי לא הו"ל מתנה ורמזו בבכור וה"ה באינך ורבינו סמך אמ"ש אחר זה דדוקא כשלא אמר כראוי לו לא הויא מתנה דמינה נלמד הא ברישא דאמר כראוי לו הויא מתנה בכל ענין וכמ"ש ועיין בנ"י בשמעתין פ' יש נוחלין דשם כתב בחד שינויא כמ"ש דכשאומר כראוי לו הויא בשלשתן מתנה דאמר בבכורתו ובכתובתה ובחובו וע"ש מ"ש עוד שם בשינויא בתרא ועד"ר ועמ"ש עוד מזה בסמוך בסי"ו ובזה כלל דברי רבינו מבוארין: ומש"ר דנוטלין מאתיים עודף על חלק הבכורה כו' ה"ט דמלישנא יתירה דכראוי לו מיפין את כחו ואמרינן דה"ק כראוי לו שהוא ראוי לכך מפני שעשה לי נחת רוח בדברים אחרים ר"ן:

וידן על העליונה עבד"ר:

לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו האי שהוא פשוט לשון רבינו הוא ר"ל שהוא אומר תנו לפלוני בני בירושתו כו' ואותו בן הוא בן פשוט: אין לו אלא ר' זוז דביום הנחילו את בניו כתיב התורה נתנה לו כח להנחילן כפי רצונו משא"כ בבכור דכתיב ביה לא יבכר (וע"ל סימן רע"ז):

וכתב רשב"ם דה"ה נמי אם אמר לבני סתמא דידו על העליונה כן הוא העיקר ובא"ע (סימן ק"ט) כתב איפכא בשמו ושם הגהתו בשם מור"ש וב"י ז"ל כמ"ש כאן ע"ש וטעמן דרשב"ם ורא"ש בפלוגתן בזה כבר נתבאר במ"ש:

משום דמיחזי כריבית כבר הוזכרה סברא זו בנ"י בשמעתין (דף רכ"ו) ומבואר שם דבעל סברא זו ל"ג בברייתא הנ"ל. גבי ב"ח דאם אמר בחובו דידו על העליונה וע' מ"ש שם עוד מזה וגם בספר התרומות (שער נ"ט) הזכיר סברא זו: וכן היכא דאמר לפלוני ב"ח כו' דלסימנא בעלמא הוא דקאמר שידעו למי יתנו ר"ן וא"ת הא כתב רבינו לפני זה בשם הרא"ש דכשאומר תנו לבעל חובי סתמא דבמתנה נתנו לו י"ל דנקט כאן לשון הי"א דהתחיל (בבן) [בהן] וללמדנו דלית ביה משום רבית ויש בו נ"מ דלהרא"ש נוטלו במתנה ולית ביה משום רבית וק"ל ועד"ר גם בד"מ כתב עד"ז ע"ש:

שכ"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני כו' לפלוני כו' ברייתא פ' י"נ (דף קל"ח ע"א) וסיפא דמילתא שם מ"ש רבינו בסמוך (בסעיף ך') דאם אמר ואחריו כו' וכתב שם רשב"ם להכי נקט שכ"מ דבדידיה איכא לאפלוגי בין היכא דאמר ואחריו לפלוני בין היכא דלא אמר משום דרגילי לחלק כל נכסים בדיבור (פי' בלי קנין) לזה כך ולזה כך אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו (בקנין) והדבר ידוע למי מקנה תחלה ע"י העדים וזהו שכתב רבינו ג"כ בסמוך (סכ"ב) ז"ל וה"ה בריא כו' אבל אם הקנה לעצמן כו' וצ"ל דמיירי בדלא שייר אחריהם מידי דאי שייר מידי היה צריך קנין גם בסמוך (סכ"א) נתפרש הטעם בשם ר"י למה קתני דאמר לאחד ר' ולא' ש' ולא נקט המתנה בשוויה וע"ש מ"ש עוד מזה וכתב רשב"ם עוד שם דמיירי ג"כ שלא שתק בנתיים דאל"כ הו"ל נמלך וכמש"ר לעיל (סימן ר"ן סעיף י"ז): כיצד חולקים הממון לט' חלקים כו' כ"כ הרא"ש ונ"י ורשב"ם ול"ד למש"ר (בסימן ק"ד סעיף י"א) בבעלי חובות שזמנם שוה לגמרי אחד של ר' ואחד של ש' ואחד של ת' שכתב שם רבינו בשם רי"ף ורמב"ם ורא"ש דחולקים בשוה דשאני התם שבאים ליטול מחמת שיעבודא שיש להם על נכסיו להכי דין הוא שיטלו בשוה דכך יש לבעל הר' שיעבוד על נכסיו לשיעור מעותיו כמו בעל ש' משא"כ כאן שבאים ליטול מחמת המתנה שנתן להם בעל הנכסים להכי דין הוא שיטלו כפי הערך שנתן בעל המתנה לכל אחד דאמדינן דעתו כאילו אמר פלוני יקח ב' חלקים ופלוני ג' ופלוני ד' וק"ל: ומיירי שנתן להן קרקע כו' עד מתנת שכ"מ כיורש שוויוה רבנן כלשון זה כתב רשב"ם שם אברייתא שהבאתי בסמוך וקשה הא תיקנו הגאונים דגם מטלטלי דיתמי משועבדים לב"ח דאבוהון וגובה מהיורשין אפי' מטלטלין שקנה אביהן אחר שלוה מב"ח כמו שהיה גובה מאביהן כשהיה חי דיורש כרעא דאבוה הוא וכמש"ר בסימן ק"ז ע"ש סי"ג גם לא שייך במקבלי מתנת שכ"מ תקנת השוק כמו דלא שייך ביורשין מאחר דכיורשין שווינהו למקבלי מתנת שכ"מ וכמש"ר בהדיא בר"ס קי"ג ס"ג ע"ש בשלמא ארשב"ם דכתב דלא גבה ממטלטלי דיורש לק"מ דהוא כ"כ אלשון הברייתא ובזמן חכמי הברייתא עדיין לא היתה התקנה לגבות ב"ח ממטלטלי דיתמי אבל על רבינו שלא הזכיר לשון ברייתא אלא כתב פסקי דינים זה אחר זה ק' ועכ"פ לא הו"ל לרבינו לסתום אלא לפרש וע"ק דהב"י כתב דמש"ר מתנת שכ"מ כיורש שוויה רחמנא דלנתינת טעם למ"ש דאילו גבי מטלטלי לא משתעבדי לב"ח כ"כ ושכ"כ לדינא דגמרא אבל האידנא משתעבדי עכ"ל והנה מ"ש דקאי לדינא דגמרא הוא דוחק כמ"ש גם מ"ש דהוא נתינת טעם למטלטלי ז"א דא"כ מאי איריא דהוה כיורש הא אי הוה כלוקח או מקבל מתנת בריא מכ"ש דלא גבו מטלטלי מנהו ודוחק לומר דבא ללמדנו דל"ת דהוה כהנותן הלוה עצמו דגובה ממטלטלין דמהיכי תיתי לומר שהוא גרע מיורשי הנותן וליהוי כהנותן עצמו וע"ק דהא חילוק זה דמיירי שגבו קרקע ולא מטלטלי ושמתנת שכ"מ הוא כיורש הכל הוא מדברי רשב"ם שכ"כ אהאי ברייתא כנ"ל והרשב"ם כ"כ לנתינת טעם אמה שגובה הלוה מהן קרקע ולא אמה שאין גובין מהן מטלטלין ע"ש וע"ק דהו"ל לרבינו לכתוב דמתנת שכ"מ כיורש שוויוה רבנן בדלי"ת דמורה על נתינת טעם וכ"כ רשב"ם שם בדלי"ת ולמה כתב מתנת שכ"מ בלא דלי"ת ולכאורה היה נ"ל לומר דרבינו לא לנתינת טעם כתבו אלא התחלת דברים הוא וקאי אמ"ש אח"כ וללמדנו דאע"פ שמתנת שכ"מ שוויוה רבנן כיורש אעפ"כ כתב רבינו שאם יש כו' אבל גם זה קצת דוחק דא"כ הו"ל לרבינו לקצר ולכתוב בשם ר' יונה דאע"פ דמתנת שכ"מ הוא כיורש מ"מ אם יש כו' למאי בא ללמדנו במ"ש שהוא כיורש וגם הקושיות הראשונות למה סתם רבינו עדיין במקומן עומדות לכן נראה דאלמעלה קאי ובא ללמדנו בזה תלתא הא' שאחר שכתב לשון הברייתא עם פירושה בא ללמדנו דל"ת דמ"ש דגובה קרקע מיירי דוקא בב"ח המוקדם למתנת שכ"מ וכדין גבייה ממתנת בריא דגובה מלוה מוקדם מבעל מתנה מאוחר דוקא קרקע ולא מטלטלי קמ"ל דז"א אלא איירי אף במלוה מאוחר שגובה ממקבלי מתנת שכ"מ מוקדם קרקע וה"ט דכיורש שוויוה רבנן דגם מקבל מתנת שכ"מ זה אף שנתן לו קודם שלוה השכ"מ ממנו מ"מ כיון דלא נתן לו המתנה עכ"פ אלא אחר מותו מש"ה הו"ל דינו כיורש ומש"ה גובה ממנו קרקע והשני דמינה נלמד דמ"ש דלא גובה מטלטלי הוא לפי זמן חכמי התלמוד דוקא אבל לפי תקנת הגאונים דגובה מלוה מטלטלי מיורש גובה ג"כ ממקבלי תתנה ואפשר דגם לזה נתכוין רבינו במ"ש דכיורש שוויוה רבנן דבמלת רבנן נכללו ג"כ תקנת הגאונים ולא כתב בהדיא שוויוה הגאונים משום הלימוד הראשון דהוא היה גם בימי חכמי התלמוד והשלישי דנלמד ג"כ מזה טעם למ"ש מתחילה דאם גבה הכל מהא' דחוזר ומשתלם מהאחרים ולא אמרינן ממאן דגבה גבה ומזל דידיה גרם דה"ט דשוויוה רבנן כיורש וביורש נמי דינא הכי דאם קדם ב"ח וגבה מהא' דחוזר וגובה מהאחרים וכמש"ר בס"ס ק"ו בסכ"א ע"ש ודוק דבזה נתיישב הכל:

ב"ח קודם לגבות מהיורש כו' וכ"כ נ"י בשמו וכ"כ המ"מ פ"י דזכייה בשם הרשב"א וכתב הטעם משום שיורשין כרעא דמורישן הן ובמקומם הן עומדין ונכסי ירושתן כבני חורין ואין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין: ודוקא שפי' חלק מקבל המתנה כו' נראה דה"ק אם לא פי' חלק היורש אפילו הקדימו כגון דאמר כל נכסי לבני לבד מר' זוז לפלוני אפ"ה גובה הכל מן היורש אבל אם פי' בהדיא סך הראוי ליורש אז דינו כאילו נתן לשני נכריים שאם אין מתנותיהן שוה גובה משניהן בשוה ואם מתנתן שוה גובה הכל מהאחרון ומה שסיים הרב ז"ל בדין אם שניהן שווים במתנתן משום דאיידי דנקט ברישא שכשלא פי' גובה הכל מהבן נקט בסיפא דלפעמים גובה הכל מהאחר והיינו אם פירשו והקדימו ואף שיש פנים אחרים בביאור דברי הר"י מ"מ כמ"ש כן עיקר וכ"כ בהדיא נ"י בי"נ (דף רנ"ב ע"ב) שכל שפירש חלק הבן דינו כאחר וכן מבואר בהדיא בתשובות רשב"א (סימן תתפ"ז ע"ש) ולפ"ז מש"ר בסמוך בשם תשובת הרא"ש שהבן יפרע הכל צ"ל אע"פ שפי' ואמר והשליש לבן לא מיקרי פירש חלקו וכאילו אמר והשאר לבן ולירושה נתכוין ודוק:

שאלה לא"א כו' כלל ע"ס סימן ט' בדפוס לועז ובדפוס תוגרמא כלל פ' דין י"ד: ואפילו אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כלומר ואפילו לא היה אומר והשליש ישאר אלא היה אומר והשליש ינתן נמי לשון ירושה הוא אא"כ יפרט סכום ידוע להבן שאז דינו דבן שוה לנכרי וכמ"ש בסמוך וע"ש בתשובה ודוק:

ואם אמר תנו ר' זוז כו' ואחריו כו' זהו סיפא דברייתא הנ"ל:

ופי' ר"י דה"ה דאם נתן לכולם בשוה ולא הזכיר ואחריו ולדבריו צ"ל דהברייתא דנקט סכום שאינו שוה לרבותא דאף ע"פ שהשכ"מ אוהב האחרון יותר שהרי נתן לו מתנה מרובה אפ"ה גובה מהאחרון אחרון כיון דאמר ואחריו וכ"כ הרא"ש ורשב"ם שם:

שזיכה להם ע"י אחר פי' וכגוונא דלעיל שנתן לו אלף זוז יחד ואמר לו לפלוני ר' ולפלוני ש' ולפלוני ת"ק דאל"כ ודאי למי שיזכה קודם הוא קודם: אבל אם הקנה כו' פי' ע"י ק"ס לפני עדים או שנתן לכל א' בידו לפני עדים או שאין הכחשה ביניהן בזה וע"ל סימן קי"א ס"ז שכתב האי דינא בבריא שנתן:

מי שאמר יש לי כך וכך כו' ומתוך כך כו' פי' אחר שגמר דבריו לחשוב כמה שנתחייבו לו אמר מיד עליו תנו לפלוני ר' זוו בלי הפסק דאם היה מפסיק בין החשבון להנתינה היינו אומרים שדעתו ליתן לו עכ"פ ודין זה בתוספתא דבתרא וז"ל האומר ר' זוז יש לי ביד פלו' וש' ביד פלו' ות' ביד פלוני ות"ק ביד פלו' ופלו' יטול ר' זוז אם יתכנסו כולן נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון עכ"ל ורבינו שכתבו בשם רשב"א כדי לכתוב עליו אבל אם נאבדו כו' שזהו חידוש הרשב"א וגם ברישא הוסיף לכתוב ומתוך כך צוה ללמדנו שצריך שיהיה בלי הפסק וכמ"ש: אין נותנין לו כל הר' זוז כו' כלומר אין נותנין אותן מיד אלא רואין כפי מה שיתקבצו מדמיו כך יתנו לו: אבל אם נאבדו מקצת הנכסים כו' נראה דקאי אמ"ש לפני זה דאין נותנין לו כל הר' זוז אא"כ יתקבץ כל הסך אבל לפי החשבון שיתקבץ מיהו נוטל אזה כתב אבל אין אומרים שאם לא יתקבץ הכל ונאבדו מקצתן שיהיה אותו מקצת הכל הפסד של המקבל מתנה לומר לו שלך אבוד קמ"ל דלא אמרינן כן אלא כשנתן לו מנה זה או א"ל חבית מחביותי אני נותן לך דהוה דבר מסוים או כי נאבד אין נותנין לו אחריני אבל הכא שלא נתנו לו דבר מסויים לא אמרי' דידיה נאבד אלא נאבד לפי חשבון ומה שהתחיל בלשון קביצה וגבייה וסיים בל' אבידה ולא סיים ג"כ אבל לא נקבצו מקצת הנכסים כו' היינו משום דמתחלה כתב לשון התוספות וכמ"ש ואח"כ נתן טעם אל התוס' וכתב דלעולם לא אמרי' שהיא פסידא דמקבל מתנה לגמרי אלא היכא שנתן לו דבר מסוים שזה נלמד מההוא עובדא דגניבא דהחמיץ היין ונאבד לכן נקט לשון אבידה הנ"ל ועד"ר:

שכ"מ שאמר תנו ר' זוז לפלו' וישא את בתי כו' מעשה היה כן בגמרא פ"ב דביצה (ריש דף כ') ע"ש והביאו הרי"ף בפרק מי שמת וטעם החילוק הוא פשוט דברישא דהקדים לומר תנו ודאי לאו לתנאי נתכוין דאם כן הוה ליה להתחיל בישא את בתי וק"ל ועיי בת"ה (סי' ש"ן) שמהרא"י שם כתב תחילה טעם אחר אבל מסיק לבסוף בהג"ה שטעם זה הוא העיקר ע"ש:

שוה ר' זוז מייני כו' בס"פ התקבל גניבא יוצא בקולר הוה כו' ועד"ר: ההפסד הוא כפי החשבון דוקא בכה"ג אבל אם נתן לו דבר מסוים כגון חבית א' בין החביות ונאבד א' ההפסד על המקבל לבד וכמש"ר לפני זה (בסכ"ג): ומ"ש לכל אחד ואחד ר"ל למקבל מתנה וליורש שאם הר' זוז הוא שליש מדמי היין יש למקבל מתנה בההפסד שליש וליורש ב' שלישים:

ואם אמר לו תנו לו מדמי כו' ונמכר כו' דקדק לומר ונמכר ונאבדו כו' אבל החמיץ קודם שנמכר פשיטא שההפסד הכל ליורשין שהרי אמר מדמי ייני וק"ל: ההפסד גם כן לפי החשבון מטעם הנ"ל: אבל אם אמר תנו לו ר' זוז מייני כו' פי' כיון דאמר שיתנו לו מעות מהיין וידוע שאין עושין מן היין מעות אלא ודאי כוונתו היתה שיהא היין ודמיו הכל משועבד לנתינת סך זה:

ואם נתייקר לעולם כו' בס"פ נערה שנתפתתה ההוא דאמר להו (ת' זוזי) נדוניא לברתא זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורני ליתמי ההוא דאמר ת' זוזי מחמרא לברתא אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי וזהו שכתב רבינו בסמוך (סעיף ל') לענין תנו לבתי כו' ומההיא ילפי' לה דינא דהכא: ומש"ר באיזה ענין שאמר בא לאפוקי מהראב"ד שכתב דדוקא באומר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא דאז היין לאחריותו הריוח למקבל קמ"ל שאין חילוק וכ"כ הרא"ש:

שכ"מ שאמר תנו לפלוני בית כו' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א) ועד"ר: ונמצא שמחזיק ק"ך כו' ומיירי שלא היה לו בית אחר ר"ש ואף שסתם רבינו בזה מ"מ רמזו במ"ש ונמצא שמחזיק כו' וקמ"ל דלא תימא שיקנו לו בית אחר המחזיק ק' חביות קאמר או שלא יתנו לו זה כולו אלא ה' חלקים וחלק הששי ישאר ליורשין קמ"ל דלא וה"ה אם היה לו בתים טפי וצוה ליתן לו בית זה המחזיק ק' חביות דאמרינן דעתו היה ליתנו לו כולו כמות שהוא והא דקאמר ק' קסבר היה שאינו מחזיק יותר ולשם חשיבות א"ל כן דמתנה גדולה כזאת נותן לו ר"ש:

שכ"מ שאמר תנו לבתי כו' מסקנא דגמרא פ' המקבל: שוה ק' בר' בשומת הנדוניא עיין בא"ע (סימן ס"ו) שם נתבאר דמנהגם היה בקצת מדינות ומקומות לשום מה שמכניס אבי הכלה לנדוניית בתו בכפל לכבוד חתן וכלה וכדי שיכתוב לה החתן כתובה גדולה כי כפי אותה שומא כתב לה החתן בכתובה והוא הנקרא נדוניא זולת מנה ומאתים שכתב ובשעת גביית כתובה לא היתה גובה כל הסך וכמבואר שם ומש"ה התחיל רבינו וכתב שכ"מ שצוה ליתן כך לכתובת בתו וסיים בנדוניא וק"ל:

והוקרו או הוזלו כו' גמרא ס"פ נערה שנתפתתה וכתבתיהו לעיל סכ"ז ומה שחזר לכתוב דין דהוקרו או הוזלו אע"פ שכבר כתבו בסמוך גבי יין נראה דה"ט דל"ת מדאמר תרתי כך וכך חפצים בר' זוז דבמה דפרט החפצים גילה דעתו שאותן חפצים יתנו לה עכ"פ להתקשט בהן אף אם יוקרו ובמ"ש בר' זוז גילה דעתו שאם יוזלו יתנו לה יותר עד שיהיה בדמיהן ר' זוז קמ"ל ולא כב"י שכתב שלא הוצרך רבינו לכתבו כאן אלא אגב גררא דאיירי מדין נדוניא נקט ליה אלא העיקר כמ"ש וכן משמע להדיא מלשון הרא"ש דפ' נערה ע"ש:

נותנין להם כל צרכם כו' בין שאמר אל תתנו כן הוא מסקנת הגמרא ס"פ מציאת האשה ועיין מ"ש בדרישה (ר"ס רמ"ח) הטעם דאמרינן דניחא ליה בזה וכהא דאמר הכי לזרזינהו גמרא שם ופרש"י לזרזינהו שיחזרו אחר מזונותיהן ולא יהיו רעבתנים:

יירשו פלוני ופלוני אחריהם כו' לשון הגמרא שם יירשו אחרים תחתיהם וכן ברא"ש והוא מדוקדק יותר מלשון רבינו כי בלשון יירשו אחרים דסתם דבריו מסתמא ר"ל בו בדין ירושה והיינו אם לאחר שימותו בניו יהיו להם בנים יירשום הבנים ואם לא יהיו להם בנים יירשו שאר יורשים הקרוב קרוב קודם וא"ש לשון ירושה דקאמר אבל אם אחרים ממש קאמר וכגון שמתו בניו בלא בנים (וכדפרש"י שם) דאז ירושה יש לה הפסק ויכול ליתן נכסיו לאחרים ממש אף שאינם ראוים לירושה וכמ"ש בדרישה לא הול"ל לשון ירושה וק"ל וא"ת א"כ דאחרים הראויים לירש קאמר לשתוק ואנו ידענו שהראוי לירש יירש י"ל שאמר כן כדי שלא יתנו להבנים כל צרכן ויכלו הממון באופן שלא יניחו אחריהן מידי לשאר יורשים ולפי מש"ר יירשו פ' ופ' דפרטם בשמם צריכין לומר דכוונתו בפ' ופ' אבני בניו של המקבל ור"ל פ' ופ' מבניו ולא כולם ומשה"נ שינה רבי' וכתב תיבת אחריהם במקום תחתיהם הנכתב בגמרא ובאשיר"י דלשון אחריהם דשייך בנחלת אב לבניו ואפשר דכתב רבינו כן כדי ליישב למה הוצרך לומר דאם ימותו יירשו אחרים הראויים לירש כמשמעות לשון ירושה כנ"ל ולא ניחא ליה במ"ש דאמר כן כדי שלא יתנו להן כל צרכן דהא לאו כל אדם דינא גמירי ולפי מ"ש דפ' ופ' ר"ל מקצת בניו ולא כולם א"ש דהוצרך לאמרו וגם לפי' רש"י הנ"ל נוכל לפרש כן ודוק שוב ראיתי שרשב"ם בפ' י"נ (דף קכ"ט ריש ע"ב) פי' אמ"ש גם שם הברייתא ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן ז"ל יירשו אחרים פ' ופ' ולא בני בניו כו' ע"ש הרי דס"ל דמיירי אף בדיש להן בני בנים ואפ"ה הרשות בידו לומר שיירשוהו אחרים ולפ"ז צ"ל דלשון ירושה ל"ד הוא דהא אף אותו פ' ופ' הן אחיו מ"מ בני בניו הן קודמין לירושה ולפי פירושו דרשב"ם כדי של"ת הא לאו כל כמיניה ללקחו מבני בנים וליתנו לאחרים כיון דאין לירושה הפסק צ"ל א' מהתירוצים שכתבתי לעיל (ר"ס רמ"ח) ע"ש ונראה שגם דעת רבינו בכאן הוא כן ומש"ה נקט בלשונו פלוני ופלוני וא"ש נמי שסתם דבריו ולא הזכיר שאמר שאם ימותו בניו בלא בנים ודוק ועבד"ר: אין נותנין להן אלא שקל כו' ז"ל רש"י שאין לנו להפסיד את הבאין אחריהן והמותר יזונו מן הצדקה וליכא לאקשויי עלה הא אמרינן בפ' נערה (וכתבו רבינו בסימן זה סעיף מ"ז) לאו כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור דהתם קאי אמי שאמר שלא יקברוהו מנכסיו דהנכסים דידיה נינהו הילכך לא צייתינן ליה לקברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו כ"א לפי צוואתו עד כאן לשון רש"י:

בין אם אמר מנה סתם כו" בפ"ק דגיטין (דף י"ג ע"א) מסקינן כן וקמ"ל דלא אמרינן מנה הקבור ועצור תחת קרקע נתן לו לך וחפוש אחריה היכא היא: דמטבע אינו נקנה בחליפין כמו שכתוב לעיל (סימן ר"מ וסימן ס') והיינו דוקא דאמר תנו מנה שהיא מטבע בעינא קאמר לאפוקי בסמוך (סמ"ב) שם לא אמר תנו מנה וכמ"ש גם כן לעיל (סימן ר"ן סעיף ל"ד) עיין שם: ליד שליח מחיים פי' מסר לו שיזכה לו:

שכ"מ שאמר הלואתי כו' בפ' י"נ מימרא דרבא בר רב נחמן: מעמד שלשתן כו' ואע"ג דקיי"ל מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ תירצו בגמרא הלואה איתא בבריא פי' כיון דמצינו בבריא דקונה במעמד ג' תקנו דבשכ"מ מהני אפילו בלא מעמד שלשתן ודוקא במילתא דליתא דכוותיה בבריא כלל ליתא נמי בשכ"מ:

וכן אם נתן לפ' ש"ח כו' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) ופי' דאותו שטר הוא כל נכסיו א"נ אפילו במקצת ומסירה זו שמסרו לו בחייו הוא במקום קנין וכמ"ש לעיל (סימן ר"ן סעיף כ"ב) וכן משמע מלשון רשב"ם: א"צ לכתוב לו פי' א"צ לכתוב לו קני לך איהו וכל שיעבודו: אע"ג דבבריא הנותן כו' וכ"כ רבינו לעיל (סימן ס"ו סעיף כ"ד): אם נתנו במתנת שכ"מ אין היורש יכול למחול דהא מטעמא כדי שלא תטרף דעתו אם לא יתקיימו דבריו עשאום לדבריו כאילו המה כתובין ומסורין מש"ה נמי אינו יכול למחול כדי שלא תטרף דעת השכ"מ ר"ן ועיין מ"ש בסמוך:

אבל אם אמר ידור פ' כו' או יאכל כו' אינו כלום כו' סיים הרמב"ם בזה משום דהוה דבר שאין בו ממש ע"ש בפ"י דזכייה אבל לרבינו והרא"ש דלא הוה אכילת פירות דבר שאין בו ממש (וכמ"ש לעיל סימן רי"ב סעיף א' וע"ש בב"י) צ"ל דתורת דבר שלא בא לעולם נגע ביה כאן ועבד"ר סל"ו וכתב המ"מ (שם דין ב' גבי תנו שטר כו') ול"ד למי שנתן ש"ח לפלוני דקיי"ל דאין היורש מוחל אע"ג דלא כתב ליה איהו וכל שיעבודיה ש"מ דאנן מוסיפין על דברי שכ"מ ואמרינן שכך היתה כוונתו גם כאן נוסיף על דבריו ונאמר דר"ל דקל לפירותיו וכו' דבשטר כשאנו אומרים שבמילות תנו שטר זה יהיה נכלל שיעבוד השטר וזכותו אין לו הוספה ואדרבא השטר הוא עיקר הראיה דאע"פ שהמועיל בשטר הוא הראיה מ"מ אין ראיה בלא שטר ולכן הראיה נקנות במילות השטר ודומה כאילו אמר איהו וכל שיעבודיה אלא שבבריא צריך לפרוט אבל דירת בית שהבית הוא העיקר ואפשר להיות שהבית בלא דירה לכן כשאמר דירה הוה ודאי בית תוספת וענין אחר וק"ל וזהו קיצור לשונו:

צוה שיתנו דקל לפ' כו' עובדא הוא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ט): אע"פ שאינן טובים רש"י כתב שיש טורח יותר בשני חצאין: וי"א שאם יש לו דקל שלם כו' טעמן כתב הרא"ש שם דבמקום שיש לו דקלים שלמים לא הוה קרי לתרי פלגא סתם דקל ולא שייך בזה למימר יד המקבל על התחתונה: ומש"ר ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל עיין שם ברא"ש דכתב על הי"א הללו דאם איתא דעובדא היה דלא היה לו דקל שלם לא היה מסתפק רב אשי שם אי הוה דעתו אהשני חצי דקלים דאמאי ליהוי דעתו זולת אלו ע"ש:

שכ"מ שאמר כו' יתנו באותה העיר כו' תוספתא פרק הגוזל ועיין מ"ש בפרישה לעיל (ס"ס ז' סי"ז) אמש"ר שם תנו מנה לעניי העיר כו': ומש"ר היה רגיל בשתים יתנו לכל א' וא' אל תטעה דר"ל דלכל א' וא' יתנו מאתים דהא שם בתוספתא לא קאמר לכל א' וא' אלא יתנוהו לשתיהן וגם בי"ד סימן רנ"ח כתב יתנו לשתיהן ע"ש ועוד דשם בתוספתא מסיק וקאמר דר' אחא אמר דהאומר תנו מאתיים לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל וא"א לומר דר"ל דיתנוהו לעניי כל א' מישראל מאתיים אלא לכולם יחד ה"נ פירושו דת"ק דקאמר יתנוהו לשניהן ועוד דאין טעם לומר דיתנוהו לכל א' כיון דהשכ"מ לא ציוה אלא ליתן מאתיים ועוד דהרא"ש בהביאו לשון תוספתא זו בפסקיו בפ' ח"ה סוף דף קצ"ז שינה בלשונו וכתב ברישא בהאומר תנו ס"ת או מאתיים זוז לב"ה יתנו להרגיל בו וכן כתב בסיפא בהאומר תנו מאתיים לעניים דיתנו לעניי העיר הרגיל בו ובמציעתא באם היה רגיל בשניהן כתב (יתנו) [ינתנו] בשניהן ומדשינה לשונו לכתוב בהרגיל בשניהן לשון ינתנו משמע דקאי אהב"ד וודאי כוונתו היתה דבדבר כזה שיש להסתפק בו למי יתנוהו אזי הב"ד יתנוהו לשניהן יחד ע"ש ודעת הי"מ (והביאו רשב"ם שם ודחהו) משא"כ ברישא ובסיפא דאין בו ספק כ"כ כתב בו לשון יתנו ור"ל בניו או יורשיו יתנוהו להרגיל בו גם בנ"י בפח"ה דקדק בלשונו לכתוב כן וברי"ף שם בפח"ה כתב ל' נותנין אשלשתן ור"ל ג"כ אף שסתם השכ"מ דבריו ולא פירש לאיזה עניים או ב"ה יתנוהו הב"ד נותנין כו' וא"כ ע"כ גם כוונת רבינו במ"ש יתנו לכל א' וא' הוא דר"ל חיוב הנתינה הוא לזו כמו לזו ומש"ה יתנוהו לשתיהן יחד וקיצר וסתם דבריו כאן שלא במקומו וסמך אמ"ש במקומו בי"ד ריש סימן רנ"ח ובלאה"נ צ"ל כן דה"נ קיצר כאן וכלל הכל בבבא א' ושם בתוספתא וגם בי"ד סימן רנ"ח כתבן בשתי בבות ע"ש ודוק שוב מצאתי שרמ"י בש"ע שלו בי"ד ג"כ פירשו כן ע"ש וכאן סתם דבריו כלשון רבינו:

(מא) מי שאמר יחלוק פלוני בנכסי כו' עד לרי"ף ולרשב"ם נוטל רביע כו' ז"ל הגמרא פרק המוכר את הבית (ריש בבא בתרא דף ס"ג) פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני בנכסי מאי אמר רבינא בר קיסי ת"ש האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אמר אין פחות מרביעית לחבית אין פחות משמינית לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר עכ"ל הגמרא ומפרש רבינו פשיטותא דרישא בין בבריא בין בשכ"מ ור"ל כל חד כדיניה בבריא בקנין או בשכ"מ בלא קנין אלא שאמר יחלוק פלוני עם בני נמי אית ליה פלגא וכ"כ נ"י. ומיהו מ"ש רבינו בין בבריא הוא לשיטתו דס"ל דלשון יטול ויחלוק מהני אפילו בבריא אבל יש חולקין בזה כמבואר לעיל (סעיף ג'). ומש"ר או אפילו שכ"מ ואומר שיתנו כו' עבד"ר ומ"ש לרי"ף ולרשב"ם נוטל רביע ע"ש דרשב"ם פי' האיבעיא הנ"ל תנו חלק מהו מי אמרינן האי חלק לשון חלוקה הוא ופלגא שקיל או חלק הראוי ליתן קאמר ובדעת ב"ד תלוי הדבר לשער בכמה הוה חלק ופשט ליה מהאי ברייתא דהאומר תנו חלק נוטל רביע הבור והאי ברייתא סומכוס אמרה ולטעמיה אזיל דאמר ממון המוטל בספק חולקין והאי לישנא נמי ספיקא הוא אי פלגא קאמר אי כ"ש להכי נוטל פלגא דפלגא וכתב רשב"ם דכולהו יש לפרש בהך שיטה ומ"ש באומר חלק לחבית נוטל שמינית משום דחצי בור צריך לחבית וכי קאמר חלק מספקא לן אי חצי חבית קאמר דהיינו רביע בור או חלק כל שהוא קאמר להכי מספיקא אין לו פחות משמינית ובחלק לקדירה חלק א' מי"ב משום דשליש הבור סגי לקדירה וחלק לקדירה שקאמר יש לספק בו אי חלק ר"ל חצי שיעורו דהיינו ששית הבור או ר"ל כל שהוא לכך נותנין חלק י"ב שבבור ורביעית הבור סגי לטפיח ובחלק לטפיח יש לספק אי ר"ל חצי והיינו שמינית או ר"ל כ"ש לכך נותנין לו חלק י"ו שבבור ולפ"ז קיי"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין (אבל ר"י ורי"ף ורא"ש חלקו עליו בזה וס"ל דהלכתא כרבנן דהמע"ה ומש"ה פירשו הך סוגיא בדברים אחרים וכמו שיתבאר) והרי"ף פי' דפשיט ליה מהאי ברייתא דחלק סתם בבני אדם הוא רביע ולאו משום ספיקא ול"פ בזה רבנן אסומכוס אלא כ"ע ס"ל הכי ושיעורי חבית וקדירה וטפיח ס"ל להרי"ף דאין להם טעם אלא שכך היו בקיאים בלישנייהו ומש"ה כתב דאין למדין משיעורא התם לעלמא וכ"כ ר"ן ז"ל סומכוס אמר אין פחות מרביע דכיון שלא פירש למאי אין לדון בו אלא מלשון חלק ופחות מרביע אינו קרוי חלק ומש"ה גמרינן מיניה לאומר תנו חלק לפלו' בנכסי שנוטל רביע אבל שיעור דחבית וקדירה וטפיח אומדנא נינהו בכל חד דהכי הוה בקיאי אינהו בהו ולא גמרינן מינייהו והרא"ש ס"ל בפי' הברייתא כפי' רשב"ם אלא דס"ל דלא מייתי הגמרא מילתא דסומכוס אלא לאשמועינן דהאומר תנו חלק מספקא לן אי חלק כ"ש קאמר אי פלגא ומש"ה ס"ל לסומכוס דנוטל רביע דלטעמיה אזיל ומדסומכוס נשמע ממילא דלרבנן דס"ל בכל ספק המע"ה א"כ בהא אמרינן דאין לו אלא כ"ש והלכתא כרבנן ואין לו אלא כ"ש וכ"פ ר"י ורמב"ם פי"א דזכייה כתב דיעה רביעית ז"ל דהאומר תנו חלק מנכסי נוטל חלק י"ו ויש מי שהורה דנוטל רביעית הנכסים עכ"ל וס"ל דפשט ליה רבינא מסיפא דקתני גבי חלק לטפיח נוטל חלק ששה עשר ה"נ כיון דמספקא לן יש לו חלק ששה עשר דס"ל גם כן כהרי"ף דאין אנו בקיאין בלשונות הללו ומ"מ הפחות שבהן עכ"פ נוטל ולא מצינו בלשון חלק שיעור יותר פחות מחלק י"ו ובזה כלל דברי רבינו מבוארים וממנו תבין שמש"ר להרי"ף ולרשב"ם נוטל רביע כו' שווים הם בדינא אבל מחולקים בטעמן להרי"ף מכח דסתם חלק הכי הוה ולרשב"ם מטעם ממון המוטל בספק חולקין גם תבין למה הזכיר רבינו דעת הרמב"ם בסיפא ואילו ברישא גבי תנו חלק מנכסי לא הזכירו וה"ט לפי שהרמב"ם הביא בההיא דינא ב' דעות ולא הכריע גם תבין שמש"ר וכתב דאין למדין כו' צ"ל וכתבו דגם הרי"ף כ"כ וגם תבין שדוקא לשיטת הרי"ף ורמב"ם לחוד אין למדין מהן אבל לאינך מפרשים למדין גם תבין שמש"ר ולזה הסכים הרא"ש כו' חוזר גם אאומר תנו חלק לפלוני בנכסי ודוק. ומעתה אכתוב ביאור פרטות דברי רבינו: מ"ש אם הוא בריא צ"ל ואם בוי"ו: ומ"ש חלק בבור פי' הרי"ף בשל מים וכן פי' רשב"ם (ודלא כהרמב"ם שפירשה ביין): לחבית היינו להשקאת בהמותיו לא להשקאת שדותיו: ומ"ש לקדירה פי" דאמר תנו חלק לפלו' מבור לתקן מאכלו: לטפיח כלי קטן לשתות בו בני אדם: וכתבו דאין כצ"ל:

שכ"מ שהיתה אשתו מעוברת כו' משנה פ' מי שמת (דק"מ:) ופר"ש האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ור"ל הא אם ילדה נקבה אינה נוטלת כלום דילדה מה שלא פירש וכן אם אמר אם תלו אשתי נקבה כו' וילדה נקבה כו' הא אם ילדה זכר אין לו כלום (ואע"ג דכבר תנא רישא בזכר דיטול מנה ולא הוה אסמכתא וקנה אע"פ שלא היה בעולם מ"מ חזר ותנא ג"כ בכאן דל"ת כיון דאמר ליתן לנקבה כ"ש שדעתו היה ליתן לזכר כשתלד קמ"ל דלא אלא הולכין אחר דבריו בדוקא) ואם לא אמר אלא אם זכר מנה ואם נקבה כו' ר"ל שפי' לשניהם בפעם א' ואמר אם זכר תלד כך ואם נקבה כך אז איזה שתלד נוטל לפי מה שצוה וקמ"ל בזה דאף אם פרט רק זכר וילדה נקבה או איפכא לא היתה נוטלת כלום אבל בזה דגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד יטול כפי דבריו ומיירי בדלא אמר (בכותב) [בבות] הראשונות דאם כן היינו צריכין לומר דלתאומים נתכוין אלא מילי מילי קתני וק"ל אבל אין כוונת המשנה דאומר גם (בכותב) [בבות] ראשונות דא"כ ודאי היה כוונתו לתאומים ובזה דלא קאמר אלא בבא אם זכר מנה אם נקבה מאתיים וילדה זכר ונקבה דקתני המשנה הנקבה תטול מאתיים והזכר מנה פליגי ביה רשב"ם והי"מ דרשב"ם ס"ל דאו או קאמר ר"ל המשנה דקתני וילדה זכר ונקבה הוי"ו של ונקבה לא הוי וי"ו המדבקת אלא וי"ו החולקת וכאילו אמר וילדה זכר או נקבה ואז דוקא נוטל האחד שתלד כמו שאמר דמסתמא לא היה דעתו אתאומים כדקאמר בגמרא הא זכר ונקבה לא קאמר כו' כ"כ רשב"ם וכן הוא גם כן הסכמת הרא"ש דאמרינן דדעתו היה ג"כ אתאומים ועיין בסמוך שכתבתי לשון תשובת הרא"ש ובו כתוב ליישב בהוכחת רשב"ם הנ"ל מהגמרא עיין שם: וכן פי' א"א הרא"ש בתשובה בדרישה בסמוך (בסמ"ג) העתקתי לשון אותה תשובה ע"ש: יטול בפחות שבשניהן הא דלא קיצר וכתב יטול מנה משום דהאי דינא נלמד מרישא דמתניתין הנ"ל דקתני הניח זכר ונקבה וטומטום אם הנכסים מרובים כו' ופי' רש"י ור"ן שם אם הנכסים מרובין שקיל כנקבות ובנכסים מועטים נזון עם הזכרים ע"כ והביאו רבינו בסי' ר"פ וה"ה נמי הכא אם אמר לזכר ק' ולנקבה ר' וילדה טומטום נוטל ק' ואם אמר אם זכר ר' ונקבה ק' נוטל ג"כ ק' ואע"ג דבמשנה לא נזכר שם אדרוגינוס ס"ל לפוסקים דשווין הן שהרי רשב"ג דפליג ארישא דמתניתין הנ"ל נקטיה לתרווייהו וק"ל: פי' רי"ף ור"י הלוי כו' עיין בדרישה סימן זה ולעיל (סימן ר"י): ועוד דהא אסמכתא כו' אבל בשכ"מ לא שייך אסמכתא דדבריו ככתובין כו': אלא ככל מתנה כו' דומה לזה כתב (לעיל ס"ס רמ"א סעיף י"ו) בשם תשו' הרא"ש ע"ש:

שאלה לא"א הרא"ש (סוף כלל פ"א): ולאחיו השליש פי' לאח של שכ"מ הנותן: ראובן זה רצה להעביר נחלתו כו' אפשר דהקדים לכתוב זה כדי לכתוב עליו דמש"ה הכל לבן דכיון דזה חידוש הוא דבא לשנות מהדין ומהנהוג מש"ה כל שלא נתקיים תנאו ממש ניחא לן להעמיד הדבר על הדין הנהוג ולומר שגם דעת הנותן היה כך ואפשר דמה"נ דקדק הרא"ש וכתב אחר זה נתבטל המתנה כי כל מתנה שנתנה כו' דר"ל כיון דמתנה חידוש הוא בכל דהו מבטלין אותה וק"ל: לא פי' בתנאו אם תלד זכר ונקבה במה יהיה דינה כצ"ל וכן הוא שם בתשו': והכל לבן רבינו קיצר כאן בהעתקה ובדרישה כתבתי טעמו ע"ש:

ואמר נכסי לטוביה כו' גמרא פ' הכותב (כתובות דף פ"ה ע"ב): ואפילו אם יש טוביה אחר כו' הרא"ש שם כ"כ: ומש"ר אלא ודאי זה שבא תחלה כו' ולרמאין ליכא למיחש כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא ויש לו לירא שמא יבוא אחר זמן אחר שיברר שדעת השכ"מ היתה קרובה אליו יותר ושכוונתו היתה עליו ודין זה דומה לההוא ארבא דאמרינן ביה כל דאלים גבר כדלעיל (סימן קל"ט ע"ש):

אחד מהם שכנו כו' ת"ח קודם ופרש"י דמסתמא אדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ואמר מר כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת"ח מנכסיו: וכן אם א' מהן קרוב כו' ז"ל הגמרא שם שכן ות"א ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש טוב שכן כו' ע"כ ש"מ שהאיבעיא צידד לומר דקרוב הוא עדיף ורבינו נמי נמשך אחר לשון הגמרא וכתב כל החילוקים דקרוב ות"ח נשמע מדין שכן ות"ח לפי המסקנא ועכ"פ לא היה צריך לכתבו א"נ כתבו משום דאם ידוע שדעתו קרובה לשכנו ולקרובו דבזה לא זו אף זו הוא ודוק: אלא בשכן חבירו ורגיל כו' כלומר אהאי שכן קאמר קרא טוב שכן קרוב מאח רחוק וכתב ב"י דמשמע מלשון רבינו דתרתי בעינן שיהיה דר אצלו וגם יהיה רגיל אצלו ושמדברי הרא"ש לא משמע כן שכתב אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד במשא ומתן עכ"ל ומדכתב שכן היינו כו' משמע דס"ל דחדא מילתא היא וכשרגיל עמו אפילו אינו דר אצלו שהדירה אינה מעלה ואינה מורדת כן הוא כלל דברי ב"י ולי נראה שגם דעת רבינו כך היא ותיבת חבירו נמשך למטה עם מ"ש ורגיל וכאילו כתב חבירו הרגיל דאל"כ ק' כיון דהתחיל וכתב ז"ל לא מיירי בשכן הדר אצלו הו"ל לסיים ולכתוב אלא בשכן הדר אצלו ורגיל עמו כו' אלא ודאי כוונתו לפרש דהאי שכן היינו חבירו הרגיל והיינו כדברי הרא"ש ודלא כב"י וק"ל: ולא נהירא כו' שלא היה צריך לצוות כו' וא"ת דמיירי כשפורט יורש א' בין היורשים וי"ל דרבינו בא לסתור דברי הי"א דס"ל דהגמרא דקאמר שכן וקרוב ינתן לשכן ולא מיירי הגמרא מקרוב היורש אזה כתב דזה אינו דהא כשאין לו אלא קרוב א' הראוי לירשו אזה ודאי ג"כ קאמר הגמרא וקאמר דינתן לשכן וכיון דגם קרוב היורשו בכלל זה דינתן לשכן א"כ אית לן למימר דהגמרא בכל ענין קאמר דינתן לשכן אף דאית ליה שני קרובים שווים לירשו (וק"ל) דאל"כ הו"ל לחלק בין יורש ליורש ולא בין יורש לרחוק וק"ל: למי שהיתה דעתו כו' כן פרש"י ורמב"ם שודא דדייני הנזכר בגמרא אבל ר"ת פי' שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה לדבריו וא"ת א"כ יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי"ל דיין דמקבל שוחדא לאו דיינא הוה ע"כ וכן פי' רא"ש ור"ן:

שכ"מ שצוה שלא יספידוהו פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו) ועיין בי"ד סימן שד"מ:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל י"ג סימן י"ז וכלל פ"ח סימן ו': עשה צוואת בריא כו' ל"ד וכמ"ש בסמוך: אפ"ה היורשים כו' חייבים כו' שם בתשובה סיים ז"ל ומה שנתן ממונו לאחרים כבר זכו בהן במתנת בריא ואינו בכלל ממונו ע"כ ונראה דמה שנקטו הוא והשואל בריא לאו למעוטי מתנת שכ"מ דהא כבר כתב רבינו (לעיל סעיף י"ט) דאע"פ שמתנת שכ"מ כיורש דמי אפ"ה ב"ח גובה מהיורש ולא ממקבל מתנה וא"כ ה"ה לגביית קבורתו נמי גובין מהיורש ולא ממקבל מתנה אלא צ"ל דלגבי יורשים כל מתנה מיקרי מתנת בריא שהמקבל מתנה לכי מיית הנותן זכה בה למפרע משא"כ ירושה דאחר מיתה היא משמשת ובאה מאליה וק"ל: כי מממונו הנשאר כו' מלשון הרא"ש שכתבתי בסמוך מבואר שאינו בא ליתן טעם למה יתחייבו היורשים ולא המקבל מתנה דהא ע"ז כתב טעם אחר שהמקבל פטור כיון שכבר זכה במתנה וראיה מגביית ב"ח וכמ"ש אלא בא ליתן טעם למה יתחייבו היורשים לימרו כשם שהמקבל זכה בחלקו ואינו נותן כלום כך אנו זכינו בחלקנו ולא ניתן כלום שהרי אמר שהניח לנו חפצי הבית ולא יקבר כלל או יהיה מוטל על הציבור לזה אמר אף ששייר מעט לבניו מ"מ מממונו חייבם כו' כלומר ממונו של זה המת משועבד ליקח ממנו צרכי קבורתו ואפילו אם אמר הוא עצמו קודם שמת שלא יקברוהו אין שומעין לו אלא הב"ד חייבים לירד לנכסיו ולקברו כ"ש שנוטלין מממונו שהניח להן בע"כ של היורשין ולאו כל כמינייהו להטיל קבורתו על הציבור ותיבות ואם אמר כו' כמו שאם אמר כו' וק"ל:

ששאלת על שכ"מ כו' סוף כלל פ"ב:

ששאלת שטר צוואת שכ"מ כו' כלל נ"ח סי' ג': אי דמי למקח וממכר או למתנה פי' ששטר מכר כשר שכבר קנה לה במעות שנתן לו והשטר אינו אלא לראיה בעלמא משא"כ במתנה שקונה בשטר שכותב לו שדי נתונה לך וה"ה שטרי הודאה הרי הם כחרס הנשבר כמש"ר לעיל סימן ס"ח ע"ש: אז נקנה הכל במסירת השטר פירוש אז הקנין נקנה מיד משמסר לו השטר וחל אפילו בעודו בחיים ואפילו עמד אינו יכול לחזור וכמש"ר לעיל סימן ר"ן:

וכותבין השטר לראיה בעלמא ע"ל סי' קצ"א: