לתקן בקבלנות כו' לכאורה היה נראה דל"ד כתב בקבלנות דה"ה נמי שכיר יום כש"ש הוא מה"ט וזהו שסיים רבינו בההיא הנאה שנתן לו לתקן אלא נקט בקבלנות משום דסתם קבלן עושה המלאכה בביתו שייך בה שאחר גמר הכל יהי' שומר עליו משא"כ שכיר יום שעושה בבית בעל הכלי מיד שנגמר הכלי הרי עומד בבית בעליו ולא שייך שיהיה השכיר יום עוד שומר עליו (וע"ל סימן שנ"ח סי"ג) גם גניבה ואבידה דשוכר חייב עליה אינו שייך כל כך בשכיר יום העושה מלאכתו בבית בע"ה ומסתמא הכלי לא זז מתחת יד בע"ה לרשותו ותש"ה אפי' קודם שנגמר מלאכתו אין הבע"ה מבקש שמירתו אבל מלשון רש"י ונ"י לא משמע כן וכמ"ש בדרישה לה"נ דגם כוונת רבינו הוא דדוקא קבלן הוא ש"ש ולא שכיר יום כיון דהשכר שנותנים להם לא בשביל השמירה נותנין להן כ"א בשביל טירחא והיום נתנוהו להן ומחר יתנוהו לאחר לא שייך למימר בההיא הנאה דמיגר להו די"ל דזה נזדמן לפניהן ושכרוהו והא ראיה שלמחר ישכרהו לאחר ולא סמכה דעתיה דשכיר יום לקבל עליו השמירה בשביל האי שכר וק"ל ועבד"ר ועיין בנ"י מ"ש בזה:

טול את שלך כו' או שהודיעו שגמרו כו' שם ובטול את שלך קמ"ל דאפילו בכה"ג ש"ח מיהא הוא ובגמרו קמל"ן דלא הוה ש"ש וכן הוא בגמרא ע"ש: אבל א"ל הבא מעות כו' דייק רבינו וכתב שנראה כדי שתשמע מיניה מה שדקדקו ג"כ תלמידי רשב"א מלשון רש"י דאי אמר אליהם בהדיא טול את שלך דאינו שומרו עוד פטור אפילו אמר הבא מעות וטול לכן כתב שנראה משמע אבל אם אמר בפירוש שאינו שומרו לא:

כל האומנין שקלקלו כו' בב"ק דף ק':

וקי"ל אין אומן קונה כו' כן פסק הרי"ף שם כרבא ולאפוקי רב אסי וכ"פ הרמב"ם פ"י משכירות וז"ל מור"ש כן הוכחתי בספרי כדאיתא פרק הגוזל קמא והטור א"ע סי' כ"ח כתבו להיפך ולא דק ע"ש עכ"ל. ובש"ג פרק הגוזל קמא הקשה דברי הסמ"ג אהדדי בדין זה ויישבו בדוחק ובא"ע סי' כ"ת הארכתי בזה וכתבתי שלפי מ"ש שם בנוסחאות דפוס תוגרמא לק"מ ע"ש: לעשות שידה כו' ולא אמרינן דהשבח הוא של האומן וא"צ לשלם לו אלא דמי עצים:

בנאי שקיבל משנה שם ועיין בחידושים:

והקדיחו יורה ל' המשנה דפרק הגוזל עצים נקט ופי' כמ"ש רש"י דהרתיחו יותר מדאי. ונותן לו דמי צמרו דהרי מעולם לא היה שבח: צבעו כעור פי' שצבעו בשיורי צבע מהפסולת שנשאר בשולי יורה גמרא: צבעו כעור כו'. ומה שקצב ליתן לו שכרו דהיינו (זהב) [י' דינרים] נקרא הוצאה לכי שהיה עליו להוציא מכיסו לשלם לזה אילו היה צבעו כראוי שבח נקרא מה שמשביח אחר שנצבע יותר על ט"ו כי אלו חמשה שהיה לו להשתכר אילו היה צבעו כראוי מחשב קרן כיון שהיה לו להרויח עכ"פ אם לא שינה ועבד"ר:

וכן הדין בנותן עצים כו' ברייתא שם בפלוגתא דר"מ ור' יודא והלכה כר"י: אין שומעין לו דעשו תקנה לכל א' מהן ב"י: כתב הרמב"ם כו' בפרק הנ"ל כ"כ: הא לך דמי צמרך הרמב"ם לשיטתו כ"כ דפירש המשנה דצבע נותן הצבע (כמ"ש בדרישה) דאילו לשיטת רבינו הול"ל הא לך דמי צמרך וסממנך:

המוליך חיטין לטחון כו' ב"ק דף צ"ט: ולא לתתן פי' שדרך כל אומן לשרותן במים וכותשן במכתשת להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סלת נקייה: נפולין נשבר ונופל כשאוחזין אותו: בד"א בהדיוט אבל אומן בחנם פטור אכולהו קאי וכ"כ המ"מ פ"י דהלכות שכירות בשם הרמב"ן דדין כולם שווים בשכר חייב בכל ענין ובחנם [אומן] פטור והדיוט חייב ע"ש. ונ"ל שדקדק כן מהא דכתב הרמב"ם שם טבח ששחט בחנם ונבלה וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכל כיוצא בזה עליו להביא ראיה שהוא אומן ואם אינו מביא ראיה משלם עכ"ל ומדכתב וכל כיוצא בזה ודאי להני דכתב לעיל טוחן ואופה שכללינהו הרמב"ם יחד וגם בברייתא מתני בהדדי וע"כ בחנם איירי דומיא דטבח שהתחיל בו דאל"כ אפילו הוא אומן חייב בשכר וש"מ דגם באינך אם הוא הדיוט שאינו אומן חייב אפילו בחנם ורבינו הטור שהביא ג"כ דברי הרמב"ם משמע דס"ל כוותיה וק"ל: דאיכא למימר שמא בעצם נפגמה פי' והוה אונס גמור אבל אי הוה ידעינן דנפגמה בעור ודאי הי' חייב כיון דנפגמה בעור ודאי היה הסכין רע וחליש פומיה ולא הו"ל לשחוט ודמי לגניבה ואבידה דלאו אונס גמור הוא אעפ"י שבדקה תחלה ועבד"ר:

והטבחים שלוקחים הכרכשתא הריב"ש תמה על המנהג ובי"ד סי' י"ח כתבתי ע"ש:

המראה דינר כו' מימרא שם: אם הוא בקי גדול ז"ל הרא"ש בהכרת המטבע צריך בקיאות גדול ולית להו למחזי אלא אומן גדול כדנכו ואיסור (שהיו ב' שולחנים בקיאים בטיב המטבע) אבל שאר כל אדם מיקרי הדיוט בהכרת המטבע ול"ד לשחיטה. ואפילו דנכו ואיסור חייבים בשכר: וכתב רי"ף כו' וטעם פלוגתתן בפרק הגוזל דף הנ"ל מייתי עובדא בר"ל דמחזי דינר לר"א וא"ל חזי דעלך קסמכינא כו' וכתב הרי"ף שם ש"מ מהאי עובדא דהדיוט (ל"ד הדיוט אלא אפילו אומן כל שאינו בקי גדול הדיוט מקרי כמ"ש בסמוך) לא מחייב לשלומי עד דמודעי ליה דעליה קא סמיך והתוס' והרא"ש ס"ל דעובדא הכי הוה אבל אה"נ אפילו לא אמר כן נמי חייב והכי מסתברא דסתם מראה דינר הוא מראהו לידע אם הוא טוב כדי שיפטור מי שנתנו לו דאם כבר פטרו מה לו להראותו כשיוציאנו ידע אם יקבלוהו ממנו עכ"ל:

כתב הרמב"ם כו' פ"י דשכירות כ"כ וכתב המ"מ דלמד מהא דאמר ר"י לההוא טבחא זיל אייתי ראיה כו' בפרק הגוזל דף הנ"ל. וק"ו הוא לשולחני ומה טבח שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם עליו להביא ראיה שולחני לא כ"ש:

שתל הנוטע נטיעות כו' בפרק המקבל רוניא שתלא דרבינא הוה כו' ע"ש: אע"פ שלא התרו כו' כתב ב"י בשם הראב"ד והוא דמוחזק בכך: והפסיד כו' פי' לא שהפסיד לגמרי שלא עשה פירות כלל שהרי בסמוך כתב נותן לו חלקו בשבח אלא ר"ל שלא נטען כהוגן וקלקלו שאינו עושה פירות כ"כ כאילו היה נוטע נטיעה נכונה והגונה וק"ל: וכן טבח שניבל עיין בדרישה: שטעה ולמד בטעות או שלא למד כלום כו' בגמרא אמרו מקרי דרדקי פסידא דלא הדרי פירש"י מפני דשבשתא כיון דעל על. וברי"ף פי' שנתבטל מלימודו והרא"ש פי' מפני דההיא שעתא דמלמדו טעות היה יכול ללמדו דבר אחר ולפ"ז נראה שרבינו לא זו אף זו קאמר ל"מ שלמד בטעות דאיכא תרתי לגריעותא חדא דשבשתא כיון דעל על וגם מבטל אותו שעה שלמד עמו שיבושים והיה יכול ללמוד דבר אחר אלא אפילו ביטל לבד נמי מסלקינן אותו אבל במרדכי כתב דכ"ש הוא: ונראה שאין חילוק כו' מההוא עובדא דרוניא כו' עיין בדרישה: