Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השואל מחבירו כו' בב"מ דף צ"ו: ואצ"ל שחייב בגניבה והא דכתבו רבינו זה ולא סמך אפשיטותא משום דבגמרא איתא פרק השואל ריש דף צ"ה ז"ל גניבה ואבידה בשואל מנלן וכ"ת נילף משבורה ומתה מה לשבורה ומתה דלא אפשר לבעלים למטרח ולאתויי תאמר בגניבה ואבידה דאפשר למטרח ולאתויי אמרת ק"ו מש"ש דלא מיחייב בשבירה ומתה חייב בגניבה ואבידה כו' וכ"ת מה לש"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטין מזויין אפ"ה קרנא דשואל (דמיחייב עכ"פ) עדיפא א"נ קסבר לסטין מזוין גזלן הוא עכ"ל הגמרא וזש"ר ואצ"ל כו' דל"ת מדכתב התורה שבורה ומתה דדווקא הן חייבין ולא גניבה ואבידה ומטעם דאפשר לבעלים לחזור אחריהן קמ"ל דמש"ה לא כתבה התורה משום דאצ"ל הוא דיש ללמוד מק"ו משוכר: אלא אפי' אם מתה כו' דלאו לאוקמא בכילתא שאל אותה ואף ע"ג דחייב באונסין במתה ולא אמרינן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם מ"מ לא מתחייב בפשיעת המשאיל וכאן המשאיל פשע שהשאילו פרה שאינה ראויה למלאכה רמב"ן וה"ה אם נשבר במלאכתו פטור דפשיעותא הוא לגבי משאיל שאינה ראויה למלאכה ושבירתה זו היא מיתתה:
והוא שלא ישנה כו' פי' דאם שינה בה לפני זה פעם א' מיקרי עליה שולח יד להתחייב עליה אפי' במתה מחמת מלאכה דומה לש"ח ששלח בה יד דחייב עליה אפילו באונסין כמש"ר בר"ס רצ"ב ובכמה מקומות לעיל והוא מגמרא שם:
וכן אם נכחש הבשר מאליו פי' שלא מחמת מלאכה ועד"ר:
כתב הרמב"ם כו' ומתה תחתיו באותו דרך כו' כצ"ל וכן הוא במיימוני פי"א מהל' שאלה דאי לא לא הוה בשעת מלאכה: ויראה מדבריו שאינו פטור אא"כ מתה בשעת מלאכה וכתב הריב"ש בסי' תכ"ג דטעמא דרמב"ם לפי שהוקשה לו איך נדע שמחמת זה מתה הבהמה ולכן פי' כן שכל שמת בשעת מלאכה נתלה ונאמר דמחמת מלאכה מתה וכשמתה שלא בשעת מלאכה אז נאמר שלא מחמת מלאכה מתה ועדיין אין דבריו נכונים וכבר השיגוה הרשב"א והרמב"ן ז"ל עכ"ל:
להביא דשאיל שונרא מחבריה כו' זהו כמ"ד בב"מ דף צ"ד ע"א אבל בלישנא קמא אמרינן שם דהמעשה היה בחברו עליה עכברים וקטלוה ולפ"ז אין ראיה כלל משם דזה ודאי מחמת מלאכה עצמו הוא שוב ראיתי שלפי מ"ש בת"ה ס"ס שכ"ח משמע איפכא דבאכלה עכברים טובא הוה מתה מחמת מלאכה טפי מחברו עכברים עליה והרגו אותה וא"ש ועמ"ש בסמ"ע דנראה דמש"ה כתב מור"ם ז"ל דחברו עליה עכברים ואכלוה דהוה רבותא טפי וק"ל: אע"פ שלא הרגתו המלאכה גופא הב"י כתב דר"ל האכילה לא הרגתו אלא מחמת שאכלה טובא חביל ומתה ול"נ דעיקר המלאכה דשאלה הוא בשבילה לא היתה כדי לאכלם אלא להרגם ולגרום שיבער מן הבית אלא שהאכילה באה ממילא ונגרמת ממלאכת האכילה והשתא א"ש ל' הרא"ש שכתב עליו דל"ד לשונרא דשאלה להרוג עכברים ש"מ מלאכת שאלתה היתה להרגם וסיים דהתם באותה מלאכה עצמה נאנסה ור"ל אף שדברי הרמ"ה כן הוא שלא הרגתה המלאכה גופא מ"מ באותה מלאכת ההריגה נאנסה וא"א זה בלי זה ודומה לשואל בהמה להלוך ולא מתה בשעת ההליכה אלא נתעייפה לאחר זמן ומתה בגרמת ההליכה ועייפות ה"נ בגרמת הריגתם אכלם כי כן טבעה דמש"ה הורגת כדי לאכלן וק"ל: וא"א הרא"ש ז"ל אומר כו' עיין בב"י:
ובמזונותיה אע"פ כו' כמ"ש בסי' רצ"א ס"י ע"ש ואע"פ דר"פ אמר בגמרא בשעת משיכה חייב במזונותיה וכמ"ש בפרישה סי' של"ח ס"ה ס"ל להרא"ש דל"ד קאמר וה"ה משעה שנסתלקו בעלי' הראשונים משמירתן דרב פפא לאו דינא קאמר אלא שינויא בעי למימר דל"ת יהא המלקות דחסימה והתשלומין דמניעת האכילה באין כאחד וכמ"ש שם א"נ איירי אפי' לא נסתלקו הבעלים משמירתן דעדיין המה שם אפ"ה משעת משיכה נתחייב וכבר מבואר לעיל בסי' רצ"א דהרמב"ם ורי"ף ס"ל דר"פ דוקא משעת משיכה קאמר:
ואם שלח לו המשאיל כו' שם דף צ"ח ושם ג"כ דין שאחר זה אם א"ל השואל כו' וגם דין החזרה ע"ש: והך שליח פי' שלוחו של שואל דקאמר היינו שכירו ולקיטו כך מוקי לה הגמרא בב"ק דף ק"ד עיין בפירש"י שם וע"ל סי' צ' ס"ז והא דקאמר או שלוחו נראה דר"ל נאמן שלו וע"ל ר"ס קכ"א דאם נותן לו חותמו לסימן או א"ל התראה בפניו אולי ישלחנו על ידך ג"כ אינו נפטר הלוה ונ"ל דה"ה לשואל: אבל אם עשאו שליח בעדים כו' שם כתבו התוס' והרא"ש וגם רבינו לעיל ר"ס קכ"א אשליח שעשאו בעדים לענין מלוה ששלח ללוה דפטור הלוה דמיירי אפילו לא אמר המלוה לשליח לך אצל הלוה ודבר לו בשמי שישלם לו המעות ע"י אלא א"ל בפני עדים התראה לפניו ואם יתן לך הביאם לי מיקרי שליח בעדים ושם מקשה משואל ומשאיל אדין מלוה ולוה וגם הפוסקים כתבו דחד דינא אית להו ומשם נלמד דפי' העושה שליח בעדים דכתב רבינו כאן ג"כ מיירי בכה"ג וגם מוכח מל' התוס' שם ומהתימה על רבינו שסתם דבריו כאן וגם הב"י לא כתב מזה כלום ודוק. בד"א כו' פי' בד"א דשלח ביד עבדו דמשאיל דחייב השואל אלא ביד ע"ע כו'.
כתב הרמב"ם כו' פ"ג דשאלה כ"כ. וא"א הרא"ש כו' שם פ' השואל אהא דקתני ביד עבדו חייב פריך יד עבד כיד רבו דמי ומשני שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני באומר לו הכישה במקל והיא תבוא ע"כ ובזה מבואר פלוגתת הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם ס"ל דשמואל פליג בדינא והרא"ש ס"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ:
אבל לאחר ימי שאלתה כן הוא בב"מ דף פ"א ובדין זה הכל מודים אפילו הרי"ף והרמב"ם דסבירי להו בדמי אבידה דחייב עליה אפילו באונסין כמ"ש לעיל סוף סי' רס"ו דשאני התם דמותר לו להשתמש בהן בכל עת שירצה משא"כ שואל דלאחר ימי שאילתה דתו אסור לו להשתמש בה ואע"ג דכ"ר דין זה בסי' מיוחד לקמן סימן שמ"ג מ"מ כתבו כאן דל"ת דדוקא באירע לה אונס בביתו דשואל הוא דפטור כיון דכבר כלתה שאלתו דמה הו"ל למיעבד אבל כאן כיון ששלחה לדרך כל לגבי דרך וע"י שלוחו הוה תחילתו בפשיעה ולהתחייב באונסין קא משמע לן ולקמן סימן שמ"ג אתי לאשמועינן דאפי' עומדת עדיין בביתו ונגנבה או נאבדה חייב:
לענין להתחייב באונסין דאע"ג דלא קאי ליה ברשותו ממש דהרי יכול המשאיל לחזור בו מ"מ כיון שסילק בעל הבהמה שמירתה מעליו מדעת השומר קמה ליה ברשות השומר לשמרה אשר"י.