גר שנתן מתנת שכ"מ כו' עיקרא דהאי דינא מילתא מפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט ע"א) גבי עובדא דאיסור דהו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא (בשעה שהיה איסור שכ"מ) היכי ליקני רב מרי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא ואי במתנת שכ"מ מתנת שכ"מ כירושה שוויוה רבנן כל היכא דאיתא בירושה איתא במתנת שכ"מ כל היכא דליתא בירושה ליתא במתנת שכ"מ כו' ע"ז כתב הרי"ף ה"מ בנותן לבניו משום דקיי"ל דלגבי יורש לשון ירושה ולשון מתנה חד טעמא נינהו: אבל לאחר קונה דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי: ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל כו' עבד"ר: אלא אין חילוק כו' וכ"כ רשב"א בחידושיו ונתן טעם משום דמתנת שכ"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה ומן הדין אינה כלום בכל אדם שאין מתנה לאחר מיתה אלא משום ירושה תקנוה והילכך גר שנתן במתנת שכ"מ כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה עכ"ל:

כדמפורש לעיל (סימן ר"ן ס"ג) וגם זה נלמד ממסקנא דעובדא דאיסור גיורא עם רבא הנ"ל ע"ש:

כתב הרמב"ם שכ"מ שצוה כו' בפ"ט מהלכות זכייה כ"כ: לעובד עכו"ם ל"ד אלא לאפוקי גר תושב וכמ"ש לעיל (סי' רמ"ט ולקמן סימן רס"ו): לעבור עבירה מנכסיו כו' (ע"ל סימן רמ"ח ס"ג):

אבל אם הודה לו נותנין לו ודוקא שהודה בהודאה גמורה להרמב"ם באופן דלא שייך ביה לומר שלא להשביע אמר כן ב"י:

כופין כו' מפורש בירושלמי פ"ק דגיטין ובתוס' פ"ה דגיטין ובגמרא פ' השולח מימרא דרב דימי בשם ר' יוחנן: שעבד חייב במצות כתב ב"י ומבואר שבא ליתן טעם היאך מותר ליתן לו גופו במתנה כיון דאינו ישראל גמור והרי אסור ליתן מתנה לעובד כו"ם וקאמר כיון דחייב בקצת מצות שרי ולא אסרו ליתן אלא לעכו"ם גמור וכתב עוד שהמ"מ כתב שיש מקשים הא המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ולמה כופין ושהרשב"א תירץ דכיון שצוה השכ"מ לשחררו אומדין אותו שודאי עשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברי עבירה לא מחזיקינן וכיון שכן הוא הרי כמוכרו לו ומה שאסרה תורה לשחררו היינו בלא גמילות טובה אלא מרצון לבו עכ"ל ואעפ"כ נהי דלא עבר משום משחרר סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול על טובה שעשה לו וא"כ הדרה להיות מתנת חנם ואסור משום לא תחנם מש"ה בעינן לטעם כיון שיש בו קצת במצות נ"ל ודוק וכ"כ בכ"מ (וא"ת א"כ בציוה ליתן לעכו"ם נמי נאמר אחזוקי בעוברי עבירה דלא תחנם לא מחזיקינן ובודאי עשה לו טובה ודוחק לומר דלעכו"ם אף שעשה לו טובה אסור ליתן כיון דליורשין לא עשה טובה וגם דוחק לומר דלא משמע להו לאינשי איסור כל כך ליתן מתנת חנם כדמשמע להו לשחרר עבדייהו) ור"ן כתב הא דכופין לשחרר משום דאחזוקי בעובר [עבירה] לא מחזיקינן דמנפשיה שחרריה אלא אמרינן שנפדה בכסף של אחרים ע"ש וב"י הביאו (סי' רנ"ג ס"ס מ"ד) ולפי טעמו לא בעינן לטעם שחייב במצות:

ומ"ש אמר פלוני שפחתי כו' בפ' השולח מימרא דרב שמואל בר יודא בשם ר' יוחנן: אלא עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות כו' פי' מכל העבודות הידועות שהיתה רגילה לעשות קודם לכן ע"פ מנהג המקום תברור היא עתה הקלה שבהן שכן משמע לשון קורת רוח: ורש"י פי' שכופין כו' כצ"ל וז"ל הרא"ש והכי מסתברא שהדבר ידוע שהקורת רוח של שפחה הוא השחרור ואדעתא דהכי צוה עכ"ל וכתב בית יוסף ואי סברא זאת מוכרחת משום דא"כ הוה אמר בפי' שחררוה אלא ודאי לא צוה אלא שיעשו לה קורת רוח בעבודה עכ"ל ואין זו קושיא כלל שלא רצה לפרש בצוואתו שישחררו אותה שאילו היה אומר כן ודאי לא היה מתרצים אלא בשיחרור להכי אמר קורת רוח באולי תספיק עצמה בהקלת עבודה אבל לעולם אם לא תתקרר דעתה בזה מחוייבין לשחררה נ"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל עד סוף הסימן בכלל ט"ו: כמו שאין לה כח להוריש ז"ל ב"י הרא"ש לטעמיה אזיל דגר ליתא בתורת מתנת שכ"מ כלל אבל לרי"ף ורמב"ם אם המקבל לא שהיה ראוי לירש זכה במתנתו וכמ"ש לעיל ריש סימן זה:

אלא בממון שהושלש כמ"ש לעיל (סימן ר"נ ורנ"ב):

וששאלת שאמרה הגיורת כו' שם וסיום תשובה הראשונה הוא: