Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שכ"מ שאמר כו' כותבין כו' עד ואינו נראה לחלק כו" ז"ל הגמרא פ' י"נ (דף קל"ח ע"ב) שכ"מ שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים כותבין אע"פ שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי ר"מ (ופי' ר"ש אע"פ שאין מכירין את הלוה אם נתחייב לו מידי אם לאו) וחכמים אומרים אין כותבין (דחיישינן לב"ד טועין כו') אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא אין חוששין לב"ד טועין ע"כ ומפרש הרמ"ה ז"ל דהא דקתני שכ"מ שאמר מנה יש לי כו' לאו שאמר זה לחוד אלא שאומר כן דרך צוואתו ומ"ש דוקא במחלק נכסיו לאחרים ואומר כו' נראה דלאו לאפוקי שאם לא אמר אלא מנה יש לי ביד פ' תנתן לפ' אין כותבין דזה ודאי ליתא דזיל בתר טעמא כיון דיש בה זכותא למקבל בכתיבה אמאי לא נכתבה אלא כדי שלא תקשה עליה הא בגמרא לא הזכירו אלא שכ"מ שאמר מנה יש לי ביד פ' לכן כתב דלא איצטריך גמרא לפרושי דמסתמא כל אמירת שכ"מ היא דרך צוואה זה לפ' וזה לפ' ואמר זה בתוך שאר צוואתו: ומש"ר ואינו נראה לחלק הוא מדתנא בברייתא הנ"ל סתמא מנה יש לי ביד פ' כו' גם מסקינן דלב"ד טועין לא חיישינן משמע דבכל ענין כותבין וס"ל דטעמא דמילתא הוא דמ"מ יש קצת נ"מ בכתיבה זו דשכנגדו לא יעיז פניו כשיהיה בידו כתוב וחתום משא"כ כשלא יכתבו שמא ילכו העדים מכאן או ימותו קודם הדין:
ואותו לא תבעו כלומר לא תבעו קודם שהודה: ומש"ר או שהקדיש נכסיו ואומר מנה לפ' כו' לשון הגמרא הוא סוף בתרא ז"ל שכ"מ שהקדיש נכסיו ואמר כו' ועבד"ר שם הוכחתי הסכמת הפוסקים דאם הקדיש בעודו בריא ובשעה שהוא שכ"מ אומר מנה לפ' בידי דאינו נאמן אפילו באומר תנו כ"א בשיש שטר מקויים ביד זה שכנגדו דלא גרע הקדש מלקוחות או שאר שיעבודים דלא מצי מרעיה בדיבוריה ולחוב לאחרים אלא מיירי בשכ"מ דהקדיש ותוך כדי דיבורו אמר מנה לפ' בידי דאז לא חל שם ההקדש על כולו מעולם והו"ל דומיא דיורשים דבשעה שבא להנחילם ולהניח את שלו אומר דלא מניח להן כולן אלא מנה חייב לפ' וכשלא אמר תנו וגם אין בידו שטר מקויים אפילו בכה"ג חיישינן דשלא להשביע את עצמו אמר כן וכמ"ש בסמוך ובזה יהיו דברי רבינו מבוארין שעולין יפה במה שכלל דין יורשים והקדש יחד דלפ"ז דינן שוה ועבד"ר ואף שהתוס' שם פירשו הגמרא דמיירי כשהקדיש בשעה שהיה בריא דאל"כ תפשוט מזה האיבעיא דאיבעיין בשכ"מ שהקדיש ועמד אם יכול לחזור בו דאם איתא דיכול לחזור בו אם עמד גם קודם עמידתו היה בידו לחזור כאן מההקדש וליתנו לזה האחר דלפי דברי הרא"ש והטור פשיטא דלק"מ דהא הן ס"ל דנקטי' האיבעיא לחומרא ואינו יכול לחזור מההקדש אפילו אם עמד כמ"ש (בסימן ר"ן ס"ד) ואפילו לדברי החולקים י"ל דמיירי כאן כשהקדישו באופן דלא יהיה כח בידו לחזור בו וק"ל ועד"מ: אם אינו מקויים אין נותנין לו משום דחיישינן שמא מזויף הוא ומה שהודה לא הודה אלא כדי שלא להשביע את בניו וזהו טעם לסתם שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי שהתחיל בו רבינו אבל בהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' לא שייך האי טעמא דהא עכ"פ לא יהיה זה לבניו אלא לפ' או להקדש אבל שייך למימר דשלא להשביע את עצמו אמר כן והכי איתא בהדיא בגמרא וכמ"ש בדרישה ופי' נ"י בדף רמ"ו מפני שהיה בחייו מעני את עצמו ושלא יאמרו עתה עליו שהיה מתרושש והון רב וטעם זה שייך נמי באומר לבניו תנו ויש לתמוה דהו"ל לרבינו לכתוב טעם זה דשלא להשביע את עצמו השייך בשניהן וצ"ל. משום דבגמרא מתחיל בזה הטעם אדברי רב ושמואל נקטי' גם אפשר משום דהא דאמרינן דשלא להשביע את עצמו הוא פשיטא וליכא מאן דפליג ביה משא"כ בשלא להשביע את בניו דבזה יש פלוגתת ר' חייא ור' ישמעאל בר יוסי וכמ"ש לשון הגמרא בזה לעיל (בס"ס כ"ה ע"ש) מש"ה נקטיה (ודוק) [ודוקא] כשאין השטר מקויים אבל כשהוא מקויים גובין מהיורשים וגם מההקדש ואפילו בלא שבועה והא דלא חיישי' ביורשים לפרעון ושלא להשביע אמר תנו כמו שחיישינן לזיוף זהו מטעם שכתבו התוס' שם ז"ל (דף קע"ה) דהיכא דנקט ההוא מלוה שטר אין הלוה רגיל לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמ"ש בשטר היכא דפרעיה שלא יהיו סבורים העולם שלא פרע ע"כ ועבד"ר:
וכן אם תבעו והודה כלומר וכן אם הודה אחר שתבעו ג"כ נותנין דשלא להשביע אינו שייך אלא במי שאומר כן בלא תביעה דרך סיפור דברים בעלמא אבל אם כבר תבעוהו אין זה אלא כמודה על התביעה אלא שאם הוא בריא צריך שיאמר (הלוה) [המלוה] אתם עדי ואם לא אמר כן הרי זה יכול לטעון השטיתי בך משא"כ בשכ"מ דאין אדם משטה כו' וק"ל:
וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' בכלל ס"ה דין א' כ"כ והביאה ג"כ רבינו לעיל (בסימן פ"א סכ"ג) ושם הוכחתי דהיינו דוקא כשהכתיבת יד יוצא מתחת יד המקבל ע"ש:
תבעוהו מנה כו' כתב הרמב"ם שאין נאמנים כו' בפ"י דזכייה כ"כ ואע"ג דשם לא הזכיר תבעוהו אלא ז"ל אמר מנה לפלוני ואמרו יתומים נתננו כו' הרמב"ם לטעמיה דס"ל המודה בדרך הודאה גמורה אפילו לא תבעוהו לא שייך שלא להשביע וכמש"ר בשמו לעיל (סימן פ"א) ורבינו שכתב תבעוהו הוסיפו בדברי הרמב"ם לשיטתיה אבל ודאי בין לרבינו בין לרמב"ם ע"כ מיירי באופן שלא שייך לומר שלא להשביע ועבד"ר שם כתבתי מקור ראייתו דהרמב"ם וס"ל דהא דמי להא דאמרי' אמרו לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי דאינו נאמן כו' כיון דלאו לישנא פסיקא קאמר וכ"כ המ"מ שם בשם ר' יוסף הלוי ושהרמב"ם תלמידו נמשך אחריו וזהו שכתב טעם הדבר שהרי לא א"ל תנו כו' שהוא מילתא דפסיקא ורבינו והראב"ד ס"ל כיון דלא שייך למימר שלא להשביע (כיון שהודה הודאה גמורה להרמב"ם או שתבעוהו לדעת הרא"ש) הרי ודאי יודעים שמצווים ליתן וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים ועבד"ר:
פי' ברישא נ"ל דצ"ל ופי' ר"י ברישא כו' כי התוס' כ"כ בשם ר"י בפ' גט פשוט דף הנ"ל ויש קצת סיוע לפי' ר"י מהגמרא וכמ"ש בדרישה: ואמר לנו פרעתי שאומר כו' כצ"ל ונמחק תיבת כגון: אין נאמנין בסיפא פי' כשאומר תנו: וכן ברישא פי' כשלא אמר תנו: דדוקא דאמרי חזר ואמר לנו פרעתי אחר כו' אבל אם אמרו שאמר שפרע קודם כו' דיוקי דבריו סותרין אהדדי דמרישא משמע שאם אמרו סתם חזר ואמר לנו פרעתי אינם נאמנים ומסיפא משמע דסתמא נאמנים ונראה דברישא דוקא קאמר דכיון דס"ל להרמ"ה דהודאת ב"ד כק' עדים דמי (דעי) [הוי] לישנא ברירה לבטולי הודאה זו ועוד דאין טעם לומר דברישא ל"ד קאמר אבל בסיפא י"ל דניחא ליה למנקט אותו לישנא שנקטו החולקים עליו וה"ק אבל אם אמרו שפרע קודם כו' אינם נאמנים ולא כיש סוברים דאפילו בכה"ג נאמנים אבל באמת לדידיה אפילו בסתמא נמי אינם נאמנים: ומ"ש ולא מיבעיא אי חזרו ואמרו כו' נ"ל דט"ס הוא וצ"ל אי אמרי חזר וא"ל פרעתי כו' ופירושו ל"מ אמרו סתם א"ל פרעתי דנאמנים אלא אפי' אמרו בפירוש שאמר פרעתי קודם שהודה נמי נאמנים: ומ"ש כיון דליכא עדים ר"ל דאי איכא עדים על ההודאה אינם נאמנים לומר אפילו בא"ל פרעתי סתם וכנ"ל: מהימן ומהימני אינהו כצ"ל: לא
לא מיבעיא אם חזר ואמר חזרתי ופרעתי כצ"ל:
שאלה לא"א הרא"ש כו' כלל פ"ו סי' ה':
גובה מהלקוחות כו' עיין במ"ש בחידושים (סי' רנ"ב): כיון ששטר הצוואה כו' פי' ומסתמא ידעו היורשים בשטר הצוואה ושייך כאן שטרך בידי מאי בעי: ולא חיישינן נמי לקנוניא שמא נתנו כו' פי' אם אמרו שלא נתננו לו לא חיישינן שנתנו ולקנוניא אמרו שלא נתנו לו ואף ע"פ שזה כ"ש היא דאם כשאמרו נתננו לו להכחיש המקבל לא מהימנינן להו ומוציאין מיד הלקוחות מכ"ש כשאומרים לא נתננו כדברי המקבל דמוציאין מהלקוחות מ"מ כתבו משום סיפא כשאין כתב הצוואה בידו דשם לא זו אף זו הוא:
ראובן שהטמין אביו כו' לשון הברייתא פ' ז"ב (דף ל"ו ע"א) ובלא הטמין נמי אצ"ל הכי אלא משום סיפא דהוא רישא דברייתא כמ"ש בסמוך נקט הטמין: אם כמוסר דבריו כו' פי' אף שהיה בריא כשאמר כן ואח"כ מת מ"מ מדקדקים על כוונתו אם נראה מדבריו אז שהיה ירא מהמיתה ויבוא הפסד לאחרים דבריו קיימים ועל היורשים לעשות כמו שצוה: ואם כמערים שנראה להן שאמר אל תחשבו שכל זה הממון שלי אלא מפ' שהפקיד בידי ומת בלא צוואה אין חובה על היתומים להחזיר להם הממון ועיין ברי"ף פ' ג"פ (דף רמ"ו ע"ב) ובנ"י שם:
וכן אם בא כו' לשון וכן שכתב רבינו אינו מדוקדק וליתא בשום פוסק דהא בהאי דינא אין תולה במוסר דבריו וכמ"ש בסמוך בשם נ"י גם בגמרא ליתא אלא תרתי בבי נינהו בברייתא דז"ב והך סיפא היא רישא דברייתא שם ונראה דס"ל לרבינו דאם זה אומר דלא אמר כמוסר אלא כמערים אפילו אם יכול ליטלו וליתן לו אין ליתן לו כיון דהוא גופו אמר שלא היה נשמע מפי המטמין שכוונתו היה ליתנו לו ומש"ה היפך רבינו וקבע הרישא בסוף כדי ללמדנו דהאי בבא מיירי באומר שהיה נראה מדברי המטמין שהיה כמוסר ואע"פ כן לא היה זה נאמן כיון דאינו אלא א' מש"ה הוצרך בזה שהיה יכול ליטלו וליתן לו ומשה"נ כתב לשון וכן אם בא כו' כלומר דבכה"ג נמי אין נותנין לו אפילו אי הוה כמוסר אבל הנ"י כתב בפ' ז"ב וא"ת נהי נמי דאיהו מהימן מ"מ ניחוש שמא כדי שלא להשביע את עצמו אמר כן וליכא למימר דהכא במוסר דמדפליג בסיפא ולא מפליג ברישא ש"מ דרישא אפילו בסתם מיירי י"ל שאני הכא דכיון שהראה אותו לו והניחן במקום שיוכל ליטלן נראה ודאי שזה נאמן הוא בעיניו ודברי אמת מסר לו עכ"ל: ואם לאו אינו נאמן פי' נ"י ואפילו במוסר דמ"מ ע"א הוא ועל פיו לא נוציא ממון מחזקתו:
היה פקדון כו' ברייתא שם. ואמר להן כו' מסתימת לשון רבינו משמע דקאי אאביהן דאמר להן כן בחלום והוא הנקרא בגמרא בעל החלום ואיתא שם שבעל החלום אמר ליה של מעשר שני הן ומשמע מדברי המרדכי דדוקא במעשר ומעות צדקה דינא הכי ולא בפקדון (אבל הרמב"ם פ"י דזכייה כתב ג"כ של פקדון הם כדברי רבינו) דאית ביה גזל לאחרים: לא מעלין כו' פי' ויכול להוציאן ממקומן: