השוכר את החמור ונסתמא כו' בב"מ דף ע"ח השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא א"ל הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד חמור אחר עכ"ל ובדף ע"ט מקשה והתניא השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה או שנשתטית חייב להעמיד לו חמור אחר אמר רבא בר רב הונא לרכוב עליה שאני אמר רב פפא וכלי זכוכית כלרכוב עליה דמי תו גרסי' שם א"ר בר ר"ה אמר רבה השוכר את הבהמה לרכוב עליה (כן הוא גי' ספרים דידן) ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת אף ע"ג דלא שכיחי לאגורי מכאן והלאה משום דא"ל אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעי' למיהב (וכתבו התו' דמיירי שיכול למכרו גם כאן ולהרויח בו) ה"ד אי דאמר ליה חמור סתם יעמיד ליה חמור אחר אי דא"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לא צריכא כשאין בדמיה ליקח ואם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה דאמר רב לא מכלינן קרנא ושמואל פליג עליה וס"ל אף אם יש בדמיה לשכור ישכור ומכלינן קרנא והלכתא כשמואל בדיני וע"ז יסובבו כלל דברי רבינו ע"פ מ"ש בס"ד בכל דין ודין במקומו: יאמר לו הרי חמור לפניך פי' מזלך גרם כמו מזלי ושנינו נפסיד ולהכי בעי לשלומי ליה שכרו משלם וכ"כ הרא"ש בשם התוס' וכ"כ ג"כ הרי"ף והרמב"ם: שכרו לרכיבה פי' דאיכא למיחש שמא ישליכנו באחת הפחתים: שישברם אם יפול החמור אין זה נתינת טעם למה שיתן לו אחר אלא נמשך עם מ"ש וכיוצא בזה כו' וכלומר כלי זכוכית וה"ה כל שאר דברים כיוצא בהם דאיכא למיחש שמא ישברם דינא הכי דאל"כ ק' למה לא כתב נמי טעם לרכיבה וק"ל: אם שכר לו חמור סתם חייב אף ע"פ שלא נזכר במימרא בדין זה אלא בדין מת או נשבר מ"מ מסתבר ליה לרבינו דכל ששכרו לרכיבה או למשאוי של זכוכית כך לי נסתמא או התליע רגליו כמו מת וכן משמע בגמרא וכ"כ ב"י ולקמן נתבאר במה נשתעבד ורבי' קיצר וסמיך אדלקמן ובסי' שי"ב סי"ו בהשכיר לו בית ונפל כתב רבינו בשם הרא"ש דלא אמרי' דימכרו עציו ואבניו וישכרו בדמיה בית אחר ושם כתבתי בשם הרא"ש מ"ש מחמור זה ע"ש: אם יש בדמי זה להשכיר כו' ר"ל אע"פ דמכליא קרנא וכ"ש אם יש בדמיו ליקח אחר וגם בזה קיצר וסמך אמ"ש בסמוך אם בדרך הליכתו ביטל כן הוא דעת שמואל שם דף ע"ח ע"ב וז"ל בין אנגריא חוזרת בין אינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך ואם לא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו אחר: ומש"ר ז"ל פי' שאין מחזירין מעצמן אם לא שילכו אחריהן כן פי' ג"כ רש"י אבל הרמב"ם כתב (והעתיק לשון בעל הש"ע) ז"ל אע"פ שאין סופו לחזור עכ"ל ולזה משמע דאין סופו לחזור כלל או לפחות שלא יחזירנה בעוד שצריכה השוכר למלאכה או לרכוב ששכרה עבורן כי לאחר זמן שיחזירה לא יהיה לו עוד צורך בה וכ"כ התו' בשיטת פי' ר"ח סוף דף ע"ח כי באמת מיושב פי' זה ע"פ פי' ר"ח דפי' דרך הליכתה שלקחוה מידו בהיותה בדרך ומטעם דאז אמרי' מזלו דהשוכר גרם ומש"ה אף אם לא הוחזר לידו כלל או בעת צרכו הוא פסידא דידיה ול"ד למת דשם אמרי' מ"ה מ"ל הכא כו' אבל אם חפשוהו אחריו בביתו הוה דומה למת וק"ל ועמ"ש עוד בסמ"ע מזה: אומר לו לך עמהן כו' פירש"י שכור חמור אחר למשאך ולך עמהן ובתו' הקשו עליו דלמה ישכור משלו בהמה אחרת וכתבו לכך נראה כפי' ר"ח כו' ורבינו לא חש לקושיית התוס' והביא ג"כ פירש"י לפסק הלכה משום דבאמת לא קאמר דאיכא למימר לו כיון שמזלך גרם לכן עליך לשכור בהמה אחרת וכ"כ ב"י בשם הרמב"ן שמצא בירושלמי דאיכא דמפרש כרש"י ואיכא דמפרש כר"ח:

ופי' הראב"ד כו' והא דלא כתב הראב"ד דינו אדין הנ"ל בשכרו לרכיבה או לכלי זכוכית דקיי"ל דאם א"ל פטור סתם חייב ליתן לו חמור אחר והול"ל דהיינו דוקא כשקנו ממנו משום דזה הדין דמת החמור או נשבר הוא מוקדם בגמ' במשנה ריש שמעתתא וכמ"ש לעיל ועליו כתב הראב"ד את דבריו: אין כאן אלא מי שפרע דאע"ג דמשך לחמור ומשיכה קונה בכל מקום ס"ל דלא מהניא המשיכה אלא לאותו חמור: וכיון שמת כו' פי' אף שהשכיר לו סתם מ"מ לא תקנו מי שפרע אלא במי שחוזר בו לגמרא אבל לא בזה שעמד בדיבורו ונתן לו חמור ומש"ה סיים רבי' בדברי הראב"ד ולא כתב שבדמי הנבילה צריך לשכור לו כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דשכירות צ"ל שהראב"ד ס"ל דבלא קנין אפי' בדמי הנבילה אין צריך לשכור כי א"ל חמור סתם ואע"ג דעשה משיכה בחמור זה וגם התחיל לעשות בו מלאכתו דשאני חמור זה שיחדו לו וכ"מ מל' נ"י ע"ש בפירושו להמשנה ותמצאהו מבואר (וכמ"ש באריכות לקמן בסי' שי"ב סי"ח בדרישה) אבל מ"מ נראה דגם הראב"ד ס"ל דאין השוכר חייב ניתן לו שכירות כלל אם לא יעמיד לו חמור אחר וכדעת הרמב"ם ודוק ועיין בחידושים שכתבתי קצת ראיה מהגמרא שבחמור סתם אינה משועבדת לו הנבילה דבמשיכת החמור נשתעבדו הנכסים כו' דהו"ל כמתכוין לעשות קנין בממונו של משכיר שזה החמור ג"כ בכללו דהרי לא חמור זה בפרט שיעבד לו אלא נתחייב להעמיד לו חמור מממונו וכ"כ הרשב"א ור' יהונתן הביאם המ"מ בפ"ה דשכירות וע"ל סי' שי"ב סי"ח: ויש לו עליו תרעומת פי' על שהשכיר לו חמור כחוש וחלש. ואיני מבין מה חילוק כו' גם המ"מ השיג עליו: ומדברי רש"י יראה כו' פי' בין באמר חמור זה בין באמר חמור סתם ס"ל כן וכמ"ש בדרישה ורבי' פליג אתרוויהו וכתב ול"נ דכל זמן שיש בדמיה לשכור כו' וה"ק רש"י כתב בתרווינהו בין בחמור סתם בין בחמור זה דאם רוצה המשכיר יכול להחזיר שכירותו ול"נ דהא מאי דקתני במתני' יעמיד לו אחר מיירי בין באמר חמור סתם בין באמר חמור זה וכשם שבאומר חמור זה קיי"ל דמשועבד לו זה החמור כל זמן שיש בו ש"פ ש"מ דחשבינן לה כאילו היא עדיין קיימת ולא פקע שיעבודא דשוכר במיתתה ממילא נלמד ונשמע מינה דה"ה בחמור סתם ומת (דאמרי' דנשתעבדו לו נכסיו לשכור לו אחר) ג"כ חשבינן לגבי דמשכיר כאילו הוא חי ואינו יכול לחזור בו כיון דמתניתין בחדא מחתא מחתינהו וק"ל: נראה שצריך ליתן לו שכר חצי הדרך כו' ל"ד חצי קאמר דה"ה אם הלך עליה פחות או יותר מחצי דרך דצריך ליתן לו שכרו עד מקום שהלך כמש"ר לפני זה עד מקום שהלך אלא לשון דגמרא נקט ליה: ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר פי' שנתייקרה מאשר שכרה בתחלה ועד"ר: ואשלים עליה מחצי השכר כו' פי' מחצי השכר שעדיין לא הלך (דאי מחצי שכבר הלך כבר אשמועינן לעיל דאפי' אין הנבילה שוה כלום צריך ליתן לו כפי מה שהלך) במשל ששכרה בעד ד' זהובים והלך בה חצי דרך ומתה ועכשיו נתייקרה וצריך ליתן מחצי דרך הנשאר ג' זהובים והנבילה שוה זהוב אחד אין השוכר יכול לומר כיון שהנבילה משועבדת לי אקח הנבילה וגם חצי השכירות אחזיק כדי שאוכל לשכור חמור אחר לפי שהמשכיר לא נשתעבד לו אלא להשתדל על מקומו בסך ב' זהובים לחצי הדרך נמצא כשהנבילה שוה זהוב אין המשכיר מחוייב ליתן לו עוד רק זהוב אחד שכן שכר חצי הדרך בשעת השיעבוד ומה שהאריך רבי' לכתוב שלא נשתעבד לו אלא עד כדי דמיו ולא כתב בקיצור שלא נשתעבד לו אלא עד כדי חצי השכירות כפי כו' משום דבא ללמדך שטיפול מכירת הנבילה עליה דשוכר רמיא ודוק: