בין אם הניח כו' קמ"ל דפי שנים האמור בתורה אין פי שנים בכל הנכסים קאמר ואם הניח ו' מנים ויש לו ב' אחין יטול הוא ד' מנים דהיינו פי שנים בנכסים וכל א' מהפשטים מנה אלא פי שנים כאחד מן האחין שאם הניח ה' בנים וא' מהן בכור מחלקין הנכסים לו' חלקים וכל א' מהפשוטים נוטלים שתות והבכור נוטל שני שתותים דהיינו פי שנים בחלקם וכן עד"ז לעולם רמב"ם וש"ע והטעם מפורש פי"נ דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דכתבה תורה נחלה אצל האחין ופר"ש דכתבה תורה נחלה שלא יטול פי שנים בכל הנכסים היכא דאיכא ב' ג' אחים עכ"ל: שניהן ביחד פי' במצר א': כאשר ביארתי למעלה סימן קע"ד ס"ה ועמש"ר שם דה"מ בשכל השדה שוה ועוד שאר חילוקים ע"ש:

וילדה תאומים פי' נמצא שהוא בכור לאותו שנולד עמו שהוא אחיו מן האב וק"ל: אין הבכור נוטל פי שנים ב"ב יליף לה מדכתיב יכיר לתת לו פי שנים והא ליתא לאב שיכירו ואפילו נולד כשהוא גוסס אינו בכור לנחלה דלהכי יליף לה מיכיר ולא מוילדו לו לאשמועינן דגוסס לאו בר היכרא הוא תוס' ור"ן אבל נולד בחייו אפילו לא ראהו אביו מעולם כל הראוי לבילה כו':

ואם יצא כו' כ"כ הרמב"ם בפ"ב מה"נ: פדחת בחיי האב פי' יצא כשהיה אביו בריא וחזר לאחוריו ואח"כ מת האב ונולד אחר מותו חי וכר"י דאמר פ' יש בכור פדחת כילוד אף לנחלה וכי יכיר קרינן ביה או שיצא פדחתו ומת אביו פתאום קודם שנולד אבל אין לומר שהוציא רוב פדחתו כשהיה אביו גוסס ונוטה למות ומת אביו קודם שנולד דהא כתבו התוספות והר"ן דגוסס לאו בר היכרא הוא וק"ל:

בכור שנולד כו' דוהיה בן הבכור כתיב משעת הוויה יהיה בן כן איתא פרק י"נ ומלשון רבינו דכתב משעת לידה כו' משמע דמוילדו לו בנים יליף לה אבל זה אינו דמהתם ילפינן שאינו ממעט חלק בכורה כמש"ר בסמוך סכ"א:

אפילו שיצא כו' וכן הוא בפרק יש בכור ובס"א כתב רוב הנפל וגם זו גירסא נכונה היא ועד"ר: ה"ג זה שנולד אחריו הוא בכור לנחלה וכן בן ט' שיצא ראשו מת זה הבא אחריו בכור לנחלה אבל כו':

בן ט' שיצא ראשו כו' ל"ד נקט ראשו דיציאת פדחת גם כן מיקרי ראש לענין זה כמש"ל א"נ הכא דאיירי כשנמצא אח"כ מת אי לאו שהוציא כל ראשו א"א להכיר ולעמוד על הדבר שהוא חי בבירור:

המפלת כמין בהמה כו' אפילו שיש בחציים בס"א כתוב אפילו שיש בה וכן נקט ב"י בלשונו וכן הוא לשון המשנה פרק יש בכור אבל שם כתב הרא"ש ז"ל מה שאמרו חכמים במשנה עד שיהא בה מצורת אדם ל"ד כל צורה אלא אפי' חצי צורה כו' ע"ש וכן כתב רבינו בי"ד לענין טומאת לידה סימן קצ"ד ובסימן ש"ה לענין בכור לכהן ע"ש אבל מ"מ נראה דגירסת בה היא עיקר הגירסא כאן והא דבי"ד כתב רבינו חצי הוא לרבותא דקמ"ל דאפילו אין לה אלא חצי צורה מספק טמאה לידה י"ד ימים כדין בת ולענין פדיון ג"כ קמ"ל רבותא דהבא אחריו א"צ ליתן חמשה סלעים אע"פ דהנולד לפניו לא היה אלא חצי בני אדם והם המה דברי הרב בפרק המפלת (ומשה"נ כתב הרא"ש הנ"ל דל"ד כל צורה כו' דקאי שם גם כן אבכור לכהן) וכאן כ"ר סתם לאשמועינן דאפילו יש בה כל צורת אדם אפ"ה הנולד אחריו הוא בכור לנחלה כנ"ל וכתב ב"י ע"ז ז"ל הרמב"ם בפ"ב מה"נ השמיט כל זה לפי שבכלל נפל המה: ואצ"ל המפלת שפיר כו' והא דכ"ר זה משום דהתם במשנה נשנית לרבותא דאפ"ה הוי בכור לכהן וק"ל:

ה"ג יוצא דופן והנולד אחריו שניהן אינן בכור כו' ומשנה הוא בפ' יוצא דופן והטעם דזה לא נקרא ילוד והשני מפני שקדמו אחר:

הבכורה תלויה באב כו' משנה שם: לפיכך אם אין לאב בנים כלומר לא היו מעולם בנים וכמו שכתב רבינו מיד אח"ז אבל היו לו בנים:

כותי שהיו לו בנים כו' שם ובפ' הבע"י פלוגתא דר"ל ור"י: בגיותו ונתגייר כו' לרבותא כ"כ דאפילו אם הבנים נולדו לו בגיותו אפ"ה הבא אחריו אינו בכור לנחלה ולעיל בר"ס ער"ה נתבאר שהבן הנזרע בגיותו אע"פ שנולד אחר שנתגייר שאינו בר ירושה ומכ"ש שאינו נחשב לבכור:

אבל ישראל כו' כן משמע במשנה שם בפ"ב דיבמות: הנולד אח"כ מישראלית כו' כצ"ל והטעם דבנו משפחה וכותית אינו חשוב בנו כלל וכמ"ש בס"ס שלפני זה וממילא אינו מפסיד את הבא אחריו בבכורתו: אין הולד כו' והנולד אחריו מהגיורת נראה דג"כ אינו בכור דהא לפני זה כתב כותי שהיה לו בנים בגיותו ונתגייר ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה ומה לי גר מגיורת או ישראל מגיורת:

היה הבכור ממזר משנה בפ"ב דיבמות ונלמד מדכתיב כי את [הבכור] בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה"נ: ואצ"ל בן גרושה גם הוא ל' הרמב"ם שם פי' גרושה לכהן ואף שהוא כ"ש מממזר מ"מ כתבו הרמב"ם ורבינו לואצ"ל כדי שלא תאמר מנ"ל דילמא שנואה דקרא לבן גרושה דוקא אתיא לא לממזרות לכך כתב דזה ואצ"ל הוא דכיון דקדושין תופסין בחייבי לאווין לא איצטריך קרא לרבויי וכי אתא קרא לממזר אתא אף דקדושין אין תופסין בה ואסור לבוא בקהל וק"ל:

ספק בכור כו' מימרא דר' ינאי בפי"נ דף קכ"ז ובבכורות דף מ"ז: לא הוכרו כו' לא מהני כו' ודוקא בבכור דינא הכי דכתיב ביה יכיר אבל בן ראובן פשוט ובן שמעון פשוט שנתערבו אפילו לא הוכרו מעולם איזה של מי כותבין הרשאה זה לזה וק"ל:

מי שלא כו' ביבמות דף ק': אפילו כפשוט כו' ואפילו תפס מפקינן מיניה כיון שהוא עצמו אינו יכול לטעון ברי וכן הוא בהג"א: אפילו ע"י הרשאה דבעינן שיכיר הבכור:

ג' נאמנין כו' מימרא דר"נ פ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ד:) אמו כל ז' ואביו לעולם פי' מז' ימים ואילך דקודם ז' אין אביו מכיר בו דעדיין לא יצא מתחת ידי אמו ומכאן ואילך דמכניסו לברית מוטל על אביו להכירו דכתיב ביה [יכיר] רש"י:

אפילו אומר על מי כו' ז"ל ב"י נ"ל שלמד כן מהא דתנן בפי"נ (דף קל"ד) האומר זה בני נאמן (וכתבו רבינו לקמן ר"ס רע"ט ועמ"ש שם) ומשמע לרבינו דכיון שהוא נאמן לומר שהוא בנו ה"ה שנאמן שהוא בכורו לר"י דקיי"ל כוותיה עכ"ל ר"ל ולא אמרינן דר"י ל"ק כן אלא אמי שמוחזקין בו אנו שהוא בנו לומר שהוא בכורו ולא אמי שאין אנו מוחזקין בו שהוא בנו קמ"ל ודקדק רבינו וכתב ז"ל אפילו אומר על מי שלא הוחזק לנו שבנו הוא ולא כתב אפילו על מי שמוחזקין אנו בו שאינו בנו משום דאהא ודאי א"נ דחזקה זו ממ"נ ע"י מי באה אם ע"י אביו שהיה רגיל לומר שאינו בנו הא כ"ר בסמוך דבזה אינו נאמן כיון שהוגד אינו חוזר ומגיד ואם ע"י עדים שמעידים שנולד מאשה אחרת ודאי בכה"ג ג"כ א"נ להכחיש העדות וק"ל: ומ"ש שנאמן אפילו לענין נכסים שיפלו לו בפ' י"נ שם ובפ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ח) מימרא דר"נ: כשהוא גוסס ר"ל גוסס וגם אינו יכול לרמוז דאז אינו בר מתנה וכן פר"ש שם דאל"כ קשה הא כבר כתב לעיל סי' ר"ן ס"י הסכמת הרא"ש דגוסס שיכול לדבר הוי בר מתנה ע"ש ועד"ר:

וכן אם אמר על כו' בב"ב דף קכ"ז ע"א אינו כן אלא ז"ל היו מוחזקים בזה שהיא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור כו' ומש"ה א"ש מש"ר בשם הרמב"ן ע"ז ז"ל והוא מעיד על זה שהוא בכור פי' השני ועמ"ש שם: נאמן שהוא מעיד כו' פי' שאינו מכחיש העדים אלא שעל אותו שאמרו העדים שנולד תחילה הוא אומר שאינו בנו וזהו במאי שאומר שהשני הנולד אחריו הוא בכור שלו וממילא הראשון אינו בנו:

שמעו עדים שאמר פלוני כו' ב"ב דף קכ"ו

דגמירי שרוק כו' שם דף קכ"ו כן הוא והוא עובדא דאתא קמיה דר' חנינא:

מי שנשתתק כו' ברייתא היא בפ' מי שאחזו: ומ"ש כמפורש בא"ע הוא בסימן קכ"א גם לעיל סי' רל"ח:

טומטום שנקרע כו' ב"ב ד' קכ"ז: חשבינן לענין חלק בכורה כו' פירוש לגבי חלק שנוטל הבכור יתר על אחיו חשבינן לזה כאילו אינו והטעם משום דכתיב וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה וכ"כ ברמב"ם זה הטעם בפירוש: ונוטל הבכור בחלק הבכורה ב' מנים ר"ל שהרי הבכור נוטל חלק אחד כפשוט ועוד חלק אחד משום בכורה ואילו לא היה שם אלא הבכור והפשוט היו חולקים לג' חלקים והיה הבכור נוטל שליש בראש משום חלק בכורה והשליש הוא ב' מנים וישארו ד' מנים ואם היו חולקין אותו בין שלשתן לא היה מגיע לחלקו אלא ג' מנים שהיו חולקין מתחילה לד' חלקים והבכור היה נוטל ב' חלקים דהיינו ג' מנים דכל חלק הוא מנה ומחצה: וכן בן הנולד כו' ב"ב ד' קמ"ב: ומת נוטל הבכור כו' פי' בן הנולד ג"כ אינו ממעט וכיון שאינו ממעט נמצא דאם יש שם ו' מנים ויש שם בכור ופשוט ובן הנולד כו' נוטל הבכור כו' ומ"ש ומת וכן בסוף דבריו כתב וכשימות האח כו' זה לא נזכר ברא"ש ולא ברמב"ם (בפ"ב מה"נ) ולא בש"ע ואפשר דרבינו סירכא דלישנא דגמרא נקט דז"ל שם על הברייתא דתני תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל ופריך בן יום אחד אין עובר לא כו' עד מר בריה דר"י משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט וילדו לו אמר רחמנא ע"כ ופר"ש דתינוק שהיה בן יום אחד כשמת אביו ואח"כ מת הבן ג"כ מיד נוטל חלק עם אחיו וממילא נתמעט חלק הבכורה של הבכור וכשמת אח"כ הבכור חוזר ויורש עם אחיו חלק זה האח המת אבל אינו נוטל חלק בכורה מאותה ירושה משא"כ בעובר שלא היה נולד בשעת מיתת האב אינו נוטל עם אחיו כלל לענין שימעט חלק בכורה כו' ע"ש וגם אפשר לומר דרבינו כתב ברישא מת אגב סיפא ובסיפא בא לאשמועינן דשעה אחת מעלה ומורדת בדין נחלה ואם היה בעולם רק שעה אחת בפני אביו אע"פ שמת מיד אחר מיתת אביו הוא ממעט בחלק בכורה וק"ל:

מת הבכור כו' ב"ב דף קי"ו:

לשון הרמב"ם ז"ל וכן הדין כו' בפ"ב מה"נ כ"כ: אם היו אבי אחד מהיורשים בכור כצ"ל וכן הוא במיימוני: ואיני מבין דבריו עבד"ר: