Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
החוכר שדה מחבירו כו' הוא מירושלמי דדמאי יכתבו הרי"ף בפ' המקבל ע"ש: ליתן דבר קצוב מן הפירות בסי' שכ"ג מבואר דכל חוכר אינו נותן אלא מהפירות הגדולים בתוך השדה ואם רעים הם או התליעו או החמיצו א"צ ליתן לו פירות טובים לכך דקדק רבינו וכתב מן הפירות ר"ל מן הפירות הגדלים בתוך שדה זו ואפ"ה כ"ר דאין חילוק בין חוכר לשוכר ושניהם שוים בזה דאם אכלה חגב או נשדפו או שאר מיני הפסד שעלו בם בפירות השדה ששכר ולא נהנה ממנו כלל אפ"ה חייב ליתן שכירותו במעות או בפירות לקנות מהשוק אם לא שהיתה מכת מדינה דאז בשניהן מנכה לו לפי ערך ההפסד וכמו שיתבאר כל זה בסמוך בסימן זה ובסי' שכ"ב ושכ"ג ושכ"ח ע"ש:
וקבלנות הוא כו' שם: חלק ידוע מהיוצא כו' פי' ד"מ רביעית או שליש ואם יהיו פירות בשדה הרבה יהיה חלק שלו ג"כ הרבה ואם יהיו מועטים גם חלקו יהיה מועט והא דכ"ר כאן דקבלנות הוא המקבל השדה הוא נותן לבעל השדה חלק ידוע ובר"ס שכ"א כ"ר ז"ל מנכה לו שאם קבלה ממנו ברביעית עתה שיבש הנהר צריך להוסיף לו בחלקו דמשמע דבעל השדה נותן להמקבל חלק מהיוצא מהשדה וי"ל דל"ד קאמר שם א"נ כאן איירי רבינו כשהמקבל נותן הזרע ובסי' שכ"א איירי כשהבעל הבית נותן הזרע וכעין שכתבתי בדרישה בשם התוס' בר"ס זה באריס ע"ש: ומ"ש וזה דינו חלוק מהשוכר כו' היינו במה שיתבאר בסימנים הבאים:
ובין בחוכר כו' כן הוא לישנא דמשנה בב"ב דף קס"ז ע"ב' אין כותבין שטר אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהן והמקבל נותן שכר: ומ"ש ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן גם לקמן בסי' של"ג כ"ר בקבלן וה"ה חוכר דאין לו דין פועל שחוזר בחצי יום והא דכ"ר בסימן קע"ו סכ"ח דהמקבל עיסקא מחבירו לזמן יש לו דין פועל שחוזר אפילו בחצי יום י"ל דשאני קבלן דהכא מיירי דקיבל עליו לעשות מלאכה פ' או לחרוש ולזרוע שדה פ' דעושה מלאכתו באיזה לילה או יום שירצה ונפטר (מש"ה נותן) [מהנותן] ואין שם עבד עליו משא"כ בקבלן דהתם מיירי דקיבל עיסקא דאינו בן חורין ממנו כל זמן העסק ומיד שקיבל הסחורה זו צריך לקנות אחרת ולמכרה והו"ל עליו שם עבד וק"ל: ואם התנו כו' נלע"ד דה"פ אם התנו ביחד דרך חכירות והיינו שהן יגדלו פירות בשדה הן לא יגדלו לעולם יהיה מחוייב לתת לו י' קבין חיטין או כך וכך מעות דבר קצוב שם תשלומין עליו והוה גביה כחוב גמור ומשכתבו הוה כמלוה בשטר לטרוף ממשעבדי ומש"ה אסור לכתוב אם לא מדעת שניהם (וע"ד שנתבאר לעיל סימן ל"ט) זולת טעם הראשון לאפוקי אם התנו יחד שממה שתוציא השדה יהיה לך כך וכך דהיינו אריס ומקבל שבזה לא שייך לומר שהתנה שישלם לו כלום שאין זה תשלומין אלא חלק מהיוצא מן השדה ומש"ה אף אם יכתבו לא שייך מלוה בשטר דהא אין כאן דבר ברור ואין כאן טריפה ממשעבדי כמו שאמרו שאין גובין למזון האשה והבנות [אלא] מנכסים בנ"ח אלא שגם באלו לא יכתבו אלא מדעת שניהן מטעם ראשון דכל זמן שלא נכתבו יכולין לחזור מן השכורות או החכירות או הקבלנות גם י"ל (לי) שלא בא כאן ליתן טעם על שלא יכתבו אלא ענין אחר בפני עצמו הוא לומר שזה שהתנה לשלם לו כנ"ל ונותן השטר ע"ז הו"ל כמלוה בשטר לטרוף ממשועבדים והא דכתב ואם התנה שישלם מילתא בטעמא קאמר דמש"ה הוא מלוה בשטר אלא שלשון כלום לא הול"ל שוב מצאתי בשני ספרים ישינים של קלף שלא כתוב בהן תיבת כלום אבל א"ל שכוונת רבינו הוא שהתנה שהבע"ה ישלם להמקבל שכר טרחו דמזה לא איירי רבינו והו"ל לפרש גם בש"ע בהגהות מור"ם משמע כמ"ש ראשונה ע"ש ודוק:
והמקבל נותן השכר פי' שכר הכתיבה לסופר ג"ז משנה שם ובגמרא פריך פשיטא ומשני ל"צ בבורה ופירש"י שצריך להובירה שנה או שנתיים לטובת הקרקע ואין ריוח עתה למקבל וזהו שכ"ר ואפילו אם הובירה וכתב דין זה במקבל וכ"ש בחוכר דצריך ליתן הוא השכר וכדין לוקח שנתבאר בר"ס רל"ה ע"ש: ודינו של המקבל כו' עד וכתב הרמ"ה מימרא דרב יוסף דף ק"ג ע"ב: ומ"ש והדלי והכד שתולין בו ז"ל הגמרא שם כו' [עי' ב"ח שהביאו עם פירש"י] ונראה שכן הוא כוונת רבינו במ"ש והדלי והכד בכ"ף וכן הוא בס"י ונקט כד במקום זרונקי הנזכר בגמרא ולא כספרים שנזכר בהן הבד בבי"ת ונדפס בצדו פי' מוט דמאי פסקא שדולין בדלי ע"י מוט מבור עמוק וגם מדכמב שדולין בו בשלמא אי גרסינן כד בכ"ף קאי בו אנוד ואדלי על כל אחד בפני עצמו אבל אי גרסינן בד בבי"ת הול"ל שדולין בהן פי' בדלי שעם הבד וק"ל: הסייג והחפירה כו' ע"ל סי' רי"ח סעיף י"ח שם כתוב היו נוהגין לעשות חוץ לגדר חריץ רחב שלשה טפחים וחוץ לאותו חריץ חריץ אחר רחב ששה טפחים ומניחין בין שני החריצין מקום טפח וכל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה עכ"ל והוא מהגמרא ע"ש בדרישה: שמירה מעולה על המקבל כו' מפני שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירה רש"י: וכתב הרמ"ה דהה"נ בחכירות כו' עי' בב"י טעם דהרמ"ה וטעמייהו די"א:
ובין בחוכר כו' עד סוף הסי' משנה וברייתא וגמרא ר"פ המקבל הוא: אינו רשאי לעקור פי' לעקור עם השורש לפי שלפעמים ניחא ליה לבע"ב שתשאר השורש במקום זבל ופעמים ניחא ליה דתיעקרא ארעא וכן המקבל פעמים צריך קש ליתן לבהמותיו לכך נוטלו עם השורש ולפעמים חש על הטירחא דקל יותר לקצור מלעקור גמרא ריש המקבל: לחרוש אחר הקצירה פי' כדי לעקור ולהפוך שרשי עשבים רעים שבו שלא יחזרו ויצמחו לכשיזרעם רש"י: אפילו אין מנהג כו' ז"ל הגמרא שם לחרוש אחריה יחרוש פשיטא לא צריכא באתרי דלא מנכשי ואזיל איהו וניכש מהו דתימא א"ל האי דנכשיה אדעתא דלא כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה עד כאן לשון הגמרא ומשמעות הגמרא במ"ש דהו"ל לפרושי ר"ל דהול"ל כן בשעת השכירות שאם ינכש אז אין יתחייב לחרוש ואז מהני אפילו שתיק המשכיר דכל תנאי שבשעת השכירות קיים דאם לא היה מסכים תחלה המשכיר לא הו"ל למשתק אבל אי לא אמר כן בפירוש בשעת השכירות תו לא מהני אמירתו דשוכר אם לא שיתרצה המשכיר בפירוש אבל הרמ"ה ס"ל דאפילו אמר אח"כ בשעת הניכוש והמשכיר שתיק דמהני ומש"ה כ"ר והרמ"ה כתב בל' פלוגתא משום דמשמעות לשון הגמרא לא משמע כן לרבינו ועד"ר: ואם נוהגין לנכש כו' הטעם דזרע עשבים הרעים שיפול מהן לארץ יצמחו אח"כ ולא תיהני לזה חרישה הבאה אח"כ רש"י: נוטל חלקו באילנות שבו פי' בפירות אילני אותו שדה אע"פ שלא טרח בהו שא"צ עבודה: אם הוסיף כו' בחלק החוכר ז"ל הגמרא ל"צ דכ"ע יהבי בתילתא ואזיל איהו ויהבי' בריבעא מ"ד כו' ודברי רבינו הם פירש"י שם: ואינו יכול לומר כו' דאיבעי ליה לפרושי: ואפילו אם הוסיף בחלק של בע"ה פי' כגון דכ"ע יהבי לבע"ה ריבעא והוא יהיב ליה תילתא: