Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבל לא בנכסי האם שנאמר כי לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא לאשה והוא משנה וגמרא פרק יש בכור:
שאלה כו' סוף כלל נ":
ואין הבכור כו' משנה שם: אבל לא במה שראוי לבוא שנאמר בכל אשר ימצא לו ומה"ט אין לו חלק בכורה ממלוה של אביו כמ"ש בסמוך ס"ז וז"ל ב"י ודע שלא חילקו בין ראוי למוחזק אלא לגבי מוריש כי מה שהוא ראוי למוריש בשעת מיתתו אין בכורו נוטל פי שנים אבל לא לענין יורש שהרי כשמת הבכור בניו יורשין חלק בכורתו בנכסי הזקן כמש"ר בסימן שקודם לזה והטעם דגבי אביו של בכור המוריש כתיב בכל אשר ימצא לו יטול פי שנים ולא מה שאינו מצוי בידו ואע"פ שהוא מצוי אצל אבי אביו שהרי הוא בכורו לאביו ולא לאבי אביו אבל מה שהוא מצוי ביד אביו בשעת מותו בנו הבכור יורשו בקבר ומנחיל לבניו ובני בניו אחריו:
ולא נוטל ג"ז משנה שם וגם זה נלמד מדכתיב בכל אשר ימצא לו: אלא נוטל ב' חלקים כו' פ' הגוזל עצים גרסינן ג' שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים וחד מינייהו בכור ופשוט: ל"ש שהשביחו היורשים ל"ש שבחו הנכסים מחמת נכסים כן איתא הגי' בספרי רבינו המדויקים ואף של' זה ליתא בגמרא לא בבכורות ולא בפי"נ אבל בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) אכיוצא בזה איתא שם האי לישנא וז"ל מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבח לאמצע וגרסינן בגמרא ל"ש אלא ששבחו הנכסים מחמת נכסים אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השבח לעצמן ופי' ר"ש מחמת הנכסים שלקחו מהשותפים ושכרו פועלים והשביחן ומחמת עצמן שטרחו הגדולים בגופן או שהוציאו משלהן (וכתבו רבינו לקמן ריש סימן רפ"ז) וה"נ כוונת רבינו בכאן הן שהשביחו היורשין ר"ל שהשביחוהו בטורח גופן הן ששכרו פועלים מתפיסת הבית שירשו מאביהן ובס"א כתב ז"ל ל"ש שבחו הנכסים מחמתן ואינו ר"ל ששבחו ממילא דהא בדקל דק שנעשה עב נוטל פי שנים וכדמסיק רבינו וצ"ל דבפי' מחמתן ר"ל ג"כ מחמת הנכסים וכמ"ש: אם בנו בתים כו' ברייתא היא בפ' י"נ: אע"פ שהוציאו עליהן כו' פי' אפ"ה אינו נוטל פי שנים בשבח אלא בהוצאות וזה בלא מיבעיא קאמר משום דנתחדש ענין חדש מה שלא היה: מוחכרת או מושכרת מוחכרת למחצית שכר שאין שכירות קצוב וידוע אלא לפי מה שיהיה הן רב הן מעט יתן לו ממנו החצי ומושכרת הוא ששכרו בדבר קצוב וידוע עד זמן פלוני ר"ש וע"ל סימן ש"ך: שאין מזונותיה עליהם פי' אע"פ דהוה כשבח דאתי ממילא ועבד"ר: או שהיתה רועה באפר אינו נוטל פ"ש לא בולד ולא בשבח כו' כן היא הגירסא ברוב הספרים וכן עיקר ורבינו לא זו אף זו קתני ל"מ ולדה פשיטא דאינו נוטל פ"ש דהוי מידי אחריני דהא נולד לפנינו דבר חדש אלא אפילו שבח גוף הפרה ואפילו שכירות דהוי שבחא דממילא בלי שינוי עצמות הפרה כלל אפ"ה אינו נוטל בה פי שנים ובמקצת ספרים גרסינן שהיתה רועם באפר וילדה אינו כו' אבל מל' רבינו שבסמוך לא משמע כן כמ"ש בדרישה: ומיהו דוקא בכה"ג פי' כגון פרה שילדה או השביחה בגופה שזה הולד או השבח שהושבח בגופה מילתא אחריתי היא דלאו כל פרה עומדת להוליד או להשביח: וכגון שחת כלומר א"נ כגון שחת שגדלה ונעשה תבואה דאע"פ שכל שחת עומד לגדל וכן תמרים קטנים סופן להיות גדולים מ"מ ס"ס אשתני שמם דמעיקרא נקרא שחת והשתא תבואה וכן בתמרים כשעודם קטנים נקראי' בלשון תלמוד שלופפי וכשגדלו נקראי' תמרים אבל אילן דק דרכו להתעבה ואין לו שינויי שם הוה שבחא דממילא ממש להכי נוטל בה פ"ש ובגמרא הזכירו עוד ארעא ואסקא שירטון (וכמ"ש בדרישה) ורבינו חדא מינייהו נקט לדוגמא: ה"ג בס"א ואם מחמת הוצאה השביח אינו נוטל בה פ"ש וק"ל: ור"ח פסק משמע מל' רבינו שס"ל לר"ח דלכתחילה נוטל פ"ש בכל שבח הנ"ל וצ"ע שיגעתי ולא מצאתי לדברי ר"ח לא ברי"ף ולא ברא"ש ולא בתוס' והרמב"ן ור"ן שהזכירו דברי ר"ח אבל לא כתבו בשמו שיהא נוטל שבח לכתחילה וכמ"ש בדרישה לשונם לכן נ"ל שצ"ל ר"ת שכ"כ בשמו התוס' וכתבתי לשון הדרישה והמדפיסים טעו והחליפו ת' בח':
והרמב"ם כתב כו' בפ"ג מה"נ כתב כן וטעם פלוגתתם כתבתי בדרישה ע"ש והרמב"ם לא זו אף זו קאמר ל"מ בבהמה מוחכרת ומושכרת אלא אפילו בולדה דהוי שינוי גם כן נוטל פ"ש נמצא דרבינו והרמב"ם מחולקים חילוק גדול דלהרמב"ם בתרווייהו נוטל ולרבינו בתרווייהו אינו נוטל ודע שהר"ן מחלק בין שכירות ושבח ובין ולדה וכמ"ש לשונו בדרישה: ממכירי אביו כו' בגמרא מפרש להא דתניא שם בברייתא הנ"ל בדרישה דבכור נוטל פ"ש בזרוע בלחיים כו' דמיירי במכירי כהונה ופר"ש במכירי כהונה שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד כשנשחטו קודם שהופרשו מהבהמה כו' ע"ש וס"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי דאל"ה הוי ראוי וגדולה מזו שם בגמרא וכ"ר בי"ד סימן ס"א ז"ל כהן שיש לו מכירין שרגילין ליתן לו מתנותיהן יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו אע"ג דעדיין לא באו לידו כו' ע"ש: ודעת א"א הרא"ש נוטה כו' כלומר לא כתב בהדיא כסברא ראשונה אלא שדבריו נוטים כך כמ"ש בדרישה:
ואם מיחה הבכור כו' מימרא דר"ה בפ' י"נ: אם לא עשו בהם שינוי כו' הטעם דכיון דקיי"ל יש לבכור פ"ש קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו (וכמש"ר סי"ב) והרי מיחה בהן ורצה לחלק מיד לכן זכה בחלק בכורתו מיד בכ"מ שהוא הילכך נכסים דידים אשבח כ"כ ר"ש ור"ן. שאם נתקלקלו הענבים כו' פי' נתקלקלו ע"י הדריכה ושווים פחות ממה שהיו שווים בעודן באילן אע"פ ששבחו בתחילה בבצירה והיה לבכור חלק בשבח הבצירה מ"מ עתה שנשתנו כיון שנתקלקלו ע"י הדריכה קנאם בשינוי והוי ככל גזלן דמשלם כשעת הגזילה ומשעת בצירת הענבים מן האילן שלא ברצונו התחילה הגזילה וכן נראה דעת רשב"ם אבל הר"ן חולק ועד"ר: וכן אם לא שינו כו' עד אע"פ שיש לי חלק בשבח נראה דר"נ אע"פ דיש לו חלק בשבח אם לא נתקלקלו אבל השתא דנתקלקלו אחר הבצירה פשיטא דא"צ לשלם חלק שבחו בבצירה ואף על גב דלא נתקלקלו מחמת הבצירה דכיון דהקלקול ממילא נעשה יכולין למימר ליה ממ"נ אי ברשותך קיימי גם לאחר הבצירה א"כ ברשותך נתקלקלו ג"כ וק"ל:
ואינו נוטל כו' מימרא דר"פ שם דף קכ"ה ז"ל ואין הבכור נוטל פ"ש במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות: אפילו משכנו פי' דמשכון שלא בשעת הלואה פשיטא דנוטל דקנהו מדר"י אלא אפילו בשעת הלואה מ"מ נוטל פ"ש משום דהו"ל מוחזק ועבד"ר: ואם המלוה על משכונא כו' מימרא דר"פ בפ' א"נ דף ס"ז ולשון זה משמע דאפילו גבו לבסוף האי משכונא בחובו קאמר דבאתרא דמסלקי אינו נוטל ממנה פ"ש משום דהו"ל כגבו מעות וזש"ר בסמוך ז"ל לכאורה נראה דאפילו בגוף הקרקע כו' ומסיק דהראב"ד לא כ"כ: ומ"ש דאז כקרקע דמי נראה דר"ל דבאתרא דלא מסלקי גובה הבכור ממנו פי שנים אפילו מפירות שאכל ומשום דגם הפירות מחשב כקרקע וכמ"ש בסוף סעיף זה ע"ש והא דחילקו אח"ז בסמוך בין גוף קרקע לפירות היינו דוקא באתרי דמסלקי לענין שלא לגבות ממנו פ"ש: הוה כמכר לעולם פי' ואפי' כלה הזמן בחיי אביו דאף שאח"כ צריך ליתנו לפדותו הו"ל כאילו אז חזרו ומכרו לו ונוטל פ"ש ודלא כר"י הנ"ל גם משמע קצת דרשב"א ס"ל דאף אם פדהו אחר מיתת אביהן וקבלו מעות דהבכור נוטל מהן פ"ש וזהו דלא כדברי הראב"ד דבסמוך וק"ל: וכ"ש באתרא דלא מסלקי כו' פי' וכ"ש באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שנה ראשונה עד סוף זמן שקבעו בינייהו להלואתו לו דאמרינן אפילו כלה כבר הזמן בחיי אביו מיקרי מוחזק ולא ראוי:
נוטל ממנה כו' דהו"ל ממון המוטל בספק וחולקין דאין ידוע אי נחשביה להאי ממון מוחזק ביד האב שהרי בכור זה מסתמא רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני ליה כדי שיהיה אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פ"ש או דילמא ל"ש משאר מלוה הילכך פלגי כ"כ ר"ש שם דף קכ"ו והתוס' כתבו ז"ל לא משום דהוי ממון המוטל בספק וחולקין דהא קיי"ל כסומכוס אלא המע"ה אלא ה"ט שתקנת חכמים כך היתה בזה ובעניינים אחרים ידועים שיחלוקו עכ"ל ע"ש:
ואם אינו רוצה ליטול כו' כן הוא לשון הברייתא דף קכ"ד וקמ"ל דל"ת כיון דבכור הוא זכי ליה רחמנא ובע"כ הן שלו עד שיפקירם או יתנם לאחרים בקנין וצריך להגבות להמלוה כנגד פ"ש שלו קמ"ל וה"ט דכתיב לתת לו כעין מתנה ואין מזכין לאדם בע"כ אבל בחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן שהרי יורש הוא בע"כ עכ"ל ר"ש: ומ"ש ונ"מ דאם שאר היורשים קטנים כ"כ שם התוס' גם רבינו כתב לעיל ר"ס קי"ב דמי שמת והניח יתומים קטנים וגדולים דהמלוה לא נפרע אלא מהגדול וכפי מה שמגיע עליו דאם הקטנים שנים והגדול השלישי אינו משלם אלא השליש ואם הוא רביעי משלם רביעית וחלק הקטנים צריך המלוה להמתין עד שיגדילו הקטנים ומטעם שנתבאר שם וכתבתיהו כאן בדרישה ע"ש: ומש"ר או אם אינן כאן ר"ל או שהן גדולים אלא שאינן כאן ואז אין יורדין לנכסיהן כ"א ע"ד שנתבאר לעיל סימן ק"ו ע"ש ואז הדין שהמלוה גובה כל חלק פשיטותו דבכור וכמשר"ל בס"ס ק"ז בסכ"א ורבינו כ"כ הנ"מ לכל אחד לפי דינו והא דלא קאמר הנ"מ לענין טיפול משום דקיי"ל דאין על הלוה טיפול וכמש"ר בשם רשב"א ואפילו לר"י הלוי אין כאן טיפול דכיון דבחלק פשיטות צריך לטפל אגב הפשיטות מוכר גם חלק הבכורה וק"ל והתוס' כתבו שם בשם ר"ת עוד נ"מ דאם בכור זה היה חייב חוב דנפשו יכול לסלק נפשו ומפסיד ב"ח לגמרי ור"ל מסלק נפשו מהירושה מכל וכל ואין לו במה לפרוע משלו ע"ש:
כתב הר"י הלוי כו' כולן אהברייתא הנ"ל קאי דר"י הלוי ס"ל דהברייתא דכתב דין זה גבי חלק בכורה משום דדוקא בחלק בכורה יכול למימר הכי אבל לא בפשיטות ול"מ דמגבין להמלוה ממנו אלא אפילו כופין אותו בשוטין ליטפל בו למכור ולהגבותן או לשומן פי' למכור הקרקע ולהגבות להמלוה המעות או שיטפל בשומת הנכסים ויגבנו להמלוה בעינו והרשב"א ס"ל ג"כ כוותיה דהברייתא דוקא בחלק בכורה קתני ולא בא הרשב"א לפלוגי אלא לפרש דברי ר"י הלוי דלא כתב כן אלא לרב פפא דאליביה דוקא הטיפול מוטל עליו אבל לדידן אין הטיפול מוטל אפילו על הלוה עצמו אלא הבית דין מורידין את הבעל חוב לנכסי הלוה וה"נ מורידין לזה הבעל חוב בחלק הפשוט דבכור זה שהוא לפנינו שיהא נפרע ממנו כפי חלקו והראב"ד פליג וסבירא ליה דהברייתא דקתני בכור לא בא לומר דפשוט אינו יכול לסלק אלא ה"ק בכור שסילק נפשו בחלק בכורתו רשאי ר"ל סילוקו מחשב סילוק מיד לגמרי וממילא אינו יכול לחזור בו אח"כ משא"כ בפשוט וק"ל ועבד"ר: ומ"ש ר"י הלוי הנ"מ דכופין אותו להטפל ולא כתב נמי הנ"מ דאם אחיו קטנים דאינו יכול לסלק נפשו גם מהפשיטות כמו מהבכורה י"ל דר"י הלוי רצה לומר הנ"מ אפילו אין לו אחין כלל וק"ל: ומ"ש רבינו בשם רשב"א דכתב על ר"י הלוי שלא אמר אלא לדברי רב הונא נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל לרב פפא דאמר כן בפ' שום היתומים ובפ' הכותב ובס"פ ג"פ: ומ"ש אבל לדידן אין כופין ר"ל לדידן דקיי"ל כר"ה בריה דר"י דפריעת ב"ח לאו מצוה דגופיה היא אלא שהחוב מוטל על נכסיו אליביה אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסיו ועד"ר שם בארתיהו יותר בראיות: וכי פרעו אחי בזוזי הדר כו' דייק הראב"ד וכתב דפרעו בזוזי מצי הדר כו' משמע הא פרעו בקרקע לא מצי הדר עליה דב"ח ואע"ג דכ"ר ל' סימן ק"ג סכ"ג דשומא הדרא ליורש היינו כשמכרו הב"ד אבל מכר היורש עצמו ודאי לא הדרא כמבואר ג"כ שם וק"ל: וכי אמר לא פרענא כו' משמע דבחלק הפשיטות אף כי אמר אי איפשי לא הוה הפקר ול"ד למש"ל סימן רמ"ה סי"ג דכשנתנו לו מתנה ולאחר שבאה לידו אמר אי איפשי הוה הפקר לדעת הרמב"ם בכל מילי ולרש"י והרא"ש נמי במטלטלין מיהא הוי אי איפשי ל' הפקר דשאני התם דלא היה הממון שלנו מעולם עד עתה אבל כאן ממונו ממש הוא וזה פשוט דהרוצה להפקיר ממונו שיש לו כבר צריך שיתננו בפי' במתנה לאחר או יפקירנו בפי' ולא מהני אמירת אי איפשי ועי"ל דשם בסימן רמ"ה דוקא באתא המתנה לידו קאמר דמהני ל' אי איפשי לכל מר כדאית ליה משא"כ כאן דהירושה עדיין לא אתא לידיה מיקרי:
שיש בה כו' וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל ואע"ג דאמרינן לעיל דאין הבכור נוטל פ"ש בשבחא משום דמתנה קרייה רחמנא ועד דמטיא לידיה אלמא אין לבכור קודם חלוקה וי"ל דעיקר דין ההוא מכלל אשר ימצא לו נפקא והשבח לא היה ברשות אביו (כשמת משא"כ כאן דאיירי בחלק בכורתו שהיה ברשותו כשמת אלא שעדיין לא חלקו ומוכר לחבירו הזכות שזיכתה לו התורה מכח בכורתו) אלא כדי של"ת דההוא אינו ממעט אלא השבח שהשביחו היורשים מהני ההוא קרא דמתנה קרייה רחמנא דגם בשאר שבח הואיל ולא היה מצוי לא יטול פ"ש אבל במה שהוא מצוי ביד אביהן זכי בה מיד אפילו קודם חלוקה אשיר"י וע"ש עוד ומש"ר לפני זה בשם הראב"ד ז"ל אבל בחלק בכורה אכתי לא זכי ביה דמתנה קרייה רחמנא היינו דאכתי לא זכי ביה לגמרי ממילא אבל כאן דבא למכור חלק בכורתו הרי ראינו דניחא ליה לזכות בו:
לפיכך כו' פי' כיון שיש לו בו זכות קודם חלוקה לפיכך אם חילק בשוה ויתר: ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר פי' דהו"א כיון שנשתנו מכמות שהיו לא תועיל בו מחאה ראשונה וכיון דחילק בו עמהם בשוה גילה דעתו שמחל על בכורתו גם בשאר נכסים קמ"ל וכתב ב"י וטעמו דהרמב"ם מדאמרינן בפ' י"נ אר"ה בכור שמיחה מיחה כו' וכתבתי ל' הגמרא לעיל בדרישה ס"ו ופירשו הרמב"ם לענין ויתור כשחילק בשוה וכן פי' ר"ח ע"ש ואע"פ שרבינו ורשב"ם כירשוה לענין נטילת שבח ששבחו וכמש"ל ס"ו (ועמ"ש שם בדרישה) מ"מ לדינא שני הפירושים אמת ודוק:
כתב הרשב"ם ובחלק פשיטות כו' עבד"ר: