Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המפקיד אצל חבירו כו' דין עדים וראה איתא בתלמוד בכמה מקומות והעיקר פרק ח"ה דף מ"ה מ"ו וע"פ מ"ש הרא"ש שם וכבר נתבאר לעיל בסימן ע"ב וקל"ג וכאן חזר וכ"ר דינים המסתעפים ממנו ובא לכתוב עליו החילוק שיש בין הנפקד עצמו ליורשיו: ומש"ר נאמן להד"ם פי' שהפקדתיהו בידי ואפילו ראו אותו בידו ומכירין אותו [שהוא] של טוען יכול לומר לקוח הוא בידי ממך או מאחר שמכרת לו או במתנה נתתו לי וק"ל: והאי נאמן ר"ל בשבועת היסת וכמש"ר בסימן שלפני זה ס"ב שבטענת החזרתי נשבע ונפטר כיון שהנפקד טוען טענה שהמפקיד יודע בה אם הוא טוען אמת משא"כ בטענת נאנסה וכמ"ש שם (גם) ג"כ בשם המ"מ: ה"ג נאמן לומר החזרתיו לך או לקחתיו ממך או נתתו לי במתנה (ועמ"ש בסמוך בס"ג) דכיון שאין עדים שראו אותו עתה בידו הרי נאמן בהיסת החזרתיו לך וזה אחר הוא דהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ כו' וכיון דנאמן לומר החזרתיו לך ממילא נאמן ג"כ בהיסת לומר לקחתיו ממך או נתתו לי במתנה במגו דהחזרתיו אבל במגו דנאנסו היה צריך לישבע שבועה חמורה וק"ל:
ואפילו לא אמיד כו' הטעם דיש מתרושש כו' ועוד שמא מציאה מצא וי"א דמש"ה כ"ר לפני דטען דיהיב ליה במתנה ושיבוש הוא דהא לקחתיו ממך ג"כ מצי טעין ועוד דאינו אמיד בכלל ג"כ דאינו בר הכי הוא דאפילו מצא במציאה כלי כזה לא היה מחזיקו בידו אלא היה מוכרו וק"ל ומיירי נמי (הכי) [הכא] באפי' ג"כ אינו רגיל בבית הנפקד נאמן לומר להד"ם שדין זה למדו רבינו ממ"ש הרא"ש בפ' הכותב על מעשה דר' מייאשא דמן היתומים דוקא מוציאין ולא מאביהן אילו היה חי וכמש"ר בסמוך ס"ד והתם גם בלא רגיל מיירי וק"ל: נאמן לומר להד"ם ארישא קאי כשהפקיד בידו שלא בעדים נאמן לומר להד"ם וממילא כשיש עדים בפקדון ואין כאן עדי ראייה נאמן לומר החזרתיו וכנ"ל ואין מזקיקין אותו להוציאו להראותו: ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חיטין כו' כן הוא ביבמות דף קט"ו עובדא בשומשמין וכתבו הרמב"ם בפ"ו משאלה: אפ"ה נאמן הנפקד לומר אלו אחרים הם כיון שאין אלו הסימנים סימן מובהק דמנין ומשקל לאו סימן מובהק הוא ואע"ג דנתבאר לעיל בסימן רס"ז דמנין ומשקל הוה סימן ה"מ כשאין מי שכנגדו להכחישו לומר גם לי היה כלי בסימנים הללו ומדנאמן לומר החזרתיו לך נאמן ג"כ לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה במגו דהחזרתיו ומדסתם רבינו וכתב דנאמן משמע דנאמן בהיסת דומה למ"ש בסמוך בר"ס דנאמן לומר להד"ם דמיירי בשבועת היסת וכמ"ש אבל הרמב"ם כתב בפ"ו דשאלה סימן ד' דנשבע בנק"ח והראב"ד השיג עליו וכתב הלא קיי"ל המפקיד בעדים א"צ להחזיר בעדים והמ"מ המליץ בעדו וז"ל ואולי מפני שנתן בהם הסימנים אמר רבינו שישבע בנק"ח וכבר כתבתי זה בסימן רצ"ו:
אבל אם עדים מעידים כו' קאי אדלעיל: ורואים אותו עתה בידו פי' הן אותן עדי הפקדון הן עדים אחרים רק שיכירו אותן בטביעת עין ועד"ר: (ה"ג א"נ לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו כו' וכן הוא ל' הרא"ש דפ' הגוזל בתרא (ומש"ה הגהתי ג"כ לפני זה בהפקידו בעדים ולא ראה או לקחתיו ממך וק"ל) וכן הוא ל' המיימוני בפ"ו דשאלה ודוקא לפני זה שאין עדים שראו עתה בידו שייך לומר החזרתיו אבל חזרתי ולקחתי ממך דהיינו אחרי שהפקדתני מכרתיהו לי זה שייך לומר אלא שאין מאמינים לו בזה כיון שאין כאן מגו דלהד"ם ולא מגו דהחזרתיו לך: אלא אפילו אם מת פי' אע"ג שבעלמא טענינן בעד היתומים כל מאי דאפשר למטען בזה לא טענינן בעד היתומים:
ול"מ אם העדים מכירים כו' המשך דברי רבינו הכי הוא מאחר דלמדתיך דמוציאין מן היתומים בכה"ג ולא טענינן להו תדע ג"כ דל"מ אם ראו ומכירין כו' אלא אפילו לא ראו כו' מוציאין מידן והטעם כדמסיק דכל לגבי יתומים לא טענינן טענה דלא שכיחא וגריעא והיינו נמי טענה דלא שכיחא אף שהיה אביהן אמוד מ"מ לא היה נאמן לומר לקוחה היא בידי אלא במיגו דהחזרתיו לך וכיון דרואין בידו כלי בסימנין הללו שהמפקיד אומר מסתמא היא היא ולא החזירו לו אלא שי"ל דלמא אחרת היא מש"ה צריכין להראותו לעדים והו"ל כעדים וראה מעצמן דלגבי אביהן וק"ל: ה"ג ורואין עתה בידן לשון רבים דהא התחיל ביורשים ל' רבים וגם מסיק וכתב צריכין להראותו: צריכין להראותו לעדים כו' פי' העדים יכירוהו בטב"ע משא"כ הב"ד שאין מכירין אותו בטב"ע אלא בסימנין רואין אותו וכ"כ התוס' והרא"ש פרק א"נ וע' מ"ש בדרישה לעיל בסמוך: אע"ג דלגבי אביהן בעודו חי נאמן כו' פי' דזה אחר הוא וא"צ להוציאו ולהראותו לעדים שיכירוהו בטב"ע ונראה שדין זה נלמד מב"ב דף מ"ו על רמאי דפומבדיתא שפיר קאמרי ראה תניא וכל זמן שלא נראה מאליו א"צ להוציאו ולהראותו וע"ל סימן קל"ד שכ"ר בדין זה דהיכא שאינו ניכר בטב"ע שנאמן לומר החזרתיהו או להד"ם אבל א"נ לומר לקחתיהו במגו דלהד"ם ע"ש: אף על פי שאם יתומים בעצמן טענו כו' נאמנין בשבועה אע"ג דבס"ס ס"ט וע"א נתבאר דא"צ יתומים [שבועה] ליפטר שאני הכא דהמפקיד בא בעדים כו' הו"ל להיתומים כאילו בא להחזיק בדבר שאינו שלהן ואין זה בכלל ליפטר נפשם וק"ל:
לא אמרו היתומים שא"ל אביהן שהיה שלו כו' הוא בפ' הכותב (כתובות דף פ"ה) בעיבדא דר' מייאשא ור"ל אף אם אין כאן עדי הפקדון ולא עדים להראות אותו להן שיכירוהו בטב"ע אלא הוא בעצמו נתן בו הסימן מ"מ אם לא אמרו היתומים שאביהן א"ל ששלו הוא ונתחברו אלר ג' דברים יחד סימן ואינו אמיד ואינו רגיל מוציאין אותו מידן שאנן לא טענינן להם כמש"ר לעיל משא"כ באביהן שלעולם הוא מצי טעין שלי הוא עד שיהיו עדים וראה וכ"כ הר"ן בפ' הכותב דבדליכא עדי פקדון כלל מוציאין מהיתומים בהתחברות ג' עניינים הללו וגם כתב שאם יש עדי הפקדון אפילו אם אביהן היה אמוד ת"ש ומזה איירי רבינו לפני זה דהרי כתב שם שהמפקיד בא ואמר יש לי עדים כו' ואינו מזכיר שם שבעינן שהנפקד לא יהיה אמוד וכ"כ מור"ש ז"ל דרבינו מיירי כאן בסיפא דליכא עדי פקדון ומש"ה בעינן כל הג' יחד ודוק:
ואומדן דעתם אינו אומד ואין לדיין אלא כו' פי' ואין אמידתן אמידה אלא יאמדוהו הב"ד לנפקד אבל אין פי' שיעשה הדיין כטוב בעיניו כמו בעלמא וק"ל: