Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השוכר מחבירו בהמה כו' דקיי"ל כר"י דב"מ דף צ"ג ודף פ' ע"ב כמ"ש בסי' הקדום ובריש סי' רצ"א וטעמא פירש"י שם ז"ל משנם כש"ש הואיל ולהנאתו הוא אצלו ואע"ג דיהיב ליה שכר פעולתו מ"מ ש"ש הוה ואי לא יהיב שכר הוה חייב באונסין כשואל: ולהתחייב כו' לעיל בסי' רצ"א ס"ו ובריש סי' ש"ג כ"ר שהרמב"ם חולק ע"ו ומה שסתם כאן עבד"ר:
אבל המשכיר יכול לחזור בו והיינו כר"מ פרק השואל ופירשו הרא"ש והתוס' שם כן ע"ש דה"ה השוכר יכול לחזור מהשכירות אלא שכל זמן שלא חזר ומסר הבהמה ליד המשכיר חייב בשמירתה דכיון שנסתלק המשכיר מהשמירה מדעת השוכר קמה ליה ברשותיה וכ"כ לקמן סי' ש"ם בשם הרא"ש ע"ש ועד"ר:
שאלה כו' כלל פ"ז ועיין עוד בכלל ק': ונפלו כותליו אחרים כו' ר"ל כותלים מבית שכיניו שבצדו שהיו משולבין בכותל זו וכן משמע בסמוך שכתב ותובע שמעון ושכיניו כו' וק"ל: אם היה ניכר כו' תרתי בעינן היכר וגם התראה דבלא (התראה) [היכר] אף שהתרו בו בעדים יכול לומר מה לי להשגיח בהתראתך כיון שלא היה נראה שום קלקול ובהיכר קלקול לחוד נמי לא סגי דיכול לאשתמוטי ולומר לא ידעתי בהקלקול לכך בעינן שיתרה בו: דהוה גירי דיליה שהכביד כו' ול"ד לפורץ גדר לפני בהמת חבירו דפטור מדיני אדם ומה"ט פוטר הרא"ש (ורבינו הביאו לעיל סי' קנ"ז ס"ו) במאן דמתחייב למגדר בינו ובין חבירו ואתו גנבים וגנבו ליה מידי דרך הגדר ואפי' אתרו ביה מעיקרא למגדר כדמוכח שם דשאני התם דמ"מ ההיזק בא מעלמא והוא לא הוה אלא גרם לזה. משא"כ דתבואה שלו הוה גיריה דיליה ומינה בא לשכיניו ההיזק וכאילו הפילם בידים דמי וז"ש דהוה גירי דיליה דבגיריה ועל ידו נעשה ההיזק. ומ"ש שהכביד משוי על כתלים רעועים כו' אע"ג דלשעה שנתן שם תבואתו לא היו הכתלים רעועים וכמשמעות השאלה מ"מ מדהתרו בו שיסלקו ולא סילק הו"ל כאילו הכביד בשעה שהיו רעועים:
חייב אפילו באונסים פי' אע"ג דיש עדים לשני שנאנס בידו אכתי יש לחוש שמא פשע או שלח בה יד לפני זה בענין אחר מה שנשברה ומאז קמה ליה ברשותיה גם לאונסים אלא א"כ יש לו ראיה שמעולם לא שינה בה אבל בשבועה אינו נאמן השני אבל ראשון נאמן וכמ"ש לעיל בסי' רצ"א ע"ש:
ואם השאילה לאחר כו' משנה בפ' המפקיד וזה הדין לא שייך בהני שומרים דלעיל שאיך ישכירו או ישאילו מה שאינו שלהם ופשיטא שחייבים אפילו באונסים דהוי שליחות יד כמ"ש בסי' ש"ה ודוקא בשוכר שייך ששכרו לעשות בה מלאכתו דא"ל מה לי הוא מה לי אחר: תחזור לבעלים הראשונים כו' פלוגתא דרבנן ור"י בב"מ דף ל"א ע"ב וס"ל לרבנן דישבע השוכר שמתה מחמת מלאכה והשואל ישלם לשוכר ור"י פליג עלייהו וס"ל כיצד הלה עושה סחורה כו' ואיפסקא הלכתא כוותיה שם בגמרא: ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה כלומר אפי' מתה בפני המשכיר אפ"ה תחזור הפרה לבעלים הראשונים ולאפוקי מהתוx' שכתבו שם דטעמא דר"י הוא משום דסובר שוכר לא קנה אלא בשבועה ויאמר לו המשכיר דל אנת ודל שבועתך ואשתעי דינא בהדי שואל דלפי ה"ט כשמתה בפני המשאיל מודה ר"י שהשואל משלם להשוכר משום דשוכר קני לה במיתה גרידתה שא"צ לעשות כלום קמ"ל רבינו דאין זה טעמו של ר"י אלא משום דס"ל שהשוכר אינו שלוחו של משכיר ובמקומו קאי וכאילו. השאילו המשכיר גופיה לשואל ולהכי לעולם משלם שוכר למשכיר וכ"כ הרא"ש והרי"ף והרמב"ם והר"ן. ומיהו אם אמר לשוכר כו' כן מבואר שם בדברי הרא"ש ופשוט הוא: אז ישלם השואל לשוכר כו' פי' והשוכר נשבע שמתה כדרכה כדאיתא שם במתני' ונפטר בזה וקמ"ל רבינו דל"ת מאחר שאמר לו ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך דר"ל אף בשעה שהיה דינך עם השואל דהיינו שמתה בודאי וחייב שואל גם בזם יהיה דיני עמך כאתה תוציא מידו ותתנהו לי וק"ל ולא כב"י שכתב שפשוט הוא:
כתב א"א כו' כל זה כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו ר"פ השואל. ונולד בה מכה בפשיעת השוכר כצ"ל וכן הוא באשר"י ר"פ השואנ ומה שלא כתב דין זה גבי ש"ח וש"ש משום דסתם מכה אינה באה אלא מחמת מנאכה ובש"ש וש"ח אין שם מלאכה ומש"ר שלא מחמת מלאכה היינו שלא מחמת עצמות המלאכה ששכרה עבורה (דאילו מחמת עצמות המלאכה פשיטא שהיה פטור דהא למלאכה שכרה) וכל ששינה אותה למלאכה אחרת פשיעה הוא לגביה שהרי חייב אפי' בגניבה הקרובה לאונס וכן הוא באשר"י שם. ואין שבת בבהמה דהאדם פטור מד' דברים לגבי בהמה: ויש מחייבי' דדוקא כו' כצ"ל.. חשוב נזק וחייב ז"ל מור"ש ז"ל בכאן לא הכריע אבל לקמן ר"ס ש"ס כתב כחכמי צרפת גבי אם כחשה אם סופה לחזור פטור והוא כדין זה כדאיתא בגמרא באשר"י ריש השואל ובפ' החובל סי' כ"ב כתבתי כדעת החולקים עכ"ל וכ"כ ב"י וע"ל סי' ש"פ ס"ו שם בדרישה כתבתי דיש לחלק דשאני התם דמיירי בהוכחש הבשר מאליו משא"כ הכא דעשה לה המכה בפשיעה ובאשר"י ר"פ השואל ג"כ מיירי דוקא בהוכחש מחמת שינוי דעליה קאי התם יע"ש ואע"ג דבסי' ש"ם בשואל חייב אפי' במתה או הוזק מאליו מ"מ בכה"ג דחוזר אח"כ לבריאותו לא החמירו בה ע"ש ודוק:
אין אדם רשאי כו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות שכירות: