השוכר את הפועל לחפור בשדה כו' השוכר את הפועל להשקות כו' לפיכך השוכר את הפועל כו' הן ג' מימראות דרבא תכופים זא"ז בפ' האומנין: ובא מטר בלילה עד"ר: אם הראה לו השדה בערב פסידא דפועלים כן אמרו בגמרא גם אההיא דפועלים שהלכו לעשות מלאכתן בשדה ומצאו שדיהו לחה שכ"ר בר"ס של"ג וממש"ר שם בשם הרא"ש דהלך ולא הלך ל"ד נקט אלא אורחא דמילתא נקט ולפעמים יש נ"מ בזה כו' ע"ש כן הדין נמי בזה ובמקום שהיה לבע"ה להודיעו חייב הבע"ה אם לא הודיעו אפי' אם עדיין לא בא לשם כי הגמרא מדמה שם הדינים יחד ע"ש וק"ל. וטעם זה דכ"ר משום דבע"ה מכיר שדיהו משא"כ הפועלים אם לא בשהראוהו להם מבערב כתבו התו' והרא"ש ובדרישה כתבתי ל' רש"י והרמב"ם ע"ש: פסידא דפועל הטעם כ"ר בסמוך דכל אונסא דמתיליד פסידא דפועל:

והרמב"ם כתב אם ביקר כו' בפ"ט משכירות כ"כ והוא פי' סיירה באורתא דאבע"ה קאי משמע מדבריו דאם ביקר בע"ה אף דהפועל לא בקרו אע"ה פטור הב"ה משא"כ לסברא הראשונה וטעמא דהרמב"ם הוא דאם לא ראהו בע"ה מבערב נראה מדעתו דעכ"פ שכרן דאל"כ איך שכרן דלמא שדהו אינה ראויה או אינו צריך למלאכה משא"כ כשבקרו בערב וראהו שצריך וראויה למלאכה ועיין דרישה:

לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה כו' בכאן לא חילק רבינו בין הראה לפועלים ללא הראה והטעם משום דדוקא בששכרה לחפור בסתם ומטר אינו מעכב כ"כ מלחפור ומש"ה כי לא הראה להם מקודם לא היה להן להעלות על לב שיהיה להם מניעה לחפור מחמת המטר אבל בעל הבית שהיה מכיר שדהו היה לו להודיען מה שאין כן בהשקאה שסתם מטר מלאים היאורים ותו אין צריך להשקות (מה) [מש"ה] לא היה להן לבא וכ"כ תוס' בשינויא בתרא ותפסו רבי' לעיקר ונראה שגם. הרמב"ם שכתב בפ"ט דשכירות בדין ד' דינא דהשוכר את הפועל להשקות ולמחר מצאוהו מלא מים עם דינו דשכרו לחפור כו' בבא א' ועל שניהם כתב אם לא ראה בע"ה השדה מאתמול פסידא דבע"ה כו' היינו דווקא בשמצאוהו למחר שנתמלאו מים ואז פשיעותא היא דאיכא למימר שכבר היה משא"כ כשנתמלא מחמת מטר הלילה: אבל הפועל אינו מכיר השדה אפי' הוא מן העיר דבדוולא לא היה להם לפועלים למידע מנהג שדהו שיהיה די לה בעליות הנהר לאפוקי כי אפסיק נהרא דידוע לכל פסיקת נהרא שאין לשם שדה השקאה וק"ל:

לפי שאין האריסין כדין פועל לפי שהוא כשותף בשדה כ"כ הרי"ף והרא"ש וז"ל שאני אריס דכשותף דמי דהא אי איתנסא ההוא ארעא לא היה שקיל מידי הלכך כיון דקביל עליה דדלי ד' קני ליה תילתא וכיון דלא איצטריך לא פקע מנתיה דיליה עכ"ל והתוס' ג"כ כתבו כן ומטעם אחרינא [עיין בב"ח] וע"ש ריש ד' ע"ז:

כתב הרר"י כו' עד סוף הסי' הכל מדברי הרא"ש בר"פ האומנין דלמד כן מדברי רבא ע"ש ועד"מ: וחלה התלמיד כו' ע"ל בסי' של"ג ס"ג שכתב בשם הרא"ש בחלה העבד שקבלו רבו אח"כ סתם דצריך לשלם לו אח"כ משלם וכתבתי שם דה"ה לחלה המלמד ע"ש בש"ע ובסמ"ע. ולכאורה היה נראה די"ל כן ג"כ בחלה התלמיד ע"ש ודו"ק.

הנותן לו שכרו משלם כו' אא"כ ידוע דניחא ליה יותר בביטול ועיין בד"מ כשאין לומדין הבטלה מביא כו' עיין בדרישה: לאוכלוסי דמחוזאי מחוזא עירו של רבא היה והוא אומר דין זה. בגמרא והיו שם בני אדם הרגילים תמיד לשאת משאות ול"ד של מחוזא קאמר והא ראייה שבסימן של"ה כ"ר סתם ז"ל ואם הוא אדם שהבטלה קשה לו כו':